רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית

במזרח התיכון נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים הנוגעים למתואר בתנ"ך. שמותיהן של חלק מדמויות המוזכרות בו נמצאים בתעודות שונות, וממצאים שונים מזוהים כשייכים לאירועים המתוארים בתנ"ך. זיהוים של חלק מהממצאים התאים לתיאור המקראי, וזיהויים של אחרים עורר קשיים בניסיונות ההתאמה לטקסט.

ככל שהממצאים מאוחרים יותר, כך ניתן להצליבם, בדרך כלל, עם מקורות נוספים, ולקבל תמונה היסטורית רחבה יותר, וכך למשל, החל מתקופת בית שני ישנם נושאים רבים שמוסכמים על מרבית החוקרים, ואילו התקופה שקדמה להקמת בית המקדש הראשון היא תקופה שבדרך כלל קשה לחוקרים לגבש לגביה מסקנות מובהקות, ומרבית ההערכות במחקר מתבססות על ממצאים עקיפים והסקת מסקנות.

ברשימה להלן ייכללו הממצאים הארכאולוגיים העיקריים שיש בהם משמעות כלשהי בהבנת המקרא, החל מתקופת האבות ועד לתקופת שיבת ציון.

רשימת הממצאים

הממצאים	תמונה	אתר הממצא	תיארוך	פרטים
כתבי המארות		מצרים	2000–1800 לפנה"ס	אזכור ערים רבות בישראל, ביניהן אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, ירושלים, בית שאן, עפולה, שכם, רחוב, גינה (ג'נין), עכו, אכשף, חצור, ליש (תל דן), עשתרות בבשן.
כתובת מצרית מימי אמנחותפ השלישי	מצרים		1402–1363 לפנה"ס	התיעוד הקדום ביותר של השם שם הוי"ה.
שמות האבות		צפון סוריה	אלף שני לפנה"ס	ממצאים המתארים מקומות וקבוצות אוכלוסייה בעלי שמות דומים לאלו של אישים מספר בראשית - דוגמת בני ימין, שרוג, נחור, תרח, עילם ועוד^[1] - מופיעים בממצאים ארכיאולוגיים מהאלף השני לפני הספירה, למשל, בארמון במארי. בנוסף, מוזכרים שמות של מקומות שמוזכרים במקרא דוגמת חרן.
הרס ערי כנען		ארץ ישראל	סביב 1300–1100 לפנה"ס	בתקופה זו או סמוך לה חרבו ערים מרכזיות רבות בא"י, ביניהן חצור (שם גם נערפו ראשי פסלים כנעניים ומצריים), מגידו, לכיש, חַנָּתוֹן, גזר ואולי גם יריחו, בית אל, תל בית מירסים ועוד. רבים רואים קשר בין תופעות אלו לכיבוש הארץ על ידי שבטי ישראל, אם כי חלק מהממצאים פחות מתיישבים עם הסיפור המקראי^[2]. מאידך יש טוענים כי בני ישראל נכנסו בתקופה קדומה יותר לארץ^[^{דרוש מקור]}.
מזבח הר עיבל		הר עיבל, ישראל	סביב 1200 לפנה"ס	אתר המזוהה על ידי מספר חוקרים כמזבח, ועל ידי אחרים כמבנה פולחן שונה או מגדל שמירה. פרופ' זרטל הציע שמדובר במזבח שבנה יהושע בן נון בהר עיבל, חוקרים אחרים פקפקו בכך. מאידך יש טוענים כי מדובר בבמה שנבנתה בזמן איסור במות^[^{דרוש מקור]}. במקום נמצא מזבח מלבני בגובה של כ-10 אמות, עשוי אבנים לא-מסותתות ובו כבש וסובב, ועליו שתי מערכות אש. למרגלותיו נמצאו פיסות טיח, כלי חרס ישראליים ומהם כלים לקטורת, ואלפי עצמות של בהמות טהורות, ככל הנראה זכרים בני שנה.
מצבת ישראל (אסטלת מרנפתח)		מצרים	סביב 1208-1209 לפנה"ס	מוזכר השם "ישראל" בתור עם היושב בארצו (אולם לא כממלכה בעלת מנהיג יחיד). מצבה זו מתוארכת לתקופת השופטים.
