אש תמיד

אש תמיד (באנגלית: Eternal flame) היא להבה, מנורה או לפיד שבוער לתקופה בלתי מוגבלת. בעבר שמשה אש תמיד לצרכים פולחניים שונים. כיום, ברוב המקרים, הפולחן עבורו משמשת אש תמיד הוא להנצחת אדם או אירוע בעל חשיבות לאומית, או כדי לשמש תזכורת למחויבות למטרה משותפת, כגון שלום בינלאומי.

ביהדות

ערך מורחב – מערכת התמיד

ביהדות, ישנו ציווי לשמור על אש תמיד על גבי מזבח העולה^[1], ומצווה זו נשמרה במשכן ובבתי המקדש עד חורבנם. בבית המקדש השני אף הוקמה מערכה (ערימת עצים) על המזבח שמטרתה היא שמירת אש תמיד. בתקופה המודרנית נהגו בבתי כנסת רבים להציב אש תמיד סמוך לארון הקודש.

בתרבויות נוספות

אש התמיד היא מסורת ארוכה שנים בתרבויות ודתות רבות. באיראן העתיקה העטר (אש "קדושה"), שטופח על ידי כהן מסור, ייצג את הרעיון של "ניצוצות אלוהיים" או את אמשה ספנטס (האלילים) כפי שהבינו אותם בדת הזורואסטריות. מקורות מצביעים על כך ששלוש "שריפות גדולות" התקיימו בתקופת הממלכה האחמנית הפרסית, שנחשבים להתייחסות המוקדמת ביותר לפרקטיקה של יצירת שרפות קהילתיות שבערו תמיד.

בסין, השתמשו לעיתים במנורה נצחית בוערת כאמצעי גלוי של הערצת אב קדמון ונהגו להניח אותה על פני לוח רוחני על מזבח האבות של המשפחה.

בטבע

המונח אש תמיד מתייחס בעיקרו ללהבה המובערת במכוון, אולם יש שהוא מוחל על בעירה טבעיות הנוצרות באמצעות תופעות טבע כגון דליפות גז טבעי, "שריפות כבולות" ושריפות פחם, שכולן יכולות להיות מוצתות תחילה על ידי ברק, פיאזואלקטריות, או פעילות אנושית, ויכולות לבעור במשך עשרות או מאות שנים. בכפר ג'אווה באינדונזיה, קיימת אש תמיד המבוססת על גז טבעי והוצתה לפני המאה ה-15, ועל אף גשם טרופי ורוחות עזות אינה ניכבת גם היום. דוגמה נוספת היא "שער הגיהנום" של דרווזה, הבוער ברצף משנת 1971 ונוצר בטעות בקידוח לחלל תת-קרקעי על ידי גאולוגים סובייטים, והדלקת הבור, תוך מחשבה שהוא יבער מספר ימים בלבד. אש התמיד הטבעית העתיקה ביותר היא זו הבוערת בשדה הנפט באבא גורגור שבכורדיסטן העיראקית.

חומר הבעירה

בימי קדם בני האדם הזינו את אש התמיד בעץ או בשמן זית. מערכות אש תמיד מודרניות יותר, משתמשות באספקה מוזרמת של בנזין או של גז טבעי.

אש תמיד למטרת זיכרון

אש התמיד לזכר הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי, לאחר ההתנקשות בחייו בשנת 1963, היא ככל הנראה הזיכרון הראשון מהסוג שנבנה לכבודו של אדם אחד ידוע (בניגוד ללהבות לזכר אחד או יותר חיילים אלמונים). לאחר הדלקת האש לזכרו, החלו להשתמש באש תמיד לעיתים קרובות יותר ברחבי העולם, כדי לכבד אנשים בעלי חשיבות לאומית או בינלאומית.