נורי א-סעיד
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. נורי א-סעיד (בערבית: نوري السعيد; 1888 - 15 ביולי 1958) היה מדינאי עיראקי בתקופת המנדט הבריטי בעיראק ובית המלוכה העיראקי, אשר שירת בממשלת עיראק במגוון תפקידים. התמנה 14 פעם לראש ממשלת עיראק[1].
החל מעת כהונתו הראשונה כראש ממשלה בשנת 1930, היה נורי מדינאי בולט בממלכה העיראקית. במשך תקופות כהונתו המרובות במשרה, הוא היה מעורב בכמה מן ההחלטות המדיניות החשובות אשר עיצבו את דמותה של עיראק המודרנית. בשנת 1930, בעת כהונתו הראשונה, הוא חתם על ההסכם האנגלו-עיראקי אשר היווה צעד חשוב למתן עצמאות רבה יותר למדינה, לצד מתן זכות בלתי מוגבלת לאימפריה הבריטית להציב את כוחותיה המזוינים במדינה ולהעביר דרכה כוחות לזירות אחרות. ההסכם אף העניק לממשל הבריטי שליטה בתעשיית הנפט העיראקית. לכאורה ההסכם צמצם את מעורבותה של בריטניה בענייני הפנים של עיראק, אולם תנאי זה היה בתוקף כל עוד התנהגותה של עיראק לא עמדה בניגוד לאינטרסים הצבאיים או הכלכליים הבריטיים. הסכם זה הוביל לעצמאותה לכאורה של עיראק עם תום המנדט הבריטי בשנת 1932. לאורך כל תקופות כהונתו תמך נורי בהמשך המעורבות הבריטית בעיראק. מדיניותו הייתה נתונה במחלוקת בארצו לאורך כל תקופת פעילותו.
נורי א-סעיד הייתה דמות שנויה במחלוקת אשר קמו לה אויבים רבים ופעמיים לאורך שנות פעילותו נאלץ להימלט מעיראק כאשר אירעו בה ניסיונות הפיכה. בעת ההפיכה ששמה קץ לשלטון המלוכני בעיראק בשנת 1958, הוא היה דמות שנואה על רוב הציבור העיראקי - מדיניותו נחשבה כמדיניות פרו-בריטית ורבים טענו כי לא הסתגל לשינויים החברתיים בארצו. עיראק בתקופת כהונתו סבלה מעוני רב וחוסר צדק חברתי, ונורי הפך לסמל לשלטון שסירב להתמודד עם בעיות חברתיות אלה, תחת זאת בחר במדיניות של דיכוי ושמירה של זכויות השכבה החברתית המבוססת. ב-15 ביולי 1958, יום לאחר ההפיכה הרפובליקנית בעיראק, ניסה נורי להימלט מן המדינה כשהוא מחופש לאישה. הוא נתפס ונרצח.
תחילת דרכו
נורי א-סעיד נולד בבגדאד למשפחה מוסלמית סונית ממעמד הבינוני-נמוך, ממוצא צפון קווקזי. אביו היה בן שבט קאראחול ושימש כפקיד ממשלה. נורי סיים מכללה צבאית באיסטנבול בשנת 1906 ובשנת 1911 התחנך בבית הספר לקצינים של צבא האימפריה העות'מאנית. בשנת 1912 נשלח כקצין ללוב כדי לארגן תנועת התנגדות לכיבוש האיטלקי. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הפך ללאומן ערבי ולחם במרד הערבי בחג'אז, תחת הנהגת פייסל איבן חוסיין, אשר הומלך מאוחר יותר למלך סוריה, לפני שנעשה למלכה של עיראק. בדומה לקצינים עיראקיים אחרים ששירתו תחת הנהגתו של פייסל, הוא הפך לחלק מן המעמד השליט בעיראק המלוכנית.
משרות ראשונות בממלכת עיראק
נורי עמד בראש הכוחות אשר כבשו את דמשק והעבירו אותה לשלטונו של פייסל, לאחר נסיגת הכוחות העות'מאניים בשנת 1918. בשנת 1920, לאחר שפייסל סולק מכסאו על ידי צרפת, נורי הלך אחרי המלך הגולה לעיראק, ובשנת 1922 הפך למפקח הכללי הראשון של משטרת עיראק. הוא ניצל את משרתו כדי לגייס למשטרה את תומכיו ונאמניו, טקטיקה שעליה חזר בכל משרה שבה החזיק ואשר הייתה המקור להשפעתו בשנותיו המאוחרות יותר.