חורבת קייאפה		חבל יהודה	980-1020 לפנה"ס	עיר בצורה (המזוהה עם הערים המקראיות שעריים או נטעים) מזמנו של דוד המלך, ובה שברי חרס ועליהם הכתובות העבריות המוקדמות ביותר שנמצאו עד כה, ביניהם השם העברי "אשבעל בן בדע". וכן אוסטרקון מבצר האלה. באתר התגלו גם דגמים מוקטנים של מקדשים, שלפי חוקרים מסוימים אחד מהם מסמל את בית המקדש הראשון^[3]^[4], וכמו כן התגלו כלי פולחן עבריים נוספים. זיהוי הממצאים באתר נתון במחלוקת בין החוקרים המשייכים את הממצא לממלכת ישראל הגדולה המתוארת במקרא, לבין אחרים המתארכים את האתר לשנים מאוחרות יותר, או לחלופין משייכים אותו לקבוצה כנענית שחיה מחוץ להשפעת יהודה^[^{דרוש מקור]}.
תל בית שמש		חבל יהודה	950-1050 לפנה"ס	עיר גדולה ומפותחת מזמנו של דוד המלך ובה כתובות עבריות ועוד, שיש הרואים בה ממצא המשקף את גודלה ועוצמתה של ממלכת דוד. חוקרים מעטים^[^{דרוש מקור]} חלקו גם על ממצאי חפירות אלו.
לוח גזר, כתובת אבן העזר (עִזבְּת צַרטָה), אבן תל זית ועוד		ארץ ישראל	1000 לפנה"ס או מוקדם יותר	לוח שנה וטבלות של אותיות אלפבית, כולם בכתב עברי, מהם מסיק המחקר שאף פשוטי העם ידעו קרוא וכתוב, ואף בגלילות הספר של יהודה. מחבר לוח גזר אף מציין את שמו היהודי, "אביה". יש חוקרים הרואים בהם עדות לממלכת יהודה. בהר הבית נמצאה מתקופה זו "כתובת העופל", אולם לא ברור מה נאמר בה; יש הרואים בה רישום שנעשה על ידי עבדי שלמה, ולפיכך סמל למערכת ביורוקרטית ואדמיניסטרטיבית ענפה.
חפירות עיר דוד		עיר דוד	סביב 1000–950 לפנה"ס	נטען כי בחפירות שנערכו במקום נתגלו בין היתר קטע חומה, בית שער, מבנה ממלכתי ומגדל פינה; כמו כן נתגלה במקום מבנה גדול שראשיתו בתקופה היבוסית ונחרב רק בזמן חורבן יהודה, ויש המציעים, בהסתמך על ממצאים נוספים, לזהות את המבנה כארמונו של דוד המלך ואת שאר השרידים כחומת העיר שבנה שלמה. חוקרים רבים חלקו על ההצעה.
ערי יהודה		חבל יהודה	סביב 1000–950 לפנה"ס	ערים רבות נבנו או נושבו בתקופה המתוארכת סביב מלכותו של שלמה המלך, ובהן גזר, באר שבע, מגידו, לכיש, עין גב (אולי אפק המקראית), בית שאן, מצד חצבה (אולי תמר התנ"כית) ואולי גם חצור. בנוסף נתלו מתקופה זו מצבורי כסף ביהודה ובפיניקיה (=ארץ חירם מלך צור, שותפו לסחר של שלמה).
שער בובסטיס (אנ')		מצרים	925 לפנה"ס	כתובת המתארת את מעשי שושנק הראשון מלך מצרים, שהביס את מלך יהודה ולכד כמה ערים ביהודה (ערד, גבעון, בית שאן, איילון, מגידו, ו'שדה אַבּרָם'); בערים רבות ביהודה נמצאו סימני חורבן משנים אלו (ביניהן לכיש, בית שאן ומגידו, בה נתגלו גם כתובת מצרית ועדויות נוספות לפלישה). חוקרים מזהים את הכתובת ואת סימני החורבן כעדויות לסיפור המקראי^[5] על מסע שישק בארץ יהודה בזמן רחבעם. נטען גם כי בכתובת מוזכר אתר בדרום יהודה בשם "רמת דוד" (בתנ"ך מסופר^[6] כי בשטח זה הסתתר דוד כאשר נמלט משאול), אולם הפענוח אינו ודאי.
מקדש דן		תל דן	סביב 900 לפנה"ס	בדן המקראית נמצא המקדש הגדול ביותר בתקופתו בא"י, ובתוכו נמצאו שרידי תעשיית שמן זית, מחתות וקערת נחושת, עצמות חיות כשרות, במה, ומזבח אבנים בעל קרנות ובו חורים לניקוז דם הקרבנות (וכן מדרגות העולות אל המזבח, בניגוד למצווה בתורה). רבים מצביעים על המקדש כמקדש שבנה ירבעם בן נבט לעגל בדן^[7]. לפי הממצאים, בסביבות 850 לפנה"ס הורחבה במת המקדש (ככל הנראה בתקופתו של אחאב) ומאה שנה לאחר מכן נוספו לה מדרגות (אולי בתקופת ירבעם השני). גם בית אל, בה הוצב העגל השני, מוכרת בארכאולוגיה כמקום פולחן.
