חיים ויצמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חיים וייצמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים עזריאל ויצמן
חיים ויצמן, 26 במרץ 1949
חיים ויצמן, 26 במרץ 1949
לידה 27 בנובמבר 1874
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מוטלה, הקיסרות הרוסית
פטירה 9 בנובמבר 1952 (בגיל 77)
ישראלישראל רחובות, ישראל
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ישראלישראל ישראל
מקום קבורה ישראלישראל מכון ויצמן למדע, רחובות
השכלה
עיסוק ביוכימאי, מדינאי
מפלגה הציונים הכלליים
דת יהדות
בת זוג ורה ויצמן (1906-1952)
הנשיא ה-1 של מדינת ישראל
17 בפברואר 1949 – 9 בנובמבר 1952
(3 שנים ו־38 שבועות)
נשיא מועצת המדינה הזמנית
16 במאי 1948 – 16 בפברואר 1949
(39 שבועות ו־4 ימים)
נשיא ההסתדרות הציונית
1921–1931
(כ־10 שנים)
1935–1946
(כ־11 שנים)

חיים־עזריאל ויצמן (בכתיב המקורי: ווייצמן;[1][2][3][4] 27 בנובמבר 1874, י"ח בכסלו ה'תרל"ה[5] – 9 בנובמבר 1952, כ"א בחשוון ה'תשי"ג) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי הציונות.

ויצמן היה מנהיג זרם הציונות הסינתטית. ב־1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה. ב־1920 נבחר לנשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.

לצד פעילותו המדינית והציונית היה ויצמן ביוכימאי. ב-1916, בעת ששימש כמרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, השתמש ויצמן בחיידק Clostridium acetobutylicum (שמכונה לעיתים "אורגניזם ויצמן" על שמו) כגורם ביוכימי בתהליך שבו ייצר אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן. על בסיס השיטה שהמציא, הוקמה תעשיית חירום צבאית. ב-1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות שאותו ייסד ב-1934 ואשר נקרא מ-1949 "מכון ויצמן למדע", על שמו.

קורות חיים

ראשית דרכו

ילדותו ונעוריו במוטלה ובפינסק (1874–1892)

חיים־עזריאל[6][7] ויצמן נולד בעיירה מוטלה שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס), בנם של רחל־לאה (לבית צ'מרינסקי) ועוזר ויצמן, סוחר יערות וחסיד סטולין. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר חיים צ'מרינסקי (ר' מרדכילע).[דרושה הבהרה] עוזר ויצמן נולד בכפר סיירניקי, והגיע למוטלה הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כשפגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את השידוך שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר; היא הייתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. לימים עוזר היה ליהודי היחיד שכיהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטלה[6]. במוטלה היו אז כ־200 משפחות יהודיות, כשרוב אוכלוסיית העיירה הייתה רוסית[8]. עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות על רפסודות ענקיות עד לנמל דנציג[9]. המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול[10]. עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה בחיפה ב-1939, בגיל 87[8].

חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים[6]. רבים מהם התבלטו, בהם הכימאים משה ויצמן, אנה ויצמן ומאשה ויצמן, הרופאה מינה ויצמן והמוזיקאית גיטה דוניה-ויצמן. בילדותו הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, אך בבחרותו פרק עול תורה ומצוות. בגיל 4 החל ללמוד ב"חדר"[8]. אחד ממוריו, רבי אברהם מטלנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים[11]. רק בגיל 11 החל ויצמן לדבר רוסית[8]. בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה של פינסק הסמוכה[12], שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים. במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל על משפחתו במוטלה, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי פינסק, תמורת מגורים בביתו (בית משפחת לוריא) וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו[13]. בפינסק הצטרף לחוגים הציוניים הצעירים והחל בפעילות ציונית מעשית[14]. בגיל 15 ייסד בעירו[דרושה הבהרה] אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי[15] להמוני היהודים.[דרוש מקור] הוא נמנה עם חוג הפעילים הציוניים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר. בתקופת לימודיו התיכוניים החל ללמוד גם צרפתית וגרמנית. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס ליהודים ברוסיה, ולצאת ללימודים אקדמיים במערב[16].

לימודיו בגרמניה ובשווייץ

מאחר שכיהודי נדרש לשלם סכום גבוה עבור דרכון כדי לעזוב את האימפריה הרוסית[17], באוגוסט 1892[16] שט ויצמן על אחת הרפסודות של אביו לים הבלטי, כביכול כפועל, ומיד לאחר שזו חצתה את הגבול עם הקיסרות הגרמנית, נטש אותה ועלה על רכבת לעיירה פפונגשטאדט (Pfungstadt) שבהסן[17]. ויצמן התקשה להתאקלם בגרמניה: היידיש והגרמנית שלמד בעצמו לא אפשרו לו לתקשר עם הגרמנים. למחייתו עבד כמורה לעברית ולרוסית בפנימיה יהודית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאוד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום. לויצמן היה זה בבחינת הלם תרבותי, כשפגש לראשונה בקרב סגל ההוראה בבית הספר יהודים מתבוללים, שראו עצמם "גרמנים בני דת משה" ולעגו להגדרתו העצמית כ"יהודי־רוסי"[18]. הוא למד בפוליטכניקום בדרמשטאדט, בירת הסן, במשך שנה[16]. בקיץ 1893 שב למוטלה[דרושה הבהרה] ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם לברלין; שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית-יהודית", חוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה[19]. לאחר שנתיים בברלין, הפסיק לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק[20]. בסתיו 1896 חזר ללימודים בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת[21]. באותה שנה הצטרף למסדר "בני משה", שנועד לסייע ל"חיבת ציון"[22]. בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר לאוניברסיטת פריבור (אנ') שבשווייץ, כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שעבר לשם ופיקח על מחקריו. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו[23], מחקרים בתחום חומרי הצבע, וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר לז'נבה ובאוגוסט קיבל משרת פריבט-דוצנט באוניברסיטת ז'נבה. הוא מונה כעוזר לפרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו לכימיה אורגנית[24]. ויצמן נבחר לציר בקונגרס הציוני הראשון (ב-1897) מטעם פינסק, אך לא נכח שם, כי שהה במוסקבה לצורך ניסיונות שווא למכור אחת מתגליותיו המדעיות. כעבור שנה השתתף בקונגרס הציוני השני (1898), בו פגש לראשונה את בנימין זאב הרצל[25].

ב-1898 התארס עם סופיה גצובה, סטודנטית לרפואה בברן, אך בנובמבר 1900 הכיר את וורה לבית קצמן, סטודנטית לרפואה מז'נבה, והתידד עמה[26].

פעילות ציבורית, 1900–1920

פעילות ציונית, 1900–1904

לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית. בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים ממינכן לכנס ועידת נוער, בה יוכלו לשאת דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך קבוצה זו להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה - הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 הוא נפגש עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדה הפרקציה הדמוקרטית ('הסיעה'), שהושפעה מאחד העם. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה בין חבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הסיעה, ויצמן ולאו מוצקין, הגיעו מהר מאוד להתנגשות אישית ונוצר ביניהם קרע. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הסיעה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציוניים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בסיעה, ובספטמבר הופיעה הסיעה בוועידת ציוני רוסיה במינסק; וויצמן היה חבר בוועדת ההיגוי של הוועידה[27]. באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה[28]. מטרתו העיקרית שם הייתה הפרכת המצע של הבונד[29].

במסגרת הקונגרס הציוני השישי (1903) תמך ויצמן תחילה בתוכנית אוגנדה אותה הציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את דעתו. במשך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה הצביע עם המתנגדים. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" (הקבוצה שהתנגדה לתוכנית, כשהתומכים כונו "אומרי ההן") ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק בתנאים החיצוניים, בעוד הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, לפיכך לא נפל לבנו אם ניסיון זה או אחר לא צלח". בנאומו הראשון בפני חברי הסיעה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כל מערב אירופה כנגד תוכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אך נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה"[30]. באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה נרחב בקרב הקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל היעדר מימון - עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות במלחמה עם יפן, וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים, שיבואו כתוצאה מכך[31]. בנסיעה זו לרוסיה התקיימה פגישה משפחתית אחרונה של ויצמן, עד שובו לשם באפריל 1911[32]. עם מותו הפתאומי של הרצל ב-3 ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי"[33]. אף שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה", כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית[34]. "ועדת סקר אפריקה" פרסמה דין וחשבון שלילי, והקונגרס הציוני השביעי (1905) החליט עקב זאת שרק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לעצמו מרכז לאומי[35].

ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד בפריז עם מקס נורדאו וב-10 ביולי הגיע לאנגליה[36].

במנצ'סטר, 1904–1915

בלונדון החל ויצמן להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה[37]. ב-1904 נתמנה לעוזרו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר[31], ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית[38]. ביולי 1905 היה ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחר דוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל, כנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות השקיע ויצמן מאמצים רבים לסילוקו של זה מתפקידו. ויצמן ערך מפגשים רבים עם יהודים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תוכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל[39]. לקראת הבחירות הכלליות באנגליה בינואר 1906, פנה וינסטון צ'רצ'יל אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בגלוי בבחירות והעביר את הפנייה אל וולפסון; כעבור זמן כן נפגשו ויצמן וצ'רצ'יל לשיחת היכרות. ב-9 בינואר פגש ויצמן מועמד נוסף בבחירות, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה בפניו על עיקרי הציונות, בהסבירו את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו, כך אמר לבלפור: "נניח שאני מציע לאדוני את פריז במקום את לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". לכך ויצמן ענה: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי דברים אלו עשו רושם רב על בלפור[40]. בהקדמה לספרו של נחום סוקולוב, "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי[41].

בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, כאשר הוסמכה כרופאה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בסופוט, ליד דנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע לקלן, שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים הם נסעו לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים[42]. לזוג ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין-בנג'י, (נולד ביוני 1907)[43] ומייקל (נולד בנובמבר 1916)[44].

בפברואר 1907 נבחר ויצמן לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה[39]. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907 בהאג, יצא ויצמן בקריאה ל"ציונות סינתטית", שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל[45]. מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג ממרסיי לאלכסנדריה ומשם לביירות, וב-10 בספטמבר ירד בחוף יפו. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברת יהושע חנקין והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עד מטולה. בירושלים נשא נאום פומבי. ברחובות התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואת מכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע)[46].

בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (דצמבר 1909) כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא קיווה להפיל את וולפסון, אך זה הגן על מדיניותו, תקף את האופוזיציה, וכשהודיע על כוונתו להתפטר - זכה לתשואות.[דרושה הבהרה] חרף זאת, ויצמן לא נרתע ותקף אותו, תוך הגשת שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות. וולפסון הוחזר לכס הנשיאות ומעמדו אף התחזק. ביוני 1910 התפטר ויצמן מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 הוא מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני העשירי בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, ווולפסון התפטר מתפקידו[47].

ב-8 במרץ 1913 נשא ויצמן בקונגרס הציוני בווינה נאום נלהב בדבר הקמת אוניברסיטה יהודית, בעקבותיו הקים הקונגרס ועדה להקמת "אוניברסיטה עברית בירושלים"[48]. ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 פגש לראשונה את הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בביתו בפריז[49]. באותו זמן יריבו הקולני ביותר של ויצמן בנושא היה זאב ז'בוטינסקי, שעמד אז בראש המשרד הציוני הרוסי שאחראי לטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה. ביקורתו של ז'בוטינסקי, שהעדיף "אוניברסיטה צנועה" וביקש לזרז את הקמתה, עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן בנושא, ובעיקר בפשרות שעשה עם רוטשילד תמורת תרומותיו הכספיות[50]. בתחילת נובמבר 1914 פנה ויצמן גם אל כלתו של הברון רוטשילד, אשתו של בנו, ג'יימס, דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לוויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורד רוברט ססיל, שהיה אז תת-שר לענייני חוץ[51].

בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עם הרברט סמואל, היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר קבינט. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט הבריטי בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עם לויד ג'ורג', שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקה קוזימה וגנר (אנ') (אשתו של המלחין ריכרד וגנר). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, כמו גם שאר העמים, באנטישמיות: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל[52].

בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם[דרושה הבהרה] ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו[53].

בלונדון, 1915–1917

בסתיו 1915, לבקשת ממשלת בריטניה, עבר ויצמן להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית בהפקת האצטון לטובת המאמץ המלחמתי, וכעבור שלושה חודשים הצטרפו אליו בלונדון גם אשתו ובנו[54][55]. בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, בזכותם יצר קשר גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים[56]. בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה[דרושה הבהרה], בו היו חברים בין השאר גם ז'בוטינסקי, אחד העם ונחום סוקולוב, ברם פעילות הוועד הייתה קטנה והיא פסקה כעבור שנה[57]. ב-28 בינואר 1917 נפגשו ויצמן וסוקולוב עם פקיד הממשל הבריטי מארק סייקס. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע ויצמן, יחד עם משתתפים ציונים נוספים, את כינונו של פרוטקטוראט בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא הפרוטקטוראט עם שר החוץ בלפור[58].

ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ הבריטי רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל"; גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לוויצמן וללורד וולטר רוטשילד, שיגישו נוסח הצהרה בנושא לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות בגיברלטר, במטרה לסכל את מאמצי הנרי מורגנטאו האמריקני לחתום עם טורקיה על הסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו. מעמדו של ויצמן היה בבחינת תופעה יוצאת דופן, בכך שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך מטעם הקבינט[59].

הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה. יחיאל צ'לנוב, חבר ההנהלה הציונית, טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל וכן את היהודים במדינות שנמצאות תחת שלטון מעצמות המרכז. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני התפלג: הציונים מהמדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו בעמדה נייטרלית. ויצמן תמך במאבק של ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי; כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ביחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים, וב-17 באוגוסט 1917 ננזף בעניין זה על ידי אחד העם, וכתוצאה - התפטר מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם הגיב בטענה שהתפטרותו תהיה "מעשה של בגידה", וויצמן חזר בו בסופו של דבר[60].

ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני ראש הממשלה לויד ג'ורג' את דחיפות ההצהרה לגבי ארץ ישראל; ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה עיקשת בבריטניה, במטרה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות, ועד סוף החודש קיבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטה לגבות מצע זה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד. הצהרת בלפור התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאז חורבן בית שני (70 לספירה), הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה להכרזת כורש[61]. עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו[62].

עבודתו המדעית (עד 1917)

מנחם אוסישקין, ויצמן, אלברט איינשטיין ובן-ציון מוסינזון, ברוטרדם, ניו יורק, 2 באפריל 1921.
ד"ר חיים ויצמן, 15 בדצמבר 1926

בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, כשהגורם הראשון לכך היה דרישה גוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 החל ויצמן לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר במחקר על כימיה של חומרי צבע. הם פרסמו מאמרים ביחד, רשמו פטנטים משותפים וחתמו חוזה עם מפעלי "באייר". וויצמן זכה אגב כך בהכנסה קבועה[63]. בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, ביסס את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים[31]. בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית[64]. באותו זמן החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן"[65].

ב-1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר. בעת מגוריו במנצ'סטר, בין 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן קמפור. בסוף 1907 חתמה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצרי קוסמטיקה, חוזה לשימוש בפטנטים של ויצמן בהפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: מיקרוביולוגיה. החל מאביב 1909 נהג לבלות את חופשותיו במכון פסטר בפריז. הוא החל לבחון יישום תהליכי תסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס בכימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז נתקל לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה[66].

ויצמן הציג את מועמדותו להתקבל כחבר "החברה המלכותית", ברם על פי חוקי החברה יכלו להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה לרב משה גסטר כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל והרברט סמואל התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי זכה באזרחות בריטית. אולם, חרף זכייתו בתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית[67].

באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית בעלת ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה בהם עסק ועליהם רשם פטנט. הדבר עורר עניין רב במשרדי הצי הבריטי, שעוד בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה מודאג מהמחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - חומר נפץ חיוני שבו השתמשו כוחות הצבא הבריטי; במינון נכון הוא מפחית את כמות העשן שנוצרת בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ, ובכך מפחית את הבלאי של קני התותחים והרובים[68]. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטאט (Calcium acetate), אך לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב חיוני זה בידי הגרמנים ובני בריתם. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, כשמשימתו היא מציאת דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון. ואמנם, הוא אכן גילה תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים (כמו תירס), על ידי בידוד חיידק שכונה על שמו: Clostridium acetobutylicum Weizmann, או בקיצור: חיידק B–Y‏ (B – bacillus; ויצמן – Y)[68]. הייצור נעשה בשיטה הקרויה Acetone–butanol–ethanol fermentation ‏(ABE process). על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לוויצמן, שהמצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי[69][70] הניסויים של ויצמן הוכתרו בהצלחה, ובספטמבר 1915 הורחב היקפם. תוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים הוקמו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. בהמשך נפתח מפעל כזה גם בטורונטו ושתי מזקקות נוספות נבנו באינדיאנה שבארצות הברית, ואף נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה בפרוץ מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה מצד גרמניה. גם כאן נרתם ויצמן ומצא תחליפים: בבריטניה ערמונים ובהודו אורז. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון גם לצפון אמריקה. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ מומחה לאספקת אצטון במשרד החימוש הבריטי. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ מחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918[54]. במהלך תקופה זו, בנובמבר 1917, פורסמה הצהרת בלפור. לויד ג'ורג' היה האיש שהפיץ לראשונה את הדעה על היות ההצהרה גמול לתרומתו של ויצמן למאמץ הצבאי הבריטי במלחמת העולם הראשונה[71]. ויצמן עצמו הפריך זאת, אך ייתכן מאוד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו[72].

ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברשותו ממון רב. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט[72]. ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.

בארץ ישראל, 1918

האמיר פייסל וחיים ויצמן, יוני 1918

ב-6 בנובמבר 1917 הציע ויצמן לשגר ארצה משלחת שתייעץ לבריטניה בנושא היהודים וכינון הבית הלאומי בארץ ישראל. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ 1918 התקבל ויצמן לראיון אצל מלך אנגליה בארמון בקינגהאם. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא וטאראנטו, שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה לאלכסנדריה במצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצרים - ונאם בפני חיילים בריטיים יהודים בקהיר[73].
לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה לתל אביב. הביקור התקיים בעת כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של גנרל אלנבי ונוכח שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (אשר פורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) והיו אף שהתנגדו לה. ויצמן גילה בקרבם רק אוהד אחד: קצין המודיעין של אלנבי, וינדהאם דידס; האחרון סיפר לו על הימצאות החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" בידי קצינים בריטיים רבים, שאכן מאמינים במה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי בהוספיס הגרמני בביר סאלם, סמוך לרמלה, וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל נפגש ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם המופתי של ירושלים כאמל אל-חוסייני, בארוחת ערב שערך רונלד סטורס בירושלים. ויצמן הסביר להם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים[73].

משלחת המנהיגים הציוניים בראשותו של ויצמן כונתה "ועד הצירים", ובין השאר היה עליה לסייע בידי היישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, וכן לקשר בין היישוב לכוחות הבריטיים, ולבסוף - להניח תשתית לבית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור. בין יתר פעולותיו של ויצמן במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן פינה לבניין האוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות, ב-24 ביולי 1918. ויצמן היה הנואם היחיד בטקס יריית אבן הפינה[74].

הסכם ויצמן–פייסל (1919)

בסוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עם האמיר פייסל, שעמד בראש הצבא הערבי בעבר הירדן, כדי להסביר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עם ויליאם אורמסבי-גור, הוא הקיף את חצי האי סיני בספינת קיטור מסואץ לעקבה. לאחר שאורמסבי-גור חלה בדיזנטריה, המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים והוסעו ברכב למפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר הנמל[74]. פגישתם נערכה ב-4 ביוני 1918[75]. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד, ויצמן כתב עליה: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי"[74].
בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש שוב עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-3 בינואר 1919 לחתימת הסכם ויצמן-פייסל, שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב" תוך הגנה על זכויות הפלאחים הערבים, ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית[76]. ההסכם הבטיח הכרה ערבית בציונות, אך מעולם לא הגיע לכדי מימוש, אחרי שפייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.

בהנהגת התנועה הציונית, 1919–1920

ב-4 בינואר 1919 יצא ויצמן לועידת השלום בפריז, 1919[76], שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה, שם ייצג את התנועה הציונית ביחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין. ב-22 בינואר 1919, לאחר התנגשויות עם סוקולוב, נבחר ויצמן לוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית[76].
בוועידת השלום התקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, והסביר לו את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה[76]. ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, לדרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי באמרו: "אדוני ביקש לבגוד בנו"[77]. ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ומנהיג ציוני אמריקה, לואי ברנדייס, שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית[78].
באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אך קולונל ריצ'רד מיינרצהגן עקף אותם וסידר את כניסתו ישירות מול משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים, מדי יום, ולראשונה בחייו שכר שומר ראש, את אברהם שפירא (זקן השומרים)[79].
בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורות הליטני ואת פרשת המים של החרמון. בסוף מרץ שב לארץ ישראל. ב-10 באפריל 1920 פרצו מאורעות תר"פ. ויצמן שיגר שני מברקים ללויד ג'ורג', בהם דרש להקים ועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. הוא זעם על מאסרו של זאב ז'בוטינסקי, אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו[79].
באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, שדנה בעתיד שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטיים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.

בשנים אלו לאחר פרעות פטליורה באוקראינה התנגד ויצמן לעליית פליטים מנצולי הפרעות, בטענה כי למרות שארץ ישראל יכולה לקלוט את כמות הפליטים, אין הפליטים האלו מתאימים ל"תכנית הציונית הגדולה", מכיוון שעלולים להגיע עם הפליטים, עולים שאינם יכולים לתרום למפעל הציוני[80].

נשיא ההסתדרות הציונית (1920–1946)

ד"ר חיים ויצמן וד"ר נחום גולדמן
ויצמן עם הלורד בלפור בעת ביקורו בתל אביב, 1 ביוני 1925.
ויצמן, ארלוזורוב ואשכול, סביב שנת 1933
ויצמן, בן-צבי, ארלוזורוב ושרתוק בפגישה עם מנהיגים ערבים מעבר הירדן, במלון המלך דוד בירושלים, 8 באפריל 1933
ויצמן, 1 במרץ 1938
ויצמן נושא דברים בעת ביקורו בתל אביב, 30 בנובמבר 1944.
ויצמן נואם בפני הועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946

1920–1925

ביולי 1920 נערכה ועידת לונדון, בה נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית[81]. בתפקידו זה הוא ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. מנהיגי היישוב, כבן-גוריון וברל כצנלסון, מתחו ביקורת קשה על מדיניותו[78]. ב-30 ביולי 1920 הסתיים הממשל הצבאי בארץ ישראל והרברט סמואל נשלח לכהן בתור הנציב העליון הראשון, מינוי למענו פעל ויצמן רבות[82]. ב-1 במרץ 1921 כתב ויצמן לצ'רצ'יל מכתב בו ביקש לכלול את כל שטח עבר הירדן בתחום הבית הלאומי היהודי[83].

