נשר (עיר)
 סמל העיר נשר  דגל נשר  סמליל ממותג של העיר - בשימוש החל מ-2021 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
_89.jpg) מבט על העיר נשר מהר הכרמל מאזור אוניברסיטת חיפה.בתמונה: רבי הקומות של שכונת "רמות יצחק". מימין: כביש 705 ובית הקברות של נשר. מרחוק הרי הגליל התחתון, היישובים רכסים ומשמאלם איבטין, כביש 65 לכיוון מחלף סומך, מחלף יגור וכביש 75. בשדות עמק זבולון, האגמים שיהיו חלק מפארק האגמים, נשר. מימין שכונת גבעת נשר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מדינה |  ישראל
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מחוז | חיפה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מעמד מוניציפלי | עירייה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש העירייה | רועי לוי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| גובה ממוצע[1] | 155 מטר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תאריך ייסוד | 1923 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סוג יישוב | יישוב עירוני 20,000–49,999 תושבים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)[1] | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - אוכלוסייה | 22,583 תושבים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - דירוג אוכלוסייה ארצי | 104 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -4.2% בשנה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - צפיפות אוכלוסייה | 1,740 תושבים לקמ"ר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - דירוג צפיפות ארצי | 135 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תחום שיפוט[2] | 12,980 דונם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי | 111 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
(למפת חיפה רגילה)   נשר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[3] |
7 מתוך 10 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי | 79 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מדד ג'יני לשנת 2019[2] |
0.4272 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי | 77 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| פרופיל נשר נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| http://www.nesher.muni.il | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
נֶשֶׁר היא עיר השוכנת בשיפולים הצפון־מזרחיים של רכס הכרמל, ובדרום־מזרח מישורי מפרץ חיפה, בגבול עמק זבולון והכרמל, כשישה קילומטרים דרומית־מזרחית לחיפה על כביש 752, בסמוך לכביש 75. שייכת מבחינה מנהלית לנפת חיפה, מחוז חיפה.
ראשית היישוב שלובה בהיסטוריה של בית החרושת למלט, שנקרא גם הוא "נשר".[4][5] הצריפים הראשונים של שכונת הפועלים, המסמלים את ייסוד היישוב העברי במקום, נבנו בסוף שנת 1923[6] ובתחילת שנת 1924, כיוזמה מקומית של פועלי בית החרושת "נשר". השכונה ששם המפעל דבק בה הוקמה במישור לצד המפעל ובמדרון ההר, כדי להימנע מיוממות מחיפה דרך כפרים ערבים עוינים על כביש חיפה–נצרת.[7]
במהלך מלחמת העצמאות אכלסו עולים חדשים את היישובים הסמוכים בלד א-שייח' וחוואסה, לאחר שאלו התרוקנו מתושביהם הערבים. עם הקמתם שמרו היישובים על עצמאותם ונוהלו על ידי ועדות מקומיות. שמה של בלד א-שייח' שונה לתל חנן, ואילו שמה של חוואסה נותר על כנו עד ששונה לבן דור. בשנת 1949 החלה להיבנות על צלע ההר שכונת גבעת נשר כהרחבה למתחם המגורים של פועלי בית החרושת בסמוך למפעל. תושבי שלושת היישובים העצמאיים שאפו להצטרף כשכונות לעיר חיפה, אך משרד הפנים התנגד לכך. ב־22 ביולי 1952 התקיימו בחירות בשלושת היישובים למועצה מקומית מאוחדת, והוקמה המועצה המקומית נשר המאגדת את שלושת היישובים.[8] עם השנים הורחב היישוב, ובמעלה הכרמל נבנו שכונות חדשות: שכונת גבעת עמוס, שכונת רמות יצחק ושכונת "רחוב התאנה" ליד שכונת דניה בחיפה[א] נשר הוכרזה כעיר בשנת 1995.
נכון ל-24 בדצמבר 2017 מונה אוכלוסיית העיר 24,856 תושבים,[9] כ־89% מהם יהודים. גילם של כ-60% מתושבי העיר הוא עד 45 וכ-25% מהם עד גיל 20. נכון לספטמבר 2020 מספר תושבי העיר הוא 25,208 תושבים. מספר הנשים הוא: 12,877, ומספר הגברים הוא: 12,331.[10]
היסטוריה
הקמת בית חרושת למלט
ערך מורחב – מפעל נשר חיפה
ההיסטוריה של היישוב נשר שלובה בהיסטוריה של בית החרושת למלט "נשר". בשנת 1903 עלה מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ . הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה עת לא היה בארץ מפעל לייצור מלט. וילבושביץ העריך שתנופת בנייה בעתיד תגדיל הביקוש למלט, והמליץ על הקמתו של מפעל מלט בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, מסילת הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. מלחמת העולם הראשונה דחתה את מימוש תוכניותיו של וילבושביץ. ב־1918 הוא חזר לארץ, נפגש עם יהושע חנקין וביקש ממנו שירכוש שטחי קרקע מתאימים שנמצאו ליד הכפר הערבי יאג'ור, שהיו שייכים למשפחת ח'ורי, שהתגוררה בלבנון. סלים ח'ורי הצליח לרכוש במאה ה-19 את השטח שנקרא אל ח'רייבה, הודות לקשריו הטובים עם פקידי הממשל העות'מאני. הוא גידל בשטח עצי תות והקים באזור מפעל למשי, שפעל עד 1934. המוכרים חשבו שהיהודים מעוניינים בשטח לשימוש חקלאי.[11]
ב-1920 הגיע לארץ מזכיר ה"סינדיקט לצמנט פורטלנד בארץ ישראל" ביחד עם מהנדס בריטי, כדי לבחון מקום להקמת מפעל למלט. במסגרת התוכניות נלקח בחשבון גם שטח שיתאים לבניית משרדים ומעונות לעובדים. המהנדס הבריטי כתב בדוח שלו מ־16 ביולי 1920 את הדברים הבאים:
המלצה זו שימשה בסיס להקמת יישוב הפועלים נשר.
בנובמבר 1921 קנה יהושע חנקין באמצעות חברת הכשרת היישוב את האדמות. בחיפושיהם אחר משקיע הגיעו לתעשיין היהודי־רוסי מיכאל פולק. פולק הגיע לארץ ישראל במאי 1922. הוא מצא את השטח מתאים, אבל היה מודאג מביצות הקישון וממחלת המלריה שפגעה בפועלים. פולק דאג לטפל במיגור הקדחת בעזרת צוות סניטרים שבראשם עמד צבי סליטרניק. בשלב זה הוחלט על השלמת רכישת השטח. השטח כלל מקום שנקרא "סלמיה" (באזור מחצבת נשר הישנה של היום), שבו היה חאן ששימש בעבר למגורי אריסים.
בנובמבר 1922 החלו מדידות השטח, ונשכרו שני שומרים יהודים מחיפה, שעברו להתגורר בחושות של סלמיה. זו הייתה ההתיישבות היהודית הראשונה[13] באזור. כדי לחזק אותה הותר לתשעה מבני "קבוצת אחווה" של המרכז החקלאי, אשר יועדו להקים את קיבוץ יגור, להצטרף לשומרים. בזמן מגוריהם במקום עסקו בעבודות חקלאיות.[14]
בספטמבר 1923 התחילו עבודות הפיתוח הראשונות בסלמיה לשיפור שלושת מבני החאן. מבנה אחד שימש כמשרד טכני, ושני המבנים האחרים שימשו למגורי הפועלים שהעדיפו ללון בשטח.[15] עבודות ניקוז השטח וחפירת יסודות המפעל ניתנה לקבוצת חלוצים מחיפה. ב־18 באוקטובר 1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת והמפעל החל בייצור מלט.
התהוות היישוב
.jpg)
בסוף שנת 1923, תוך כדי התחלת הקמת המפעל, נוסד וגדל היישוב. עם התקדמות העבודות הגיע מספר הפועלים העוסקים בהקמת המפעל לכ־150, ובאתר נבנו צריפים לשיכונם.[16] היישוב נוסד לא כתוצאה מהחלטה מסודרת, אלא כיוזמה של הפועלים שחיפשו דרך לשפר את חייהם ובנו צריפים במקום. בניית הצריפים יסדה קהילה בעלת רציפות מהקמת הצריפים ללא כל הפסקה. במקביל לבניית הצריפים נבנה מטבח פועלים, ומסעדה נוספת להאכלת הפועלים הוקמה ביוזמה פרטית בבלד א-שייח'. לשירות הפועלים נבנה בוואדי צריף המכבסה, שכלל חדר כביסה, חדר לכובסות וחדר למגורי השומרים. חלק מהמשפחות הראשונות שהקימו את נשר הורכבו מזוגות של כובסות ושומרים. הקהילה נוסדה במקביל להקמת בית החרושת אבל במובחן ממנו.[17]
באוקטובר 1925 כלל השטח הבנוי אחד עשר מבנים למנהלים, פקידים ופועלים מקצועיים, שבעה צריפי פועלים, מטבח, צריף, מכבסה ובית מרחץ.[18]
את המפעל בנו פועלים חלוצים שראו בו הגשמה של חלום ציוני. פועלי "נשר" קשרו עם המפעל את עתידם ואת ביתם. על פי תפיסת העולם של מנהל המפעל מיכאל פולק, נוצרה שכונה צמודה למפעל ובה שני מעמדות החופפים למדרג הנוהג במפעל – פועלים ומנהלים. הפועלים בשכונת הצריפים סבלו ממחסור במים והיו צריכים לסחוב מים בדליים מהבתים שנבנו למנהלים על ידי הנהלת בית החרושת. בקשותיהם מהנהלת בית החרושת לספק להם מים נענו בשלילה.[19]
כדי לשפר את מצבם הכלכלי הקימו הפועלים משקי עזר בחצרות הבתים, גידלו גינות ירק והקימו לולים לגידול עופות.
מרבית הפועלים נאלצו להתגורר בחיפה, מיעוטם חכרו קרקע בבעלות הווקף של חיפה בסמוך לבית החרושת עליה הקימו את צריפיהם הארעיים באופן עצמאי. כך קמה שכונה של צריפי עץ ללא תכנון ראשוני, רחובות או מוסדות ציבור.[20] לאורך שנים התנהל משא ומתן בין בא כוח הפועלים והנהלת בית החרושת על הקצאת 200-300 דונם מאדמות בית החרושת לבניית שכונת פועלים, בהעדר קרקע פנויה אחרת בסביבה הקרובה ומתוך כוונה להוציא לפועל את החזון המקורי להקים שכונת גנים עבור הפועלים. בשנת 1933, עת מנה היישוב כ־2,000 תושבים, שהתגוררו בכ־200 צריפים, התקבלה תשובה שלילית סופית מההנהלה אף שאותר שטח מתאים. מנהל המפעל פולק נסוג מהתכנית המקורית; הוא העדיף שרק גרעין של בעלי המקצוע יתגורר באזור בית החרושת. הפועלים, לדבריו, היו אמורים לגור באחד היישובים בסביבה.[21]
החיים בשכונת הצריפים היו צנועים למדי. הצריפים היו זהים וכללו חדר אחד, פרוזדור קטן ומטבח ומבנה השירותים בחוץ. בתחילת עבודתם במפעל היו רוב הפועלים רווקים יוצאי מזרח אירופה. הם השתייכו לזרמים שונים של תנועת העבודה, ומרביתם אף עברו הכשרה חלוצית. אחרי מספר חודשים הגיעו לנשר גם הפועלות הראשונות. תחילה עבדו הנשים ככובסות וכמבשלות, אולם לאחר מכן הגיעו גם פועלות שהשתלבו בעבודה כמו אריזה.
