נינוה

נינוה
𒌷𒉌𒉡𒀀

שחזור של שער הבארות
מידות
אורך	5 ק"מ
שטח	7 מיליון מ"ר
קוטר	12 ק"מ
היסטוריה
תרבויות	התרבות האשורית
תקופות	התקופה הנאוליתית תקופת הברונזה תקופת הברזל
אתר ארכאולוגי
חפירות	1842‏-1843 1852‏-1854 1928-1927
מצב	משחוזר חלקית
מיקום
מפת מסופוטמיה באלף השני לפנה"ס
חומות ושערים בנינוה

נִינְוֵה (באשורית: נִינוּאַה או נִינַה, 𒌷𒉌𒉡𒀀 או 𒀏, בארמית-סורית: ܢܝܼܢܘܹܐ או ܢܺܝܢܘܶܐ‎‎, בערבית: نَيْنَوَى, ביוונית: Νινευή) היא אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית, ואתר ארכאולוגי מרכזי בחקר אשור.

חורבותיה קרובות לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר המבוצרת בשיא התפתחותה היה: אורך מרבי 4.6 ק"מ, רוחב מרבי 2.09 ק"מ, היקף החומות 11.9 ק"מ, ושטחה 7.3 קמ"ר. מידות אלו מעידות על אחת הערים הגדולות ביותר של העולם העתיק, ואכן כך היא מכונה במקרא "העיר הגדולה". מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא להפיכתה למוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.

מקור השם

מספר סברות הועלו בדבר מקור שמה, לפי האחת שורש השם בא מהעיר המסופוטמית לֶגש, שאחד מפרווריה נשא את אותו השם כעיר, ומתיישבים מאותו האזור הסבו את שמו לשם העיר. לפי סברה אחרת, מקור שם העיר הוא בשם האליל שהכת לסגידתה עמדה בעיר.

גאוגרפיה כללית

היקף החומות הרמות שבנה סנחריב עמד על כ-12 קילומטרים (לשם השוואה: אורך חומות ירושלים של היום הוא 4.5 ק"מ), כאשר אורך החומה המערבית (ששכנה לגדות החידקל) עמד על כ-4 קילומטרים, אורך החומה המזרחית עומד על כ-5 קילומטרים, אורך החומה הצפונית עומד על כשני קילומטרים ואורך החומה הדרומית עומד על כקילומטר.

העיר היוותה מעין רצועה דקה לחוף החידקל, הנחצית במרכזה על ידי נהר החוסר, שמתעקל בה מספר פעמים, עיקולו הרם ביותר מתחיל בכניסתו לתוך שטח העיר, וארוך סביב לחלק מתל קויונג'יק.

לעיר 15 שערים.

• בחומה הצפונית שלושה שערים: המערבי שבהם הוא שער סִין, המרכזי שער נֵרְגַל והמזרחי שער אַדַד.
• בחומה הדרומית שער אחד, הוא שער אַשוּר, הנמצא בחלקה המזרחי של החומה, בו עברה הדרך לאשור ונימרוד.
• בחומה המערבית חמישה שערים: הצפוני שבהם הוא שער הבארות, אחריו המרכזי שבשערים, שער קוֵאִי (דרכו עברה הדרך לכרכמיש), אחריו שער המדבר, אחריו שער מחסן כלי הנשק ולבסוף הדרומי שבשערים, שער חַנְדֻרִי.
• בחומה המזרחית שישה שערים: הצפוני שבהם חַלַחִי, אחריו שער שִבַּנִבִּי, אחריו שער מֻשְלַל, אחריו השער המרכזי – שער מוּלִיסִי, אחריו שער שַמַש (דרכו עברה הדרך לארבאילו) ואחריו הדרומי בשערים – שער חַלְזִי (שער סנחריב).