ב-2 באפריל 1921 ביקר ויצמן לראשונה באמריקה. יהודי ניו יורק ערכו לכבודו קבלת פנים נרגשת לאורך הרחובות שהובילו אל מלון "קומודור". לאחר מכן נערכה לכבודו קבלת פנים באולם העירייה. אל ויצמן התלוו בביקור אלברט איינשטיין ומנחם אוסישקין. בתום שבועיים, במהלכם הבין שאין סיכוי להסכמה עם הציונים האמריקנים, החליט לנתק את מגעיו עם ברנדייס. הוא הודיע על הקמת משרד של קרן היסוד באמריקה ופתח בגיוס כספים. ביוני זכה לניצחון מוחץ בהצבעה בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה בקליבלנד, מה שהביא להתפטרותו של ברנדייס מתפקידו. ויצמן נפגש עם נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג, וערך מסע הסברה ברחבי צפון אמריקה במטרה לגייס כסף לקופת קרן היסוד. בתחילת יולי שב לאנגליה[81]. באוגוסט 1921 הושלם הנוסח הסופי של כתב המנדט, שוויצמן נטל חלק בניסוחו. באותו חודש הגיעה ללונדון משלחת של ערביי ארץ ישראל ונשארה בעיר במשך כשנה. חברי המשלחת סירבו להיפגש עם ויצמן פנים אל פנים, אולם בהתערבותו של צ'רצ'יל אורגנה פגישה משותפת, שלא נשאה פרי[84]. בנובמבר 1921 קיים ויצמן שיחות בביתו של ג'יימס דה רוטשילד בלונדון עם ריאד א-סולח. השיחה דנה בשתי טיוטות להסדר בין היהודים לערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי איתמר בן-אב"י, תוך התייעצות עם א-סולח עצמו, והאחרת בידי מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, ואולם הצדדים לא הגיעו לכל הסכם מפורש[85].

באביב 1923 הגיע ויצמן שוב לאמריקה, ותר אותה בלוויית פליקס ורבורג וכן עם לואי מרשל, נשיא הוועד היהודי-האמריקאי, אותו פגש לראשונה בוועידת השלום בוורסאי ויצר איתו קשרי ידידות קרובים. מסעם הסתיים בהצלחה גדולה וגויסו במהלכו סכומי כסף נכבדים. בין השנים 1923–1928 ביקר ויצמן בארצות הברית שש פעמים[86].

בתחילת שנות ה-20 התיישבו אימו, חמש אחיותיו ושלושת אחיו של חיים ויצמן בארץ ישראל[87]. ב-1 באפריל 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. בנאומו בטקס, אמר ויצמן כי על האוניברסיטה להיות "מקום למידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת"[88].

בנאומו בפני הקונגרס הציוני באוגוסט 1925, אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים" וגרס כי הקונגרס "חייב להכיר בעובדה שארץ ישראל אינה רודזיה; כ-600,000 ערבים מתגוררים בה, ומבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי משלנו"[74][89].

1929–1934

ב-1929 העביר ויצמן את הסמכויות הביצועיות לניהול היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, למשימת בניית הבית הלאומי. בסוף יולי אותה שנה, כונס הקונגרס הציוני בציריך. ב-11 באוגוסט נאם ויצמן בפני המושב הראשון של מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, שם גם נבחר לנשיא הסוכנות היהודית[90].

לקראת פרסום מסקנות דו"ח הופ-סימפסון, הודיע ויצמן כי יתפטר מתפקידו אם הממשלה תפרסם ספר לבן על פיהן. ב-20 באוקטובר 1930, יום לפני החלטת הממשלה לפרסם את הדו"ח באופן רשמי, הודיע ויצמן במסיבת עיתונאים על התפטרותו ופרסם גילוי דעת אל העם היהודי, תחת הכותרת "בשעה קשה זו" ("A Solemn Hour"); אלא שהאולטימטום וההתפטרות נועדו רק לאיים על הממשלה בתקווה שתחזור בה. בתום שיחות עם נציגיה, שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד, ב-13 בפברואר 1931, איגרת לויצמן שהוקראה על ידי ראש הממשלה בישיבת בית הנבחרים, אשר למעשה ביטלה את מעמדם של הספר הלבן של פאספילד ודו"ח הופ-סימפסון כמסמכים בעלי תוכן מחייב[91]. לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים בשינוי המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות.

ב-1 ביולי 1931 התייחס ויצמן לבעיה הערבית בנאומו בפני הקונגרס הציוני שנערך בבזל: "יש לחזק אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמלים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצדנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור, כי אנו מצדנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא השיב למבקרי מדיניות ה"דונם אחר דונם" של הסוכנות היהודית: "אם קיימת דרך אחרת לבנות בית, שלא באמצעות לבנה אחר לבנה, אני איני מכיר אותה". ב-3 ביולי הסביר לסוכנות הטלגרפית היהודית: "שוויון אין פירושו מדינה דו-לאומית, שהיא יצור מעורפל שאין פירושו בהכרח שוויון. אין בלבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון... העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד – כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים"[92]. ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית מדי. אז הוא שב, בגיל 57, אל המעבדה שלו[93].

אחרי שקרא את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפף", כחודש לפני עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, ביקר ויצמן בגרמניה; הוא הזהיר את הקהילה היהודית במינכן (ובגרמניה בכלל) כי "היטלר מתכוון לכל מילה" ויעץ להם לברוח מהמדינה. במאי 1933 הצטרף לוועד הפועל של "הקרן הבריטית המרכזית למען יהודי גרמניה". בספטמבר מונה מטעם הקונגרס הציוני בפראג ליושב ראש הלשכה המרכזית של הסוכנות היהודית ליישובם של יהודי גרמניה. ויצמן נועד פעמיים עם מוסוליני, באפריל 1933 ובינואר 1934, בניסיון לגייס את עזרתו להקלת מצוקת היהודים בגרמניה. מוסוליני אמר לו: "אתם זקוקים למדינה יהודית". באוקטובר 1934 העיד ויצמן בתביעה המשפטית של יהודי שווייץ נגד הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון"[94].

1935–1939

ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש כנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית[95]. מיד אחר כך נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית[96]. מן המחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כלל ברכת שחייה בין שני אגפי הבית[97].

באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, נורי א-סעיד, שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי שלא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו"[98].

בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני ועדת פיל, שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במילים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שממזרח לנהר ריין: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית[99]. הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.

לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם"[100].
בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב[100]. ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה"[101].

בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי אמין אל-חוסייני הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש[102].

ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן בוועידת סנט ג'יימס. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברלין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם הספר הלבן. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא[103].

עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה

ויצמן מניח את אבן הפינה למכון ויצמן למדע, 3 ביוני 1946

החל מ-1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו ברחובות, שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו. המכון נחנך ב-3 באפריל 1934[104]. שם המכון שונה למכון ויצמן למדע ב-1949. כמו כן, עסק ויצמן בחקר שיטות לניצול פרי הדר לצורכי תעשייה.

בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. בסתיו 1939 נועד בשווייץ עם ריצ'רד וילשטטר בנוגע לנשק החשאי שברשות גרמניה, בעיקר בנוגע לסוגי הגז שפתחה. ביוני 1940 מונה על ידי שר האספקה, הרברט מוריסון, ליועץ של כבוד לענייני כימיה למנהל המחקר המדעי. ניתנה לו מעבדה סמוך להייד פארק, שם עבד בחברת כימאים נוספים. עבודה זו הייתה מעין המשך למחקרים קודמים: פיתוח שיטות חדשות להפקת כמויות גדולות של דלק מטוסים עתיר אוקטן וגומי סינתטי, על בסיס תהליכי התסיסה שלו. במכון זיו פיקח על מחקרים בתחום הפרמקולוגיה. כמו כן חקר גם בתחום ייצור תחליפי המזון, מה שהביא להפקת חומר שנועד לסייע לרעבים במלחמה, וכונה "מרק הבליץ". בארצות הברית שוחח ויצמן עם הנשיא וסגנו, הנרי וולאס, על רעיונות שהעלה, אולם בעלי אינטרסים, בעיקר חברות הנפט, חששו שהתהליכים שפיתח מהווים סכנה לרווחיהם. ועדה ממשלתית מיוחדת שכללה מספר מדענים מכובדים, בראשות ברנרד ברוך, בחנה את תוכניותיו להפקת גומי וייצור דלק והחליטה נגדן. בסופו של דבר העביר את המצאותיו לחברה פרטית בפילדלפיה, שניצלה אותן גם לאחר המלחמה. סגן הנשיא וולאס אמר מאוחר יותר: "לעולם לא ידע העולם מה חשובה הייתה תרומתו של ויצמן להצלחת התוכנית לייצור גומי סינתטי"[105].