בשנת 1934, למרות מאבק התושבים היהודים של נשר ויגור, נפתח לקבורה בסמוך לחצרי המפעל ובמרכז היישוב היהודי בית הקברות המוסלמי של חיפה בנשר על קרקע בבעלות הווקף. מספר תושבים יהודים נאלצו להעתיק את צריפיהם אל מחוץ לתחום בית הקברות. [22]
בשנת 1935 התגוררו בשכונת הצריפים סביב בית החרושת 250 משפחות.[23] ב־19 ביולי 1936 ביקר בשטח המפעל ובשכונת נשר כתב העיתון "דבר", מ' זינגר, שדיווח על מצב האכלוס העגום של פועלי נשר בהשוואה לפועלים הערבים, הבונים לעצמם מבני פאר בבלד א-שייח'. לדבריו, בנשר לא היו תנאים סניטריים, כבישים או שבילים, וכל היישוב היה ארעי.[24]
ארגון חיי קהילה
לשיפור חיי התרבות של היישוב, הוקמה בשנת 1928 תזמורת כלי מיתר בשם "תזמורת פועלי נשר". כן הוקמו להקת תיאטרון חובבים וקבוצת כדורגל. בנוסף, אמנים מכל ארץ ישראל הגיעו להופיע בפני תושבי נשר.[25][26]
בתחילת ההתיישבות נבנו שלושה חדרי בית ספר על הגבעה שמעל המחצבה. במשך הזמן נבנה על יד בית החרושת בניין בן עשרה חדרים. גן הילדים ובית הספר פעלו במסגרת המרכז לחינוך של ההסתדרות, והחינוך היה בהתאם לערכי תנועת העבודה. באחד במאי הושבתו הלימודים, והעובדים השתתפו בהפגנת אחד במאי בחיפה.
הטיפול הרפואי לתושבים ניתן על ידי קופת חולים הכללית, שהקימה מרפאה בנשר כבר בזמן בניית המפעל.[26]
במחצית השנייה של שנות ה־30 נבנה בניין הדואר ששירת את היישוב.[27] הבניין הוקם במרכז נשר בתחילת הכביש שעלה למחצבת "חרייבה" (כביש 7212, בקצה רחוב השלום). בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה האזור ליד מבנה הדואר הנקודה שאליה הגיעו האוטובוסים שהביאו נוסעים מחיפה ועברו דרך אזור הסכנה בבלד א-שייח'.
הצרכנייה הראשונה נוסדה ביוזמת התושבים בשנת 1932 כשביישוב היו כ־50 משפחות וכבר היו בה מספר חנויות קטנות. שמה היה "צרכניה שיתופית נשר–יגור". אחרי מספר שנים, עם הגידול במספר תושבי השכונה, הסכימה הנהלת המפעל להקצות לה מבנה בקצה השכונה. הצרכנייה פעלה בין השנים 1932–1958. לאחר סגירת הצרכנייה הפך המבנה למועדון מפלגת פועלי ארץ ישראל ע"ש יהודה שומרוני.[28]
ההגנה על נשר
כבר בימיו הראשונים של המפעל השתייכו כמה מבוניו לארגון "ההגנה" בחיפה. העובדים נסעו פעם עד פעמיים בשבוע לטכניון כדי להתאמן ולהדריך חברי ארגון חדשים. חברי "ההגנה" הסתירו בבית החרושת כלי נשק לשעת חירום. פולק התנגד לכך בתחילה, אולם לאחר שיחה עם חיים ויצמן התרצה ותרם כסף לקופת "ההגנה" בחיפה, ובתנאי שהנשק יוחבא ביגור.[29]
במאורעות תרפ"ט
בשנת 1929 מנה היישוב כמאתיים איש. חוסר התכנון הפיזי של השכונה הקשה על הגנתה. שבועיים לפני שהחלו מאורעות תרפ"ט חשו הפועלים במפעל נשר בתסיסה שמתרחשת בבלד א-שייח'. מיקום המפעל והשכונה בסמיכות לכפר הגדול הפכה אותם לפגיעים במיוחד במקרה של התקפה. על רקע זה התארגנו הפועלים להגנת היישוב. הם הכינו במסגריית בית החרושת מוטות ברזל מחודדים, שנמסרו לאנשי "ההגנה", והוצאו מהמחבוא מספר אקדחים. בשכונה הוכנו מראש ערמות אבנים להתגוננות בעת הצורך. במעבדה הכימית של המפעל נעשה ניסיון לייצר פצצות בתרכובות שונות בקופסאות פח; הניסיון כשל – הקופסאות יצרו רעש גדול אך לא פגעו באיש.[30] אנשי בלד א-שייח' רגמו את תושבי השכונה באבנים וירו לעברה. באחת התקריות הותקפה על ידי התושבים הערבים השכנים קבוצה של בחורות שעסקה בהכשרה בק"מ ה־4.5 על אדמות איזנברג, והן ניצלו רק בזכות מבצע הצלה של תושבי נשר. נקודת ההכשרה נשדדה, נשרפה ונעזבה.[30] התושבים התארגנו גם למשמרות שמירה; ביום עבדו ובלילות התחלקו בשמירה על השכונה ועל המפעל. כאשר יצאו תושבי בלד א-שייח' במתקפה על תושבי נשר, התבצרו תושבי השכונה בשטח בית החרושת, וחלקם יצאו לקראת תושבי בלד א-שייח'. ההתקפה נבלמה, והמאורעות גוועו.[29] בעקבות המאורעות חלה התפתחות בנושא השמירה, הודקו הקשרים עם "ההגנה" בחיפה ואף הוקמה ועדת ביטחון משותפת למפעל וליישוב. במסגרת ההתארגנות שלאחר המאורעות והידוק הקשר עם ההגנה, הגיעו ליישוב שני אנשי "ההגנה" לאמן כיתה נבחרת שאנשיה נועדו להיות מדריכים ומפקדים במקום. במדריכים היו מרדכי נמצא בי ויעקב דורי.[30]
במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט
בשנת 1934 החליט הווקף להקים את בית הקברות המוסלמי של חיפה, בלב השכונה היהודית בנשר, במקום בו חכרו פועלי מפעל נשר קרקע מהווקף להקמת צריפיהם; הווקף נתן לשוכני הצריפים שבוע לפנות את השטח. תושבי נשר–יגור פנו לווקף בבקשה שבית הקברות לא ייבנה בלב השכונה, אלא באתר קרוב יותר לחיפה, אך העלו חרס בידם.[22]
באפריל 1936, בעקבות הכרזת המרד הערבי של ערביי ארץ ישראל על ידי חאג' אמין אל-חוסייני ומהומות הדמים שחלו בעקבותיה, נעצרה תנופת הבנייה במשק וירדה צריכת המלט ביישוב. הנהלת בית החרושת נאלצה – לראשונה – לצמצם ולפטר עובדים. הכבשן החדש והחסכוני שבנייתו הסתיימה לא הופעל.
במהלך המאורעות עמד המפעל בפני סכנת סגירה. המצב החדש חייב היערכות חדשה, וכדי לשמור על העובדים ולספק להם עבודה ופרנסה, יזם פולק "עבודות יזומות" במפעל כמו הקמת המרפאה ומבני עזר נוספים.
בנשר גבר המתח הביטחוני; התושבים הוטרדו מיחסם העוין של תושבי בלד א-שייח' ממערב ותושבי יאג'ור ממזרח. כפרים אלה, שמספר שנים לפני כן מנו מאות אחדות של תושבים, גדלו פי כמה. בשטח שהשתרע מבלד א-שייח' ועד הק"מ ה־4.5 והכיל גם את חוואסה ישבו אלפי תושבים ערבים. בלב נשר הקים הווקף שורה של חנויות בצמוד לבית הקברות המוסלמי.[30] מפקד ההגנה בנשר, קלמן רדין, פנה לפולק בבקשה להקיף את השכונה בגדר ביטחון. פולק סירב בטענה שמשטרת המנדט כבר תגן על התושבים. לאחר לחץ נוסף פולק נעתר להקציב חומרים ועובדים להקמת גדר. הגדר נבנתה עם עמדות שמירה מתבניות עץ ממולאות בחצץ והותקנה בה תאורת חשמל.
שביתת פועלי מחצבת בית החרושת במאי 1936 הגבירה את המתיחות. פועלי המחצבה, שחלקם היו מבלד א-שייח', נהגו לזרוק אבנים על מכוניות של יהודים שנסעו בכביש חיפה–נצרת שעברו בכפר.[31] המבנה המוגן היחידי בשכונה הצפונית לכביש חיפה–נצרת היה מבנה בית הספר היסודי שהיה מבוטן. אנשי הלגיון הערבי, ששכנו במחנה צבאי בלב השכונה, נהגו לירות מתוך המחנה אל עבר הצריפים ששכנו בקרבת המחנה. במקרה זה נהגו דיירי צריפים אלה לעבור למבנה בית הספר. בכל השנה הועברו בתוך בית הספר שיעורים מטעם "ההגנה", ובסיסי הארונות שימשו כסליק להסתרת כלי נשק.[32]
בשכונת הצריפים שמדרום לכביש חיפה–נצרת, (מתחת לגבעת נשר), לא היו בתי בטון כדוגמת מבנה בית הספר באזור הצפוני. שכונה זו סבלה מהתקפות של תושבי בלד א-שייח', שחצו את ואדי א-טבל (נחל נשר), עלו על הגבעה, וירו לכיוון הצריפים ששכנו בתחתיתה.
ב־26 ביולי 1936 הותקף אוטובוס שהגיע מחיפה מתוך בית הקברות המוסלמי ששכן בשכונה. יריות נורו למרכז שכונת נשר גם מהר הכרמל ומתוך הכפר בלד א-שייח'.[33] בתחילת המאורעות המשיכו העובדים הערבים במחצבת נשר לעבוד, אך לאחר תעמולה של המופתי של חיפה נפסקה העבודה והפועלים הערבים החלו להתנכל לפועלים היהודים.[31][24]
בגלל מיקום בית הקברות המוסלמי של חיפה בתוך השכונה, ובעקבות תקיפת האוטובוסים שהסיעו את הפועלים למפעל, נענה מיכאל פולק לבקשות לממן את החזקתם של 12 גפירים. השלטונות הבריטיים סיפקו לגפירים רובים ומדים, ובאמצעות נשק זה הצליחה "ההגנה" לאמן את אנשיה לבצע תפקידי שמירה במקום. הדרכים לנשר היו מסוכנות במיוחד בלילה, ופועלים רבים שלא גרו בשכונה נאלצו להישאר ללון במפעל.
ב־12 ביולי 1938 הותקפו ביריות שני כלי רכב שעברו בבלד א-שייח'. אחד מהם, שהסיע פועלים מקריית חיים לבית החרושת בנשר, הצליח להימלט. מכונית שנייה, שהגיעה מנהלל, נתקלה במחסום והותקפה ביריות ובפצצה. שלושת הנוסעים במכונית השיבו אש והצליחו להימלט; המכונית הוצתה על ידי התוקפים.[34]
בליל 13 ביוני 1939 נרצח נהג הקטר מרדכי שכטמן על המסילה שבין בלד א-שייח' לנשר, בעת שהיה עסוק בהעברת הרכבת לפסים אחרים.[35]
1939–1948
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופצצה השכונה מדי לילה על ידי כוחות צרפת של וישי ששכנו בסוריה. תושבי השכונה נאלצו לשבת מדי לילה במקלטים. לאחר תקופת מה השתלט הצבא הבריטי על מבנה בית הספר בשכונה, ושיכן בו את חייליו. תלמידי בית הספר למדו בחדרים בבתים פרטיים ובצריף הנוער העובד והלומד.[32]
פרוץ המלחמה שינה את מצבו הכלכלי של המפעל. הצבא הבריטי נזקק לכמויות גדולות והולכות של מלט, ופעילות ייצור המלט חודשה. הקשר עם הספקים בגרמניה נפסק, ועובדי המסגרייה ייצרו את חלקי החילוף. בעקבות הידלדלות מקורות אבן הסיד ממחצבת נשר ליד בית החרושת, החליטה הנהלת המפעל לפתוח את המחצבה ב"חרייבה", ולשם כך השלימה את רכישת השטח (שתוכנן להירכש כבר בשנת 1922). ב־18 בינואר 1942 החלה סלילת הכביש מהמפעל אל פסגת ההר (כביש 7212). סלילת הכביש הסתיימה ב־19 בדצמבר.[36]
קריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לצבא הבריטי נענתה על ידי תושבי נשר. ותיקי המפעל ובניהם שנולדו בצריפים התגייסו לצבא או לשירות ההגנה. הנהלת המפעל שילמה לכל פועל בעל משפחה שהתגייס 50% משכרו.