נהר החידקל ששינה את מסלולו מימי קדם, הרחק מהעיר, כנראה סחף חלקים מהחומה המערבית של העיר איתו ויצר רצועת חול המובילה משרידי העיר עד לנהר. נוסף לחומות העיר הוקפה העיר בחפיר, שמולא במימי החוסר על ידי בניית הסכר המזרחי. גודלה המרשים לימי קדם ושטחה בן 7,284,371 המטרים הרבועים היה מאפשר, לפי טענות אחדות, את אכלוסם של כ-175,000 איש. עם זאת, דעות מודרניות יותר טוענות כי המספר הוא 100,000 איש לכל היותר. מחוץ לעיר שכנו גם פרוורים, שמם אִיטַלְבוּ. אלו חולקו לרבעים, לכל אחד מהם מושל. העיר הפנימית כנראה שימשה מעין אקרופוליס, שכן לא נמצאו בגבולותיה בתים פרטיים רבים. תעודות עתיקות המתייחסות לעיר טענו כי העיר הייתה מלאת אוכלוסין, ומכאן שרבים מפרווריה הם חלק ממשי של העיר.

ארכאולוגיה בנינוה

גודלה המרשים של העיר הפך את חקירתה לעניין קשה במיוחד, וארכאולוגים מודרניים נוהגים למקד את חקירותיהם בתל באזור המערבי של העיר, המזדקר לגובה של כ-30 מטרים מעל לשאר החורבות באזור. גודל התל הוא כמחצית קילומטר על קילומטר ובתחומו נמצאו עד היום ממצאים ארכאולוגיים רבים. התל, שהיווה מעין אקרופוליס בעיר העתיקה, מכונה קויונג'יק. תל נוסף באזור הוא תל נֵבִי יוּנֵס (תל הנביא יונה, שנשלח להוכיח את תושבי העיר), מקום מקודש לאסלאם, עובדה שמנעה את חקירתו עד עת זאת.

ראשון החוקרים המודרניים בנינוה היה קלאודיוס ג'יימס ריץ' (Claudius James Rich), שחקר את האזור בשנת 1820, שנתו האחרונה. הוא סקר את האזור טופוגרפית ומיפה אותו היטב, ממצאיו נתפרסמו בספרו שראה אור שנים אחדות אחר מותו, "עלילת המגורים בכורדיסטן ואתר נינוה העתיקה".

מאוחר יותר, בשנים 1842‏-1843 חפר פול-אמיל בוטה, הקונסול הצרפתי במוסול, באתר קויונג'ק. סיר אוסטן הנרי לייארד שחקר את האזור בשנת 1845, מיקד את חפירותיו בחלקה הדרומי של העיר ובשער נרגל שבפינה הצפון-מערבית של חומת העיר. החוקר מצא את עקבות ארמון סנחריב שבדרום העיר, וחשוב מכך, גילה את ספריית אשורבניפל בעיר שרבים ממסמכיה הם מקור חשוב לחקר הספרות והמדע האשוריים. המפורסם שבמסמכי הספרייה הוא ההעתק השלם ביותר של אגדת גילגמש. לייארד פעל מטעם המוזיאון הבריטי וחזר לאנגליה עם תבליטים ולוחות רבים.

בשנים 1852‏-1854 המשיך האשורולוג הבריטי, הורמוזד רסאם, את העבודה באזור. הוא מצא את ארמון אשורבנפל הצפוני וחקר לעומק את ספרייתו. גם הוא עבד מטעם המוזיאון הבריטי ורבים מממצאיו נשלחו למוזיאון, או ללובר הצרפתי. את עמלו המשיך לופטוס (WK Loftus), בשנת 1854, והעלה עוד חרסים מהאתרים שנחקרו בידי קודמיו.

ג'ורג' סמית' (George Smith) פנה לחפירות בחיפוש אחר חרסים חסרים מהמבול שנתגלה בחלקו בידי רסאם שנים קודם לכן, בשנת 1876. כעבור פרק זמן של כ-23 שנים באדג' (E. A. Wallis Budge) פצח בחפירות, אותו המשיך ליאונרד ויליאם קינג (Leonard William King) שהתמקד בשני הארמונות שנתגלו עד לימיו.