הרס ערי הצפון		ממלכת ישראל	סביב 900 לפנה"ס	בתקופה זו נמצאו סימני חורבן בערים דן, עין גב (אולי אפק המקראית), רמות גלעד (תל ראמית), חצור ועוד. החוקרים משייכים את החורבן לפלישת בן-הדד בן טברימון מלך ארם דמשק לצפון ישראל (שהוזמנה על ידי בעל בריתו אסא מלך יהודה), כפי המתואר במקרא^[8]. ממצאים נוספים הראו כי עין גב ורמות גלעד היו יישובים ארמיים מימי בן-הדד הראשון עד ימי בן-הדד השלישי בן חזאל, שמלך בראשית המאה ה-8 לפנה"ס. עוד נמצאה מצבה בארם שעליה חתום "בר-הדד בר טבר[מ]ן [ב]ר חזי[ן] מלך ארם".
כתובת בלעם		עבר הירדן, דיר עלא (אולי סוכות התנ"כית)	880–760 לפנה"ס	במבנה עתיק שנמצא במקום זה התגלתה כתובת בדיו שחורה ואדומה, שבה נבואות פורענות וחורבן וסיפורי בלהות על השאול, הכתובים בלשון שירית ובשפה שייתכן שהיא כנענית-ארמית. בנבואה יש קרבה לשונית לפרשת בלעם בספר במדבר^[9], ומהוה עדות חיצונית לנבואתו של בלעם בן בעור, המתואר גם כאן כנביא. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור, חוזה ה', שהעולם יחשך וישמם, החלשים ישלטו בחזקים, ופורענויות נוראות יבואו על בני האדם בשל תאוותם; בחלקה השני של הכתובת מסופר על מחלתו ומותו של בלעם, ירידתו שאולה והרפתקאותיו שם. היו שפענחו חלק מן הכתובת כביטוי "בני יעקב".
מצבת מישע		דיבון המקראית שבארץ מואב	850–840 לפנה"ס	מצבה בעלת חשיבות ארכאולוגית ראשונה במעלה בה מתאר מישע, מלך מואב המקראי, מאורעות רבים המסופרים בתנ"ך, ומזכיר את ממלכת ישראל, מלכה עמרי ובנו (אחאב), ישראל, שבט גד, דוד, ושם הויה. אולי מוזכר גם "בית דוד", והכוונה אם כן לממלכת יהודה.
המונולית מכורח		אשור	סביב 850 לפנה"ס	במצבה מתוארת "ברית שנים-עשר מלכי חוף הים" שהתלכדו כדי להביס את שלמנאסר השלישי מלך אשור. ביניהם מלכי ארם, מצרים, ערב, גבל, חמת, ו"אחאב הישראלי", שבא למערכה עם 2,000 מרכבות ו-10,000 רגלים (כוח גדול במידה משמעותית מיתר המלכים: אחאב הביא כ-50% מהמרכבות וכ-18% מהרגלים של הברית כולה). צבאו של שלמנאסר, שהיה גדול פי כמה מצבא הברית כולה, לא הצליח לנצח בקרב וההתפשטות האשורית נבלמה. מכתובות אשוריות נוספות עולה במובלע כי גם יורם ואחזיה בני אחאב נותרו שותפים בברית שנים-עשר המלכים.
חרסי שומרון		שומרון	850–750 לפנה"ס	למעלה ממאה חרסים ועליהם כתב עברי, שנכתבו בשנים 9, 10, 15, ו-17 למלך ישראל. מקובל במחקר כי מקור החרסים באוצרו של המלך אחאב, שבתקופתו נכתבו (אחרים מתארכים אותם לשנים אלו במלכות ירבעם השני; והיו שטענו שיש לייחס אותם לתקופת מנחם בן גדי). על החרסים שמות רבים של אישים ומקומות, שאת רובם ניתן לזהות עם שמות משפחות מהתנ"ך. מוכרת גם טבעת חותם מברזל מתקופה זו ועליה החותמת "אחאב מלך ישראל", אולם רבים חולקים על האותנטיות שלה כיוון שלא שרדו טבעות ברזל אחרות מאותה התקופה.
חפירות שומרון		שומרון	850–750 לפנה"ס	בשומרון גילו החופרים ארמון ומצודה חזקה מימי אחאב ולה אגף מערבי שנבנה בזמן עמרי או יהוא, ותחתיה נחצבו שני חללים שזוהו אולי כמערות קבורה שנבזזו בעבר, והועלתה ההשערה שמדובר בקברי המלכים עמרי ואחאב. עוד נתגלו במקום שנהבי פילים מגולפים באומנות נדירה במינה, ושרידי בניין מימי אחאב; ההשערה המקובלת היא שאלו שרידים מ"בית השן" שבנה לו אחאב^[10]. אחרים איחרו את הממצאים לזמנו של ירבעם השני וגרסו כי מדובר ב"בתי השן" שמזכיר עמוס^[11].