נורי היה בן ברית נאמן לפייסל, אשר מינהו בשנת 1924 להיות סגן מפקד הצבא, כדי להבטיח את נאמנות הצבא למלך. נורי ניצל אף משרה זו כדי להגדיל את בסיס כוחו.
כהונתו הראשונה כראש ממשלה (1930)
המלך פייסל הציע את נורי למשרת ראש הממשלה כבר בשנת 1929, אולם רק בשנת 1930 הסירו הבריטים את התנגדותם למינוי. כפי שעשה במשרותיו הקודמות, נורי מיהר למנות את תומכיו למשרות מפתח בממשל העיראקי, אולם בכך רק תרם להחלשת מעמדו של המלך בקרב השירות הציבורי, ולהתקררות ביחסים הקרובים שבין שני האישים. אחת מפעולותיו הראשונות כראש ממשלה הייתה חתימת ההסכם האנגלו-עיראקי בשנת 1930, צעד שלא זכה לאהדה כיוון שנתן למעשה גושפנקה חוקית לכוחותיה המנדטוריים של בריטניה וכן זכויות להחזקת בסיסים צבאיים בתחומי עיראק אף לאחר קבלת עצמאותה. הודות להסכם 1930 שהניב עצמאות מוגבלת וברית ידידות והגנה עם בריטניה יכול היה סעיד להביא לחבר הלאומים ב-1932 את בקשתה של עיראק להתקבל כחברה שוות זכויות. הבקשה נענתה בחיוב.
בחודש אוקטובר 1932 פיטר המלך פייסל את נורי ממשרתו והחליפו בנאג'י שוכת. צעד זה הביא לירידה בהשפעתו של נורי במדינה. לאחר שנה, משהלך המלך פייסל לעולמו ואת מקומו ירש בנו המלך ראזי, המשיכה וירדה נגישתו של נורי לחצר המלוכה. השפעתו פחתה אף לאחר עלייתו של יאסין אל-האשמי, אשר התמנה לראש ממשלה בשנת 1935. למרות זאת, המשיכה השפעתו של נורי להיות רבה בקרב הצבא, והעובדה שנחשב לבעל בריתה הנאמן של בריטניה חיזקה את מעמדו. בשנת 1933 שכנעה בריטניה את המלך ראזי למנותו לשר החוץ, משרה שבה כיהן עד להפיכת בכר סדקי, בשנת 1936. אולם, קשריו ההדוקים עם בריטניה, אשר סייעה לו להמשיך ולאחוז במשרות שלטוניות, תרמה אף לחוסר האהדה המוחלט לה זכה בעיראק.
תיווכו במרד הערבי הגדול
בשנת 1936, בעת תפקידו כשר החוץ של עיראק, פרץ בארץ ישראל המרד הערבי הגדול. כל ניסיונות המשא ומתן בין היהודים, הערבים והבריטים יושבי הארץ עלו בתוהו ומשרד המושבות הבריטי חיפש מוצא מהסבך אליו נקלע, ופנה לשילוב גורמי חוץ במשא ומתן. הראשון שנקרא אל הדגל היה נורי, שהתבקש לבוא לארץ ישראל וללונדון ולתווך בין הניצים.
עמדה אחרת גורסת שהחל מדצמבר 1937 מלא סעיד תפקיד מכריע, רשמי או לא רשמי, בשם אינטרסים עיראקיים כלכליים מעיקרם[2], במאבק להכשלת כינונה של המדינה היהודית לפי המלצותיה של ועדת פיל.[3]
נורי החל את תפקידו בפגישה עם הפקידים הבריטים ועם הוועד הערבי העליון, שם תבע המופתי את הפסקת העלייה לארץ ישראל כתנאי להפסקת השביתה הגדולה. ב-9 ביוני 1936 נפגש נורי עם חיים ויצמן בלונדון, אותו הכיר עוד מעת המשא ומתן על הסכם ויצמן-פייסל. בפגישתם הציע נורי לפתוח במשא ומתן מקיף בין הציונות לבין מדינות ערב, במסגרתו תוכר מדינה יהודית בארץ ישראל תמורת תמיכתם בפדרציה ערבית, בתנאי שיוסכם על הפסקה זמנית בעלייה. ההצעה הובאה לאישור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ושם נדחתה.
