נבונאיד
נבונאיד היה מלך בבל, משנת 556 לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס. הוא היה המלך הבבלי האחרון של התקופה הנאו בבלית.
קורות חייו
מוצא משפחתו היה מחרן, אמו נקראה אדד-גופי והייתה כנראה ממוצא אכדי, עבדה ככוהנת במקדש האליל סין בחרן. אביו נקרא נבו-בלצו-יקבי, כנראה בבלי ממוצא לא מלכותי. נבונאיד עלה לשלטון בהיותו למעלה מגיל 60. הוא התמנה למלך על ידי חצרני הארמון, לאחר רציחתו של מלך בבל לבאשי-מרדוך, שהיה רק נער שמלך תשעה חודשים. נבו נאיד הודה שלא רצה במלוכה. הוא פנה לבקש את אישורם של האלילים נבו ומרדוך למלכותו. נבונואיד מוזכר בכתובת משנת שמונה למלוכת נבוכדנצר השני כנושא משרה ממלכתית.
בתחילת מלכותו הוא החליט לבנות מחדש את האֵחֻלְחֻל, המקדש של האליל סין בחרן. הבעיה הייתה שמדי שלטה בחרן, וגם שלמלך בבל מותר לבנות מקדשים רק בבבל. נבונאיד טען שגם נבוכדנצר השני בנה מקדשים בארך. הוא כבש את חרן. הוא עלה למקדשו של האליל שמש בעיר סיפר, והעניק לו שלושה קילו זהב כמנחה, ובנוסף שיפץ את חומות העיר. בשנה הראשונה למלכותו יצא למסע מלחמה בקווה, וחזר עם שלל רב של כסף ושבויים, שאותם הקדיש לאלילים נבו ונרגל. הוא פיטר את כל הכהנים במקדש א-אנה שהוא המקדש של האליל אורוק, ומינה את אנשיו, ושם ידו על כספי המקדש. הוא מינה את בתו לכוהנת של האליל סין בעיר אור.
בגלל התנהגותו ופעולותיו נתפס נבונאיד על ידי הבבלים כמשוגע, וכמלך לא אהוד. נבונאיד השאיר את הממלכה בידי בנו בלשצר כעוצר, ויצא בראש צבא לחצי האי ערב. הוא נלחם וכבש את אדום, המשיך לערב והשתלט בשנת 552 לפנה"ס על העיר תימא, שם הוא בנה לו ארמון. בתימא נשאר 10 שנים עד שנת 543/2 לפנה"ס. מתימא יצא למסע לית'רב שבחיג'אז. למרות המרחק, נבונאיד המשיך לשמור על קשר עם בבל בעזרת שליחים ערבים, רוכבי גמלים.
נבונאיד נהג להשאיר חילות מצב בכל מקום שכבש, כנראה חיילים שמוצאם מסוריה. על פי השערת גד בן-צבי, בין החיילים נכללו גם יחידות של בני יהודה, וזאת הייתה תחילת ההתיישבות היהודית בערב.[1]
האיום מצד כורש והפרסים גבר, ונבונאיד החליט לחזור לבבל. כורש הציג את נבונאיד כחוטא שמנסה לחולל רפורמה ולהדיח את האליל מרדוך מראש הפנתיאון של האלילים הבבלים, ולשים במקומו את האליל סין. נבונאיד חשש מכורש וריכז את כל האלילים בבבל. כורש הגיע לבבל וכבש אותה, חלק מצבא בבל עבר לצדו של כורש, גם חלק מראשי המקדשים והערים שהתנגדו לשינויי הפולחן של נבונאיד, כרתו ברית עם כורש, תוך הסכמה שיביא לביטולי הפולחן שלו, ויחזיר את ההשפעה למקדשים.
כורש מינה את גובריאס למושל בבל. לפי התעודות לא ברור מה היה סופו של נבונאיד. לפי ההיסטוריון קסנופון, גובריאס הרג את נבונאיד, ולפי ברוסוס כורש חס על חיי נבונאיד ומינה אותו למושל קרמניה.
על פי יוסף בן מתתיהו,[2] לאחר הקרב על בבל שבו הפסיד, ברח נבונאיד מכורש לעיר בורסיף, העיר השכנה לבבל. כורש שם מצור על בורסיף, נבונאיד לא חיכה לסיום המצור והסגיר את עצמו לכורש. כורש האיר פניו אליו ושלח אותו מארץ בבל ונתן לו את ארץ קרמן למושב. בארץ הזאת כלה נובנאיד את שארית ימיו ושם מת.
תפילת נבונאיד מקומראן
ערך מורחב – תפילת נבונאיד
בחפירות הארכאולוגיות שנעשו בשנת 1956 בקומראן, נמצאה במערה מס' 4 קטע מגילה בשפה הארמית המכיל תפילה של המלך נבני מבבל המזוהה על ידי החוקרים כנבנאיד. על פי התפילה נבנואיד היה נגוע בשחין ולכן גלה לתימן. הוא התפלל לאלוקים, ובעקבות כך אלוקים כיפר לו על חטאיו באמצעות איש יהודי מהגלות. השערת החוקרים היא שאותו איש יהודי הוא דניאל.[3]
כתובת סלע של נבונאיד
בירדן, כחמישה ק"מ צפונית מזרחית לבצרה ששימשה בעברה כבירת ממלכת אדום נמצא אתר ארכאולוגי בשם "קלעת סלע", זוהי במת סלע בגובה 880 מטר מעל פני הים, ושטחו כ-82 דונם. במקום התגלתה כתובת של המלך נבונאיד על גבי סלע, שבו הוא מנציח את ניצחונו. השערת החוקרים היא שהאתר שימש כמקום אליו ברחו מלך אדום ובכירי ממלכתו, לאחר שבצרה נכבשה על ידי נבונאיד.[4]
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה מקראית כרך ה, עמ' 105–106
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה מקראית כרך ה, עמ' 105
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כ.
- ^ עולם התנ"ך: דניאל, עזרא ונחמיה, עורכים:מיכאל הלצר, יצחק אבישור, אוריאל רפופורט, מיכאל קוכמן, הוצאת "דברי הימים הוצאה לאור בע"מ", 1993–1996, עמ' 107-106
- ^ חיים בן דוד, "אתרי סלע מסוף תקופת הברזל בהרי אדום", קדמוניות, חוברת 151, 2016, עמ' 33–34
| הקודם: לבאשי-מרדוך 556 לפנה"ס |
מלך ממלכי בבל בתקופה הנאו-בבלית 556–539 לפנה"ס |
הבא: כיבוש על ידי כורש |
21405632נבונאיד