חנופה

חנופה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר תהילים, פרק נ"ב
משנה	מסכת סוטה, פרק ז', משנה ח'
תלמוד בבלי	מסכת סוטה, דף מ"א
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', הלכה ו'

חנופה (כתיב תקני חֲנֻפָּה) היא מידה אסורה שהתורה שוללת, ובספרי הנביאים במקומות רבים מגונה החָנֵף -הנוהג בחנופה . לדעת רבי אליעזר ממיץ איסור חנופה הוא אחת מתרי"ג מצוות.

מהות החנופה

התורה מצווה שלא לחון את הרוצח ולמלטו מהעונש הראוי לו ומוסיפה וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה לג) בספרי נדרש הפסוק מכאן אזהרה לחנפים כלומר שבמילים אלו התורה אוסרת בלאו להחניף.

בתורה ואף בנביאים לא מבוארת משמעות החנופה. המפרשים מסבירים כי חנופה היא הרעה הנסתרת ואינה גלויה במדרש מפורשת המילה חנופה -חון אף, כלומר לנהוג בחנינה כשראוי לנהוג בכעס.

החנף

החנף הוא העושה רע בסתר, כשכלפי חוץ נראה כצדיק. חז"ל אמרו על הפסוק בבא דואג האדומי ויגד לשאול (תהילים נ"ב) מפרסמין את החנפין , (ואפילו בשבת) מפני חילול השם. שהרי התורה דאגה לפרסם את חטאו של דואג האדומי אף שהיה תלמיד חכם וראש הסנהדרין.

המחניף

האיסור להחניף פירושו לשתוק ולהמנע ממחאה על עוולה ורשע מפני הרצון לקבל טובת הנאה מאדם. או לעוות את דין התורה אפילו בדיבור כדי לשאת חן.

המשנה מספרת על אגריפס המלך שקרא בתורה וכשהגיע למילים "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" וזלגו עיניו דמעות כיון שהיה גר אמרו לו "אל תתיירא אגריפס אחינו אתה! אחינו אתה! אחינו אתה!" ואמרו חכמים באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס.

דינים

חז"ל אמרו מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים מאידך אמרו רבי שמעון בן פזי ורבי שמעון בן לקיש מותר להחניף לרשעים בעולם הזה ולמדו כך מיעקב שהחניף לעשיו

במניין המצוות בספר יראים מנה את איסור החנופה לאחד מהלאוין. אך אין איסור למי שמחניף לרשע משום שחושש מרעתו.(ע"פ הגמרא הנ"ל)

והריני מפרש פי' חנופה שהזהירה עליה התורה כל השומע דבר עולה ושאינו הגון או רואה דבר רע ואמר טוב הוא ואינו שותק מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו אלא מתוך רשע לבבו או חושב בלבבו ואומר (בלבבו) ברע עשה פן אפו עלי ויתקוטט עמי ואיני מפסיד בקטיטתו כי אם חסדו ואהבתו נקרא חנף עובר בלא תחניף

.. אבל המשלים לרשע ומראה עצמו אוהבו מחמת יראתו אינו נקרא רשע כדתנן בגיטין בהנזקין [ס"א א'] שואלין בשלומן מפני דרכי שלום. ותניא רבן יוחנן בן זכאי מעולם לא הקדימני אדם שלום ואפילו [גוי] בשוק... למדנו שמחניפין לרשעים מחמת פחד שרי אבל שלא מחמת פחת נקרא חנף מאחר שאינו גורם לו להחניף לרשע כי אם רשע לבדו ושנאת הטוב והישר.

בספר אורחות צדיקים שער החניפות מחלק את סוגי החנופה האסורה לתשע דרגות, וגם את האופנים שמותר ואף רצוי להחניף. בדרך דומה לדברי רבינו יונה בשערי תשובה כת החנפים.

בלשון ימינו

בשפה העממית המושג השתבש מעט בעל החנופה (החנף נקרא "חנפן" או "לקקן" או "מלקק פינכא") הוא מי שמסביר פנים לבעל סמכות על מנת לקבל טובות הנאה. לא תמיד כללי הנימוס רואים בשלילה אמירת דברי חלקות, ונהוג לראות זאת באופן חיובי כמחמאות, אך ע"פ כללי דרך ארץ התורניים פעמים שהדבר אסור משום חנופה או גניבת דעת.

וז"ל הרמב"ם:

אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות (הלכות דעות פרק ב הלכה ו)

ראו גם

• הסתמכות על החנופה

קישורים חיצוניים

• "שער החניפות" באתר דעת