נורי ניסה בשנית את מזלו בפגישה בירושלים עם משה שרתוק (לימים שרת) אך גם כאן נתקל בסירוב חד להפסקת העלייה בשל הרצון שלא לעודד בפרס את האלימות הערבית שהתפרצה במסגרת המרד. בסוף אוגוסט באותה שנה פנה נורי לבריטים והודיע כי כשל בנסיונותיו ואלו פנו לאפיקים אחרים[4].
בסוף 1937 או בתחילת 1938 נפגש גם עם יהודה לייב מאגנס. בפגישה זו הציע, ככל הנראה, שהיהודים יסכימו לא לחרוג מ-40% של אוכלוסיית ארץ ישראל.[5]
קשרים עם הצבא (1937–1940)
הפיכת בכר סדקי הדגימה עד כמה הדוקים היו קשריו של נורי עם הבריטים בעיראק: הוא היה חבר הממשלה העיראקי היחיד אשר ביקש מקלט בבניין שגרירות בריטניה בבגדאד, ומארחיו שלחו אותו לגלות במצרים. הוא שב לבגדאד באוגוסט 1937 והחל לתכנן מיד דרכים לתפיסת השלטון. צעדיו הביאו את ראש ממשלת עיראק באותה עת, ג'מיל אל-מדפעי לפנות לבריטים ולבקשם להרחיקו מן המדינה. הבריטים נענו לבקשה ושלחו את נורי לשמש כשגריר עיראק בלונדון. משנפרדו דרכיו מן המלך ראזי, החל נורי זומם שיתוף פעולה עם בית המלוכה הסעודי.
בחודש אוקטובר 1938 שב נורי לעיראק ותכנן להפיל את ממשלת מדפעי. ב-24 בדצמבר 1938 יזם קולונל סלאח א-דין א-סבאע' הפיכה בעידודו של נורי והשיב אותו לכס ראש הממשלה. ממשרתו ניסה לחתור תחת המלך ראזי ולהחליפו באחיו החורג הנסיך זייד. ראזי אף הביא עליו את חמתם של הבריטים בשידורי רדיו בעלי אופי לאומני מתחנת הרדיו הפרטית שהחזיק. בחודש ינואר 1939 מינה המלך את רשיד עאלי אל-כילאני לראש חצר המלך, בניגוד לדעתו של נורי. בחודש מרץ המשיך נורי לחזק את אחיזתו בשלטון, כאשר הכריז כי חשף מזימה לרצח המלך ולכן הדיח רבים מקציני הצבא.
ב-4 באפריל 1939, כאשר נהרג המלך ראזי בתאונת דרכים, רבים חשדו כי נורי תרם למותו. בהלווית המלך צעקו ההמונים: "אתה תיתן את הדין על דמו של ראזי, נורי". עם מותו של המלך ראזי, מונה פייסל השני למלך, אולם היות שהיה רק בן 4 באותה עת, מונה עבד אל-אילה לעוצר. בתחילת דרכו היה העוצר נתון להשפעתו של נורי.
בתקופה זו החלו האירועים באירופה להשפיע על הקורה בעיראק. נפילת צרפת בחודש יוני 1940 עודדה גורמים לאומניים לקוות כי גרמניה תנצח במלחמה. בעוד שנורי נותר נאמן לבריטניה, איש אמונו, א-סבאע', הפך פרו-גרמני, דבר שהביא להידרדרות מהירה ביכולתו של נורי להמשיך ולשלוט.
דו-קיום עם העוצר בשנות ה-40
בחודש אפריל 1941 תפסו תומכי מדינות הציר את השלטון בעיראק ומינו את רשיד עאלי אל-כילאני לראש הממשלה. נורי נמלט לירדן אשר הייתה בשליטה בריטית ובעלי חסותו שלחו אותו לקהיר. לאחר שהבריטים שבו והשתלטו על בגדאד, הם השיבו את נורי לעיראק, לאחר מספר חודשים בהם כיהן מדפעי כראש ממשלה, ומינו אותו כראש ממשלה תחת המשטר הצבאי הבריטי. הוא החזיק במשרה במשך למעלה משנתיים וחצי, אולם החל משנת 1943 היה העוצר למקבל ההחלטות העליון במינוי שרים בממשלה והחל מפגין עצמאות גדולה יותר. עיראק נותרה תחת שלטון צבאי בריטי עד לשלהי שנת 1947.