בזמן מלחמת העולם השנייה (1939–1945)

לקראת סוף אוגוסט 1939, נערך הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. בנאום הפרידה שלו מצירי הקונגרס, פנה ויצמן לנציגי יהדות פולין ואמר: "יהי רצון, שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה"[106]. ב-29 באוגוסט 1939 שב ויצמן ללונדון ושיגר מכתב לצ'מברלין, בו הבטיח לו כי "היהודים יעמדו לצד בריטניה הגדולה ויילחמו לצד כוחות הדמוקרטיה". כעבור ימים ספורים פרצה מלחמת העולם השנייה[107]. בדצמבר 1939 שוב העלה ויצמן את הצעתו בפני מפקד המטה האימפריאלי, פילדמרשל אדמונד איירונסייד, להקים "דיוויזיה יהודית". בפברואר 1940 נפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והעלה בפניו מחדש את רעיון המדינה היהודית. ב-29 במאי הגיש לצ'רצ'יל תוכנית לתרומת היהודים למאמץ המלחמתי, בה הבטיח "הפניית המשאבים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכניים של העם היהודי בארץ ישראל ובכל מקום אחר למען הבריטים"[108]. בעת מלחמת העולם השנייה פעל ויצמן להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942[109] מעל תעלת למאנש בדרך למשימה במפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע[110].

עד למתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, עודדו הבריטים את ביקוריו הרבים של ויצמן בארצות הברית, מתוך אמונה שהוא מסמל את היהודים הנרדפים וכך מעורר שם אהדה לבריטניה, העומדת לבד מול גרמניה הנאצית. בפברואר 1942 פרסם ויצמן מאמר בכתב העת "Foreign Affairs", בו קרא להקמת מדינה יהודית. במאי 1942 התקבלה תוכנית בילטמור, שנוסחה על ידי שני עוזריו של ויצמן וייצגה את הנקודות העיקריות במאמר שפרסם[105]. עם זאת, ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה, ובמקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה. ב-7 ביולי 1942 נפגש ויצמן לשיחה בת 25 דקות עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אולם לא הצליח להתקדם בקבלת תמיכת הממשל האמריקני במדינה יהודית[105]. בתחילת 1943 פנה אל צ'רצ'יל בבקשה שיעצור את מדיניות הספר הלבן ויאפשר את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל[111]. ב-4 בנובמבר 1944 נפגש לשיחה עם צ'רצ'יל שארכה שעתיים והגיש לו תזכיר בזכות חלוקת ארץ ישראל. למחרת נרצח הלורד מוין על ידי חברי לח"י. ב-15 בנובמבר הגיעו בני הזוג ויצמן לארץ ישראל. זמן קצר אחרי כן נאם ויצמן בפני חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים ואמר כי רצח הלורד מוין הוא "טרגדיה של אומה שלמה"[112]. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבל ויצמן מדלקת בעיניו והתקשה בקריאה[113]. בארץ ישראל התגלה עתה לוויצמן כי הוא לוקה בגלאוקומה, שהביאה אותו בסופו של דבר לכמעט עיוורון[112]. ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט הרוויזיוניסטים[114]. בתחילת מאי 1945 נותח בעינו[115].

לאחר מלחמת העולם השנייה, 1945–1946

ויצמן התנגד לפעולה ישירה נגד הבריטים וראה בכך "תוקפנות". הוא סבר שיש להגביל את הפעולות רק לכאלו שחותרות תחת "הספר הלבן", כמו עלייה בלתי לגאלית והקמת יישובים חדשים[116]. לאחר ניצחון מפלגת הלייבור ביולי 1945, בזמן שפעלה תנועת המרי העברי, נפגש ויצמן באוקטובר לראשונה עם שר החוץ ארנסט בווין. בתוך חודש נפגש איתו שלוש פעמים. ב-13 בנובמבר אמר בווין במסיבת עיתונאים: "אם היהודים... רוצים להשיג יותר מדי בלא להמתין בתור כמו כולם, הם מסתכנים בתגובה אנטישמית נוספת". ויצמן הגיב מיד לדבריו מארצות הברית: "הדברים גסים, וולגריים ואנטישמיים, אך אני מניח שזה טבעו של הג'נטלמן הנכבד הזה". בוועידה של ציוני אמריקה באטלנטיק סיטי אמר כי עד לפני זמן קצר "הייתה ליהודים זכות קדימה גבוהה ביותר בתור שהוביל למשרפות אושוויץ וטרבלינקה"[117]. ב-4 בדצמבר נפגש ויצמן לראשונה עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן[118].

ב-8 במרץ 1946 הופיע ויצמן בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בבניין ימק"א בירושלים ודיבר במשך שעתיים. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות[118]. לימים אמר עליו חבר הוועדה ריצ'רד קרוסמן: "הוא היה המדינאי הגדול היחיד שפגשתי מעודי"[119]. ב-3 ביוני 1946, במהלך סימפוזיון בינלאומי בנושא "מגמות במדע המודרני", הניח ויצמן את אבן הפינה ל"מכון ויצמן למדע"[120].

ב-5 בדצמבר 1946 הגיע ויצמן לקונגרס הציוני ה-22 שנערך בבזל, לאחר שהחלים מניתוח עיניים נוסף[121]. הוא לא הצליח להתגבר על הברית שנכרתה בין אבא הלל סילבר ודוד בן-גוריון, ורובם המוחלט של הצירים מארצות הברית ומארץ ישראל ניצבו נגדו. הוא נאם את נאום הפתיחה באנגלית ואת דבריו הקשים ביותר הקדיש להוקעת פעולות ארגוני המחתרת הפורשים:[122]

”רצח, מארב, חטיפה וקטילת חפים מפשע זרים לרוח תנועתנו. באנו לארץ ישראל לבנות, לא להרוס; הטרור מעוות את הציונות. הוא פוגע בהיסטוריה שלנו; הוא שם ללעג את האידיאלים שעליהם חייבת החברה היהודית להיות מושתתת; הוא מזהם את דגלנו... מצדה, על אף גבורתה הרבה, הייתה אסון בהיסטוריה שלנו... הציונות נועדה לשים קץ למוות רב ההדר שלנו ולעלייה על דרך חדשה, המוליכה אל החיים”[122].

ויצמן לא זכה בקונגרס לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. איש לא מונה במקומו לתפקיד והוא לא נבחר שוב להנהלת הסוכנות היהודית. בראש התנועה הציונית עמדו עתה שניים: סילבר ובן-גוריון[122].

לאחר פרישתו מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, 1947–1948

ויצמן מעיד בפני ועדת אונסקו"פ, 1947

לאחר שפרש מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר ויצמן לעבודתו המדעית[120]. אולם גם לאחר פרישתו, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה היהודית. לקראת הגעתה של ועדת אונסקו"פ (ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל), פנתה אליו הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע בהצגת טיעוני התנועה הציונית. במקביל, ניהלו קבוצות הפורשים מערכת השמצות נגדו אישית ונגד מדיניותו. הופצו כרוזים שהאשימו אותו במכירת ארץ ישראל לבריטניה ועל הקירות הופיעו סיסמאות בנוסח "ויצמן – פטן". ויצמן העיד בפני הוועדה ב-8 ביולי 1947 ואירח את חבריה בביתו ברחובות[123].

