כאמל אל-חוסייני
כאמל טאהר אל-חוסייני (בערבית: كامل طاهر الحسيني, תעתיק מדויק: כאמל טאהר אלחסיני; 23 בפברואר 1867 – 21 במרץ 1921[1]) היה המופתי של ירושלים בשנים האחרונות של השלטון העות'מאני ובשנים הראשונות לשלטון הבריטי בארץ ישראל.
כאמל אל-חוסייני, בן משפחת חוסייני המכובדת, היה בנו של המופתי טאהר אל-חוסייני, וירש את משרתו של אביו לאחר מותו ב-1908.[2] בניגוד לאביו, נקט עמדה מתפשרת כלפי הציונות וכלפי הבריטים, שכבשו את ירושלים ואת ארץ ישראל במהלך כהונתו. בימי מלחמת העולם הראשונה ניסה השלטון העות'מאני להדיחו מתפקיד המופתי בשל עמדותיו האוהדות כלפי הבריטים ופשרנותו כלפי הציונות, ולהכריז על אסעד שוקיירי כמופתי תחתיו. אולם היות שהעות'מאנים ניגפו במערכה, לא יצאה ההדחה אל הפועל ואל-חוסייני המשיך לכהן בתפקידו.
כבר מתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים, סייע אל-חוסייני לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסייה והקל על הציבור המוסלמי את הסתגלותו לשלטון מעצמה נוצרית.[3] בתקופת השלטון הצבאי הבריטי, שרר בירושלים שקט יחסי, במידה רבה הודות למדיניותו המרגיעה של אל-חוסייני.[4] הבריטים גמלו על כך והעניקו לו את אות הכבוד הבריטי .C.M.G (עמית מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש"[5]). בתקופת הממשל הצבאי התפנתה משרת נשיא בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, ובניגוד לנוהג המוסלמי הממושך של הפרדה בין תפקידי המופתי והקאדי, מינו השלטונות את אל-חוסייני גם לתפקיד נשיא בית הדין, מה שהפך את שכרו לגבוה ביותר. כמו כן, הוא מונה לראש ועד הווקף המרכזי, שקיבל את הפיקוח על ההקדשות בכל הארץ. מלבד זאת, כינו אותו השלטונות הצבאיים בתואר "המופתי הגדול", שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, וראו בו את "נציג האסלאם בפלשתינה".[3]
בסוף אפריל 1918, השתתף אל-חוסייני יחד עם קבוצת נכבדים ערבים נוספים, בארוחת ערב שערך רונלד סטורס בירושלים בהשתתפות חיים ויצמן. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם, הם מעוניינים בשלום ושיש בארץ מקום לשני העמים.[6] במהלך שנת 1918 ניצלו נכבדים ערבים קבלות פנים רשמיות לנאומים אנטי-ציוניים, אולם יוצא דופן היה אל-חוסייני, שנמנע בהופעותיו בשנה זו מלתקוף את הציונות.[7] יחסיו עם היהודים היו טובים וידידותיים.[3]
בהשפעת פרעות תר"פ, חתם אל-חוסייני ב-6 באפריל 1920, על עצומה אנטי-ציונית של הנכבדים הערבים של ירושלים, אך מיד אחר כך שב לעמדתו הרגילה.[8] בזמן הפרעות ערכה המשטרה חיפושים בביתו. אל-חוסייני נעלב והחזיר את עיטורי הכבוד שקיבל. מספר שבועות לאחר מכן, ערך הגנרל לואיס בולס טקס בו החזיר לאל-חוסייני את העיטורים.[5] בתקופת המתיחות שבאה אחרי המאורעות, קרא לציבור בדרשה במסגד אל-אקצא לשמור על השקט והסדר.[3]
ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון הרברט סמואל, סירב מנחם אוסישקין ללחוץ את ידו של כאמל אל-חוסייני ויצר בכך תקרית דיפלומטית שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של אמין אל-חוסייני. אוסישקין הסביר את סירובו לגד פרומקין בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה עינו את בנות ישראל".[9]
כאמל אל-חוסייני מת ב-1921, וירש אותו בתפקידו אחיו למחצה אמין אל-חוסייני, שנקט קו תקיף וקיצוני הרבה יותר כלפי השלטון הבריטי וכלפי התנועה הציונית.
קישורים חיצוניים
- אישים פלסטינים: Al-Husseini, Kamelבאתר PASSIA
הערות שוליים
- ^ תאריך פטירתו 21 במרץ 1921, על פי יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 153; צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, פטירת המופתי הדגול, דואר היום, 22 במרץ 1921
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 8.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 151–152.
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 14.
- ^ 5.0 5.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 10.
- ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק ט, עמ' 123.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 23.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 152, הערה 13.
- ^ גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, עמ' 224; התקרית והשלכותיה נדונות אצל אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 229–230.