בעקבות המלחמה גדלו הביקושים במשק, ואיתם האמירו המחירים. למרות זאת, נדחתה תביעת פועלי נשר להעלאות שכר ושיפור תנאיהם הסוציאליים. ב־15 במרץ 1945 פרצה שביתה; שביתה זו הייתה מהגדולות במשק, ונמשכה עד 26 במאי 1945. כל ראשי המשק העברי היו מעורבים בניסיון לפתור את הבעיה. השביתה הסתיימה בהישגים לעובדים.[37] ב־1 בינואר 1946 נמכרה החברה לשותפות בבעלות סולל בונה והחברה המרכזית.
בני נשר ששוחררו מהצבא הבריטי חזרו לנשר, והתקבלו לעבודה במפעל כבני דור המשך. תנאי העבודה תחת ההנהלה החדשה השתפרו, ההנהלה הגדילה את תמיכתה במוסדות החינוך של השכונה, והוקם חדר אוכל משופר, ששימש גם כמקום מפגש. עם זאת, בעיית שיכונם של פועלי המפעל עדיין לא נפתרה; הם המשיכו להתגורר בצריפים שהוקמו על ידיהם בשטח שבקרבת בית החרושת. חלק מהפועלים רכשו בתים בקריות הסמוכות, אך רבים ציפו לבניית שכונה חדשה על הגבעה הדרומית (גבעת נשר). שטח אדמה זה נרכש בשנת 1945 על ידי חברת השיכון של ההסתדרות. בהרשמה של העובדים הסכימה הנהלת בית החרושת לתת לכל משתכן הלוואה למימון 25% מהבנייה וכן השתתפות בהוצאות פיתוח השטח. העובד נדרש לממן 25% והיתרה הלוואה מקופת התגמולים ומשכנתא. ב־27 באוקטובר 1947 סוכם הנושא על דעת ההנהלה והעובדים, וב־13 בדצמבר 1948 הונחה אבן הפינה לשכונת גבעת נשר.[38] בשנת 1948 היה מספר הפועלים במפעל יותר מ־800.
מלחמת העצמאות
בסוף שנת 1947 החל ארגון "ההגנה" בנשר לגייס את חבריו להגנה על קיומו של היישוב. בחטיבת כרמלי הוקם "גדוד 21", ובו "פלוגה 13", שכללה את בני נשר ויגור. מפקדהּ היה חנן זלינגר. אחד הבסיסים של הפלוגה הוקם בנשר; מפקדו היה יוסף גלילי.[39] פועלי בית החרושת החלו לייצר תת-מקלעים מסוג "סְטֵן". צבי הילבורן – מוותיקי החרטים בנשר – וחבריו ייצרו "סטנים" בסדרות של שמונה כלים. את כלי הנשק שייצרו החביאו במקומות שונים ביישוב. באותה תקופה הייתה נשר מוקפת מכל צדדיה בגדר ועמדות שמירה מבטון אשר הקיפו את הגדר. בחלק מהעמדות הותקנו סליקים להחבאת כלי נשק.
בערך באותו הזמן, פסקה התחבורה מנשר לחיפה שעברה דרך בלד א-שייח' לחלוטין. אוטובוס בקו מס' 8 של חברת "חבר" דופן בלוחות ברזל עבים מכל צדדיו. מסלול האוטובוס שונה. האוטובוס יצא מנשר ליגור, כפר חסידים, כפר אתא ומשם לצומת הצ'ק פוסט. בצומת נעשה חיפוש נשק על ידי חיילים בריטים; העונש על נשיאת נשק היה מוות בתלייה בבית הסוהר במבצר עכו.[40]
לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר הפך אזור נשר וסביבתו לאחד האזורים הפרועים בארץ־ישראל. שלושה ימים אחר ההכרזה נחסם כביש חיפה–נצרת על גבול בלד א-שייח'. תושבי הכפר התנפלו על הנוסעים היהודים שעברו בו. שניים מתושבי נשר נדקרו בסכינים ומכוניתם נשרפה. החיילים הבריטים שנכחו במקום לא הגיבו למעשי הפורעים. דיירי הצריפים הקיצוניים בנשר רצו לנטוש את הצריפים בגלל היריות הבלתי פוסקות לעברם מכיוון בלד א-שייח'; רק עבודת שכנוע של מנהיגי הקהילה הניא אותם מלעשות זאת. בעקבות הירי בוצרו הצריפים, הוּספו עמדות מבוצרות לאורך הגדר והוגברה השמירה במקום. לאחר קום המדינה הצטרפו להגנה על נשר 130 בחורים ממעון עולים ביישוב ובכך הקלו על התושבים בהגנה על נשר.[41]
גם בבתי הזיקוק החל המתח לעלות. בתחילת דצמבר 1947 הכריז הוועד הערבי על שביתה בת שלושה ימים כמחאה על החלטת החלוקה. בימים הבאים התריעו הכול מפני אסון ההולך ומתקרב, אך בהנהלת בתי הזיקוק טענו שאין צורך בהתערבות הצבא או המשטרה. עד סוף דצמבר 1947 לא עשתה הנהלת בתי הזיקוק דבר כדי לחזק את הביטחון במפעל. ב־9 בדצמבר 1947 נדקר למוות תושב נשר, בתוך הכפר בלד א-שייח' כשהוא בדרכו ממקום עבודתו לביתו.
בשבוע האחרון של דצמבר אירעו מספר תקריות קשות בחיפה. בבוקר 30 בדצמבר עברה מכונית פרטית ובה חברי האצ"ל ליד שערי בתי הזיקוק. המכונית האטה, ומתוכה נזרקו שני רימוני יד; שישה פועלים ערבים נהרגו וכ-60 נפצעו. בתוך דקות אחדות לאחר מכן, פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והחל לטבוח בעובדים היהודים. בתום הפרעות נמנו 39 הרוגים מקרב העובדים היהודים וכמספר הזה פצועים.
כתגובה לטבח, בלילה הבא יצאו כוחות ההגנה מחטיבת כרמלי לפעולת תגמול גדולה בתושבי כפרים בלד א-שייח' וחוואסה במבואות חיפה המזרחיים, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק.[42] לדברי בני מוריס נהרגו בשני הכפרים כ-76 אנשים בהם כמה נשים וילדים[43] לדברי יואב גלבר בשני הכפרים יחד נהרגו בין 15 ל-20 מתושביהם בהם גם נשים וילדים ונפצעו נוספים. לטענתו, הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה "מופרזות מאוד".[44] בפעולה נהרגו גם שלושה מאנשי "ההגנה". בעקבות המתקפה עזבו חלק מתושבי שני הכפרים.[45]
ב־21 באפריל 1948 השתלטה ה"הגנה" על שכונותיה הערביות של חיפה, בעקבות כך עזבו חלק גדול מתושבי בלד א-שייח' את הכפר. ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר תש"ח, כיתרו כוחות ההגנה את בלד א-שיח' ודרשו מתושביו למסור את נשקם. התושבים מסרו 22 "רובים ישנים", וההגנה השיבה כי תתקיף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. בבוקר ליל הסדר פתח ארגון ההגנה בירי מרגמות ומקלעים על הכפר, תגבורת בריטית שהגיעה לכפר יעצה לתושבי הכפר לעזוב את המקום, והם עשו זאת מיידית בליווי בריטי. בני מוריס ומשקיפים בריטיים שנכחו במקום סברו, לפי שיטת ההתקפה והמשא ומתן שהתנהל, כי מטרת ההתקפה הייתה להביא ליציאת התושבים שנותרו ולכיבוש הכפר. בני מוריס כותב גם כי ”אין ספק, נפילת העיר [חיפה] דכדכה אותם והכשירה אותם נפשית לנטישה”.[46] בעקבותיהם עזבו גם תושבי חוואסה ויאג'ור.[47][48] מיד לאחר הפינוי נכנסו לבתים אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם בפני חיילי הלגיון הירדני ששכנו במחנה הצבא הבריטי אשר עמד על גבול נשר ובלד א-שייח'. לאחר מספר ימים נטשו גם אנשי הלגיון הערבי את המחנה. תושבי הכפרים הערבים, כ־5,000 איש, עברו לחיפה וללבנון.[47][48][49]
במלחמת העצמאות נפלו 30 חיילים תושבי היישוב.
מחנות צבא בריטים
בשטח השיפוט של העיר נשר פעלו מספר מחנות צבא בריטיים. קרבתו של האזור לעיר חיפה שהייתה מרכז השלטון של המנדט הבריטי בארץ ישראל הביאה לריבוי מחנות צבא באזור.
מחנה הצבא העיקרי שכן בקו הגבול שבין שטח נשר לשטח בלד א-שייח', צפונית לכביש 705. הבסיס גבל מדרומו בכביש חיפה–נצרת, ממזרחו בבתי שכונת נשר, ממערבו בבלד א-שייח' ומצפונו במסילת רכבת העמק. בבסיס שרתו יחידות של הצבא ההודי, הקפריסאי, האיטלקי חיילים שחורים מדרום אפריקה, ויחידות של הלגיון הערבי. לאחר פינוי הצבא הבריטי, הפך מחנה זה לבסיס של יחידת בינוי. במשך הזמן נחצה הבסיס לשניים בעקבות סלילת דרך בר יהודה, שהסיטה את כביש 752 צפונה מהכביש המקורי. לחיבור שני חלקי הבסיס נבנה גשר שעבר מעל כביש 752. במשך השנים פונה הבסיס, תחילה חלקו הדרומי, ובשנת 2009 פונה גם חלקו הצפוני.
מחנה נוסף שכן בתחילת כביש 7212 משני צדי הכביש, בחלקו על שטח בית הספר בית יהושע. המחנה היה בנוי מצריפי ניסן. חייליו היו חיילי הלגיון הערבי – לגיון הספר בעלי כאפיות אדומות. ליד הבסיס ממזרחו של כביש 7212 בנה הצבא הבריטי בעת מלחמת העולם השנייה בונקרים ועמדות תותחים להגנה על בית הזיקוק מפני הפגזות של חיל האוויר האיטלקי. בעמדות אלה הוצבו תותחי דמה. תפקיד חיילי הלגיון היה לתחזק את העמדות. בסיס זה פונה ב־1948 והפך למעון עולים.
בנוסף לשני בסיסים אלה שכנו במקום בסיסי דלק. הבסיס העיקרי היה בשטח של בלד א-שייח' (תל חנן – בקטע שבין רחוב ישורון ורחוב פרץ) בסיס נוסף היה בכניסה לכביש שעלה לחוואסה (בן דור בתחילת רחוב הביטחון). במקום זה שכנו גם מכלי דלק. המאגר העיקרי של הדלק שכן בכניסה לנחל נשר במכלים תת-קרקעיים. עם הקמת המדינה עברו בסיסים אלה לצה"ל והם פונו עם השנים. ליד המחנה הגדול שכן מפעל לייצור מכלים ("ג'ריקנים") לשימוש הצבא.