ב-16 באוקטובר 1947 נאם ויצמן לפני עצרת האו"ם בלייק סקסס. בנאומו הביע תקוה כי "הידידות המסורתית בין בריטניה ליהודים תשוב לקדמותה". הוא התייחס לאפשרות קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית והציע בסרקזם לשאול על כך את "היהודים בעיראק, בתימן ובטריפולי – וגם את האשורים הנוצרים של עיראק". כמו כן, לעג לנציגי הערבים ואמר: "איני חולק על זכותם לדבר, בסמכותיות ומתוך היכרות עמוקה, על אופי הנאציזם". הוא טען כי רק בחלוקת הארץ טמון פתרון שיבטיח "סופיות" ושוויון", ורק אז ניתן יהיה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי בין הערבים והיהודים. הוא התייחס לממדיה הקטנים של המדינה היהודית המוצעת ואמר: "אתונה הייתה רק עיר קטנה אחת, ועד היום חב לה העולם חוב גדול". עם זאת, דרש שגבולות המדינה הזו יוכלו לקיים אותה ושהשטח שיוקצה לה יכלול את הגליל המערבי, את ירושלים היהודית ואת הנגב. את נאומו סיים בציטוט מתוך ספר ישעיהו[124]. למרות מצב בריאותו והעובדה שכמעט ולא היה מסוגל לקרוא, ניהל ויצמן דיפלומטיה אישית מהסוויטה במלון בו התגורר[125]. הוא פנה אל לאון בלום וביקש את התערבותו בהחלטת צרפת על אופן הצבעתה. הוא פנה אל ידידו סמיואל זמורי, שיפעיל את השפעתו על הרפובליקות הקטנות של מרכז אמריקה, פנה אל העם הפיליפיני וניהל שיחות רבות עם משלחת הודו. לאחר שהתברר כי משלחת ארצות הברית ביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית, נסע ב-19 בנובמבר לוושינגטון. הוא נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו כי דרום הנגב חיוני למדינה היהודית, משום שהוא מאפשר קשר ימי למזרח הרחוק. מהלך זה הביא לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. בימים הספורים שלפני ההצבעה על התוכנית, שיגר ויצמן בקשות לצרפת, הודו ולפיליפינים. להנרי מורגנטאו (הבן) כתב בקשה לסיוע עם יוון, הפיליפינים והאיטי[126]. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה בהצבעה באו"ם. באותו ערב יצא ויצמן, מלווה במשטרת ניו יורק, לאספת המונים של תנועת העבודה הציונית, שם חגג את ההחלטה ההיסטורית באו"ם[127].

למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן הרהורים לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתורה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"[128]. הוא ציין כי מדובר באזהרה עתידית, "הדרושה במיוחד מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד" והסביר כי הוא בטוח "שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים". לדבריו, "גם אוהבינו וגם אויבינו... ישגיחו עלינו בשבע עיניים"[129].

באמצע דצמבר 1947 הפליג ויצמן מארצות הברית לאנגליה. עם התגברות האלימות בארץ ישראל וההתקפות הערביות על יישובים יהודים, החלה להתגבש בוושינגטון קואליציה חזקה שמטרתה לסכל את תוכנית החלוקה. טרומן אף ניתק מגע עם ההנהגה הציונית מתוך כעס על שיטות השתדלנות שנעשה בהן שימוש. לאחר שקיבל הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, חזר ויצמן לניו יורק ב-4 בפברואר 1948 וב-18 במרץ נפגש עם טרומן לשיחה שנמשכה שלושת רבעי שעה[130]. במאי הודיע ויצמן לשרת ובן-גוריון כי לדעתו יש להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ ישראל. ב-13 במאי פנה שוב לטרומן וקרא לו להכיר במועצת העם כממשלה הזמנית של המדינה היהודית. בעוד נשיא ארצות הברית ועוזריו שוקלים את פנייתו, קיבלו את הידיעה על הכרזת העצמאות של בן-גוריון וטרומן הורה להכיר במדינת ישראל[131]. בשידורו לעם ישראל לאחר הכרזת העצמאות, כינה בן-גוריון את ויצמן "בחיר העם". למחרת, יזם יחד עם פנחס רוזן את החלטת מועצת המדינה הזמנית לבחור בויצמן לנשיא[132]. עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. ב-16 במאי קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה... אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום"[131].

נשיא מדינת ישראל (1948–1952)

נשיא מועצת-המדינה הזמנית

נשיא מועצת המדינה הזמנית ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1948.

ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נבחר ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית[133]. למחרת קיבל ויצמן מברק רשמי מבן-גוריון, המודיע לו על כך. ויצמן שלח לעמו מברק ראשון כנשיא מדינת ישראל, אותו סיים בפסוק האהוב עליו מספר ישעיהו: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה"[134]. באותו יום הונף דגל ישראל בחזית מלון וולדורף אסטוריה, בו שהה בניו יורק. ב-25 במאי הגיעו ורה וחיים ויצמן לביקור רשמי בבית הלבן. בקבלת הפנים במדשאה הדרומית, העניק ויצמן לטרומן ספר תורה, המסמל את המסורת היהודית. כעבור יומיים הפליג הזוג ויצמן לאירופה, אך לאור המצב הסכסוך עם בריטניה החליט לפסוח על לונדון, והמשיך לצרפת ולשווייץ. בצרפת התארחו לארוחת ערב ממלכתית אצל הנשיא ונסן אוריול (אנ') בארמון האליזה בפריז, ולאחר מכן נפגשו עם לאון בלום בביתו הכפרי. ביולי בילו באתרי מרפא לחוף אגם ז'נבה. באוגוסט נשלח לסנטוריום ליד ז'נבה, לניתוח נוסף בעיניו[135].

בספטמבר 1948 החזיר ויצמן את דרכונו הבריטי למשרד הפנים של אנגליה. ב-30 בספטמבר, לאחר שהחלים בז'נבה מהניתוח בעינו, הוטס למדינת ישראל, הפעם כנשיאה הראשון[135]. עקב היותה של שווייץ מדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס הדאגלס C-54 סקיימסטר, שהשתייך ללהק תובלה אווירית, כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה[136]. משדה התעופה הצבאי בתל נוף, נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליווי אופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן במכון המדעי שנקרא עתה בשמו. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[137] וסיים בברכת שהחיינו, במהלכה נשבר קולו[138].

השבעתו לנשיא המדינה

טקס ההשבעה של חיים ויצמן כנשיא מדינת ישראל הראשון, 17 בפברואר 1949.
ויצמן נואם בפתיחת הישיבה הראשונה של הכנסת, 14 בפברואר 1949

ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, לאחר שניצח את מועמד הימין יוסף קלוזנר,[139] והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר 1949[140].

אני חיים בן עוזר ורחל ויצמן מתחייב כנשיא-המדינה לשמור אמונים למדינת-ישראל ולחוקיה.
כנסת-ישראל! אדונים, חברים!
ראשית תרשו לי להביע את צערי שראש-הממשלה אינו בתוכנו עכשיו. בשמכם, בשמי ובשם הגב' ויצמן אנחנו מאחלים לו רפואה שלמה במהרה.
הנני מודה על הכבוד הגדול שניתן לי בהיבחרי כנשיא הראשון למדינת-ישראל. בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל תושבי הארץ ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד.
ברגע גדול זה בחיי, בחיי כולנו, הנני שולח ברכה לבבית לכל אזרחי ישראל ולעם היהודי ברחבי תבל. יודע אני כי כל אשר נעשה ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצילו על עמנו כולו.
מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא-ישראל.

פעילותו כנשיא

ויצמן עם שגריר בריטניה, נוקס הלם, בקבלת הפנים בבית הנשיא לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, 10 במאי 1951.

את תפקיד נשיא המדינה מילא מביתו שברחובות, שהיה "יצוגי מאוד"[141] ושימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד. הציקה לו גם העובדה ששמו לא נכלל ברשימת החותמים על מגילת העצמאות[142]. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות וכבר היה כמעט עוור[113]. למרות מחלתו, שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו. בפברואר 1949 יצא לאור ספר זיכרונותיו, "מסה ומעש", שזכה לביקורות משבחות[143]. ב-2 בנובמבר 1949, נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע. ויצמן אמר בנאומו: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות... נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו"[144]. באמצע שנת 1951 סיים את תפקידו כמנהל המדעי של המכון[143]. ויצמן תמך בהסכם השילומים עם גרמניה המערבית, אולם כאשר שהה במקרה באותו מלון בשווייץ עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, סירב להיפגש עמו[145].

ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו[146]. משכורתו הייתה סמלית.

מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים[147].

מותו ומשפחתו

חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952,[148][149][150][151][152][153][154][155][156] ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים[157]. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות). על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.

לאחר מותו הוכרז יום אבל לאומי בארגנטינה ובאורוגוואי[158].

לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים, שניהם בוגרי אוניברסיטאות שחיו בבריטניה. בנימין (1907 מנצ'סטר - 1980 באי ג'רזי) לחם במלחמת העולם השנייה ולקה בהלם קרב. הוא הוכר כנכה ושוחרר ב-1940 מהצבא[159]. מיכאל עזר (1916–1942), מהנדס אלקטרוניקה, היה טייס בחיל האוויר המלכותי בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942, במלחמת העולם השנייה[160][161]. מטוסו הופל מעל מפרץ ביסקאיה. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לנעדר[159][162]. בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה[163]. עזר ויצמן, בנו של אחיו, יחיאל, היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.

על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, שכונת ויצמן בחדרה וכן המושב גן חיים, הקיבוץ כפר הנשיא וכפר הנוער החקלאי אשל הנשיא.

פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש ד"ר חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.

ראו גם

לקריאה נוספת

סרטים דוקומנטריים

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים ויצמן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים ויצמן