ר. קמפבל ת'ומפסון (R. Campbell Thompson) עמד בראש משלחת בשנים 1904‏-1905. והיה אחראי לחקירת מקדש נֵבוּ וארמונו של אשור נצירפל השני בשנים 1928-1927. מקס מלוואן, הארכאולוג הבריטי המפורסם, ערך במקום חפירות במשך שנתיים, כשלוש שנים לאחר תגליותיו של ת'ומפסון. ואף חפר לעומקו של התל עד אשר הגיע לתחתית (השכבה נינוה I), גילוייו הוכיחו כי החלק האשורי בהיסטוריה של העיר הוא קטן למדי.

סקירת היסטוריה של התפתחות העיר

ראש למסו חפירות ארכאולוגיות בנבי יונוס

התקופה הנאוליתית עד תקופת הברונזה

נינוה נוסדה, ככפר על גדת החידקל, כבר בתקופה הנאוליתית, בשלהי התקופה הנאוליתית ובמהלך התקופה הכלקוליתית התקיימו באתר יישובים של תרבות חסונה המאוחרת, תרבות חלף ותרבות עובייד.

לפני כ-5,000 שנה התפתחה נינוה כאתר דתי. כלי החרס השכיחים בנינוה בעת זו היו חרסי אֵרך, אחת מערי הממלכה השומריות הידועות. כן ניתן להבחין בהתפתחות אמנות חרסית בנינוה עצמה, שאיכותה דמתה לזאת של חרסי ארך, אך מורכבותה האמנותית פחותה ממנה. קשרים אלו בין תרבות צפון מסופוטמיה שעל החידקל לזאת של ערי שומר, חלקן על הפרת, הנמצאות מרחק קילומטרים רבים מנינוה מעידות על קשרי מסחר ראשוניים ותקופת שלום יחסית.

דוגמה אמנותית מאוחרת יותר היא מסכת ראשו של סרגון מלך אכד, מסכת ברונזה מפורסמת ששכנה במוזיאון עיראקי עד שנשדדה סמוך לניצחון ארצות הברית במלחמת עיראק. מסכה זאת שמשתייכת לסוף המאה השלישית לפנה"ס אולי מייצגת את נַרָם-סִן, מלך אכדי מאוחר יותר. אך בכל אופן המגמה שעליה היא מרמזת בהיסטוריה האמנותית של נינוה מובילה לשתי מסקנות עיקריות, הראשונה בדבר ההתפתחות החומרית-אמנותית בנינוה והשנייה היא מרות השלטון האכדי על העיר. רמז נוסף לשלטון האכדי הוא בניית מקדש לאלה אִישתַר בידי מַנִישְתֻסוּ, מבניו של סרגון, בתוך העיר. פרט שעליו למדים מתעודותיו של שַמְשִי אַדַד הא'. המלך הבבלי חמורבי כנראה שלט בנינוה, שהוזכרה כמעלת מס לבבל בימיו, וכן סקר את מקדש עישתר בעיר.

הממלכה התיכונה

תבליט קיר מנינווה, מוצג במוזיאון פרגמון

לאורך תקופת הממלכה התיכונה ניתן להבחין בפיחות מעמד נינוה, לעומת זה של אשור, בירתה הרשמית של הממלכה האשורית. זמן ארוך הייתה אשור משועבדת לעמים שונים ולקראת 1400 לפנה"ס הציע מלך מיתני לשלוח לפרעה מצרים צלמית של עישתר מנינוה, עובדה המעודדת את הסברה שגם נינוה נפלה תחת שלטון חורי. אשור-אבליט שחרר את הממלכה האשורית משלטון מיתני, ובימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון גדלה אשור לכדי אימפריה. לאחר מכן גוועה הממלכה והתעוררה מחדש, הפעם כאימפריה אימתנית עוד יותר ששלטה במרבית אזור הסהר הפורה. אך בימים שקדמו לאשורנצירפל הראשון לא ניטשה העיר כליל, ואף נתגלתה רשימת מלכים אשוריים (בהם אשור-אבליט הראשון, שלמנאסר הראשון, תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון ואשור-רש-אישי הראשון) שהתעסקו בכת עישתר ובמקדש העיר. ונמצא לוח המציין שאשור-בל-קלה בנה את ארמונו בעיר (1080 לפנה"ס).