הקמת השכונות תל חנן ובן דור וההכרזה כעיר
.jpg)
|
בעקבות חקיקת חוק נכסי נפקדים, עברו הבתים והאדמות של הכפרים הערביים לבעלות המדינה, ולניהולה של רשות הפיתוח. הבתים ביישובים בלד א-שייח' וחוואסה אוכלסו על ידי יהודים. שמה של בלד א-שייח' שונה לתל חנן. בשלב מאוחר יותר שונה שמה של חוואסה לבן-דור. יישובים אלה לא קיבלו כל מעמד רשמי ונוהלו על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות.[50] אזור שטח בתי יאג'ור הועבר לקיבוץ יגור (בשלב מאוחר יותר נהרסו הבתים והשטח הפך לשדות הקיבוץ). מיד עם יציאת התושבים הערבים החלה הסוכנות היהודית לשכן עולים חדשים בתל חנן. בני נשר הנשואים שהיו לוחמי ההגנה, גרו בצפיפות בצריפי ההורים בנשר ורצו להיכנס לבתים שהתפנו מתושביהם הערבים בתל חנן, נתקלו בהתנגדות של הסוכנות. רק פנייה דרך מפקדיהם לסוכנות אפשרה את כניסתם לבתים כבר בתחילת חודש מאי 1948.[51] באוגוסט 1949 הוחלט על ידי הסוכנות על מתן שלטון עצמי ליישובים הנטושים שאינם נמצאים בתחום שיפוט של הממשל הצבאי. בין היישובים האלה נכללה תל חנן.[52] עד שנת 1952 היו לשכונות תל חנן, בן דור נשר וגבעת נשר ועדי קהילה נפרדים. תושבי השכונות היו מעוניינים להצטרף לחיפה, אבל משרד הפנים התנגד לאיחוד זה.[53][54]
בשנים הראשונות הייתה בעיה של אספקת מים בכל השכונות. בתל חנן תושבי המדרון ירדו בדליים לקחת מים ממכון המים, בבן דור הגיעה אספקת המים במכוניות כיבוי אש ובשכונת נשר היו תושביה מביאים מים לשתייה בבקבוקים מיישובים אחרים, כי המים במקום הכילו 1,400 מיליגרם כלור לליטר מים.[55]
בשנים אלו היגרו לארץ עולים רבים מאירופה, ורבים מהם התיישבו בכפרים הנטושים. בשנת 1952 הוכרז על כינונה של מועצה מקומית. בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העצמאות הייתה ההתיישבות בשכונות תל חנן ובן דור חסרת סדר והכוונה. עולים חדשים הגיעו ביוזמתם ליישוב והתיישבו בבתים הנטושים. האוכלוסייה שהיגרה ליישוב הייתה מגוונת והגיעה מיותר מעשרים ארצות כולל הגירה מארצות צפון אפריקה. יוצאי מעברות שביקשו לעצמם בתים, אנשים שגרו בחיפה בבתים מאוד קטנים וחיפשו לשפר את מצבם ואחרים נכנסו אל הבתים הנטושים של הכפרים הערביים ואל הצריפים של ותיקי היישוב. חתך האוכלוסייה השתנה והפך מגוון יותר. תושבי נשר הוותיקה נטמעו בתוך העולים החדשים. בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, רק 8% מהתושבים היו ותיקים, תושבי שכונת נשר המקורית.
עם השנים התפתח היישוב ונבנו בו שיכונים רבים. במסגרת הבנייה נהרסו בתי האוכלוסייה הערבית. עד 1967 הוקמו שישה מכוני מים שהזרימו מים לשש ברֵכות והוקמה צנרת מסועפת של מים לכל הבתים בשכונות העיר.[55] כמו כן, הוקמה מערכת חינוך, לרבות בית ספר תיכון. בסוף שנות ה־70 הוקמה שכונת גבעת עמוס, הבנייה המסיבית ביישוב החלה בשנת 1983, כששיא הבנייה היה בתחילת שנות ה־90, עם הקמת שכונת רמות יצחק אשר טיפסה על גב ההר לכיוון שכונת דניה בחיפה ואוניברסיטת חיפה. נשר הייתה ליישוב שקלט עולים רבים מחבר העמים, כמעט 30% מכלל האוכלוסייה בעיר. במקביל התחילה נשר בפרויקט שיקום שכונות ובפרויקט בנה ביתך.
תנופת הפיתוח והצמיחה הדמוגרפית לוו בהשקעה גבוהה מאוד בתשתיות כמו פיתוח אזורי תעשייה, פתרונות תחבורתיים ובעיקר השקעה בחינוך ותרבות ובנושאי איכות החיים ביישוב. שיאו של התהליך היה ב-11 בספטמבר 1995, אז הוכרזה נשר כעיר במעמד ראש הממשלה יצחק רבין.
תוכניות לעתיד תוכנית מתאר נשר
בחודש מאי 2022 אושרה תוכנית המתאר החדשה של העיר נשר. התוכנית פורסמה להערות הציבור בספטמבר 2020. לאחר סבב ההתנגדויות והדיונים, פרסמה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה את התוכנית המאושרת. התוכנית כוללת גידול צפוי של העיר לגודל אוכלוסייה של 67,400 תושבים. תוספת של 10,500 יחידות דיור בעיקר בשטח מחצבת נשר הישנה בצמוד למפעל נשר חיפה שחדל מלייצר מלט ובתחומו מוסיף לפעול מפעל לאריזת מלט. מרכז עסקים חדש, הקמת מוקדי תיירות כמו פארק האגמים, נשר, טיפוח פארק נשר - פארק הגשרים התלויים, יצירת מוקד תיירותי במחצבת החרייבה השוכנת על כביש 7212 מתחת לגבעת ההגנה וכן תחנת רכבת חדשה במסגרת מסילת העמק הנוסעת ממרכזית המפרץ עד בית שאן ועוברת בשטחה של העיר נשר. בתוכנית נכללת תוספת של כ-1,308,000 מ"ר עבור שטחי תעסוקה ומסחר, וכ-45,500 מ"ר לצורכי ציבור. מתחם תעסוקה בשטח מחצבת 4.5 מתחת לשכונת בן דור, דרגנועים שיחברו בין השכונות וכביש עוקף חדש לעיר.[56][57]
גאוגרפיה
.jpg)
העיר נשר שוכנת בשיפולים הצפון־מזרחיים של רכס הכרמל. העיר משתרעת לאורך הרכס מכיוון צפון־מערב לדרום מזרח. גבולות העיר הם: מצפון־מערב אזור ה צ'ק פוסט של העיר חיפה, ממערב השכונה נווה שאנן והטכניון, מדרום מערב שכונת דניה. שטח אוניברסיטת חיפה מדרום ופארק הכרמל תוחם את העיר מצידה הדרום־מזרחי. גבולה של העיר מכיוון צפון־מערב לדרום לצפון־מזרח הם שדות הקיבוץ יגור ונחל קישון. המעונות המזרחיים של הטכניון והאוניברסיטה נמצאים בתחום שיפוטה של העיר. כביש 75 נמצא מחוץ לשטח השיפוט של העיר למעט קטע קטן מצפון לכביש בסמוך לאזור הצ'ק פוסט, באזור מתחם חברת חשמל. העיר שוכנת בשוליו של אזור מפרץ חיפה הסובל מזיהום אוויר.
השטח הבנוי של העיר מתחלק לשני חלקים: אזור מגורים ואזור עסקים. אזורי המגורים משתרעים מדרומו של כביש 752 רובו על מורדות הכרמל, רק חלק קטן מאזור המגורים (בשכונות תל חנן ומרכז נשר), נמצא במישור. אזור העסקים והמסחר של העיר משתרע ברובו מצפונו של כביש 752 ועד מקום בו עברו בזמנו פסי מסילת רכבת העמק. רק בקטע המערבי של האזור המסחרי מהכביש העולה לשכונת בן דור ועד גבולה המערבי של העיר ליד הצ'ק פוסט משתרע האזור המסחרי במישור משני צידיו של כביש 752. על כביש 752 עובר שירות בינעירוני הנוסע מחיפה ליישובי עמק זבולון ועמק יזרעאל. התחבורה הציבורית של נשר משויכת למערך התחבורה הציבורית העירונית של חיפה. ומהשכונות של נשר פועלים שמונה קווים סדירים וקו לילה של אגד לרחבי חיפה.
שכונות העיר מחולקות על פי המבנה הטופוגרפי והוא מכתיב את מבנה השכונות בעיר ואת גודלן. נחל נשר חוצה את העיר ויוצר חיץ בין שכונת נשר וגבעת נשר מצידו המזרחי, לשכונת תל חנן ורמות יצחק מצידו המערבי. בין שכונת תל חנן לבן דור עובר נחל בן-דור. שכונת גבעת נשר חסומה מצדה הדרומי בפארק הכרמל ומצדה המזרחי במחצבת נשר הישנה, והגישה אליה היא רק דרך שכונת מרכז נשר וכביש 7212 היורד מהכרמל. נתיבי התחבורה העיקריים הם: כביש 752 המחבר במישור את שכונות מרכז נשר, תל חנן ובן דור. הכניסה לשכונת רמת יצחק נעשית דרך שלושה כבישים עיקריים: כביש 705 העולה לאוניברסיטה, רחוב הברוש ממרכז תל חנן לכיוון הטכניון ורחובות לוחמי חרות ישראל וצה"ל המחברים את שכונת נווה שאנן בחיפה לעיר נשר דרך רמות יצחק.
שכונת גבעת עמוס שוכנת בין שכונת בן דור ורמות יצחק. והגישה אליה היא דרך שכונות אלה. שכונת בן-דור משתרעת לאורך הכביש העולה מכביש 752 לכיוון הטכניון.