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ כתיב זה (שהוא הכתיב היידי), מופיע על קברו וקבר רעייתו בעיר רחובות
  2. ^ נשיא ישראל ד"ר חיים ווייצמן, איננו, הארץ, 10 בנובמבר 1952
  3. ^ הנשיא חיים בן עוזר ווייצמן איננו, הצופה, 10 בנובמבר 1952
  4. ^ ד"ר חיים ווייצמן נפטר אתמול בבוקר, קול העם, 10 בנובמבר 1952
  5. ^ רוז, הערות, עמ' 300, א, הערה 11: "קשה לקבוע במדויק את מועד לידתו של ויצמן. התאריך המצוין לעיל, המקובל עתה על דעת רבים, מופיע בדרכונו הישראלי".
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 רוז, פרק א, עמ' 10.
  7. ^ חיים ויצמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 רוז, פרק א, עמ' 12.
  9. ^ רוז, פרק א, עמ' 14.
  10. ^ רוז, פרק א, עמ' 15.
  11. ^ רוז, פרק א, עמ' 13.
  12. ^ רוז, פרק ב, עמ' 17.
  13. ^ רוז, פרק ב, עמ' 18.
  14. ^ רוז, פרק ב, עמ' 19.
  15. ^ רוז, פרק א, עמ' 6: לאביו, כתב ויצמן אך ורק בעברית.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 רוז, פרק ב, עמ' 20.
  17. ^ 17.0 17.1 Geoffrey Lewis, Balfour and Weizmann: The Zionist, the Zealot and the Emergence of Israel, A&C Black, 2009, p. 38
  18. ^ רוז, פרק ב, עמ' 21.
  19. ^ רוז, פרק ב, עמ' 22.
  20. ^ רוז, פרק ב, עמ' 24.
  21. ^ רוז, פרק ב, עמ' 25.
  22. ^ רוז, פרק ב, עמ' 26.
  23. ^ כותרת הדיסרטציה: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen".
  24. ^ רוז, פרק ב, עמ' 27–28.
  25. ^ רוז, פרק ג, עמ' 31.
  26. ^ רוז, פרק ג, עמ' 35–36.
  27. ^ רוז, פרק ג, עמ' 33–35.
  28. ^ רוז, פרק ג, עמ' 36.
  29. ^ רוז, פרק ג, עמ' 38.
  30. ^ רוז, פרק ד, עמ' 45–48.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 רוז, פרק ד, עמ' 51–52.
  32. ^ רוז, פרק ו, עמ' 73.
  33. ^ רוז, עמ' 32, 54.
  34. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
  35. ^ רוז, פרק ד, עמ' 50.
  36. ^ רוז, פרק ד, עמ' 54.
  37. ^ רוז, פרק ה, עמ' 55.
  38. ^ רוז, פרק ה, עמ' 56–57.
  39. ^ 39.0 39.1 רוז, פרק ה, עמ' 62–63.
  40. ^ רוז, פרק ה, עמ' 64.
  41. ^ רוז, הערות, פרק ה, הערה 60, עמ' 305.
  42. ^ רוז, פרק ה, עמ' 57–59: דירתם החדשה במנצ'סטר הייתה ברחוב פארפילד בראשולם.
  43. ^ רוז, פרק ו, עמ' 72.
  44. ^ רוז, פרק יב, עמ' 161.
  45. ^ רוז, פרק ה, עמ' 65.
  46. ^ רוז, פרק ה, עמ' 66–67.
  47. ^ רוז, פרק ה, עמ' 69–71.
  48. ^ רוז, פרק ו, עמ' 80.
  49. ^ רוז, פרק ו, עמ' 82.
  50. ^ רוז, פרק ו, עמ' 83–84.
  51. ^ רוז, פרק ז, עמ' 94–95.
  52. ^ רוז, פרק ז, עמ' 93.
  53. ^ רוז, פרק ז, עמ' 91.
  54. ^ 54.0 54.1 רוז, פרק ז, עמ' 98–99.
  55. ^ בתחילה שכר ויצמן דירה ברובע צ'לסי וחלק אותה עם זאב ז'בוטינסקי, וכשהגיעו אשתו ובנו עברה המשפחה לרובע קנסינגטון (רוז, עמ' 98–99). באוקטובר 1916 חכר ויצמן בית מפואר בן 15 חדרים באדיסון רוד 67 (רוז, עמ' 160). ב-1919 עקרה המשפחה לבית מפואר שרכשה ורה באדיסון קרסנט 16, שם עמדו לרשות ויצמן משרת אישי, נהג, טבח ומשרתות. כמו כן, הייתה לו מכונית רולס-רויס בבעלותו (רוז, עמ' 150, 157).
  56. ^ רוז, פרק ז, עמ' 95.
  57. ^ רוז, פרק ז, עמ' 103.
  58. ^ רוז, פרק ח, עמ' 106–107.
  59. ^ רוז, פרק ח, עמ' 111–112.
  60. ^ רוז, פרק ח, עמ' 113–114.
  61. ^ רוז, פרק ח, עמ' 115–116.
  62. ^ רוז, פרק ח, עמ' 118.
  63. ^ רוז, פרק ג, עמ' 37.
  64. ^ רוז, פרק ה, עמ' 60.
  65. ^ רוז, פרק ה, עמ' 61.
  66. ^ רוז, פרק ו, עמ' 76.
  67. ^ רוז, פרק ו, עמ' 79.
  68. ^ 68.0 68.1 רוז, עמ' 77, 97.
  69. ^ ניר מן, 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917', מקור ראשון, 9 בנובמבר 2007.
  70. ^ How Germany lost the WWI arms race מאתר ה-BBC
  71. ^ על פי ספרה של ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב: אנגליה וארץ ישראל, עמ' 217, אצל אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, כרך א', עמ' 87: הסבר זה להצהרת בלפור התפרסם בזכרונותיו של לויד ג'ורג', שסיפר כי הציע להמליץ על ויצמן לקבל תואר כבוד כלשהו אך ויצמן סירב, ולכן ג'ורג' שאל אותו: "האם לא נוכל לעשות שום דבר לאות הכרה בעזרה רבת־ערך שנתת לארץ?" ויצמן השיב: "כן, הייתי רוצה שתעשו משהו למען עמי", ולדברי ג'ורג' זה היה "המבוע והמקור" להצהרת בלפור.
  72. ^ 72.0 72.1 רוז, פרק ז, עמ' 100–101.
  73. ^ 73.0 73.1 רוז, פרק ט, עמ' 120–123.
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 רוז, פרק ט, עמ' 123–124.
  75. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 96.
  76. ^ 76.0 76.1 76.2 76.3 רוז, פרק ט, עמ' 126–127.
  77. ^ רוז, פרק ט, עמ' 127–128.
  78. ^ 78.0 78.1 רוז, פרק י, עמ' 131–132.
  79. ^ 79.0 79.1 רוז, פרק ט, עמ' 128–129.
  80. ^ "פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְעָרַיך וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!": העלייה השלישית בצל מלחמת האזרחים באוקראינה מאת: גור אלרואי https://www.ybzblog.org.il/single-post/gur-alroey-plitim
  81. ^ 81.0 81.1 רוז, פרק י, עמ' 134–136.
  82. ^ רוז, פרק ט, עמ' 130.
  83. ^ רוז, פרק י, עמ' 137.
  84. ^ רוז, פרק י, עמ' 138.
  85. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 91.
  86. ^ רוז, פרק יא, עמ' 142–143.
  87. ^ רוז, פרק יב, עמ' 164: מרכז המשפחה היה ברחוב מלצ'ט 4 בחיפה.
  88. ^ רוז, פרק יא, עמ' 148–149.
  89. ^ רוז, הערות, פרק ט, הערה 21, עמ' 310.
  90. ^ רוז, פרק יא, עמ' 154.
  91. ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, עמ' 276–277.
  92. ^ רוז, פרק יג, עמ' 184–185.
  93. ^ רוז, פרק יד, עמ' 187: הוא שכר דירה בהיי הולבורן בלונדון והכשיר אותה למעבדה.
  94. ^ רוז, פרק יד, עמ' 191–193.
  95. ^ רוז, פרק יד, עמ' 195.
  96. ^ רוז, פרק טו, עמ' 197.
  97. ^ רוז, פרק יד, עמ' 189–190.
  98. ^ רוז, פרק טו, עמ' 200.
  99. ^ רוז, פרק טו, עמ' 201.
  100. ^ 100.0 100.1 רוז, פרק טו, עמ' 202–203.
  101. ^ רוז, פרק טו, עמ' 206.
  102. ^ רוז, פרק טז, עמ' 210.
  103. ^ רוז, פרק טז, עמ' 218–221.
  104. ^ רוז, פרק יד, עמ' 188.
  105. ^ 105.0 105.1 105.2 רוז, פרק יז, עמ' 236–237.
  106. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יט, עמ' 401.
  107. ^ רוז, פרק טז, עמ' 224.
  108. ^ רוז, פרק יז, עמ' 228–230.
  109. ^ על פי רוז, פרק יז, עמ' 233, המטוס הופל חודשיים קודם לכן: ויצמן קיבל את ההודעה על כך ב-12 בפברואר 1942.
  110. ^ שמו של מיכאל ויצמן מונצח באנדרטת נעדרי חילות האוויר לזכר 20,337 הטייסים של בעלות הברית שנפלו במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתם לא נודע.
  111. ^ רוז, פרק יח, עמ' 245.
  112. ^ 112.0 112.1 רוז, פרק יח, עמ' 249–250.
  113. ^ 113.0 113.1 רוז, פרק יב, עמ' 159.
  114. ^ רוז, פרק יח, עמ' 251.
  115. ^ רוז, פרק יט, עמ' 252.
  116. ^ רוז, פרק יט, עמ' 254.
  117. ^ רוז, פרק יט, עמ' 255.
  118. ^ 118.0 118.1 רוז, פרק יט, עמ' 256.
  119. ^ רוז, פרק יט, עמ' 257.
  120. ^ 120.0 120.1 רוז, פרק כ, עמ' 265.
  121. ^ רוז, פרק יט, עמ' 262.
  122. ^ 122.0 122.1 122.2 רוז, פרק יט, עמ' 263.
  123. ^ רוז, פרק כ, עמ' 266.
  124. ^ ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוקים י"א-י"ב.
  125. ^ רוז, פרק כ, עמ' 268.
  126. ^ רוז, פרק כ, עמ' 269.
  127. ^ רוז, פרק כ, עמ' 270.
  128. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ט.
  129. ^ רוז, פרק כ, עמ' 270–272.
  130. ^ רוז, פרק כ, עמ' 272–274.
  131. ^ 131.0 131.1 רוז, פרק כ, עמ' 276–277.
  132. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יד, עמ' 932–933.
  133. ^ דיון והצבעה לבחירתו בפרוטוקול הישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, 16 במאי 1948
  134. ^ ספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ז; רוז, פרק יב, עמ' 158: מבין ספרי התנ"ך, ספר ישעיהו היה האהוב עליו.
  135. ^ 135.0 135.1 רוז, פרק כ, עמ' 277–278.
  136. ^ דוד מלמד, "הטיסה מז'נבה נמשכה 10 שעות" (60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948), אתר מורשת אל-על
  137. ^ ספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ז.
  138. ^ רוז, מבוא, עמ' 1–3.
  139. ^ Shoham Wechsler, ‘He is living Israeli flag’: The Right and the Presidency in Israel under Chaim Weizmann, 1948–1952, Middle Eastern Studies 0, 2023-05-03, עמ' 1–12 doi: 10.1080/00263206.2023.2186858
  140. ^ הושבע נשיא מדינת ישראל, דבר, 18 בפברואר 1949
  141. ^ תקוה וינשטוק, נהגו של הנשיא הראשון לישראל
  142. ^ רוז, פרק כא, עמ' 279.
  143. ^ 143.0 143.1 רוז, פרק כא, עמ' 285.
  144. ^ רוז, פרק כא, עמ' 284.
  145. ^ רוז, פרק כא, עמ' 283.
  146. ^ יואב שורק, 'על גשם, ציונות, ונשיאנו הראשונים', מקור ראשון, מוסף שבת, 26 בנובמבר 2010
  147. ^ שלום רוזנפלד, מעמד חגיגי בכנסת - ללא מתיחות, מעריב, 20 בנובמבר 1951
  148. ^ נשיא ישראל ד"ר חיים ווייצמן, איננו, הארץ, 10 בנובמבר 1952
  149. ^ הנשיא חיים בן עוזר ווייצמן איננו, הצופה, 10 בנובמבר 1952
  150. ^ ד"ר חיים ווייצמן נפטר אתמול בבוקר, קול העם, 10 בנובמבר 1952
  151. ^ אבל כבד במדינה ובעם על פטירת הנשיא, דבר, 10 בנובמבר 1952
  152. ^ הנשיא חיים וייצמן איננו, הבוקר, 10 בנובמבר 1952
  153. ^ נפטר נשיא המדינה, חרות, 10 בנובמבר 1952
  154. ^ אבל ויצמן הקיף העולם כולו, מעריב, 10 בנובמבר 1952
  155. ^ חיים ויצמן איננו - העם אבל על מות הנשיא, על המשמר, 10 בנובמבר 1952
  156. ^ הנשיא ד"ר חיים וייצמן ז"ל, שערים, 10 בנובמבר 1952
  157. ^ מקור: אתר יד חיים ויצמן.
  158. ^ יום אבל בארגנטינה ובאורוגואי, דבר, 11 בנובמבר 1952
  159. ^ 159.0 159.1 רוז, פרק יב, עמ' 163.
  160. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 15
  161. ^ מיכאל ויצמן, באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה.
  162. ^ רוז, פרק יז, עמ' 233.
  163. ^ באתר גני לגנאלוגיה
  164. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, ויצמן היה בוגד סדרתי ששנא את ארץ ישראל, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020


נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן (1949-1952) • בן-צבי (1952-1963) • שזר (1963-1973) • קציר (1973-1978) • נבון (1978-1983) • חיים הרצוג (1983-1993) • עזר ויצמן (1993-2000) • קצב (2000-2007) • פרס (2007-2014) • ריבלין (2014-2021) • יצחק הרצוג (2021-)
נשיאי מכון ויצמן למדע
חיים ויצמן • אבא אבן • מאיר וייסגל • אלברט סייבין • ישראל דוסטרובסקי • מיכאל סלע • אריה דבורצקי • חיים הררי • אילן חת • דניאל זייפמן • אלון חן


ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • הרב יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • רבי צבי הירש קלישר • רבי שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • הרב מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • הרב אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חיים ויצמן36285509Q172183

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חיים_ויצמן&oldid=2659325"