האובליסק השחור		אשור	סביב 820 לפנה"ס	שלמנאסר השלישי מזכיר ככל הנראה את "יהוא בן עמרי", ומוצגת תמונתו או תמונת שליחו משתחווה לשלמנאסר (הציון "בן עמרי" מתייחס לכך שיהוא הוא מלך ממלכת בית עמרי).
כתובת תל א-רימאח		אשור	811–783 לפנה"ס	אדד-ניררי השלישי, מלך אשור, מתפאר: "גייסתי רכב וחיילים וציוויתי להתקדם לארץ ח'תי. תוך שנה אחת הכנעתי לרגלי את כל ארצות שקיעת השמש. ... קיבלתי את המס של יואש השומרוני, ושל אנשי צור וצידון". הכתובת מהוה עדות חיצונית להיחלשות ארם המתאורת בתנ"ך.
כתובת תל דן		ארם	סביב 800 לפנה"ס	מחבר הכתובת מתפאר: "הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל, והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית-דוד". אזכור דוד מהוה עדות ארכאולוגית ראשונה לקיומו של בית דוד, והפריך את טענות החוקרים שכפרו בקיומו. מוסכם על רוב החוקרים שמחבר הכתובת הוא חזאל מלך ארם (הנזכר בתנ"ך ובכתובת שלמנאסר השלישי כיורשו של בן-הדד השני), בעוד שבתנ"ך נאמר^[12] שיהוא הוא שהרג את שני המלכים. ככל הנראה, מדובר בהתפארות סרק של חזאל, או שאכן הוא גורם עקיף למות המלכים (הוא פצע את יהורם וגרם לו להימלט פצוע לביתו, שם הרגו יהוא), או שפענוח הכתובת אינו "הרגתי את..." אלא "הרג את..." ולפיכך חזאל מתייחס ליהוא, או שחזאל ראה את עצמו כשותף למרד יהוא, או שמחבר הכתובת הוא יהוא עצמו.
כתובת יהואש		ירושלים	מיוחס לשנים סביב 850–800 לפנה"ס	אבן כהה ועליה כתובת עברית, בה מספר כביכול יואש בן אחזיהו מלך יהודה על חידוש ושיפוץ בית המקדש הראשון המוזכר בתנ"ך^[13]. גילוי הכתובת עורר סערה רבתי, ומומחים רבים טוענים שהיא מזויפת (זו גם עמדתה הרשמית של רשות העתיקות).
חותמות שונות		ארץ ישראל	700-800 לפנה"ס	מתקופה זו נתגלו חותמות רבות: החשובות שבהן הן חותמות המלכים יותם ואחז - על חרס שהתגלה בירושלים ועל חותם משובץ בטבעת ברונזה שנחפר באילת נמצאה החותמת "לי[ו]תם", דמות איל ומעין מפוח לליבוי אש (או האות ת'); כמו כן נמצאה בולה ועליה החותמת "לאחז [בן] יותם מלך יה[ו]דה", וישנה הסכמה רחבה למדי בין החוקרים כי מדובר בחותמות אותנטיים של מלכי יהודה, ששימשו אותם לחתימה על מסמכים רשמיים. חותמות אחרות שנתגלו נשאו שמות כמו "לאשנא עבד אחז" (כנראה משרי אחז מלך יהודה), "לשמע עבד ירבעם" (נמצא במגידו, ועליו דמות יפהפייה של אריה שואג), "לאלישיב בן אשיהו" (מפקד ערד, שם נשתמר ארכיון שלו ובו חותמות ומכתבים בעברית מקראית הדנים בענייני צבא, מינהל ואספקה), "לאבי[ה]ו עבד עזי[ה]ו" ו"לשבני[ה]ו עבד עזי[ה]ו" (כנראה משרי עוזיהו מלך יהודה).
רעידת האדמה בימי עוזיהו		חבל יהודה	סביב 750 לפנה"ס	נתגלו סימני רעידת אדמה שהרסו חלקים מלכיש, חצור, דיר עלא (אולי סוכות התנ"כית), תל צפית (כנראה גת המקראית), גזר, מצד חצבה (אולי תמר התנ"כית) ועוד. בזמן זה מלך על יהודה עוזיהו, ובימיו נזכר במקרא "הרעש בימי עוזיה מלך יהודה"^[14].