שכונות
הטופוגרפיה של השכונות הביאה ליצירת קהילות שכונתיות והזדהות תושביה עם השכונה.[58]
- שכונת נשר – שכונה זו מבוססת על האזור בו שכנו בעבר צריפי פועלי נשר והשתרעה פעם משני צדי כביש צ'ק פוסט–יגור. במשך השנים נהרסו הצריפים בצדו הצפוני של הכביש. השכונה מורכבת משיכונים ובתים בודדים. גבולות השכונה הם בצפון מאזור בית החרושת נשר ועד כביש 705 התוחם בינה ובין שכונת תל חנן, בדרום עולה במעלה המדרון של הר הכרמל וגובלת בשכונת גבעת נשר, במזרח גובלת בכביש 7212 וב"גבעת העמדות". מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 1,062 אנשים, וב-24 בדצמבר 2017 עמד על 1,082 תושבים, מתוכם 517 גברים ו-565 נשים.[9] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 1,432 תושבים.[10]
- תל חנן – על שם חנן זלינגר – השכונה שוכנת בחלקה במישור של עמק זבולון ובחלקה על מורדות הכרמל. כל בתי המגורים נמצאים מדרומו של רחוב דרך השלום. השכונה נחצית על ידי הכביש הראשי, ישראל בר-יהודה (כביש 752), כשהחלק הצפוני הוא אזור מסחר ותעשייה הנושק לצ'ק פוסט. מרכז שכונת תל חנן הפך למרכז העיר נשר, וכולל בתוכו מרכז עסקים וחנויות רבות, חלקן הגדול חנויות של רשתות ארציות. בשכונה נמצאים מבנה העירייה, היכל התרבות, מרכז פעילות המתנ"ס והספרייה. מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 3,406 אנשים, ב-24 בדצמבר 2017 עמד על 3,454 תושבים, מתוכם 1,709 גברים ו-1,745 נשים.[9][59] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 3,693 תושבים.[10]
- בן דור – על שם חיים בן-דור, השכונה נמצאת ליד הטכניון ומהווה את גבולה המערבי של העיר נשר. השכונה משתרעת כמעט כולה מסביב לכביש העולה מכביש 752 לטכניון. השכונה מורכבת בעיקר משיכונים ובתים בודדים. מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 1,841 אנשים, וב-24 בדצמבר 2017 עמד על 1,657 תושבים, מתוכם 822 גברים ו-835 נשים.[9] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 1,506 תושבים.[10]
- גבעת נשר – משכונותיה הוותיקות של העיר. במקורה הייתה שכונה שנבנתה בשנת 1949 על ידי פועלי נשר על גבעה בהר הכרמל המשקיפה על בית החרושת. בשנה זו התיישבו שמונה המשפחות הראשונות על הגבעה. בשנים 1958–1959 נבנו בשכונה בתים רבים במסגרת הבנייה לעולים חדשים. היו אלה בתים דו־משפחתיים קטנים עם שטח אדמה גדול מסביבם. בתים אלה לא היו קשורים לאגודה. רובה של השכונה בנוי בתים פרטיים אך יש בה רבי קומות אחדים. בשכונה נמצאת האנדרטה לנופלים במלחמות ישראל, שעיצב הפסל מיכאל קארה. מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 2,322 תושבים, וב-24 בדצמבר 2017 עמד על 2,664 תושבים, מתוכם 1,275 גברים ו-1,389 נשים.[9] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 2,593 תושבים.[10]
- גבעת עמוס – על שם עמוס גלילי – שכונה קטנה הגובלת בטכניון ממערבה, שכונת בן דור מדרומה ושכונת רמות יצחק ממזרחה. השכונה הוקמה בסוף שנות ה־70. בקשה להנצחת עמוס גלילי בשם שכונה בעיר נשר נידונה במועצת היישוב נשר ב-28 באוקטובר 1957. אביו של עמוס גלילי פנה למועצה וביקש להנציח את בנו עמוס בקריאת מתחם בית החרושת קייזר-פרייזר על שם בנו. בהחלטת המועצה נכתב: ” ההנהלה מסמיכה את ידי ראש המועצה לבוא בדברים עם אבי עמוס גלילי שנפל חלל בתחומנו ולהודיע לו בדבר החלטתה לקרוא את החלק של בן דור העילית בה יבנה שיכון בעתיד הקרוב על שם בנו”[60] מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 1,380 תושבים, וב-24 בדצמבר 2017 עמד על 1,276 תושבים, מתוכם 634 גברים ו-642 נשים.[9] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 1,152 תושבים.[10]
- רמות יצחק – על שם יצחק רוט, הוגה תוכנית בניית העיר בעת כהונתו כראש מועצת נשר בין השנים 1957–1972. השכונה נבנתה בתחילת שנות ה־90 על הר הכרמל מעל שכונת תל חנן, מימין לכביש 705 המוביל מנשר לאוניברסיטת חיפה. הבנייה בשכונה היא של מבני שיכונים גבוהים המתנשאים מעל רכס ההר ובתים בודדים. בשכונה נבנה "קמפוס חטיבות הביניים" לכל העיר נשר, ולידו מרכז אשכול פיס המשמש כמרכז פעילות של מתנ"ס נשר. כמו כן נבנו אולם ספורט גדול ומגרשי טניס. בשטח השכונה הוקם פארק נשר באזור ואדי קטיע אשר במקורו היה מיועד לבנייה והוסב לשטח ירוק. מספר תושבי השכונה נכון ל-8 בפברואר 2010 עמד על 12,556 תושבים. ב-24 בדצמבר 2017 עמד על 14,723 תושבים, מתוכם 7,252 גברים ו-7,471 נשים (הנתון ל-2017 כולל את שכונת רחוב התאנה).[9] בספטמבר 2020, מספר תושבי השכונה עמד על 13,898 תושבים.[10]
- שכונת רחוב התאנה - שכונה חדשה שהחלה להיות מאוכלסת בשנת 2009 ונמצאת ליד שכונת דניה בחיפה. השכונה מורכבת ממספר מגדלי דירות המשקיפים על נוף המפרץ ועל כביש 705. השכונה מרוחקת מספר ק"מ משכונת רמות יצחק. השטח המפריד ביניהן הוא חורש טבעי של הכרמל. השכונה החלה להיבנות כשכונה בעיר חיפה על שטח שבמקורו היה שייך לנשר. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון (בשנת 2007) בתביעת עיריית נשר להחזרת שטחים אלה לתחום שיפוטה, הוחזר השטח לעיר נשר. עיריית נשר מתייחסת לשכונה זאת כחלק משכונת רמות יצחק. מספר תושבי השכונה, נכון ל-8 בפברואר 2010, עמד על 527 תושבים. בספטמבר 2020 עמד מספר תושבי השכונה על 905 תושבים.[10]
אוכלוסייה
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בנשר 22,583 תושבים (מקום 104 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של -4.2%. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 88.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 11,956 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[61]
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
על פי נתוני משרד הקליטה לשנת 2009, מספר העולים החדשים בנשר הוא 6,907 תושבים, מתוכם 85% ממדינות ברית המועצות לשעבר.
על פי נתוני העירייה נכון ל־29 באפריל 2010, מספר תושבי העיר הוא 23,829 איש מחציתם נשים. מתוכם 90% יהודים, 10% אחרים. התפלגות האוכלוסייה לפי גילים:
גילאי 0–21 – 27%, גילאי 22–40 – 29%, גילאי 41–60 – 26%, גילאי 60 ומעלה 18%.
הגידול העיקרי במספר תושבי העיר חל בשנות ה־90 עם הקמת שכונת "רמות יצחק" אשר הביאה לעיר אוכלוסייה חדשה שלא גדלה בעיר. בין השנים 1983 לשנת 1995 האוכלוסייה הכפילה את מספרה.
על פי נתוני העירייה נכון ל-24 בדצמבר 2017, מספר תושבי העיר הוא 24,856 תושבים, מתוכם 12,209 נשים ו-12,209 גברים.[9]
על פי נתוני משרד הפנים נכון לספטמבר 2020, מספר תושבי העיר הוא 25,208 תושבים. מתוכם 12,877 נשים, ו-12,331 גברים.[10]
בשנת 2020 אושרה תוכנית מתאר ובה תוספת של 11,000 יחידות דיור בעיר עד שנת 2040, כך שמספר התושבים יגדל לכ-69 אלף תושבים.[62]
מועצה מקומית
בשנת 1952 החליט משרד הפנים להקים את המועצה המקומית נשר. המשרד הטיל את המשימה על יהודה שומרוני, בן היישוב שהיה בעל ניסיון ארגוני רב, פעיל במפלגת מפא"י, שהיה ממנהיגי הקהילה של נשר לפני מלחמת העצמאות והקים את מועצת פועלי אילת. משימתו העיקרית הייתה לקחת את ארבע השכונות השונות מאוד באופיין, עם בעיות קשות מאוד של תשתיות ועם הרכב אוכלוסייה שונה מאוד, ולהפכן ליישוב בעל זהות מגובשת. הישיבה הראשונה של המועצה המקומית נשר התקיימה ב-2 בנובמבר 1952.[63]
עד שנת 1989 (למעט שנה אחת) שלטה בעיר מפלגת מפא"י וממשיכתה מפלגת העבודה. בשנת 1989 נבחר דוד עמר, אשר בשנות ה־70 היה יו"ר ועד העובדים של נמל חיפה וחבר במפלגת מפא"י. בעת היבחרו לתפקיד ראש המועצה, היה חבר בליכוד. דוד עמר עמד בראש העירייה בעזרת קואליציה שנשענת בעיקר על המשולש הוותיק של המפלגות ליכוד, עבודה, מפד"ל ההיסטורית וכן ישראל ביתנו מיום הקמתה.
בבחירות 2008 התחרו על משרת ראש העירייה דוד עמר ואבי בינמו מטעם רשימה מקומית "ירוקים למען נשר". תוצאות הבחירות לתפקיד ראש העירייה היו: 66.5% לדוד עמר ו־33.5% לאבי בינמו. עמר נבחר לקדנציה חמישית. במועצת העיר, נכון לבחירות 2008, חברים 13 נציגים על פי ההרכב הבא: ארבעה נציגי הליכוד, ארבעה נציגי "ירוקים למען נשר", שני נציגים של מפלגת העבודה, נציג אחד של ישראל ביתנו, נציג אחד של הבית היהודי ונציג אחד של ש"ס. הקואליציה מורכבת מכל נציגי המפלגות למעט רשימת "ירוקים למען נשר".
בבחירות בשנת 2013 נבחר אברהם בינמו לראש העירייה.
הפעילות הכלכלית של העירייה נעשית באמצעות החברה הכלכלית "נשרים", שהיא חברת בת של העירייה הפועלת באמצעות דירקטוריון עצמאי. בראש הדירקטוריון עומד ראש העירייה. החברה הוקמה ב־1990, במסגרת תוכנית כלכלית והיא מהווה את הזרוע הביצועית של העירייה לקידום הפיתוח העירוני וביצוע מיזמים כלכליים ותיירותיים.
העיר מדורגת במדד חברתי ב"אשכול 7" כמו הערים חיפה וחולון. בשנת 2007 לערך, הפסיקה העיר לקבל ממשרד הפנים את מענק האיזון, שהוא סכום המועבר במטרה להשלים פערים בין הכנסות הרשות המקומית לבין הוצאותיה.
מאז שנת 1994 ועד שנת 2009, בכל שנה זכתה עיריית נשר ב"פרס שר הפנים" לניהול כספי תקין. הפרס לשנת 2009 הוענק בחודש אפריל 2010 על ידי שר האוצר יובל שטייניץ ושר הפנים אלי ישי.
ראשי היישוב
| ראש מועצה | שנות פעילות | נציג מפלגה |
|---|---|---|
| יהודה שומרוני | 1952–1957 | מפא"י |
| יצחק רוט | 1957–1972 | מפא"י |
| ישראל קלרטג | 1972–1977 | המערך |
| ישראל קולס | 1977–1978 | הליכוד |
| שמואל ריניש | 1978–1989 | מפלגת העבודה |
| דוד עמר | 1989–2013 | הליכוד |
| אבי בינמו | 2013–2018 | ירוקים למען נשר |
| רועי לוי | החל מ-2018 | כן נשר |
סמל העיר
- ערך מורחב – סמל העיר נשר
הסמל עוצב על ידי דוד הולוד ואושר בישיבת המועצה המקומית ב־24 באוקטובר 1962. הוא כולל מספר מרכיבים:
- הנשר מסמל את שם העיר, ואת מפעל המלט שבה
- ארבע גבעות מסמלות את הנוף ההררי ואת ארבע השכונות המקוריות שהרכיבו את היישוב – בן דור, תל חנן, נשר וגבעת נשר
- המפעל והארובה מסמלים את היסוד התעשייתי עליו הוקם היישוב
- העץ מסמל את גדילתו וצמיחתו של היישוב.
חברי המועצה מצאו שהשרטוט שלך הוא מוצלח ומשקף נאמנא את הרכב היישוב המקומי – במציאות: אספקלריא של נשר הפורש את כנפיו על ארבע חלקי היישוב המקובצים יחדיו, בן-דור, תל-חנן, נשר וגבעת נשר, בתהליך של התפתחות בהקמת בתי שיכון לעולים על גבי חורבות וכוכים הרוסים, וארובות של מפעלי מלאכה ותעשייה ההולכים ומוקמים בשטח בנוף יפה ובנתונים נוחים.
מערכת החינוך
|
מערכת החינוך בעיר נשר מורכבת משישה בתי ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים השוכנות באותו מתחם ובית ספר תיכון המשרת את כל העיר. המבנה הטופוגרפי של העיר מכתיב פיזור של מבני בתי הספר היסודיים, וזאת כדי לתת מענה לכל השכונות. בשנות ה־50 וה־60 היו בנשר שבעה בתי ספר יסודיים ממלכתיים ובית ספר אחד של זרם החינוך העצמאי החרדי.[64]
אחוז הניגשים לבחינות הבגרות במערכת החינוך היישובית בשנת הלימודים ה'תשס"ט (2008/9) הוא 95% מכלל התלמידים. מתוכם זכאים לבגרות מלאה 85% מכלל הניגשים שהם 80% מכלל תלמידי כיתות י"ב בבית הספר התיכון המקיף של נשר. לאורך השנים מסתמנת מגמת עליה באחוז מסיימי בחינות הבגרות מכלל התלמידים במערכת החינוך העירונית. הנתונים לשנת הלימודים תשנ"ה (1994/5) בהתאמה הם: אחוז הניגשים – 65%, אחוז הזכאים מכלל הניגשים – 90%, אחוז הזכאים מכלל תלמידי י"ב במערכת החינוך ביישוב – 59%.