האימפריה המאוחרת

תבליטי ציד האריות של אשורבניפל שנתגלו בארמון נינוה, הם נוצרו בערך ב-645-635 לפני הספירה

אשורנצירפל השני ערך בדק במקדש עישתר, אך גם העבירו לבירתו נימרוד, היא כלח התנ"כית. מספר מהמלכים שהמשיכוהו בנו את מקדשי סין, נרגל, ושמש. שלמנאסר השלישי יצא לחלק ממערכותיו הצבאיות מנינוה, אך התגורר בכלח. בהתמרדות בנו, אשור-דן-אפלי, כנגדו, צידדה נינוה בבנו, ויש להניח שלא היה מלך אהוד בעיר. אדד-ניררי הרביעי וסרגון השני ערכו אף הם מספר בדקים במקדש נבו שבעיר, והאחרון בנה את מקדש ראש השנה.

תעודותיו של סנחריב מספרות כי מספר מאבותיו נקברו בנינוה וחלקם דרו בעיר, אף שבתחילת שלטונו מצא את העיר במצב עלוב יחסית. מקדש עתיק ומחסן תחמושת היו המבנים הראשיים של העיר. שני רציפים ארוכים לגדות החידקל היוו את הבסיס לארמונות שנבנו טרם ימיו, אך הרציפים נהרסו והארמונות הרקיבו. סנחריב חידש והגדיל את הרציף הצפוני, שאותה עת כיסה את תל קויונג'יק. ובנה את ארמונו בחלק הדרום-מערבי, הארמון היה בגדר הישג אדריכלי עצום, שרק 80 מחדריו נתגלו עד לימינו.

התבליטים - שאין להם מתחרים במגוון הנושאים: רוחב ואורך היצירה, אמיתות ההצגה, הטיפול האמנותי, הדיוק שבציורים ותחושת המרחב - מהווים התקדמות על ארמונו הנפלא שרומם סרגון השני בחורסאבאד. לאחר שחיבר את הרציף גם בדרום (כיום נבי-יונס), הקים סנחריב מחסן תחמושת חדש. נינוה סבלה ממחסור במי שתייה, ותקוותה שכנה במי הגשמים. אך סנחריב הוביל מים העירה מהגבעות סביב לעיר, דרך סדרה של 18 תעלות מים, שמימיהן פוזרו בבארות העיר. הוא בנה בה גן נאה מזרחית לארמונו וכן רחוב לצעדות ניצחון, אולם אסר על נתיניו לעבור ברחוב. סנחריב הפך את נינוה לבירתו, ולאחר שבזז את בבל מאוצרותיה הפך את נינוה לעיר העשירה במזרח.

ת'ומפסון גילה, כמו כן, את ארמון אַשוּר-שֻם-אֻשַבְּשִי, שנבנה בידי סנחריב ליורשו המיועד, שלבסוף לא ירש את הכס האשורי, כאשר את מקומו תפס אסרחדון.

אסרחדון החל לבנות מחדש את בבל - דבר שבא לכדי התנגשות עם תקוות סנחריב להפוך את נינוה לבירתה הבלתי־מעורערת של האימפריה האשורית - אך בכל זאת לא נטש את נינוה לגמרי. הוא בנה מחדש את מקדש אשור בעיר, וכמו כן ארמון משל עצמו באזור תל נבי יונס, על בסיס הנשקייה שעמדה במקום. אשורבניפל, יורשו של אסרחדון, ואחרון המלכים החזקים ששלטו באימפריה האשורית, קבע את נחלתו בנינוה, וכמחווה לסבו שיפץ את ארמונו, אם כי בנה לעצמו ארמון הדור בחלקו הצפוני של התל.

ארמונו של אשורבניפל הכיל מספר נכבד של איורי מלחמה שבהם מיוצג הצבא האשורי בניצחונותיו המפורסמים נגד העלמים, הערבים והבבלים. ברם, פאר תבליטיו אינו משתווה לספרייתו המפורסמת ספריית אשורבניפל.

