ירמיהו
| כינוי | ירמיהו הנביא |
|---|---|
| אב | חלקיהו |
| תקופה | חורבן בית ראשון |
| עיסוק | נביא |
יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) בֶּן חִלְקִיָּהוּ היה כהן ונביא מענתות, שניבא בסוף תקופת בית ראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כתובות בספרו ירמיהו, הכלול בחלק הנביאים האחרונים בתנ"ך. חז"ל אומרים כי אף ספר מלכים ומגילת איכה נכתבו על ידי ירמיהו[1].
ירמיהו נחשב במעמד של ראש הקבלה, הוא קיבל את מסורת התורה שבעל-פה מצפניה הנביא והיא הועברה על ידו לברוך בן נריה (שהעבירה לעזרא הסופר)[2] או ליחזקאל[3]. ירמיהו הוא הנביא הקרוב ביותר למעלת הנביאות של משה רבנו ביחס לשאר הנביאים[4].
על פי ספרו של בן סירא, ירמיהו הוא אביו של בן סירא. אך רבים מפקפקים בייחוס זה[5].
תקופתו
ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 למלכות יאשיהו[6] היא השנה ה-461 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 474 לפנה"ס) כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש. לפי הכרונולוגיה שבסדר הדורות, הנבואה האחרונה של ירמיהו נאמרה בשנת ג'ש"נ בלוח העברי (410 שנה לפנה"ס)[7]. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים.
ירמיהו בתקופת מלכותם של מלכי יהודה: יאשיהו (ג'רפ"ו - ג'שי"ז, 443-474 לפנה"ס)[8], יהואחז (ג'שי"ז, 4434 לפנה"ס), יהויקים (ג'שטי"ז - ג'שכ"ח, 443-432 לפנה"ס), יהויכין (ג'שכ"ח, 432 לפנה"ס) וצדקיהו (ג'שכ"ח - ג'של"ט, 432- 421 לפנה"ס).
בשנה שבה החל ירמיהו להתנבא, ג'רצ"ט (461 לפנה"ס ולדעת החוקרים 627 לפנה"ס), מת אשורבניפל, אחרון המלכים הגדולים של אשור, ושנה לאחר מכן מרד באשור נבופלאסר, מייסדה של השושלת הכשׂדית בבל ומקימה של ממלכת בבל החדשה. ב-456 (לפי החוקרים 612) לפנה"ס נפלה נינווה ועמה עברה מן העולם ממלכת אשור האדירה, את מקומה ירשה ממלכת בבל ששלטה בכל העולם[9].
חמש שנים לאחר תחילת נבואתו, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו.
נביאים בתקופתו
ירמיהו החל לנבא עשרות שנים לאחר תקופת הנביא ישעיהו. ברם, בעוד שישעיהו היה נביא נחמה, ירמיהו היה נביא חורבן וגלות. ישעיהו ניבא בימי סנחריב שלא להיכנע לו, בעוד שירמיהו ניבא בימי נבוכדנאצר השני שיש להיכנע כניעה מוחלטת. בנוסף, נבואת הפורענות של ירמיהו טבועה במטבע מיוחד: הוא מרבה בתיאור זוועות העתידות לבוא, ורק נבואת יחזקאל עולה עליה בחומרתה[דרוש מקור]. ירמיהו החל להתנבא זמן קצר לאחר הנביא צפניה בן כושי, כשצפניה מתנבא בבתי הכנסיות ובתי המדרשות וירמיהו בשווקים[10]. נביאה נוספת שהתנבאה בימיהם היא חולדה (קרובת משפחתו של ירמיהו), שהתנבאה בין הנשים[10] בנוסף, הנביא אוריהו בן שמעיהו פעל גם הוא בזמנו[11] והיה דין בבית דינו של ירמיהו יחד עם צפניה[12]. בהמשך תקופת התנבאותו של ירמיהו החל להתנבא יחזקאל (יש אומרים שהוא בנו של ירמיהו[13]), אך הוא התנבא בעיקר בבבל.
קורותיו
ייחוסו ולידתו
על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות מאשר על כל נביא אחר. אביו של ירמיהו, חלקיהו בן שפן (או בן שלום) היה כהן גדול, נביא ועשיר[14] לפי הרד"ק אביו הוא חלקיהו בן שלום שמצא את ספר התורה בימי יאשיהו[15], אמו היתה משבט בנימין[16] ומצאצאי רחב[17]. עיר מגוריו הייתה ענתות, שהיא עיר כהנים בנחלת שבט בנימין[18] וגרו בה אנשים מיוחדים ביראת ה'[19]. משפחת הכהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר הכהן מבית עלי הכהן[20], שישב שם לאחר ששלמה המלך הדיחו מן הכהונה[21]. אף על פי שאביו כיהן ככהן גדול חלוקות הדעות האם ירמיהו עצמו שימש בבית המקדש[22] או לא[23].
ירמיהו נולד בתשעה באב[24] 58 שנה לפני חורבן בית המקדש[25]. ביום שנתעברה בו אמו הרג מנשה את כל נביאי ה'[26]. בספר החיצוני בן סירא מסופר שכבר עם לידתו החל לדבר, והוא סירב לצאת מהרחם עד שיקרא בשם הראוי לו. הוא סירב לשמות שהציע אביו, עד שבא אליהו הנביא וקרא לו ירמיהו, על שם שבימיו ירים השם את ידו על ירושלים[27] בלידתו זעק והתחיל להתנבא על ירושלים[28]. אף בזוהר נאמר ששמו גרם לנבואתו על החורבן[29]. טעם נוסף לשמו הוא מפני שבימיו נעשה בית המקדש ארימון[30]. בהמשך חייו קלל ירמיהו את יום הולדתו ואת האדם שבישר לאביו על לידתו[31]. ירמיהו נולד מהול[32].
לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו אך מכך שבן דודו חנמאל בן שלום ביקשו לגאול את שדהו ניתן להסיק כי הוא לא היה עני מרוד (שכן התורה קובעת כי רק אם יש ביכולת קרוב המשפחה לגאול את הקרקע הוא צריך לעשות זאת[33][34].
הציווי והזירוז להתנבא
ירמיהו קיבל את תפקידו כנביא כפי שמתואר בתחילת ספרו: ”וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בְּטֶ֨רֶם אֶצׇּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ” (פרק א', פסוק ד') בתחילה ירמיהו סירב להתנבא בתואנה "כי נער אנכי", חז"ל מתארים את טיעוניו של ירמיהו לקב"ה כתיאור של יחסם הרע של בני ישראל לנביאיהם, שספגו עלבונות ולעיתים אף אוימו ברציחתם. אך ה' מרגיע את ירמיהו ואומר שלא יחשוש מעם ישראל כי הוא ילך בשליחותו והוא ישים את המילים בפיו. הקב"ה שם את ידו על פיו של ירמיהו באומרו "הנה נתתי דברי בפיך". כאשר לבסוף קיבל ירמיהו את תפקידו כנביא, צווה אותו הקב"ה להינבא נבואות זעם על הגויים ובראשם ישראל. ירמיהו בתגובה קילל את יום לידתו והמשיל את עצמו לכהן שעלה גורלו להשקות מים המרים וגילה שהאשה היא אמו, ועליו לבזותה[35].
תפקידו של ירמיהו כנביא נאמר לו בנבואתו הראשונה: ”רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ” (פרק א', פסוק י')[36].
כדי לזרז אותו להתנבא ולהסיר מלבו ספקות, הראה השם לירמיהו מקל שקד לומר לו שכפי שהשקד ממהר לפרוח לפני כל האילנות, אף ה' ממהר לעשות דבריו[37], חז"ל פירשו זאת גם כרמז עתידי- תהליך גדילת פרי השקד אורך עשרים ואחת יום, כמנין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית[38]. כמו כן, הראה לו הקב"ה סיר רותח המעלה הבל, שפיו פונה לצפון, כהמחשה לכך שמבבל שבצפון ארץ ישראל תפתח הרעה על ירושלים[39].
כנביא
ירמיהו החל להתנבא בעיר הולדתו ענתות, שם הוכיח את בני עירו על מעשיהם הרעים ובפרט על חטאם בעבודה זרה. אנשי העיר בתגובה ייסרו וביזו אותו כאשר גם אנשי משפחתו מצטרפים למעגל שונאיו עד שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע בירושלים. בהיותו בענתות ציווהו ה' לא לשאת אישה ולא ללדת בנים[40], כמו כן ציווהו שלא לנחם את שכניו באבלם כי ה' הסיר מהם את חסדו ורחמיו[41].
חלקים מתוך הפרקים הראשונים בספר ירמיהו מזוהים עם תקופת יאשיהו. בתקופה זו הנבואות על החורבן עדין לא היו עובדה מוגמרת, וירמיהו מרבה להוכיח על עבודת האלילים שרווחה בממלכת יהודה. באירוע מציאת ספר התורה בימי יאשיהו כאשר חיפש המלך נביא שיסביר את היותו של הספר פתוח בפרקי תוכחה, לא היה ירמיהו בירושלים משום שהלך בציווי ה' להחזיר את עשרת השבטים, שאכן חזרו בחלקם והיו תחת שלטון מלכי יהודה[42]. יאשיהו היה קשוב לנבואותיו של ירמיהו והתאמץ להחזיר את העם בתשובה והם כרתו ברית מחודשת עם הקב"ה במסגרתה ביערו את העבודה הזרה מן הארץ. מן הפסוקים (פרק י"א, פסוקים א'-ח') נראה כי ירמיהו הלך מעיר לעיר וקרא באזני העם את דברי הברית.
בשעת מותו של יאשיהו בקרב מגידו שנערך מול מצרים, הוא הצדיק עליו את הדין לאזני ירמיהו ואמר ”צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי”[43]. ירמיהו קונן על מותו של יאשיהו שהיה צדיק וכתב את קינותיו אלו בספר הקינות, רש"י מזהה אותן עם הפרק הרביעי במגילת איכה[44]. את מקומו של יאשיהו ירש בנו יהואחז שבניגוד לאביו היה רשע, וירמיהו מנבא עליו כי יגלה מארצו ולא יזכה לשוב ולראותה[45].
עד העת ההיא, אלו ששנאו ורדפו את ירמיהו היו אנשים פרטיים, אך החל מראשית מלכותו של יהויקים, הוא הפך ל"אויב העם" ורודפיו היו עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים, היו חייו זמן-מה אף בסכנה. ירמיהו הוכיח את יהויקים על התנהגותו הנהנתנית בניגוד לאביו שגם עשה משפט וצדקה ואמר לו ”אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו” (פרק כ"ב, פסוק ט"ו). החל מהשנה הרביעית למלכות יהויקים נלווה אל ירמיהו ברוך בן נריה, שהיה ממשפחת שרים נכבדה,[46] ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו ותלמידו הנאמן של ירמיהו.
בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן - אדר ג'ש"כ, 439 לפנה"ס), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר.[47] מסתבר שדבר זה היה לאחר קרב כרכמיש, בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דברי נבואתו על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה[48]; ואמר כי המוצא היחיד להצלת האומה יהיה בכניעה מרצון לבבל.[49]
החל מתקופה זו, בה הפכה בבל ליורשת של ממלכת אשור והמעצמה השלטת בעולם[50], השתנה תוכן נבואותיו של ירמיהו. לעומת נבואותיו הראשונות בהן התנבא ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מצפון, ללא פירוש שמו של אותו אויב[51], משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שנשלח על ידי ה' כדי להעניש את יהודה ואת שכניה הגויים. ירמיהו התנבא על שבעים שנה שעתיד להימשך שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב[52]. ניצחונו של נבוכדנאצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו גם בעיני בני דורו, ולאחר מכן ירמיהו העלה על הכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה הכתיב ירמיהו לברוך את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באוזני העם, למען ישמשו לעם לעדות והתראה[53].
באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: השקה את הגויים כוס של יין החֵמה כדי לסמל את חורבנם, כשהוא ממשיל חמת השם והפורעניות ליין שמבלבל את המוח[54] ושבר בקבוק חרס בגיא בן הינום לעיני זקני העם וזקני הכהנים, תוך הכרזה שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן הינום. לאחר מכן הכריז בחצר בית המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה.[55] בעקבות מעשה זה שם פשחור בן אמר, כהן מפקידי המלך, את ירמיהו במהפכת (מאסר)[56] שבשער בנימין העליון, למחרת כשיצא ירמיהו מהמהפכת חזר וניבא על גלות האומה לבבל והוסיף וניבא על עונש קשה לפשחור, שהיה גם נביא שקר[57]. אחרי נבואת פורענות אחרת בחצר בית המקדש, הכהנים, נביאי השקר והעם תפסו אותו ורצו להרוג אותו, אבל השרים וחלק מהעם ובפרט אחיקם בן שפן, הגנו עליו והוא לא הומת.[58]
בשנה החמישית ליהויקים קבעו צום במקדש. ככל הנראה, על רקע יציאתו של נבוכדנאצר בסיוון ג'שכ"א למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של אשקלון בחודש כסלו באותה שנה, כיבוש שככל הנראה זעזע את יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכל לבוא לבית המקדש כיון שהיה "עצור"[59], אך במקומו בא ברוך סופרו לבית המקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באוזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוס את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות[60]. רש"י מזהה את מגילת הנבואות הזו כמגילת איכה[61]. מפאת זעמו של יהויקים נאלצו ירמיהו וברוך להסתתר מפניו במשך ימים רבים.
בשנה זו (החמישית ליהויקים) כבש נבוכדנצר את מלכות יהודה. משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לנגוע בירמיהו, והנביא חזר לדבר אל העם. כך למשל, השם ציווה לירמיה להשקות את בני רכב (מצאצאי יתרו) יין על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם שאסר עליהם לשתות יין, לבין העם שלא נשמע לקול ה'. במעשה זה התנבא ירמיה על ישראל שייענשו ועל בני רכב שיקבלו שכר על ששמעו לציווי אביהם[62]. ירמיהו מעודד את יהויקים להיכנע תחת עול מלכות בבל ולא למרוד בהם אך למרות זאת, בשנה התשיעית למלכותו הכריז יהויקים על מרד, מה שגרם לכך שאחרי 3 שנים (בשנה ה-11 למלכותו) עלה נבוכדנצר שוב לירושלים, דיכא את המרד, ואסר את יהויקים בנחשתיים[63]. יהויקים לא שרד במאסר מפני שהיה מפונק[64], הוא מת וגופתו לא זכתה לקבורה אלא לקבורת חמור[א] כפי שהתנבא עליו ירמיהו[65]:”קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים” (כ"ב, י"ט).
עם מות יהויקים בשנת ג'שכ"ח (השנה ה-432 לפנה"ס) בנו יהויכין עלה לשלטון בציווי נבוכדנצר. יהויכין היה מלך רשע והרבה לחטוא, בספר ירמיהו, פרק כ"ב מובאת תוכחתו של ירמיהו ליהויכין, שעוסקת בין היתר בכך שאל לו למרוד במלכות בבל. ירמיהו מנבא כי מלכותו של יהויכין תהיה קצרה וכי הוא ואימו יוגלו לבבל. ירמיהו אף נשבע כי בשל רוב חטאיהם שום נצר מהם לא יזכה לשוב אל הארץ. ואכן לאחר שלשה חודשים מדיח נבוכדנצר את יהויכין מהמלוכה ולוקח אותו לבבל יחד עם חשובי העם ושריו במסגרת גלות יהויכין[66]. בארץ נשארים הפשוטים שבעם ועליהם ממנה נבוכדנצר את צדקיהו[67] ונותן לו שליטה אף על ממלכות האזור (אדום, עמון, מאוב, צור וצידון)[68].
בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה, וצדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. יחסו של צדקיהו אל ירמיהו דמה ליחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא הכיר בירמיהו כנביא ה', אך עם זאת לא התנהג על פי נבואותיו עקב הלחץ הכבד שהופעל עליו מצד שריו ואנשי חצרו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו מוסרות ומוטות למלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל, הציווי לשלוח מוסרות ניתן לירמיהו כבר בשנה הראשונה למלכות יהויקים[69]. המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל. המסר של ירמיהו אליהם היה שעליהם לחכות בהכנעה לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, כשהוא מדגיש שאל להם להתפתות להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדנצר[70].
בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדנצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל שכך תשקע בבל ולא תקום עוד[71].
לבסוף פרץ המרד נגד בבל ונבוכדראצר שלח את שר צבאו נבוזראדן לירושלים כדי להכניע את מלכות יהודה באופן סופי. כמו כן הוא ציווה עליו שלושה דברים: לשמור על ירמיהו שלא יפגע, לא להרע לו בעצמו ולהקשיב בקולו מלבד אם יבקש על הצלת העם[72]. נבוזרדאן צר על חומת העיר במשך כשלוש וחצי שנים (מעשרה בטבת עד י"ז בתמוז) עד לבקיעתה. במשך תקופה זו הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סירב לשמוע לקולו. בשלב מסוים המצרים יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים, מאחר והצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאת שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר.[73] באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו לעבדים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה.[74]
באותו זמן יצא ירמיהו מירושלים בדרכו לענתות (כדי לחלוק עם אחיו הכהנים), אך בשער בנימין נתפס על ידי יראיה בן שלמיה בהאשמה שהוא בוגד בעמו ותומך בבבלים. (יראיה היה נכדו של חנניה בן עזור שלפני מותו ביקש מבנו שיפרע על מותו מירמיהו, ובנו העביר את הציווי לבנו שלו- יראיה[75].)הוא הובא אל השרים שהכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה, וכולכל על ידי המלך בכיכר לחם ליום עד תום הלחם מירושלים[76]. לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים".[77] (חותמות הנושאות את שמם של שניים מן השרים, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו, התגלו בחפירות בעיר דוד[78]). צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם הוא עמד לטבוע בטיט, אלמלא אחד מעבדי המלך, ששמו בפסוקים עבד מלך הכושי[79], דיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך שלשל לירמיהו חבלים בעזרתם חילץ את ירמיהו מן הבור יחד עם שלושים אנשים והחזירו לחצר המטרה.
המלך לקח את ירמיהו מחצר המטרה בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה' והנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם מפחד השרים.
בט' בתמוז ג'של"ט (השנה ה-421 לפנה"ס) נפרצו חומות ירושלים, היא נכבשה על ידי הבבלים שהחריבו את בית המקדש והגלו את ישראל. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהובילה ליריחו עם בניו (מערת צדקיהו), אך הם נתפסו בידי נבוזראדן והוסגרו לידי נבוכדנצר. נבוכדנצר שאל אותו באיזה דין הוא רוצה למות, על שמרד במלך או על שנשבע בה' לשקר. צדקיהו ביקש לההרג לפני בניו שלא יראה במותם ובניו ביקשו גם הם שלא לראות במות אביהם. נבוכדנצאר הרג את בניו תחילה ואחר כך ניקר את עיני צדקיהו. היה צדקיהו צווח ואומר: בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה[80].
בזמן החורבן
ערך מורחב – חורבן בית ראשון
בשעת החורבן היה ירמיהו בענתות, כשפנה לחזור לרושלים לעת ערב, ראה עשן מיתמר מירושלים אך חשב שזהו עשן הקטורת והסיק ממנו שישראל עשו תשובה וחזרו להקריב קרבנות. כשהגיע לחומת ירושלים וראה את החרבן ואת גודל השבר, זעק: ”פיתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל...” (פרק כ', פסוק ז')[81].
המדרש[82] מספר כי בצעירותו היה ירמיהו מטייל יחד עם נבוכדנצאר (שהיה אז נער עני ובזוי), והאחרון הביע בפניו את שאיפתו להחריב את ירושלים. ירמיהו שראה ברוח הקודש שהדבר עתיד להתקיים, ביקש רשות להציל את בית המקדש או את הסנהדרין, נבוכדנצר סירב אך הבטיח לו שמה שיוכל להציל מחצות ועד הלילה ינצל. ירמיהו נעדר מהעיר בעת החורבן משום שהשם שלח אותו לענתות לגאול את השדה של חנמאל בן שלום קרובו וכיון שיצא מירושלים נחרב בית המקדש וכשחזר לעת ערב וראה את בית המקדש חרב אמר ”אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב” (ירמיהו, ו', ד').
ירמיהו פנה ללכת בעקבות הגולים, ובמהלך הדרך גחן לאיברים שהיו פזורים לאורך התוואי ונשקם. כשהגיע לגולים החלו לבכות זה לעומת זה כשירמיהו מקונן שאם היו מקשיבים לו לא היו מגיעים למצב זה[83]. ירמיהו הכניס את עצמו מיוזמתו לקבוצת הגולים כשהוא נותן את ידיו באזיקיהם ואת ראשו בקולריהם, אך כשהגיעו לנהר פרת שאל אותו נבוזראדן אם הוא מעדיף לבוא איתם או להישאר עם מקצת מדלת העם בארץ. ירמיהו החליט להישאר לעודד את הנותרים בארץ ופרש מן הגולים בצער ובבכיה[84].
כשחזר, פנה ירמיהו לעורר את שלושת האבות ואת משה רבינו מקבריהם כדי שיעוררו רחמים על בניהם, מה שהוביל להבטחתו של הקב"ה לרחל: ”מנעי קולך מבכי... כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב” (ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ט"ו)[85][ב]. בקינה "אז בהלוך ירמיהו" הנאמרת בתשעה באב, מתוארת פנייה זו של ירמיהו אל האבות והאמהות.