במהלך 1943 פרסם סעיד את תוכנית הספר הכחול לאיחוד מדינות הסהר הפורה תחת קונפדרציה בהנהגת עיראק.
ניסיונו הקצר של העוצר להנהיג מדיניות ליברלית יותר בשנת 1947, לא הועילה לפתרון בעיות הממשל. המבנה החברתי והכלכלי של עיראק עבר שינויים מפליגים מעת יסודה של המלוכה, עם גידול האוכלוסייה העירונית, גידול מהיר של המעמד הבינוני, ועליה במודעות הפוליטית בין האיכרים ומעמד הפועלים, ביניהם הייתה המפלגה הקומוניסטית העיראקית פעילה ביותר. אולם, האליטה השלטונית, בעלת הקשרים ההדוקים והאינטרסים המשותפים עם המעמד העליון, לא הייתה מסוגלת להנהיג שינויים אשר ישמרו בה בעת על מעמד כס המלוכה. בניסיונה של האליטה השלטונית לשמור על כוחה במהלך עשר השנים האחרונה למלוכה העיראקית, נטל נורי תפקיד מרכזי יותר מן העוצר, זאת בזכות כישוריו הפוליטיים.
מהלכי השלטון לשימור כוחו
המחצית השנייה של שנות ה-40
בנובמבר 1946 פרצה שביתה של עובדי תעשיית הנפט בעיראק, אשר שיאה היה בטבח של השובתים בידי המשטרה. נורי שב ומונה לראש ממשלה. לתקופה קצרה הוא מינה שרים ליברלים ולאומנים-דמוקרטיים, אולם עד מהירה פנה לשיטות דיכוי שאותן העדיף, כאשר ציווה על מאסרם של פעילים קומוניסטים רבים בחודש ינואר 1947. בין אלה שנאסרו היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית פאהד. בו בזמן ניסתה בריטניה לקבע בחוק את נוכחותה הצבאית בעיראק, אף מעבר לתנאי ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. זאת למרות שעם תום מלחמת העולם השנייה לא נותר עוד צידוק מלחמתי לנוכחותה. נורי וגם העוצר ראו בקשריהם ההדוקים עם בריטניה ערובה להמשך משרתם, לכן עמלו בניסוח הסכם אנגלו-עיראקי חדש. בתחילת ינואר 1948 נורי הצטרף באופן אישי למשלחת המשא ומתן באנגליה וב-15 בינואר נחתם ההסכם החדש.
התגובה ברחובות בגדאד לחדשות על חתימת ההסכם הייתה מיידית וחריפה. לאחר שש שנות כיבוש בריטי, ההסכם התקבל בציבור העיראקי בביקורת עזה. הפגנות פרצו למחרת חתימת ההסכם, בהן היו הסטודנטים לגורם מרכזי והמפלגה הקומוניסטית נתנה את ההנחיה. ההפגנות הלכו ונעשו גדולות יותר לאורך הימים הבאים, עד שביום 20 בינואר פתחה המשטרה באש על המון מפגינים, בהותירה הרוגים רבים. למחרת היום הודיע עבד אל-אילה כי אינו מחויב להסכם. נורי שב לבגדאד ב-26 בינואר ומיד פתח במדיניות דיכוי נוקשה כנגד המפגינים. ב-27 בינואר המשטרה פתחה באש על המון מפגינים והותירה הרוגים רבים. ניסיונו של נורי ליישם את ההסכם חיסלה כל שריד של אמינות שנותר לו בעיני העם. אף שהמשיך להחזיק בכוח רב במדינה, הוא נעשה לדמות שנואה בציבור.
חיל משלוח עיראקי השתתף בפלישה צבאות מדינות ערב לשטחה של מדינת ישראל למחרת הכרזתה ב-15 למאי 1948. נימר אל-חווארי, מפקד ה"נג'אדה", ארגון הנוער הפלסטיני, ציטט בספרו "סוד הנכבה" (נצרת, 1952) את סעיד מזהיר: "אנחנו נפצפץ את הארץ בתותחינו ונמחה כל מקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדיהם למקומות בטוחים עד שוך הקרבות".[6]
שנות ה-50
ההסכם המדיני הבולט הבא שבו היה מעורב נורי א-סעיד היה ברית בגדאד, סדרה של בריתות שנחתמו בשנים 1954 ו-1955 בהן הודקו קשריה של המדיניים והצבאיים של עיראק עם מעצמות המערב ובעלות ברית אזוריות, במיוחד טורקיה. ברית בגדאד הייתה חשובה במיוחד לנורי, כיוון שהעדיפה את בריטניה וארצות הברית. מנגד, הברית עמדה בניגוד לשאיפותיו של רוב הציבור העיראקי. לאחר חתימת הברית הגביר נורי את מדיניות הדיכוי הפוליטי והצנזורה. אולם הפעם, בניגוד לשנת 1948, התגובה הציבורית ברחוב העיראקי הייתה פחות חריפה. ההיסטוריון חנה באטאטו מייחס זאת למצב הכלכלי המשופר בעיראק בשנות ה-50 והחלשות המפלגה הקומוניסטית, לאור פילוגים פנימיים ורדיפות המשטרה.