כתובת תגלת-פלאסר		אשור	740 לפנה"ס	תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, כותב שלאחר כיבוש ארפד הביס גם את "עַזְרִיָאֻ מלך יַאוּדַי" (=עזריהו, הוא עוזיהו, מלך יהודה), שכבש את ארץ שמאל שמצפון לחמת.
רימון השנהב		ארץ ישראל	מיוחס לשנים סביב 750 לפנה"ס	עצם היפופוטם מגולפת בצורת רימון מוזהב, ועליו חקוקות בכתב עברי המילים "קדש כהנ[י]ם לבי[ת יהו]ה". לפי השערות ראשונות, הרימון היה בשימוש כהני בית המקדש הראשון, וחור המצוי בתחתיתו מיועד אולי לנעיצת הרימון בראש שרביט. חוקרים שדנו בנושא גילו כי שהרימון מזויף, אולם חוקרים אחרים גרסו שהוא אותנטי לחלוטין. גם בהנחה שהוא אותנטי, היו שפירשו את הטקסט בצורות אחרות שאינן מתייחסות לבית המקדש.
כתובת תגלת-פלאסר		אשור	738–737 לפנה"ס	תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, מספר על "מנחם משומרון" ו"רצין מדמשק" המעלים לו מס. רצין מלך ארם-דמשק ומנחם מלך ישראל נזכרים גם ברישום אחר של תגלת-פלאסר, מ-738 לפנה"ס.
לוח נימרוּד K.3751 (אנ')		אשור	733 לפנה"ס	תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, מזכיר תשלומי מיסים שהעלה לו "יַאוּחַזי מלך יַאוּדַי" (=אחז מלך יהודה).
ספרי השנים (האַנַאלִים) של תגלת-פלאסר השלישי		ארמונות אשור	740–720 לפנה"ס	בספרים אלו מוזכרים ממלכות ישראל ויהודה וכמה יישובים ישראליים, כמו "אֲבְּלֲכֲּ (=אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי". תגלת פלאסר מספר בספריו ובכתובותיו על האירועים המוזכרים גם במקרא: הוא מספר באריכות על מלחמתו בברית מלכי המזרח שביניהם רצין מארם ופקח מישראל, ומתפאר בהריגת רצין, כיבוש ארם והפיכתה לפחווה אשורית, הגליית 13,250 נפש מן הגלעד והגליל (לא כולל גולי עבר הירדן) אל מעבר לפרת, חלוקת שטחי ממלכת ישראל לפחוות אשוריות, הדחת פקח בן רמליהו והמלכת הושע בן אלה תוך נטילת מס כבד מישראל.
תעודות אודות שלמנאסר החמישי		אשור ובבל	עוסקות בשנים 727–722 לפנה"ס	הכרוניקה הבבלית והקאנון האֶפּונימי האשורי מתארים כיצד עלה שלמנאסר על שומרון והחריבה.
ספרי השנים (האַנַאלִים) של סרגון השני		ארמונות אשור	740–720 לפנה"ס	סרגון השני, מלך אשור, מתפאר במצור ששם על שומרון ובכיבושה ב-722 או 720 לפנה"ס, ומספר שלכד חמישים (או מאתיים) מרכבות ישראליות וסיפחן לצבאו, הגלה משומרון 27,290 נפש (לפי לוח אחר: 27,280 נפש) ויישבם כנראה בפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה; "את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה, אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה, עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם". סיפורים אלו תואמים לכל האמור במקרא אודות נפילת שומרון, גלות עשרת השבטים, הישארותם של רבים בארץ ישראל, וביאת הכותים.
מנסרה A של סרגון השני (אנ')		אשור	סביב 700 לפנה"ס	אזכור ארץ יהודה. בכתובת אחרת מזכיר סרגון גם את חזקיהו מלך יהודה.
חותמות חזקיהו וחותמות למלך		הר הבית	727–698 לפנה"ס	בהר הבית התגלתה חותמת ועליה חקוק "לחזקיהו [בן] אחז מלך יה[ו]דה", ובמרכזה סמל שמש עם כנפיים נטויות מטה ושני סמלי ענח' (סמל החיים). בנוסף נמצאו בולות נוספות של חזקיהו, חלקן בעלות סמלים אחרים (והן מתוארכות לתקופה מוקדמת יותר בשלטונו). חותמות "למלך" השייכות לאוצרו של חזקיהו התגלו במקומות שונים בחבל יהודה, וממיקומיהן למדו החוקרים על שליטה מוחלטת בערים ויישובים בממלכת יהודה, יכולות מינהל מעולות והכנות מדוקדקות של חזקיהו להתגוננות מפני פלישה אשורית.