עוד מובא במדרש שהבבלים לא הניחו לגולים לבכות על החורבן בשעות היום, ורק בלילה כשהבבלים היו עסוקים יכלו הגולים לבכות, ולכן סיכמו עם ירמיה (שכאמור נבוזראדן נצטווה שלא להרע לו) שהוא יבכה על החורבן ביום והם יבכו בלילה. כשראה זאת הקב"ה אמר: "ישראל בוכים בלילה וירמיה ביום אני אבכה ביום ובלילה"[86] סיפור נוסף מובא במדרש שכשעלה ירמיהו לירושלים ראה את ירושלים כשהיא מתחזה לאשה לבושה שחורים וראשה סתור ומבקשת תנחומים, וכשירמיה ניגש אליה בכתה ואמרה שהיא נתונה למרעה לחיות השדה, והמשילה את עצמה לאשה שהיו לה שבעה בנים והגלו את בעלה, ותוך כדי שהיא בוכה עליו מגיעים להודיע לה שנפל הבית על שבעת בניה וכולם נהרגו. ענה לה ירמיהו "מכתך דומה למכת איוב קומי שבי ירושלים". מקור ההשראה למשל הוא בפסוק ”אומללה יולדת השבעה” (ירמיהו, ט"ו, ט')[87]
הרמ"א בספרו תורת העולה[88] מספר כי הפילוסוף היווני אפלטון ראה את ירמיהו מקונן על חורבות בית המקדש ושאל אותו מדוע הוא בוכה כך על עצים ואבנים, בתשובה פתר לו ירמיהו את כל הקושיות שהיו לו בחכמות השונות שלא הצליח לפותרן. אפלטון התפעל מאוד וירמיהו הסביר לו שאת כל החכמה הזו הוא שאב מהעצים והאבנים שהוא מקונן עליהם כעת. לשאלתו הנוספת של אפלטון מה תועיל בכייתו ענה לו ירמיהו כי יש לו תשובה אך גוי לא יוכל להבינה.
בספר יוחסין[89] מובא בשם יוסף בן גוריון כי ירמיהו גנז את אש התמיד שירדה על המזבח בזמן שלמה המלך. האברבנאל[90] מביא בשם חז"ל כי גם ארון הברית נגנז על ידי ירמיהו, בעל סדר הדורות כותב כי ירמיהו הוא זה שייעץ ליאשיהו לגנוז אותו.
לאחר החורבן
כאמור, ירמיהו החליט להישאר עם שארית הפליטה שנשארה בארץ. הוא הגיע אל אל גדליהו בן אחיקם שהופקד על הנותרים על ידי נבוכדנצר ובינתיים הקים במצפה מרכז לשארית העם.[91] כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וירדו למצרים. ירמיהו ותלמידו- ברוך, ירדו גם הם למצרים כדי להוות הנהגה רוחנית גם שם[92].
מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה בתחפנחס, כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדנאצר,[93] ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו בעבודה זרה, ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים[94].
פטירתו וקבורתו
זמן ומקום פטירתו של ירמיהו אינם מופיעים בתנ"ך. על פי המדרש ירמיהו נרצח על ידי יהודי מצרים ששנאו אותו בגלל נבואותיו והמצרים דאגו לקבורתו (כי הכירו לו טובה על כך שהתפלל עליהם שיסור מהם הארבה שהכה בהם). המדרש מוסיף כי בהמשך הוציא אלכסנדר מוקדון את עצמותיו מקברו וקברן באלכסנדריה[95].
בסדר עולם רבה[96] מובאת דעה אחרת לפיה כאשר כבש נבוכדנצר את מצרים (בשנה ה-27 למלכותו) הוא הגלה איתו את ירמיהו וברוך לבבל.
ישנה מסורת שטוענת שנקבר בחצר המטרה. המערה והקבר בה תוארו על ידי עולי רגל יהודיים שהגיעו לעיר, כגון הקראי שמואל בן דוד שביקר בעיר בשנת 1641. מסורת זו הוזכרה גם בכתבי הנוסע ישראל יוסף בנימין אך הוא כותב כי לא מצא לה מקור מוסמך[97].
אופי נבואותיו
- ערך מורחב – ספר ירמיהו
ירמיהו מוכר כנביא חורבן ופורענות, כך לדוגמא, שני הפרקים הראשונים של ספר ירמיהו נכללים בהפטרות תלת דפורענותא. עיקר נבואותיו של ירמיהו פנו לעם, שריו וכהניו שמתנהגים בחוסר מוסריות ורבים מהם עובדים עבודה זרה. ירמיהו הוכיח את אנשי יהודה על שהיו עוברים על שלשת העבירות החמורות והתרה בהם שמעשיהם יגרמו לחורבן בית המקדש ולגלות. הוא לימד אותם להתוודות על מעשיהם[98], ואמר להם שאם יודו באמת נבואותיו וישובו אל השם, הוא יקבל את תשובתם והם לא יגלו מארצם[99] ואף ירומם אותם מעל כל המלכויות[100]. ירמיהו הוכיח את העם על שחיתות מוסרית, ונזף בהם על שלא עושים משפט צדק, עושקים את השכבות החלשות ומצערים יתומים ואלמנות. כמו כן הוכיח אותם על שמירת השבת. בנבואותיו הוא מרבה לתאר את עצמתו של נבוכדנצר ואת הסכנה המרחפת על קיום בית המקדש באם ימשיך העם בחטאיו. ירמיהו תיאר את עינויי הגלות במוחשיות רבה כאילו כבר התרחשה[101]
למרות זיהוי של ירמיהו כנביא החורבן, בנבואותיו הוא מזכיר לא פעם את הברית הנצחית שקיימת בין הקב"ה לישראל, ומנבא על העתיד כי יבואו ימים בהם הברית תתחדש ביתר שאת ולאחר הגלות בני ישראל עוד ישובו לארצם, יבנו אותה בשנית וה' ישמח בהם וישפיע עליהם טובה. ירמיהו הזכיר לעם ישראל את אהבת הקב"ה אליהם ואת רצונו להיטיב להם, הוא מרבה לתאר את הקשר בין עם ישראל לאלוקיו כקשר בין בעל לאישה, כמו בפסוק: ”כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך...” (פרק ב', פסוק ב').