התעודות הרבות, הרישומים הספרותיים, המדעיים, המיתולוגיים, הדתיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים מהווים בסיס חשוב ביותר לבחינת אורחות החיים באימפריה האשורית, ומספקים מקורות מידע לחקר ולהשוואת ההתפתחות המדעית של מסופוטמיה. יתר על כן מהווים הממצאים מקור מידע מהימן לספרות בבלית קלאסית, שהועתקה ברובה על לוחות חמר ונשמרה בעומקי הספרייה.

סין-שר-אישכון, וקודמו לכתר האשורי, היו מלכים נלאים למדי, בימיו של הראשון מבין השניים שמו המדים מצור לעיר, אך זאת ניצלה. בימי המלך האחרון, כוח מאוחד של מדים ובבלים תחת הנהגתו של נבו-פלאסר (אבי נבוכדנאצר, מגלה יהודה), תפס את העיר והצית את ארמונותיה, כך מצא את מותו סִן שַר אִשְׁכֻן. הבירה הועברה זמנית לחַרַן, בימיו של אשור-אֻבַּלִיט השני, וסמוך לכך נפלה האימפריה האשורית כליל.

העיר לא נשכחה לגמרי, והיא אף זוכה לאזכור בידי ההיסטוריון היווני קסנופון, בתיעודו את מסע הרבבה. בימי טיבריוס קלאודיוס נירו קיסר הוקמה מושבה על חורבותיה של נינוה. בנימין מטודלה מזכיר את העיר באחד מספריו וכן הגאוגרף הערבי אבן בטוטה.

נינוה בתנ"ך

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

העיר נינוה מוזכרת בתנ"ך לראשונה בחומש בראשית מִן הָאָרֶץ הַהִוא "יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וג' , ובהרחבה בספר יונה שם מתוארת שליחותו של הקב"ה אל יונה בן אמיתי להזהירם לשוב בתשובה "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי׃"

כאשר יונה הנביא שלא רצה לעורר קטרוג על עם ישראל שלא שבו בתשובה אחר שעוררם לשוב, חשב כי טוב שיצא לחוץ לארץ שם אין שורה הנבואה וכך לא יצטרך להישלח להזהיר את אנשי נינוה לשוב בתשובה ,"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה"

אך הקב"ה סיבב שיונה הנביא אכן יגיע לנינוה ויזהיר את אנשיה לשוב בתשובה,

וכך הגיע יונה הנביא "וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת ומיד וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר.וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. ט מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד", ואכן קיבל הבורא את תשובתם וריחם עליהם וביטל את הגזירה להפוך את נינוה.

וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה".

נינוה מתוארת בנביא כעיר גדולה לאלוקים "וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"

במכילתא מובאת דעת ר' נחמיה שמלך נינוה הוא פרעה מלך מצרים שניצל מטביעה בים סוף "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם,ויְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים" חוץ מפרעה עצמו

ועליו הכתוב אומר:  וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ,

בספר תרי עשר מתנבא הנביא נחום באריכות על חורבנה של נינוה. הנביא מתואר בפירוט את עוצמתה הצבאית של נינוה: ”מגן גבריהו מאדם אנשי חיל מתולעים באש פלדות...והברושים הרעלו, בחוצות יתהללו הרכב... מראיהן כלפידים כברקים ירוצצו” (ספר נחום, פרק ב', פסוק ה-"ו). וכן את חטאיה של נינוה ”הוי עיר דמים כולה כחש פרק מליאה לא ימיש טרף” (ספר נחום, פרק ג', פסוק א') ולבסוף את חורבנה המוחלט. מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי, פרשה ו,

לקריאה נוספת

• אלעזר ליפא סוקניק, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק
• האנציקלופדיה לארכאולוגיה, ליאונרד קוטרל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נינוה בוויקישיתוף

• נינוה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Nineveh מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33138003נינוה