כתובת השילוח		ירושלים	691–689 לפנה"ס	כתובת בכתב עברי קדום שנחצבה על כותל נקבת השילוח ומנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבים בסיום חציבת הנקבה. מלאכה זו נעשתה בפקודת חזקיהו מלך יהודה והיא מתוארת בהדגשה בכמה מקומות במקרא^[15]
מנסרת סנחריב		אשור	סביב 700 לפנה"ס	נמצאו שלושה עותקים של מנסרה בהם מתואר מסע סנחריב בארץ ישראל כפי שסופר בתנ"ך, וכישלון כיבוש ירושלים. במנסרה מוזכרים "חזקיהו היהודי" ו"ירושלים עיר מלכותו", והיא שופכת אור על כמה פרטים בתנ"ך. במנסרה מופיעים פרטים רבים על ניצחונותיו של סנחריב ביהודה שאינם מופיעים כלל במקרא, אולם יש הרואים אותם כהתפארות סרק של סנחריב.
תבליטי לכיש		נינוה	סביב 700 לפנה"ס	תבליטים המגוללים בתמונות חיות את סיפור המצור המקראי על לכיש. ואכן, בלכיש נמצאו סימנים לכיבוש סנחריב (כמו גם כלים שעליהם חותמות "למלך" המתייחסות לחזקיהו).
כתובת עזקה (אנ')		אשור	סביב 700 לפנה"ס	מתואר מסע סנחריב ב"ארץ יהודה" וכיבוש העיר עזקה.
תעודות רצח סנחריב		אשור	681 לפנה"ס	בעקבות תגרות ירושה על כס המלוכה האשורי, נרצח סנחריב בידי שני בניו, אַרְדַ-מוּלִיסִי ונַבּוּ-שַֹרוּ-אוּסוּר, עשרים שנה לאחר כישלון המצור על ירושלים. הכתובות האשוריות הבהירו את נסיבות הרצח, שנבע מתחרות בין הבנים הרוצחים לאחיהם אסרחדון על כס המלוכה, והוסיפו כי לאחר הרצח הצליח אסרחדון למלוך בסיוע צבאו, ואחיו נמלטו לאוררטו שבטורקיה. סיפור זה תואם לדברי ישעיהו^[16]: "ואַדְרַמֶּלֶךְ ושַׂרְאֶצֶר בניו הכוהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט. וימלוך אֵסַר-חַדֹּן בנו תחתיו".
תל ערד		ערד	1100–600 לפנה"ס	יישוב גדול, שבין היתר נמצא בו בית עבודה זרה ישראלי שלדעת ארכאולוגים רבים פורק במצוות חזקיהו, שהשיב את העם לעבודת אלקים. בתוך המבנה נמצאו מצבת אבן וחרסים שעליהם שמות של משפחות כהנים, ביניהן "בני קורח", "מרמות" ו"פשח[ו]ר". גם בבאר שבע נהרס בית עבודה זרה בתקופה זו, ויש הקושרים גם חורבן זה לפועלו של חזקיהו.
מנסרת נינוה A של אסרחדון, והסכם אסרחדון ושליט צור (אנ')		אשור	681–669 לפנה"ס	במנסרת נינוה A מזכיר אסרחדון מלך אשור את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" כצמית שלו הנדרש לספק לו חומרי בנייה, והסכם אסרחדון עם שליט צור מוזכר השם "ישראל".
ספרי השנים (האַנַאלִים) של אשורבניפל		אשור	669–631 לפנה"ס	אשורבניפל, מלך אשור, מזכיר את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" כצמית שלו שסייע לו צבאית במלחמתו נגד מצרים.
לוחיות ברכת כהנים		כתף הינום	650–600 לפנה"ס	שתי לוחיות כסף זעירות גלולות שעוצבו כתליון למחרוזת צוואר, ובתוכן נחרט בכתב עברי: "יברך הוי"ה וישמרך, יאר הוי"ה פניו אליך ויחנך/וישם לך שלום" (=שתי צורות קיצור לנוסח ברכת כהנים). על גב הלוחית נחרט "לישע[י]הו". הממצא היווה סתירה לטענות מבקרי המקרא, כיוון שמשמעותו היא שנוסח המקרא היה מוכר כבר בזמן מנשה מלך יהודה; היו שאיחרו את הלוחיות לתקופת שיבת ציון, אולם דעה זו נדחתה על ידי המומחים. שאר השורות שעל הלוחיות פוענחו על ידי החוקרים כאומרות: "הוי"[ה]... גד[ול, שומר] הברית והחסד לאהב[יו] ושמרי [מצותו]... [ה]ברכה מכל [פ]ח ומהרע... כי בו גא[ו]לה כי הוי"ה [?]שיבנו [?]צור יברך ה' וישמרך...". ממצא זה הוא הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה, והוא מעיד על מסורת ידועה של עבודת ה' בירושלים גם בימי מנשה ואמון.