ב-29 ביוני 2011, קיבלה קריית החינוך של העיר את פרס החינוך הארצי לשנת תשע"א של משרד החינוך. הטקס שנערך בנוכחות שמעון פרס וגדעון סער, ניתן על ההישגים הלימודיים של תלמידי חטיבות הביניים ובית הספר התיכון בעיר, על עשייה חברתית ואחוז הגיוס הגבוה לצה"ל.[65]
בתי ספר יסודיים
בשכונות נשר וגבעת נשר
בית הספר הראשון ביישוב נשר נוסד בשנת 1928. היו בו שתי כיתות לימוד, והוא שכן במבנה על גבעה ליד מחצבת נשר הישנה. הגבעה הוסרה בשלב מאוחר יותר. במקום זה היה קיים בעבר חאן קטן. לאחר מכן, הועבר בית הספר למספר מבנים בשכונת נשר. כיתות א' וב' למדו בצריף אשר שכן בתחילת רחוב כלניות (תחילת כביש 7212), משמאלו של הכביש. המבנה שימש לגן ילדים ולאחר מכן הוסב לכיתות לימוד (המבנה שימש בעבר גם צריף הנוער העובד והלומד). מצדו הצפוני של כביש 752 שכנו כיתות לימוד נוספות בשני מבנים נפרדים. שמו של בית הספר היה "בית הספר לילדי עובדים ליד מפעל המלט נשר". בתחילת שנות ה־30 נבנה בית הספר ליד בית החרושת נשר. בית הספר נחנך בשנת 1933,[66] ולמבנה עברו חלק מכיתות הלימוד. לאחר קום המדינה הוסב שם בית הספר ל"בית יהושע", על שם אלוף יהושע גלוברמן, חבר קיבוץ יגור, שהיה מפקד החי"ש ונהרג בדצמבר 1947 מירי ליד כביש לטרון. בבית ספר זה למדו גם תלמידים מכפר חסידים ומיגור.[32] בעקבות חיסול שכונת הצריפים שליד בית החרושת וריכוז האוכלוסייה בצדו הדרומי של כביש 752, עבר בית הספר בשנת 1963/4 למבנה ברחוב התשבי במקום שבו הוא שוכן. במקום זה שכן בעבר מחנה צבאי בריטי שהיה בנוי מצריפי ניסן אשר שימשו את בית הספר התיכון נשר. אזור זה נבחר בגלל מיקומו על גבול השכונות "מרכז נשר" ו"גבעת נשר". אחד מצריפי ניסן נמצא בשטח בית הספר.
את שכונת גבעת נשר שירת בית הספר הממלכתי "גנות", אשר שכן בקצה רחוב ההשכלה בצמוד לפארק הכרמל. בית ספר זה נסגר בשנת 1974, ותלמידי גבעת נשר עברו ללמוד בבית הספר "בית יהושע". למבנה בית הספר נכנסו תלמידי חטיבת הביניים של נשר עד לסגירתו עם הקמת קמפוס החינוך. במבנה מתקיים כעת "מרכז קליעה ובינוי" על שם דודו שביט, מוותיקי נשר.
בשכונת תל חנן
|
בשכונת תל חנן היו בתחילה שלושה בתי ספר. בית הספר הממלכתי־דתי הראשון הוקם במבנה אשר נשאר מהיישוב הערבי בלד א-שייח', מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד בעבר במעלה רחוב השקד (תוואי רחוב השקד נמצא בחלקו על תוואי רחוב המשעול התלול בו שכן מבנה בית הספר). בשנת 1956 נבנה מבנה חדש חד־קומתי לבית הספר הממלכתי־דתי. במשך השנים שונה שם בית הספר ל"ישורון", בית הספר שימש מרכז לימוד לכל האוכלוסייה הדתית במועצה המקומית נשר. בית ספר ישורון נסגר בסוף שנת 2016. בשנותיו הראשונות, בגלל ריבוי התלמידים, התקיימו הלימודים בשתי משמרות, עד להוספת קומה שנייה. בית הספר שוכן בצדה המערבי של שכונת תל חנן. בתחילת שנות ה־60 נבנה בית ספר ממלכתי־דתי נוסף שכונה "קדמי", על שם מנהלו. בית הספר נבנה בצדה המזרחי של השכונה, ברחוב קרן היסוד. לאחר הצמצום במספר התלמידים הלומדים במערכת החינוך הממלכתית־דתית נסגר בית הספר, והמבנה עבר לשימוש המתנ"ס ומשמש כיום (שנת 2018) כ"מרכז המוזיקה והמחול" בעיר.
בית הספר הממלכתי הראשון בשכונה הוקם במבנה מגורים שנשאר מהיישוב הערבי. מיקומו היה במקום בו שוכן כעת השיכון שברחוב פרץ 40. במחצית שנות ה־50 הועבר בית הספר למבנה חדש אשר שכן בתחילת רחוב דבורה. בית הספר כונה בשם "מוזס", גם כן על שם מנהלו. בית ספר זה נסגר. בשנת 1961 פוצל בית ספר זה לשני בתי ספר ממלכתיים, והתלמידים חולקו בין בתי הספר על פי קרבת מקום מגוריהם. בית הספר החדש שנבנה הוא בית ספר ממלכתי "גבעון", אשר שוכן ברחוב אברהם פרץ במרכז השכונה. בית הספר נסגר בסוף שנת בלימודים 2019–2020. תלמידיו הועברו ללמוד בבית ספר גלילות בבן דור. מבנה בית הספר שופץ, ובתחילת שנת הלימודים 2021–2022 עברו אליו תלמידי בית ספר גלילות, עד שיושלם שיפוץ מבנה בית הספר בגלילות.
בשכונת בן דור
בשכונת בן דור שכן בית הספר הממלכתי "גלילות" אשר הוקם על מבנהו הנטוש של בית הספר הערבי ששכן במקום (במקום זה שוכן כעת מבנה המתנ"ס של שכונת בן דור). בית הספר נקרא על שמו של עמוס גלילי. כשמספר התלמידים גדל, נבנה המבנה הנוכחי המשמש את בית הספר. תלמידים דתיים משכונת בן דור למדו בכיתות א'–ב' בשכונת בן דור, ומכיתה ג' עברו ללמוד בבית הספר "ישורון" בשכונת תל-חנן. בשנת 2018, הוקם בשכונה בית ספר ממלכתי דתי בשם "כנפי נשרים". בית ספר זה נוסד כדי להחליף את בית הספר הממלכתי דתי "ישורון", שנסגר בסוף שנת 2016. בית הספר שוכן בדרך הטכניון 6.[67]
בשכונות רמות יצחק וגבעת עמוס
הקמת השכונות החדשות של נשר, "גבעת עמוס" ו"רמות יצחק", גרמו לנדידת אוכלוסייה. בשכונת רמות יצחק נבנו שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים. בית הספר "רמות יצחק א'" הוקם בשנת 1991, ובשנת 1993 הוקם בית הספר "רמות יצחק ב'". בסוף שנות ה־90 שונה שמו ל"יצחק רבין".
חטיבות ביניים ותיכון
בית הספר התיכון של נשר הוקם בשנת 1963 על מנת לתת מענה מקומי לתלמידי העיר שעד אז למדו מחוץ ליישוב, בעיקר בעיר חיפה. בתחילה הוקמו שני בתי ספר נפרדים, תיכון עיוני ותיכון מקצועי תלת־שנתי, כאשר שניהם פעלו כבתי ספר חילוניים. תלמידים דתיים המשיכו אותה עת ללמוד במערכת החינוך התיכונית-דתית מחוץ ליישוב.
בית הספר התיכון "נשר", שהוקם בתחילה בצריפי ניסן עבר למבנה אשר שימש קודם לכן את בית הספר "בית יהושע", סמוך לבית החרושת "נשר". בשנת 1969 אוחדו שני בתי הספר לתיכון מקיף.
בשנת 1974 הופעלה חטיבת ביניים במבנה בגבעת נשר אשר שימש את בית הספר היסודי לשעבר "גנות". בשנת 1979 עברו חטיבות הביניים והתיכון לקמפוס במעלה רחוב הברוש, הכביש המוביל לטכניון. ב-1994 הוקם בשכונת רמות יצחק, ברחוב השיטה, קמפוס חדש אשר נקרא "קריית החינוך על שם יצחק רבין". קמפוס זה משמש מאז את שתי חטיבות הביניים ביישוב והוא חולק לשני בתי ספר צמודים - "חט"ב השיטה א'" ו"חט"ב השיטה ב'".
אתרי מורשת ותיור
- ערכים מורחבים – פארק נשר, נחל נשר, האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל, חורשת הארבעים, גבעת העמדות, פארק האגמים, נשר, כביש 7212, דרך נוף כרמל, בית הקברות המוסלמי של חיפה בנשר, בית הדואר המנדטורי בנשר
- פארק נשר – שטח השיפוט של העיר כולל גם שטחים הכלולים בשטח פארק הכרמל. בקרבת שכונת רמות יצחק יזמה העירייה יחד עם קרן קיימת לישראל את הקמת פארק נשר על השטח של "ואדי קטיע". בשטח הפארק נבנו שני גשרים תלויים ומסלול הליכה בוואדי.
- נחל נשר – רובו של נחל נשר זורם בשטח שיפוטה של העיר, בחלקו העליון זורם הנחל בקניון בסדרה של מפלים בין קירות זקופים. גובהו של המפל התחתון מגיע עד שבעה מטרים. לאחר סדרת המפלים פונה הנחל בזווית של 90 מעלות צפונה ונכנס לשטח המחצבה שהוקמה בנחל. מחצבה זו נסגרה בשנת 2009 על פי דרישת עיריית נשר. בחלקו התחתון הנחל חוצה את העיר. חלקו התחתון של הנחל הוא סבך צמחייה, כמעט בלתי עביר, הכולל חורש ים תיכוני בדומה לפארק הכרמל. בוואדי זה חיים חזירי בר הנוהגים מדי פעם לצאת מהוואדי ולשוטט בשכונות גבעת נשר ורמות יצחק. בוואדי זה חיים גם חיות בר נוספות כגון נמיות אשר ניתן לראותן חוצות מדי פעם את כבישי שכונת גבעת נשר.
- חורשת הארבעים – בשטח שיפוטה של נשר נמצאת גם חורשת הארבעים, חורשה של עצי אלון מצוי עתיקים המקודשים לעדה הדרוזית. ההגעה לחורשה היא דרך כביש 7212.
.jpg)
- האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל והגן סביבה – בשכונת "גבעת נשר", בראש הגבעה, שוכנת האנדרטה לחללי מלחמות ישראל בני העיר נשר אשר נפלו במלחמות מאז מלחמת העצמאות. האנדרטה הוקמה ביוזמתם של חברי ועדת הביטחון של ההגנה שפעלו במקום. התכנון והביצוע הופקדו בידי מהנדס בית החרושת נשר, בלה שניטלנדר, פרופ' יוחנן רטנר והאמן מיכאל קארה על בסיס עמדה שהוקמה במקום לפני מלחמת העצמאות. האנדרטה נחנכה בשנת תש"י (1950). האנדרטה מנציחה גם את "חנן זלינגר", "עמוס גלילי" ו"חיים בן דור" ומציינת את 39 האנשים אשר נטבחו בטבח בתי הזיקוק. בשנת 1956 נחנך מגרש המשחקים שליד האנדרטה. הגן נפתח בטקס חנוכה על ידי גב' שקולניק אם שכולה ממלחמת יום העצמאות. בשנת 1958 הוסף הורחב המבנה המקורי והוסף אגף הנצחה. סביב האנדרטה ומסביבו ובמורד הגבעה הוקם גן ציבורי הגן נקרא על שמו של יצחק רוט שהיה ראש המועצה במשך שנים רבות. בשנת 1998 הוסף לגן הציבורי גן פסלים שפסליו פוסלו על ידי "פרקש עליזה". לקראת יום הזיכרון תשע"ג-2013 חודש המבנה של האנדרטה ובית יד לבנים, לצד המגדל נוסף מבנה מרובע המשמש כאודיטוריום קטן, שהחליף את המבנה הקודם שהיה דמוי בונקר.[68]
- גבעת העמדות - שרידי בונקרים ממלחמת העולם השנייה – כביש 7212 עובר בתחילתו משמאל לגבעה הנמצאת מעל מחצבת נשר הישנה. בגבעה זו בונקרים מתקופת המנדט הבריטי ועמדות תותחים ששימשו להגנה במלחמת העולם השנייה. גבעה זו משקיפה על מחצבת בית החרושת שעברה שיקום.