המצב בעיראק התדרדר בשנת 1956, עם התקוממות בערים נג'ף וחאי. פרוץ מלחמת סיני, בה יצאה ישראל נגד מצרים בשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת, בתגובה להלאמת תעלת סואץ, תרמה לליבוי היצרים ולחוסר אמון ציבורי בברית בגדאד. מעמדו הפוליטי של נורי נחלש, בעוד שהאופוזיציה החלה לתאם את פעולותיה. בפברואר 1957 נוצרה חזית לאומית אשר איחדה את המפלגה הלאומית דמוקרטית, העצמאיים, הקומוניסטים ומפלגת הבעת'. אף בקרב קציני הצבא החל תהליך דומה עם היווסדות הוועדה העליונה של הקצינים החופשיים. ניסיונו של נורי לשמר את נאמנות הצבא באמצעות מענקים נדיבים, נכשל.
המלוכה העיראקית יחד עם בעלת בריתה השושלת ההאשמית בירדן הגיבו לאיחוד שבין מצרים וסוריה ליצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת (1 בפברואר 1958) על ידי יצירת הפדרציה הערבית של עיראק וירדן. (ניסיונו של נורי לשכנע אף את כווית להצטרף לפדרציה נכשל). נורי התמנה לראש הממשלה הראשון של הפדרציה, אשר באה חיש מהר אל קיצה עם ההפיכה הצבאית אשר שמה קץ לבית המלוכה העיראקי.
נפילת בית המלוכה ומותו של נורי
עם החמרת משבר לבנון בשנת 1958, פנתה ירדן לעזרת כוחות עיראקיים, אשר ב-14 ביולי 1958 הודיעו, בהודעת שווא, ולפיה הם בדרכם לזירה. תחת זאת הם פנו לעבר בגדאד באותו היום. קולונל עבד אל-כרים קאסם תפס את השלטון במדינה וציווה על משפחת המלוכה לפנות את ארמון המלך. משפחת המלוכה כונסה בחצר הארמון - המלך פייסל השני, הנסיך עבד אל-אילה ואשתו, הנסיכה חיאם, הנסיכה נאפיסה, אימו של עבד אל-אילה, דודתו של המלך, הנסיכה עבאדיה ומספר משרתים - הם נצטוו לפנות ופניהם אל הקיר ונורו למוות.
נורי א-סעיד ניסה להסתתר, אולם נתפס למחרת היום כאשר ניסה להימלט מן העיר כשהוא מחופש בבגדי אישה (אך נעול בנעלי גבר). הוא נורה למוות ונקבר בו ביום. המון זועם הוציא את גופתו מן הקבר וכילה בה את זעמו. גופתו נגררה ברחובות בגדאד, שם היא נתלתה, נשרפה והושחתה.
יחסו של נורי א-סעיד ליהודי עיראק
בחודש פברואר 1949, בעת ביקור בשגרירות בריטניה בעמאן פנה נורי אל שגריר בריטניה וראש ממשלת ירדן לשעבר, סמיר אל-ריפעי ופרס לפניהם תוכנית לגרש את יהודי עיראק על ידי העמסתם על שיירת משאיות אשר תעשה דרכה מעיראק דרך ירדן עד גבול ישראל[7][8]. כאשר הודיע לו ריפעי כי לא ניתן ליישם את התוכנית, לאור העובדה כי שיירה כזו תהיה מטרה לזעמם של פליטים ערבים רבים אשר ברחו מארץ ישראל זמן קצר קודם לכן, הגיב נורי בכעס.