ארמון מלכי יהודה האחרונים		רמת רחל	800–600 לפנה"ס	מצודה גדולה מתקופת בית ראשון שתיארוכה שנוי במחלוקת: יש המתארכים אותה למאה השמינית, וטוענים שנבנתה בידי עתליה בת אחאב (לפי סגנון העיטורים הפיניקי), אולם ההשערה המקובלת יותר כיום היא כי הארמון משויך למאה השישית, אז נבנתה במקום מצודה ממלכתית גדולה ומבוצרת על שרידי ארמון מן המאות התשיעית-שמינית, ומדובר בארמון שבנה לו יהויקים מלך יהודה, והוא אולי הארמון עליו קרא ירמיהו^[17]: "הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועליותיו בלא משפט! ... האומר אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים, וקרע לו חלוני, וספון בארז ומשוח בששר". ואכן, במקום נמצאו עיטורי חלונות נאים, אבני גיר לבנות שעליהן שרידי צבע אדום (=ששר) ובראשם נקבים לחיבור קירות העץ (=סיפון בארז), וכן כותרות פרוטו-איאוליות מחזיתות הארמון, אבני גזית מסותתות היטב לריצוף, וחומה איתנה ומפוארת (בעלת מאפיינים פיניקיים, לראשונה ביהודה) שבתוכה מעבר סתרים מקורה לוחות אבן. עוד נמצאו במקום כלי קרמיקה (קערות, סירי בישול) בני המאה השישית, כלי חרס אשוריים, שבר קנקן מעוטר ועליו תחריט בסגנון אשורי של מלך או שר, וידיות קנקן שעליהן חותמות עבריות, וביניהן חותם "לאליק[י]ם נער יוכן", והכוונה לשר בממשלתו של יהויכין (בנו של יהויקים בונה הארמון) או למשרת הקרוב אליו. המצודה נחרבה על ידי נבוכדנצר השני.
בולות יהודה המאוחרות		ירושלים	500-650 לפנה"ס	מתקופה זו נמצאו חותמות רבות מאוד של אישים בכירים בממשלי מלכי יהודה. אחת הקדומות שבהן היא חותמת ועליה הכתובת "לנתן-מלך עבד המלך", המזוהה עם פקיד בכיר בימי יאשיהו הנזכר במקרא, "נְתַן־מֶלֶךְ הסריס"^[18]. בין החותמות השייכות לתקופת אחרוני המלכים של יהודה, נמצאו הכתובות: "לברכיהו בן נריהו הס[ו]פר" (=ברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא ומאנשי חצרם של המלכים יהויקים וצדקיהו); "לשריהו [בן] נריהו" (משרי צדקיהו, אחיו של ברוך); "רמליהו בן נריהו" (כנראה אחיהם); "גמריהו בן שפן" (שר וסופר המלך יהויקים, בנו של שפן סופר המלך יאשיהו; סייע לירמיהו); "גדליהו בן פשחור" ו"ליהוכל בן שלמיהו בן שבי..." (שניהם שרי יהויקים שביקשו להרוג את ירמיהו); "לירחמאל בן המלך" (מוזכר בספר ירמיהו^[19]; "מלכיהו בן המלך" (מוזכר בספר ירמיהו^[20]); "למנשה בן המלך" (חוקרים הציעו שהוא מנשה בן חזקיהו מלך יהודה, כשהיה עדיין יורש עצר); "ליהואחז בן המלך" (יש המציעים שהוא יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה); "לגדליהו [א]שר על הבי[ת]" (נמצא בתל לכיש), שיש המזהים אותו עם גדליהו בן אחיקם; "לאלשמע בן המלך" ו"לישמעאל בן המלך", שישנה הצעה לזהותם עם ישמעאל בן נתניה ואלישמע סבו שהיו "מזרע המלוכה"; ועוד.
מכתבי לכיש		תל לכיש, ישראל	597–587 לפנה"ס	22 אוסטרקונים בכתב עברי קדום, שנכתבו בדיו פנים ואחור על ידי המפקד הזוטר הושעיהו ל"אדונו" יאוש, ככל הנראה מפקד לכיש בשנים שלפני חורבנה בידי נבוכדנצר השני. במכתב 3 מוחה הושעיהו כי הוא יודע לקרוא, עדות לידע הכתיבה והקריאה בשלהי מלכות יהודה: ”עבדך הושעיהו שלח להגד לאדני יאוש... הַפְקַח נא אֶת אֹזֶן עבדךָ לַסֵפֶר אשר שלחתה לעבדך אמש. כי לֵב עבדך דָוֵה מאז שלחֶךָ אל עבדךָ. וכי אמר אדנֹי: "לא ידעתה קרא ספר". חַיהו"ה אם נסה איש לקרא לי ספר לנצח...”. מכתב מס' 19 הוא מן התעודות הראשונות בהן מופיעות הספרות העבריות הקדומות.