- מבנים היסטוריים בבית חרושת נשר למלט – בתוך שטח המפעל ומחוץ לגדר נמצאים מבנים היסטוריים משנות ה־20 ושנות ה־30. בין המבנים נמצא בניין ההנהלה של המפעל לגביו החליטה ועדת השימור בעירייה ביום 18 במאי 2009 להכריז עליו כבניין המיועד לשימור. בנוסף, נמצאים מבנה המרפאה, בית המרחץ, שער הכניסה המקורי למפעל, מבני מגורים של מנהלי המפעל הנמצאים מחוץ לשטח המפעל, המבנה ששימש בעבר כמבנה בית הספר בית יהושע ומבנה הדואר הישן המנדטורי במרכז נשר, אשר נבנה בנחצית השנייה של שנותה-30 והיה חלק משירות הדואר המנדטורי.
- כביש 7212 – כביש נופי מתפתל אשר נסלל במקורו ב־1942 על ידי מפעל נשר למלט. כל הכביש נמצא בשטח השיפוט של העיר. מהכביש יש תצפיות יפות לעמק זבולון, קריית טבעון, קריית אתא וכל מפרץ חיפה. בקטעי כביש שונים אפשר היה לראות בעבר מבני בטון מעל הכביש שנבנו מתחת לרכבל המשא שעבר מעליהם. מטרתם הייתה להגן על הנוסעים בכביש מפני שפוכת חומר שהובל בקרוניות. בפיתול הראשון של הכביש שמאלה מתחיל השביל הירוק העובר על צלע הכרמל מנשר ליגור.
- מחצבת נשר הישנה – המחצבה הראשונה של בית החרושת נשר למלט. החציבה בה החלה עם הקמת בית החרושת באמצע שנות ה־20. במחצבה יש מספר מעיינות שמימיהם שימשו בתהליך ייצור המלט, וכן שימשו את תושבי שכונת נשר ויאג'ור. כעת מעיינות אלה אינם בשימוש. המחצבה עברה שיקום והיא מכוסה צמחייה עבותה. האזור שייך למפעל ולא ניתן לבקר בו.
- תחנת רכבת 4.5 – בשטח נשר נמצאת גם תחנת הרכבת 4.5 של רכבת העמק. תחנה זו שימשה את "מחצבת 4.5". ב־18 במאי 2009, החליטה ועדת שימור אתרים בעיריית נשר להכריז על מבנה התחנה כמבנה המיועד לשימור.
- מחצבת 4.5 – המחצבה נקראת על שם הקילומטר ה־4.5 משער נמל חיפה. המחצבה הוקמה בשנת 1929 על ידי חברת תעשיות אבן וסיד ומשתרעת על שטח של 250 דונם. המחצבה שוקמה באמצעות הקרן לשיקום מחצבות, ובמסגרת השיקום הוסדרו ודופנו קירות המחצבה, נסללו דרכים וניטעו עצים רבים אשר מכסים את שטח המחצבה ואת מדרונותיה.
- פארק פיסול תעשייה – באזור בית החרושת למלט נמצא גן פסלים. הפסלים נבנו ועוצבו מציוד ישן שיצא משימוש בבית החרושת. את הפסלים ניתן לראות בעת נסיעה בכביש בין מחלף קישון לצומת יגור.
- בתי קברות מתקופת היישוב הערבי באזור – בשטח העיר נמצאים שלושה בתי קברות מוסלמים לא פעילים שנשארו מהתקופה שלפני מלחמת העצמאות. בית קברות אחד נמצא בשטח שכונת תל חנן ושימש את בלד א-שייח', ובו נמצא מבנה קבר סגור גדול עם כיפה עגולה של שייח' עבדאללה א-סהלי שהיה שייח' דרווישי ואיש דת סופי שחי בתחילת המאה ה-16.[69] בתוך מבנה הקבר שלושה קברים צמודים, כאשר קברו של השייח' הוא הקבר המרכזי. על הקברים אין כל כתובת. בשטח בית הקברות קברים נוספים; כמעט על כולם אין שם המזהה את שם הנקבר למעט קבר אחד מעוטר שלידו נמצאת מצבה עם הכתובת הבאה: "זהו קברו של סבע אלחאג' פצ'ל קרמאן המנוח, נפטר ב־4 בג'מאדא אלת'אני 1352, 23 בספטמבר 1933". בשטח נמצאת גם מערה שפתחה מכוסה בקיר בטון, אך בה אין קברים. שטח בית הקברות מוקף בחומה. בית הקברות מטופל על ידי הווקף. בית הקברות השני בית הקברות המוסלמי של חיפה בנשר נמצא במרכז נשר מצפון לכביש 752. בית קברות זה הוקם על ידי הווקף המוסלמי בשנת 1934. בשנת 2003, בעת הרחבת כביש 752, נבנה גשר העובר מעל אזור הכניסה לבית קברות. בית קברות שלישי נמצא מאחורי "מרכז קיט נופש וספורט" הנמצא מול בית החרושת למלט בתחום מועצה אזורית זבולון. זהו בית הקברות של יאג'ור. מבית קברות זה נשארו קברים בודדים השוכנים מתחת מספר עצי זית.
- דרך נוף כרמל - דרך נופית שתחילת בכביש 7212 ב"יער היערנים", חלקה הראשון של הדרך עובר בשטח המוניציפלי של העיר נשר.
- מוזיאון מכונות תפירה - המוזיאון הוקם ברחוב המסילה 23, ביוזמה פרטית של אוריאל רוזן שאוסף כבר שנים מכונות תפירה. במוזיאון למעלה מ-500 מכונות תפירה. במוזיאון נמצאת גם מכונת תפירה של חברת זינגר האמריקאית שיוצרה בשנת 1849. המוזיאון נמצא בבית רוזן ליד סופרמרקט שופרסל ומתפרס על פני מספר קומות.[70]
תרבות וספורט
מבני ציבור ומוסדות תרבות
במסגרת התרחבות העיר החלה גם תנופת בנייה של מבני ציבור. בתחילת שנות ה־90 נבנה בשכונת תל חנן על השטח אשר היה פעם אזור מסחרי של השכונה, המבנה הגדול של המתנ"ס העירוני הכולל בתוכו אולם תיאטרון גדול, ומתקיימת בו פעילות תרבותית רבה, כולל סדרת מנויים של תיאטרון נשר ועוד. בצמוד למבנה זה הוקם מבנה הספרייה העירונית, אשר החליף את המבנה הישן של הספרייה ששכן בצריף ליד בית החרושת. בשנת 2008 הסתיימה בנייתו של אצטדיון נשר, ובשנת 2010 הסתיימה בנייתו של מרכז קיט נופש וספורט בעלות של כ־75 מיליון ש"ח, והוא מהגדולים במדינת ישראל. המרכז משתרע על שטח של כ־60 דונם, והוא נבנה ליד המחצבה הישנה של מפעלי נשר בשטחה המוניציפלי של מועצה אזורית זבולון מול בית החרושת נשר. בשטח העיר פועל גם "מרכז מוזיקה ומחול" אשר אוכלס במבנה בית הספר הממלכתי דתי "קדמי" בשכונת תל חנן שאינו פעיל יותר. "מרכז המוזיקה והמחול" משמש גם לבית שמטפח את להקות הנוער העירוניות: "כתום תפוז" להקת הנוער הייצוגית של העיר, ו"החברים של רני".
במאי 2000 נחנך בעיר, בתחומה של שכונת בן-דור, "מוזיאון הווטרנים - נשר", שהוקם ביוזמת העמותה למען הקשיש בנשר ובמימון עיריית נשר והמשרד לקליטת העלייה. מטרת המוזיאון הייתה שימור מורשת הווטרנים – לוחמים יהודים שלחמו לצד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה כנגד הנאצים. הפריטים המוצגים במוזיאון נתרמו על ידי וטרנים תושבי נשר, והם כוללים תמונות שצולמו על ידי הלוחמים תוך כדי לחימה ומדים של הלוחמים. אחד הפריטים החשובים במוזיאון הוא מכשיר טלפון שנלקח על ידי אחד הווטרנים, פוליטרוק לשעבר, מהבונקר של היטלר. הפעילות במוזיאון כוללת גם מתן הרצאות לתלמידי בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים על מורשת הווטרנים.
בשנת 2008 זכתה עמותת וטרנים המפעילה את המוזיאון בפרסים ואותות הצטיינות מטעם המשרד לקליטת עלייה והכנסת על תרומתה לקהילה.[71]
הסכמי ידידות וערים תאומות
לעיר נשר יש קשר דרך פרויקט שותפות ביחד של הסוכנות היהודית עם קהילת בראוורד קאונטי בפלורידה.[72]
בפברואר 2019 נחתם במסגרת הוועידה לחדשנות עירונית "מוני אקספו 2019" שאורגנה על ידי השלטון המקומי, הסכם ידידות בין עיריית נשר לעיר סאן חואן ארמיתה בגואטמלה.[73][74]
בעבר היה שיתוף פעולה בין העיר נשר לעיר דירן שבמחוז נורדריין-וסטפאליה בגרמניה.
גלריית תמונות
עבר והווה
העיר נשר ושכונותיה הוותיקות מרכז נשר, תל חנן, בן דור וגבעת נשר עברו שינויים רבים מאז שנות ה־50. בתל חנן נהרסו כמעט כל הבתים שנשארו מבלד א-שייח' וכל בתי מעברת הצריפים שהוקמה בשנותיה הראשונות של המדינה, בבן דור אין זכר לבתי חוואסה, במרכז נשר נהרסו כל הצריפים שנבנו על ידי פועלי בית החרושת נשר למלט בשנות ה־20 וה־30 ובגבעת נשר הבתים הקטנים שנבנו על ידי המייסדים והבתים שנבנו בסוף שנות ה־50 לקליטת עולים הורחבו על ידי דייריהם ונבנו גם מספר שיכונים. עם זאת, כמעט ולא חל שינוי במיקום הכבישים והדרכים בעיר. עובדה זאת מאפשרת לזהות כעת בקלות את המקומות שבהם צולמו התמונות ההיסטוריות.