בהקשר זה כתוב בגמרא שהרואה את ספר ירמיה בחלום ידאג מן הפורענות[ג] [102]
ירמיהו הוא הנביא היחיד שכבר בהקדשתו נאמר לו "נביא לגויים נתתיך" (פרק א'). ירמיהו התנבא נבואות שונות על הגויים, והביא לפניהם את דבר ה' בנושאים שונים. כמו כן התנבא נבואות פורענות על ממלכות הגויים שהשתעבדו בישראל, והבהיר שזו תבוא כנקמה מה' על התנהגותם זו.
ירמיהו הרבה לבקש מהקב"ה נקמה מאויביו האישיים שהצרו את צעדיו ורדפו אותו בעקבות נבואות הזעם שניבא.
על פי ציווי ה' ירמיהו הרבה לעשות מעשים סמליים על מנת להמחיש את נבואותיו, דוגמאות לכך ניתן לראות בנבואת אזור הפשתים (פרק י"ג), השקאת כוס יין חמה (פרק כ"ה), נתינת מוסרות על צווארו (פרק כ"ז) ועוד.
האברבנאל בהקדמתו לפירוש על ירמיהו מחלק את נבואותיו לשבעה עשר נושאים ומשייך אליהם כל חלק מהספר.
מלחמתו בנביאי השקר
בתקופת נבואתו של ירמיהו, פשטה במקביל תופעת נבואת השקר בה אנשים מרשעי ישראל הציגו את עצמם כנביאי אמת וניבאו לעם עתיד שונה הסותר את נבואותיו של ירמיהו. נביאי השקר היו מטעים את העם ומרגיעים אותו באומרם שדברי ירמיהו ושאר הנביאים הם שקר, והאמת היא שקרוב ניצחונם של ישראל על אויביהם ושכלל לא נשקפת סכנה לבית ה'. כתוצאה מכך העם סירב להאמין לירמיהו, למרות שהשם שלח איתו פעמיים ביום (בבוקר ובערב) נביא אחר שיתנבא על החורבן הקרב על ידי בבל. ירמיהו נלחם בתופעה זו ובנבואותיו פזורות תוכחות ואף קללות לנביאי השקר ולשומעים להם. ירמיהו כורך את הנביאים עם הכהנים ושכבת ההנהגה, כשהוא מאשים אותם בשקר ואף בנבואת בעל. ירמיהו מזהה את נבואתם של נביאי השקר כחלק מתרבות השקר והתרמית שהשתלטה על יהודה כולה מאחר וראה שבגלל נביאי השקר התרבו הניאוף והשקר בארץ[103] לכן הרבה להתנבאות על עונשם הצפוי של נביאי השקר שהם והעם שהלך אחריהם עם בניו ונשותיו ימותו בחרב וברעב, ויהיו מושלכים בחוצות ולא יהיה מי שיקבור אותם[104]. הוא היה נוקב בתאריך מדוייק שבו הם ייענשו[105][106]. הם מצדם נלחמו בו גם בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה כנגדו אל חצר המלוכה בירושלים.[107]
נביאי השקר המפורסמים באותה תקופה:
- חנניה בן עזור מגבעון ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתיים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ענה לו ירמיהו: הלוואי ויתקיימו דבריך, כי אני ארוויח שאני כהן ואוכל קדשים ואתה תפסיד כי אתה גבעוני ותהיה לי חוטב עצים ושואב מים. חז"ל הזכירו לגנאי את ירמיהו על שלא אמר מיד לחנניה שהוא דובר שקר, ולמדו מכאן שכל המחניף לרשע סופו ליפול בידו או ביד בנו או ביד בן בנו, שכן נכדו של חנניה, יראייה בן שלמיה, תפשו לבסוף והביאו לבית הכלא[108]. אחרי אירוע זה התנבא ירמיהו לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו[109].
- פשחור בן אמר שהיה כהן והרבה לרדוף את ירמיה על נבואותיו כשהכתוב מתאר כי הוא אף היכה אותו והכניסו למהפכת, במקביל היה מפרסם בעם נבואות הכחשה לגלות שחזה ירמיהו. ירמיהו מתנבא כי הוא, בני ביתו וכל אוהביו יוגלו לבבל ושם ימותו ויקברו[110].
- אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה - נביאי שקר שפעלו בבל בשיתוף פעולה כאשר האחד מגבה את דברי חברו. ירמיהו התנבא עליהם שבעוון שהיו מתנבאים שהשם ציווה אותם לנאוף את נשות חבריהם הם יפלו ביד האויב ויומתו בשריפה[111], כפי שאכן קרה כמובא בחז"ל[112].