כרוניקת נבוכדנצר (אנ')		בבל	597 לפנה"ס	בלוח מסופר שנבוכדנצר "אסף את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא שם מצור על עיר יהודה", כבש אותה ולקח את שללה ואת מלכה (=יהויכין) לבבל, והמליך ביהודה "מלך כלבבו של נבוכדנצר" (=צדקיהו). סיפור זה מתאים בדיוק נמרץ לסיפור המקראי.
לוחות שרי נבוכדנצר		בבל	595 לפנה"ס	בספר ירמיהו^[21] מונה המקרא את קציני נבוכדנצר שנכחו במצור על ירושלים: "נרגל שראצר סמגר נבו שר-סכים רב-סריס נרגל שראצר רב-מג, וכל שארית שרי מלך בבל". כל השרים הללו זוהו בתעודות בבליות: "נרגל שראצר סמגר" הוא כנראה הכינוי המקראי ל"נגלשראצר איש סין-מגיר", מ"שרי ארץ אכד", המוזכר במנסרה של נבוכדנצר, ואילו "נבו-שרסכים רב-סריס" הוא כנראה "נבו-שרוסו-אוכין רב סריס" המופיע ב"לוח נבו שרסכים", תעודה מהשנה העשירית לנבוכדנצר. נרגל שראצר מלך בבל היה חתנו של נבוכדנצר ושר חשוב קודם עלייתו למלוכה, והיו שזיהו אותו עם "נרגל שראצר רב-מג" המוזכר בסוף הפסוק ("רב מג" הוא תואר בבלי לשר צבא בכיר, rab mugi). בתעודה בבלית נוספת מוזכר השר נבוזראדן (המוזכר במקרא כמצביא הכוח שהחריב את בית המקדש הראשון) כראשון מבין בכירי ממלכת בבל של נבוכדנצר.
כרוניקות בבליות		בבל	592 לפנה"ס	בסמוך לשער עִשְׁתַר שבכניסה לעיר בבל נתגלו לוחות שעליהן השם "יהויכין מלך יהודה", ובתוכם טבלאות מנות שמן ושעורה שקיבלו יהויכין וחמשת בניו (יחד עם גולים ספורים אחרים מיהודה) ממחסני המלוכה בבבל. דבר זה מוזכר גם במקרא - "וארוחתו (=של יהויכין) ארוחת תמיד ניתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו, כל ימי חייו"^[22]. הרשומות הן ככל הנראה מהשנה החמישית לגלותו של יהויכין.
החדר השרוף		עיר דוד	580 לפנה"ס	חדר באזור השלטון של עיר דוד ובו רהיטים מימי הבית הראשון ותיעוד ארכאולוגי של חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר. בעיר דוד נמצאו עדויות נוספות על שריפה גדולה שהשמידה את כל העיר בזמן החורבן, וכן ראשי חיצים בבליים וקנקנים שבורים שעליהם סמל שושנה (סמל המינהל של מלכי יהודה האחרונים). בנוסף נתגלו בירושלים שרידי מגדל מצור בבלי.
גליל נבונאיד (אנ')		אור כשדים	550 לפנה"ס	מזכיר את בלשאצר, בנו בכורו של נבונאיד, שהיה ידוע עד כה רק מתוך התנ"ך.
כרוניקת נבונאיד (אנ')		ככל הנראה בבל	העתקה מטקסט מקור שנכתב סביב 500 לפנה"ס, בקירוב	מתארת את כיבוש בבל על ידי כורש.
גליל כורש		בבל	530 לפנה"ס	גליל ועליו כתובת אכדית ובה מתיר כורש מלך ממלכת פרס לכל העמים הנתונים תחת מלכותו לשוב לפולחן אלוקיהם; הכרזה זו (בצורה שונה) מתוארת בספר עזרא כגורם שעורר את שיבת ציון.
מכתבי יב		יב, מצרים	407 לפנה"ס	באחד המכתבים שנמצאו באי יב, המתוארך לנובמבר 407 לפנה"ס, נזכרים "דלָיָה ושלֶמיה בני סנבלט פחת שומרון".^[23] סנבלט זה הוא אותו "סנבלט הַחֹרֹנִי" שמסופר עליו בספר נחמיה, שהוא פחת שומרון.^[24]