הוספיס
הוספיס (מלטינית Hospitium, בארמית "אושפיז", מילולית: "מלון", על פי האקדמיה ללשון העברית: מֶרְכָּז לְטִפּוּל תּוֹמֵךְ) הוא טיפול ופילוסופיית טיפול המתמקדת בפליאציה של חולים סופניים, הקלת הכאב והתסמינים מהם הם סובלים. השם הוספיס מתייחס בדרך כלל גם לטיפול, לפילוסופיה הטיפולית ולמוסד בו מוענק הטיפול[1].
הטיפול בהוספיס מתמקד בהרגעה של תסמינים של חולים סופניים או חולים חשוכי מרפא, בין אם התסמינים פיזיים, רגשיים, רוחניים או חברתיים. כניסה לטיפול הוספיס אין משמעו ויתור על טיפולים רפואיים, כי אם החלפת מטרות טיפולים אלו. מרכיב חשוב נוסף בתחום רפואה זה, מלבד הדאגה לחולה עצמו, הוא הטיפול במשפחתו של החולה והדרכתם בהתמודדות עם הקורה סביבם.
רפואת ההוספיס המודרנית כוללת טיפול מקל לאלו שאינם בני טיפול והבראה בבתי חולים, בתי אבות אך גם מספקת את הטיפול לכל אלו המעוניינים לבלות את ימיהם האחרונים בבתיהם שלהם. תפיסה זו כבר נוצרה במאה ה-17, אך מרבית העקרונות המנחים תחום זה, לפיהם עובדים העוסקים במקצוע, פותחו בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי הגברת (Dame) סיסלי סנדרס (Cicely Saunders)[2].
בארצות הברית, ההגדרה הרפואית של טיפול ההוספיס הוא טיפול הניתן לכל אלו המעוניינים בו, בבית או בכל מוסד אחר, אשר מאובחנים כחולים סופניים עם תוחלת חיים הקצרה משישה חודשים. נכון לשנת 2007, למעלה ממיליון איש קיבלו טיפול הוספיס בארצות הברית לבדה, כאשר האבחנה של רובם הגורף של החולים הייתה סרטן. אורך הטיפול הממוצע בשירותי ההוספיס של חולים אלו הייתה 65 יום[3].
גם כיום תחום ההוספיס הולך ומתרחב במספר רב של מדינות כגון ישראל, אנגליה וארצות הברית.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
היסטוריונים מאמינים כי ההוספיס הראשון נוסד במאה ה-11, סביב 1065, עם התחלת מסעות הצלב, בהם קיבלו הצלבנים למוסדות ההוספיס את כל אלו שסבלו ממחלות חשוכות מרפא[4][5].
בתחילת המאה ה-14, פתחו מסדר אבירי ההוספיטלרים של הקדוש ג'ון בירושלים (Knights Hospitaller of St. John of Jerusalem) את ההוספיס הראשון ברודוס. מטרתו המוגדרת של המוסד הייתה לספק מקלט לנוסעים וצליינים, כמו גם דאגה לחולים סופניים.
לאורך ימי הביניים, פרחו מוסדות ההוספיס השונים ברחבי יבשת אירופה, אך עם ירידת קרנם של המוסדות הדתיים בערוב ימי הביניים, נזנחו מוסדות אלו.
בצרפת של תחילת המאה ה-17 עבר ההוספיס תחייה רעיונית על ידי מסדר האחיות של ה"קדוש" וינסנט דה-פאול (Daughters of Charity of Saint Vincent de Paul). הרעיון צבר תפוסה עם הקמת L'Association des Dames du Calvaire על ידי Jeanne Garnier בשנת 1843 ועם הקמתם של עוד שישה מוסדות נוספים עד השנה 1900[6].
במקביל, התפתחה רפואת ההוספיס במספר מקומות נוספים:
- אנגליה: במהלך המאה ה-19 הציג העיתון הבריטי לרפואה (British Medical Journal) את הצורך בשיפור הרפואה הניתנת לחולים סופניים בתנאים סניטריים סבירים[7].המלצות אלו יושמו עם הקמתו של המוסד Friedenheim בלונדון בשנת 1892. המוסד הציע 35 מיטות לחולים נוטים למות משחפת. הקמתו והצלחתו של המוסד הובילו לפתיחתם של ארבעה מוסדות הוספיס נוספים עד 1905.