| גלריית תמונות. יש ללחוץ על "הצגה" מצד שמאל לצורך פתיחת הגלריה | |
|---|---|
|
לקריאה נוספת
- בני נשר, בעריכת אברהם ברוידס, הוצאת אחדות, תל אביב, 1949
- ספר יגור 40 שנה לעליה על הקרקע – י' טבת תרפ"ג, בעריכת זאב רימון, בהוצאת משק יגור והקיבוץ המאוחד, 1965, תל אביב
- סקר תל חנן, הוכן עבור הרשות לבינוי ופינוי אזורי שיקום במשרד השיכון, חברה לפיתוח תעשיות – IDC, 1970
- נשר, 20 שנה לכינון המועצה המקומית, 1952–1972, הוצאת המועצה המקומית נשר, 1972
- אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, חיפה 1978
- המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976
- אטלס חיפה והכרמל, עורך ארנון סופר, בהוצאת החברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה, 1980
- יעל רובינשטין, התפתחות שכונת תל חנן תוך החלפה ושנוי מרכיבה הפיזיים והאנושיים, עבודת מוסמך, החוג לסוציולוגיה אוניברסיטת חיפה, דצמבר 1983
- תוכנית מתאר נשר – מכ/195, המועצה המקומית נשר, 1 באוקטובר 1986
- ר' בורשטיין, נשר – השכונה והמפעל, חיפה בהתפתחותה 1918 – 1948, עידן 12, ירושלים 1989
- יוסי בן-ארצי ומרדכי נאור, חיפה בהתפתחותה: 1918–1948 מקורות סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד בן צבי, 1989, ירושלים
- דבורה ברנשטיין, נשר יהודים וערבים במפעל, קתדרה 78, עמ' 82–106, 1995
- מרכז השלטון המקומי, ספר הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות בישראל, הוצאת טליגרף, 1998
- המלט ויוצריו – הרעיון ומימושו, נשר מפעלי מלט ישראליים והוצאת יבנה, 2002
- משה ברזילי, זכרונותיו של משה ברזילי, הוצאה עצמית, 2004
- עמוס כרמלי, מאה שנות עשייה בחיפה רבתי 1906–2006, הוצאת נ.י.ר, 2006
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של נשר
- פרופיל נשר נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
- ארכיון היסטורי של העיר נשר - עלה למרשתת ב-16 באוגוסט 2021
- מפת העיר נשר, באתר עיריית נשר
- א' סמדר, המועצה המקומית נשר, דבר, 21 ביולי 1955 - כתבת סיכום על שתי שנות פעילות המועצה המקומית נשר
- ש' שחור, ישוב ותיק והוא ישוב עולים, דבר, 18 ביולי 1956 - כתבת סיכום על שלוש שנות פעילות המועצה המקומית נשר
- תמונות מאוסף ראשית נשר, משפחת קציר - קסטנר, מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- תמונות מאוסף אורי בנדהיים - נשר, מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- אלבום נשר - נעמי קרוזו, מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- נשר – המרכז לחקר היישוב ומורשתו
נשר, סרטון באתר יוטיוב "מאה שנים לנשר (דור ראשון מספר) סרטה של יהודית יחזקאלי - גלילי, סרטון באתר יוטיוב (אורכב 21.03.2009 בארכיון Wayback Machine)- הספר " השכונה בצל ארובות העשן - זכרונות על שכונת נשר" של אהרן קמינקר, 1971, באתר פרויקט בן-יהודה
- מה שווה לעשות בנשר? כתבה תיירותית באתר מאקו, 31 במרץ 2022
- פורסם שם הזוכה במכרז על שטח בסיס הדלק בנשר - שנמכר ב-91.5 מיליון שקל, כתבה בכלכליסט, גיא נרדי, 18 באוגוסט 2022
ביאורים
- ^ השם של השכונה לא נקבע סופית, בעת בנייתה נקראה על ידי היזמים בשם "קדמת דניה", בהמשך כשהועברה לנשר, נקראה על שם הרחוב המרכזי של השכונה - "רחוב התאנה". ב-28 ביולי 2015, התקיים דיון בוועדת השמות של העיר והועלתה שם הצעה להיענות לבקשת התושבים ולקרוא לשכונה "מרום כרמל". הצעה זאת הועברה לאישור במועצת העיר בדיון שהתקיים ב-7 באוקטובר 2015 יחד עם שמות נוספים, אבל הנושא לא נדון בישיבה זאת.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2022
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ כל מקום ואתר - מדריך שלם להכרת הארץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והוצאת כרטא 1980, הערך נשר, עמ' 345
- ^ "ישוב עירוני לרגלי הכרמל..... בצדו ביהח"ר למלט "נשר"." (כל מקום: פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכ"ל/אכא, ענף השכלה, אוגוסט 1953)
- ^ מכתבה של פרופסור דבורה ברנשטיין המתועד במערכת OTRS ב-Ticket:2017120810003811 והוא נגיש למתנדבי OTRS. תוכן המכתב זמין בדף השיחה של הערך.
- ^ היישוב נשר נוסד בשנת 1923, לא כתוצאה מהחלטה מסודרת, אלא כיוזמה של הפועלים שחיפשו דרך לשפר את חייהם ובנו צריפים במקום. בניית הצריפים יסדה קהילה בעלת רציפות מהקמת הצריפים ללא כל הפסקה. בניית בית החרושת נשר הסתיימה בדצמבר 1925 מועד ייצור שק המלט הראשון. הקהילה נוסדה במקביל להקמת בית החרושת אבל במובחן ממנו. ומכאן ששנת הייסוד של היישוב מופרדת ומובחנת ממועד תחילת ייצור המלט.
- ^ פ' רוזניצקי, עם הבחירות למועצה המקומית נשר, דבר, 22 ביולי 1952
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 9.7 הנתון התקבל מעיריית נשר ב-6 בפברואר 2018 מתועד ב-Ticket:2018032410005885
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 10.7 10.8 דוא"ל עיריית נשר מ-29 בנובמבר 2020, מידע ממשרד הפנים מתועד במערכת OTRS בכרטיס Ticket:2020113010009519
- ^ דוד גרוסמן, ענת בר-כהן ונפתלי גולדשלגר, ההתיישבות הערבית והדרוזית באזור הכרמל ורמת מנשה, דוח מחקר אוניברסיטת בר-אילן, 1994
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 16
- ^ לאחר שגדוד שומריה פינה את מחנהו בפתח נחל יגור כמה חודשים קודם לכן עם סיום עבודות סלילת כביש חיפה–ג'דה
- ^ ספר יגור, בעריכת זאב רימון, בהוצאת משק יגור והקיבוץ המאוחד, 1965, תל אביב, עמ' 9–11
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 33
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 36
- ^ ומכאן ששנת הייסוד של היישוב, 1923, מופרדת ומובחנת ממועד תחילת ייצור המלט.
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 48
- ^ פועל נשר, הבו לנו מים, דבר, 28 ביוני 1932
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 66
- ^ ב"נשר", דבר, 30 במאי 1933
- ^ 22.0 22.1 הייבנה בית קברות מוסלמי בתוך יישוב עברי, דבר, 21 בנובמבר 1934
- ^ זועקים לשיכון, דבר, 8 במאי 1935
- ^ 24.0 24.1 בבית חרושת נשר ובשכונת הפועלים, דבר, 19 ביולי 1936
- ^ ביגור-נשר, דבר, 23 ביוני 1932
- ^ 26.0 26.1 המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 67
- ^ על פי שיחה ב-13 באפריל 2010 עם דב רפפורט, שגדל בנשר כנער, עבד בבית החרושת מ־1946 והיה מנהל כוח האדם של בית החרושת עד יציאתו לגמלאות בשנות ה־80.
- ^ אהרון קמינקר, "השכונה בצל ארובות העשן", עמ' 144–148
- ^ 29.0 29.1 המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 68
- ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 בני נשר, הוצאת אחדות, תל אביב, 1949, עמ' 11–14
- ^ 31.0 31.1 הערבים במחצבת "נשר" שובתים, דבר, 3 במאי 1936
- ^ 32.0 32.1 32.2 הדסה מילר בספרו של אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978, עמ' 157–160
- ^ כדורי מרצחים אל נשר, דבר, 27 ביולי 1936
- ^ יריות ופצצתו למכוניות בבלד אל שייך, דבר, 12 ביולי 1938
- ^ מרדכי שכטמן, נהג קטר, נרצח בחיפה, דבר, 28 במאי 1939
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 86
- ^ נתחדשה העבודה ב"נשר", דבר, 27 במאי 1945
- ^ המלט ויוצריו – נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמ' 110
- ^ יוסף גלילי, בעקבות לוחמי תש"ח גדוד 21 – חטיבת כרמלי, עמ' 6
- ^ זכרונותיו של משה ברזילי, עמ' 53
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, עמ' 115
- ^ עשרות ממרצחי בית הזיקוק נהרגו בהתקפות ההגנה, דבר, 2 בינואר 1948
- ^ בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003, עמ' 192-191
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 64–65
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 139
- ^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 169
- ^ 47.0 47.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 133
- ^ 48.0 48.1 אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978, עמ' 122
- ^ שלל רב נפל בידי ההגנה, דבר, 25 באפריל 1948
- ^ יעל בורשטיין, התפתחות שכונת תל חנן תוך החלפת ושינוי מרכיביה הפיזיים והאנושיים, עמ' 17
- ^ על פי שיחה ב-12 באפריל 2010 עם יוסקה (יוסף) גלילי ואשתו כרמלה
- ^ >שלטון עצמי לכפרים הנטושים, דבר, 23 באוגוסט 1949
- ^ חברי סיעת מפא"י במועצת השכונה נשר, מכתב גלוי למשרד הפנים, דבר, 20 במרץ 1952
- ^ ד"ר מ' שוחטמן מנהל מחלקת העיתונות, סיפוח שכונה לחיפה, דבר, 27 במרץ 1952
- ^ 55.0 55.1 מיכאל גרינברג, חוברת יובל ה־15 של המועצה המקומית נשר, 1967, עמ' 26
- ^ תוכנית 355–0753905 תוכנית מתאר כוללנית לנשר באתר החדש של תכנון זמין מינהל התכנון
- ^ אושרה תוכנית המתאר הכוללנית של נשר, עדי לסקר, חדשות חיפה והסביבה, 24 במאי 2022
- ^ יעל בורשטיין, התפתחות שכונת תל חנן תוך החלפת ושינוי מרכיביה הפיזיים והאנושיים, עמ' 1–2
- ^ הנתון כולל 26 תושבים הגרים באזור התעשייה.
- ^ פרטיכל מס' ב/79 מישיבת הנהלת המועצה מיום 28 באוקטובר 1957 סעיף 8
- ^ פרופיל נשר באתר הלמ"ס
- ^ עדי כהן, אושרה תוכנית מתאר לנשר: 11 אלף יחידות דיור, 1.5 מיליון מ"ר שטחי מסחר ותעסוקה, TheMarker, 4 בפברואר 2020
- ^ פרוטוקול מספר 1 של מועצת נשר, ארכיון היסטורי של העיר נשר
- ^ פרק בית הספר מבוסס על ראיונות שנערכו לתושבי העיר הוותיקים אשר למדו בשנות ה־50 ה־60 וה־70 במערכת החינוך של העיר
- ^ "נשר קיבלה את פרס החינוך הארצי", זה מה יש - נשר, גיליון מס' 13, 1 ביולי 2011, עמ' 8
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, עמ' 155
- ^ בית ספר כנפי נשרים, סיסמה לכל תלמיד
- ^ אנדרטה לבני נשר שנפלו במלחמת העצמאות באתר "גלעד-לזכרם"; לוינגר, אנדרטות לנופלים (1993), עמ' 70; שמיר, הנצחה וזיכרון (1997), עמ' 81
קשת רוזנבלום, לא כולם מרוצים מהאנדרטה החדשה בנשר, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
- ^ על פי יגאל גרייבר מהעמותה לתולדות חיפה
- ^ מה שווה לעשות בנשר? באתר מאקו, 31 במרץ 2022
- ^ הודעת דובר עיריית נשר באתר העירייה
- ^ הסוכנות היהודית, תוכניות נשר ובראורד קאונטי, באתר הסוכנות היהודית
- ^ ניוזים צפון, נשר חתמה על הסכם ידידות עם העיר סאן חואן ארמיתה שבגואטמלה, באתר ניוזים צפון, 28 בפברואר 2019
- ^ ידיעותחיפה, נשר חתמה על הסכם ידידות עם העיר סאן חואן ארמיתה שבגואטמלה, באתר ידיעות חיפה Yediot Haifa בפייסבוק, 28 בפברואר 2020
 | ||
|---|---|---|
| נפות | נפת חיפה • נפת חדרה |  |
| ערים | אום אל-פחם • אור עקיבא • באקה אל-גרבייה • חדרה • חיפה • חריש • טירת כרמל • כפר קרע • נשר • קריית אתא • קריית ביאליק • קריית ים • קריית מוצקין | |
| מועצות מקומיות | בנימינה-גבעת עדה • בסמ"ה • ג'סר א-זרקא • ג'ת • דלית אל-כרמל • זכרון יעקב • מעלה עירון • עספיא • ערערה • פוריידיס • פרדס חנה-כרכור • קריית טבעון • רכסים | |
| מועצות אזוריות | אלונה • זבולון • חוף הכרמל • מנשה | |
35120977נשר (עיר)