- שמעיהו הנחלמי שפעל גם כן בבבל, שלח מכתב לצפניה בן מעשיה שר הכהנים שהיה האחראי לשים "משוגעים שמתנבאים" (כינוי שהוצמד לנביאי האמת) במהפכת[ד] או בצינוק ובו שאלו למה לא גער בירמיה על נבואותיו. ירמיה התנבא עליו שהוא וכל זרעו לא ישובו מהגלות[113].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: ירמיהו |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירמיהו |
- טקסט מלא באתר ויקיטקסט
- מאמרים על ירמיהו, אתר דעת.
- מיכאל אביעוז, בין תשובה לגאולה בספר ירמיהו, דף שבועי של היחידה ללימודי יסוד ביהדות בפקולטה למדעי יהדות באוניברסיטת בר-אילן.
- חיים חנון, ביאור עניני הנבואות וביאור המקראות בספר ירמיהו, באתר אוצר החכמה.
- תנ"ך עם פירוש דעת מקרא - ירמיהו, בהוצאת מוסד הרב קוק, באתר אוצר החכמה
ביאורים
- ^ כלומר שלא נקבר אלא נזרק מחוץ לעיר כמו שזורקים פגר של חמור.
- ^ בתרגום שני על אסתר, א', ב' מובא המדרש בגירסא שונה: אחר החורבן הלך ירמיה לקברי האבות ובכה וקרא להם ענתה רוח הקודש "הלא אמרתי לך כי אספתי שלומי" קם והלך לקברי האמהות ענתה רוח הקודש ואמרה "קול ברמה נשמע" קם והלך לקברי משה ושמואל ענתה רוח הקודש ואמרה "הלא אמרתי אם יעמוד משה ושמואל לפני" קם והלך לקברי האבלים האומללים ענתה רוח הקודש הלא אמרתי לך "אל תבוא בית מרזח".
- ^ שספר ירמיה כולה פורענות בשונה מישעיה לדוגמא שיש בה גם נחמה
- ^ לפי רש"י הכוונה בית סוהר. ולפי הרד"ק בשם אביו זה כלי שעשוי שני עצים ובאמצע בית צוואר שם מכניסים את צוארי האסירים. ולפי תרגום יונתן מדובר בכיפה
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א'.
- ^ הקדמת משנה תורה להרמב"ם.
- ^ סדר תנאים ואמוראים.
- ^ האברבנאל בהקדמה על ספר ירמיהו.
- ^ ראה בערכו.
- ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק ב'; פרק כ"ה, פסוק ג'
- ^ סדר הדורות, שנת ג'ש"נ, באתר היברובוקס.
- ^ שנות מלכות המלכים עפ"י סדר הדורות, שנת ג'ש"נ, באתר היברובוקס.
- ^ לחשבון המלא עיין בתלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"ב עמוד ב' והמפרשים שם.
- ^ 10.0 10.1 ילקוט שמעוני צפניה סימן תקסו.
- ^ האברבנאל על ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ז'.וכן בסדר הדורות, שנת ג'ש"נ, באתר היברובוקס.
- ^ סדר הדורות, שנת ג'ש"נ, באתר היברובוקס.
- ^ רד"ק על ספר יחזקאל, פרק א', פסוק א'.
- ^ מלבי"ם על ירמיהו א א.
- ^ רד"ק על ירמיהו, א', א'
- ^ בראשית רבה פרק נ"ג פסוק ט"ו
- ^ רש"י על ספר ירמיהו, פרק א', פסוק א'
- ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק א'.
- ^ מלבי"ם על ספר ירמיהו, פרק א', פסוק א'.
- ^ סדר הדורות ג' אלפים רצ"ח.
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ז
- ^ האברבנאל בהקדמתו לתרי עשר: "כי ירמיהו היה מכהני השי"ת, משרת בבית אלוקיו...".
- ^ כפי שמופיע בספר הזוהר, פרשת תרומה, דף קמ"ח, עמוד ב'.
- ^ האברבנאל על ספר ירמיהו, פרק כ', פסוק י"ד בשם המדרש.
- ^ מנחם בולה בהוצאת מוסד הרב קוק, תנ"ך דעת מקרא על ירמיהו, באתר אוצר החכמה.
- ^ המלבי"ם על ספר ירמיהו, פרק כ', פסוק י"ד.
- ^ אלפא ביתא דבן סירא אוצר המדרשים 43.
- ^ כו ג, פסיקתא רבתי.
- ^ ספר הזוהר, פרשת תצוה, דף קע"ט, עמוד ב'.
- ^ י"ג ק"ו, פסיקתא דרב כהנא.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ב עמוד ב'.
- ^ רש"י על ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק כ"ו.
- ^ מנחם בולה בהוצאת מוסד הרב קוק, תנ"ך דעת מקרא על ירמיהו, באתר אוצר החכמה.
- ^ ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסב
- ^ ירמיהו, ל"א, כ"ז
- ^ רש"י על ירמיהו, א', י"ב
- ^ איכה רבה פתיחתות סימן כג
- ^ רד"ק על ירמיהו, א', י"ג
- ^ המלבי"ם על ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ב'.
- ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ רש"י על מגילת איכה, פרק ד', פסוק א'.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוק י'.
- ^ ספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוק נ"ט
- ^ לו, א ואילך
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוקים א'-י"ד
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"א, פסוקים ח'-ט'; פרק ל"ח, פסוק ב' ואילך
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"א עמוד א'.