- אוסטרליה: מספר הוספיסים שונים הוקמו במדינה, כאשר הבולטים בהם היו זה שהוקם באדלייד בשנת 1987 ו-Home of Peace שהוקם ב-1902[8].
- באירלנד מוסד ההוספיס המרכזי היה "ההוספיס של גברתנו הקדושה" שהוקם בשנת 1845 על ידי מסדר האחיות הדתיות של הצדקה (Religious Sisters of Charity). לאורך 100 שנות פעילות המוסד (1845 – 1945) הוא טיפל בכ-20,000 אנשים שסבלו ממחלות חשוכות מרפא רבות, העיקריות בהם שחפת וסרטן. עם השנים הרחיב המוסד את פעילותו עם פתיחתם של סניפים בסידני (1890), במלבורן ובניו סאות' ויילס (1930). ב-1905 נפתח הסניף הלונדוני של המסדר, על שם סנט ג'וזף, בו עבדה סיסלי סנדרס בשנות ה-50 ופיתחה את תפיסתה הטיפולית[9].
התפתחות רפואת ההוספיס המודרנית
טיפול הוספיס
שירות ההוספיס יכול להינתן למטופל בבית אבות, במתקני הוספיס ייעודיים ואף בבתי חולים, אולם הנוהג הרווח הוא לטפל בחולים אלו בביתם. המטפלים העיקריים הנם הרופא המטפל ואחות ההוספיס. שיטת הטיפול כוללת ביקורים תכופים לחולה, כמו גם ביקורי חירום, כאשר עולה לכך הצורך.
בין הקשיים הכרוכים ברפואת ההוספיס ניתן למצוא התנגדויות מקצועיות, טאבו חברתי ופחד אנושי מהמוות. מרבית הקשיים הללו נובעים מהעיסוק הגלוי והפתוח בסוגיית המוות ואי הנוחות שהדבר גורם למטפלים, מטופלים ובני משפחתם.
טיפול הוספיס בישראל
בישראל שירות ההוספיס הוא חלק מסל הבריאות[10]. קיימות מספר מחלקות הוספיס, כאשר המוכרת בהן שוכנת במרכז רפואי שיבא, במבנה בן 18 מיטות. הוספיסים נוספים פועלים בבית החולים הדסה הר הצופים ובבית החולים הצרפתי.
כמו כן קיימים מספר שירותי הוספיס הפועלים מחוץ לבתי החולים, כמו זה של האגודה למלחמה בסרטן ומרפאות צבר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- גיריראג' סוואמי, המבחן האחרון - למות בתודעה רוחנית, הוצאת לפיד הידע, 2015
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין ההוספיס במרכז רפואי שיבא, באתר 'חלון אחורי', 31 באוקטובר 2013
- דיאנה בחור ניר, מר מוות, מכר ותיק, באתר כלכליסט, 12 בספטמבר 2013
איילת שני, ד”ר רוני צבר מנסה ללמד אותנו איך למות, באתר הארץ, 22 בפברואר 2013
הערות שוליים
- ^ (http://www.cancer.gov/cancertopics/factsheet/support/hospice)
- ^ http://www.stchristophers.org.uk/about/damecicelysaunders
- ^ http://www.cdc.gov/nchs/data/nhsr/nhsr038.pdf
- ^ ^ Jump up to: a b c Robbins, Joy (1983). Caring for the Dying Patient and the Family. Taylor & Francis. p. 138. מסת"ב 0-06-318249-1.
- ^ ^ Connor, Stephen R. (1998). Hospice: Practice, Pitfalls, and Promise. Taylor & Francis. p. 4. מסת"ב 1-56032-513-5.
- ^ a b c d e Connor, 5
- ^ a b c d e Lewis, Milton James (2007). Medicine and Care of the Dying: A Modern History. Oxford University Press US. p. 22-25. מסת"ב 0-19-517548-4.
- ^ ^ Lewis, 23-25.
- ^ ^ Lewis, 20.
- ^ לפי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2009.
22231191הוספיס