ב-13 בינואר 1951 ביקר נורי בירושלים ונפגש עם המנהיג הערבי עארף אל-עארף אשר היה ראש עיריית ירושלים ואף בפניו הביא את תוכנית גירוש יהודי עיראק. כאשר ביקש ממנו אל-עארף להשהות את תוכניתו, הגיב ואמר:
- ”היהודים תמיד היו מקור רוע ופגע בעיראק. הם מרגלים. הם מכרו את רכושם בעיראק, אין להם אדמה בארצנו אותה הם יכולים לעבד. אם כך, כיצד הם יכולים לחיות? מה הם יעשו אם יישארו בעיראק? לא, לא ידידי, מוטב לנו שניפטר מהם כל עוד אנו יכולים לעשות זאת”.[9]
נורי המשיך והעלה את תוכניותיו לגירוש היהודים מעיראק בהזדמנויות שונות, כמו ועדת הפיוס של האו"ם, אשר פעלה על פי החלטה 194 של הארגון, וכן בפני דיפלומטים אמריקניים ובריטיים בבגדאד.
כתוצאה מהחלטתה של הממשלה העיראקית, שלפיה יוכלו היהודים לעזוב בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם, החל בתחילת שנות ה-50 מבצע עזרא ונחמיה. במבצע עלו לארץ ישראל מרבית בני הקהילה היהודית בעיראק, למעלה מ-120,000 יהודים.
בין היחידים אשר העז להתנגד בפומבי לממשלתו של א-סעיד, היה עזרא דניאל, חבר פרלמנט יהודי ובנו של מנחם דניאל. דניאל נאם נאום חריף ואף העז לגדף את ממשלת נורי סעיד וסאלח ג'בר, על אשר בגדו באזרחים העיראקים היהודיים ומכרו אותם. הנאום בן 4 עמודים הופיע בעיתון "אלאהלי"[10].
לקריאה נוספת
- Nuri As-Said: A Study in Arab Leadership, Lord Birdwood, London, Cassell, 1959
- The Old Social Classes and New Revolutionary Movements of Iraq, Hanna Batatu, London, al-Saqi Books, 2000. מסת"ב 0-86356-520-4
- A History of Iraq, Charles Tripp, Cambridge, Cambridge University Press, 2002. מסת"ב 0-521-52900-X
קישורים חיצוניים
- יורם נמרוד, מעורבותו של נורי אס-סעיד בארץ ישראל, לקורותיה של שותפות יהודית-ערבית, קתדרה 14, ינואר 1980
- נורי א-סעיד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ בתקופות הבאות:
1. 23 במרץ 1930 - 19 באוקטובר 1932
2. 20 באוקטובר 1932 - 3 בנובמבר 1932
3. 25 בדצמבר 1938 - 6 באפריל 1939
4. 7 באפריל 1939 - 21 בפברואר 1940
5. 22 בפברואר 1940 - 31 במרץ 1940
6. 9 באוקטובר 1941 - 8 באוקטובר 1942
7. 9 באוקטובר 1942 - 25 בדצמבר 1943
8. 26 בדצמבר 1943 - 3 ביוני 1944
9. 21 בנובמבר 1946 - 11 במרץ 1947
10. 6 בינואר 1949 - 10 בדצמבר 1949
11. 15 בספטמבר 1950 - 10 ביולי 1952
12. 2 באוגוסט 1954 - 17 בדצמבר 1955
13. 18 בדצמבר 1955 - 8 ביוני 1957
14. 3 במרץ 1958 - 13 במאי 1958 - ^ גישה חופשית ללא חומות מכס אל מימי הים התיכון בעיקר של צינור הנפט כירכוכ-חיפה
- ^ יורם נמרוד, מעורבותו של נורי אס-סעיד בארץ ישראל, לקורותיה של שותפות יהודית-ערבית, קתדרה 14, ינואר 1980
- ^ יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה - כרך ב': מהגנה למאבק, הוצאת מערכות, 1964, עמ' 706-707
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, פרק 2, עמ' 48.
- ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 27.
- ^ Sir Alec Kirkbride, From the Wings: Amman Memoirs, 1947-1951 (London: Frank Cass, 1976), pp. 115-16
- ^ Ya'akov Meron, Why Jews Fled the Arab Countries Middle East Quarterly September, 1995
- ^ Arif al-Arif, An-Nakba, 1947-1955, vol. 4 (Sidon and Beirut: Al-Maktaba al-Asriya, 1960) p. 893
- ^ עדות מעיראק סאלח יוסף (שהרבני יוסף)
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||