- ^ פרק א', פסוק ט"ו; פרק ד', פסוק ו'; פרק ו', פסוק כ"ב; פרק י', פסוק כ"ב; פרק י"ג, פסוק כ'
- ^ פרק כ"ה, פסוק ט' ואילך.
- ^ פרק ל"ו, פסוק א' ואילך
- ^ המצודות על ירמיהו, כ"ה, ט"ו ופרק כ"ה, פסוקים כ"ז-כ"ט
- ^ פרק י"ט
- ^ כך דעת רש"י. לפי הרד"ק זה כלי שעשוי שני עצים ובאמצע בית צוואר שם מכניסים את צוארי האסירים. ולפי תרגום יונתן מדובר בכיפה
- ^ פרק כ', פסוקים ג'-ו'
- ^ פרק כ"ו
- ^ לפי רש"י על ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק ה' שמפרש "כלוא".
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו.
- ^ רש"י על מגילת איכה, פרק א', פסוק א'.
- ^ ירמיהו, ל"ה, א'-י"ט
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק ו'.
- ^ לשיטות אחרות מת עוד בדרך מירושלים לבבל.
- ^ ילקוט מלכים ב, רמז רמ"ט.
- ^ בפסיקתא דרב כהנא (כ"ד) מובא כי מכיוון שבגלותו עשה יהויכין תשובה, בוטלה שבועתו של ירמיהו ונכדו זרובבל בן שאלתיאל זכה להיות ממובילי שיבת ציון אחר גלות בבל.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ט"ז.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ז, פסוק ג'.
- ^ מלבי"ם על ירמיהו, כ"ז, א'
- ^ פרק כ"ט, פסוקים א'-י"ד
- ^ ספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוקים מ"ט-ס"ד.
- ^ איכה רבה, פתיחתא לד.
- ^ לז, ג-י
- ^ לד, ח-כב
- ^ פסיקתא רבתי, כו
- ^ לז, יא-כא
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ד'.
- ^ נדב שרגאי, ממצאים ארכיאולוגיים מאששים סיפור הקריאה להרוג את הנביא ירמיהו, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2008
- ^ ויש אומרים שהוא ברוך בן נריה.
- ^ פסיקתא רבתי, כו
- ^ פסיקתא רבתי, כו
- ^ מתוך אוצר המדרשים, מדרשי חז"ל על הנ"ך, איכה רבתי, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ פסיקתא רבתי, כו
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ'.
- ^ איכה רבה, פתיחתא כד.
- ^ מדרש זוטא איכה (בובר) פרשה א ד"ה דבר אחר
- ^ פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו - ויהי בעת שסרחה
- ^ מובא בספרו של רבי אליהו לופיאן, לב אליהו א על בראשית, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ ספר יוחסין, מאמר ראשון.
- ^ בהקדמתו לספר ירמיהו
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוקים א'-ז'.
- ^ ירמיהו פרקים מא - מג
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ג, פסוקים ח'-י"ג.
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ד.
- ^ מדרש אגדה על ספר במדבר, פרק ל'.
- ^ סדר עולם רבא, פרק כו.
- ^ בנימין, ישראל יוסף, מסעי ישראל, באתר היברובוקס.
- ^ רש"י על ירמיהו, ג', כ"ב
- ^ רד"ק על ירמיהו, ד', א'
- ^ פסיקתא רבתי, כו.
- ^ כמו תיאורי מגילת איכה שעל פי רש"י על מגילת איכה, פרק א', פסוק א' נכתבה עוד קודם החורבן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ז עמוד ב'
- ^ ירמיהו, כ"ג, ט'-י'
- ^ ירמיהו, י"ד, י"ג-ט"ז
- ^ ירמיהו, י"ד, י"ג-ט"ז
- ^ ירמיהו, כ"ג, ט'-ל"ב
- ^ פרק כ"ט, פסוקים כ"ד-ל"ב
- ^ רש"י על ירמיהו, כ"ח, ו'
- ^ פרק כ"ח, פסוקים א'-י"ז
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ', פסוקים א'-ו'.
- ^ רש"י על ירמיהו, כ"ט, כ'-כ"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א עמוד א'.
- ^ ירמיהו, כ"ט, כ"ד-ל"ב
| שלשלת הקבלה | ||
|---|---|---|
| נביאים | משה רבינו • יהושע בן נון • פינחס וזקנים • עלי הכהן • שמואל • דוד המלך • אחיה השילוני • אליהו הנביא • אלישע • יהוידע הכהן • זכריה בן יהוידע • הושע בן בארי • עמוס • ישעיהו • מיכה • יואל הנביא • נחום • חבקוק • צפניה בן כושי • ירמיהו • ברוך בן נריה | |
| אנשי כנסת הגדולה | עזרא הסופר ובית דינו • שמעון הצדיק | |
| תקופת הזוגות | אנטיגנוס איש סוכו • יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן • יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי • יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח • שמעיה ואבטליון • הלל ושמאי | |
| תנאים | רבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בן הלל • רבן גמליאל הזקן • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבן גמליאל • רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה הנשיא | |
| אמוראים | רב ושמואל ורבי יוחנן • רב הונא ורב יהודה • רבה ורב יוסף • אביי ורבא • רב אשי ורבינא | |
| הרשימה לפי הרמב"ם בהקדמת משנה תורה. לרשימות אחרות, ראו שלשלת הקבלה. | ||