יחיאל די-נור
| תחום כתיבה | השואה |
|---|---|
| סוגה | רומן תיעודי, ספרות שואה |
| תקופת הפעילות | 1946–2001 (כ־55 שנים) |
יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909[1] – 17 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו "סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים". די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז"[2][3]) ושימש כעד במשפט אייכמן.
תולדות חייו
די-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.[4] הוא גדל בחווה של סבו ולמד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין.[5] הוא היה ידוע כעילוי,[6] בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה[דרוש מקור]. בצעירותו עסק במוזיקה וכתב שירים[5] ביידיש. כמו כן היה עסקן של צעירי "אגודת ישראל"[7] בפולין שבין מלחמות העולם.
בשואה
תקופת השואה עברה עליו במחנות עבודה וריכוז. בתקופת שהותו בגטו, הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ. לעיתונאי וההיסטוריון תום שגב סיפר כי מכּר שלו הצליח לסדר לו דרכון של הונדורס, שהועבר לו באמצעות השגרירות השווייצרית בברלין ומפקדת הגסטאפו בקטוביץ. בעקבות זאת, הוא הובא אל לשכת מפקד הגסטאפו בעיר, אלפרד דראייר. בעודו בלשכה, נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה יותר. הוא עיין בניירות, קרע אותם והשליך אותם לפח. רק מאוחר יותר נודע לדי-נור שהקצין הזה היה אדולף אייכמן. לאחר מכן הוא עוּנה בחקירה במרתף הגסטאפו לגבי מחבוא נשק שהתגלה בגטו.[8] באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד במחנה לעובדי כפייה זקראו (Sakrau (Zakrzów), מזרחית לעיירה גוגולין, שבו האסירים עבדו בסלילת כביש מהיר, ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה.[דרוש מקור] אח אחד שרד והיגר לקנדה. עם זאת, לטענת החוקר יחיאל שיינטוך, לדי-נור כלל לא הייתה אחות.[7]
לאחר השחרור
לאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. הוא החל לכתוב על השואה מעט לאחר שניצל, בעודו שוהה במחנה של הצבא הבריטי ליד נאפולי באיטליה. את כתב היד של ספרו הראשון מסר לאליהו גולדנברג, חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציאו לאור בארץ ישראל. די-נור לא ציין בו את שם המחבר והסביר לחייל: "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק". שם זה הפך מאז לשמו הספרותי.[9] ספרו הראשון, "סלמנדרה", אותו כתב במקור ביידיש, היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני, עתיר בפרטים בעלי מאפיינים פרוצים. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו, "בית הבובות", תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם.
די-נור עלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946. הוא התגורר אז במרתף וגם על ספסל בשדרות רוטשילד. ב-1947 הכיר את אשתו השנייה, המשוררת נינה אשרמן,[10] בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת התרבות, מלכה (וילנר) אשרמן, כמסופר בספרו האחרון בסאגה (כרוניקה) של משפחתו. נינה (שכונתה "ניקה") הייתה אז נערה צעירה. לאחר שקראה את "סלמנדרה", החלה לחפש את מחברו האלמוני.[10] כשהתחתן בישראל, עברת את שמו ל"די-נור". עד אז נשא גם את השם קרל צטינסקי, אשר מזכיר את שם העט "ק. צטניק".[4]
די-נור כתב על סיוטי הלילה שלו, מהם סבלה גם אשתו: "כאחוז קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה, וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה ורחמים בעיניה".[11]
לזוג נולדו שני ילדים: בן (ליאור, עוסק בנדל"ן) ובת (דניאלה, עוסקת בהוצאה לאור).
עדותו במשפט אייכמן
ערך מורחב – עדות ק. צטניק במשפט אייכמן
ב-7 ביוני 1961[12] נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. אייכמן נכח באחת משתי הפעמים שבהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית. מיד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. די-נור נדרש במשפט להזדהות בפעם הראשונה בשמו האמיתי. לתום שגב סיפר כי זו הסיבה לכך שהתעלף.[13] לטענת שגב, התעלפותו הייתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".[5] העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק,[7] הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה. אולם לאחר המשפט, אסר די-נור על המוציאים לאור לפרסם את תמונתו, סירב להתראיין ולא דיבר בציבור.[14]
די-נור עבר טיפול ב-LSD שהוזרק לו על ידי הפרופסור יאן בסטיאנס באוניברסיטת ליידן בהולנד. באסטיאנס התמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטראנס בהשפעת סמים. החולים סבלו לדבריו מ"תסמונת מחנות הריכוז" - הפרעה פוסט-טראומטית, וה-LSD מחדד את תודעתם ומעמת אותם עם עברם. הוא מכניס אותם לטראנס, דבריהם מוקלטים, ולאחר מכן הם נדרשים לנתח אותם.[15] די-נור לא השלים את סדרת הטיפולים. לדבריו, הוא הפסיק את הטיפול כאשר הגיע להכרה כי ק. צטניק ודינור הם אדם אחד. כמו כן, הגיע למסקנה כי אושוויץ לא הייתה על "פלנטה אחרת", אלא בעולם הזה והיא מעשה ידי אדם. גם סיוטי הלילה שלו פסקו. כעבור עשר שנים תיעד את הזיותיו בספרו "צופן א.ד.מ.ע.", אותו כתב במשך שבועיים וחצי. לכבוד יציאת הספר אף חשף את עצמו בראיון טלוויזיוני ממושך.[16]
די-נור נפטר ב-17 ביולי 2001 בישראל.[17] בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו ומהלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי. הוא הותיר אחריו את שני ילדיו.
מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "כמסיח לפי תומו".[18] הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב ביוגרפי שערך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים ביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל. מחקרו של שיינטוך מסייע להבנת פועלו של די-נור, האיש והמיתוס.
עמדותיו
די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung (שילומים)".[19] בספרו "כחול מאפר" מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".[20]
בתחילת עדותו במשפט אייכמן, התייחס די-נור אל אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.
וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"
אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.
שנים אחר כך, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעבר (שכלל היפנוזה), חזר בו מתפיסת ה"פלנטה האחרת":
ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר... אלא האדם... היטלר לא היה שטן. יכולת להכנס לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם... "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה - הפנצילין והאטום - ובחרת בחיים" (דברים, ל יט)
(ראיון טלוויזיה עם רם עברון)
יצירתו הספרותית
עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".
ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[21]). את כתב היד של "סלמנדרה" מסר לשחקן והקריין אליהו גולדנברג, שהיה חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציא אותו לאור בארץ ישראל. את כתב היד מסר גולדנברג לזלמן רובשוב (שזר), שמסר אותו לסופר י"ד ברקוביץ. זה תרגם אותו מיידיש לעברית ופרסם אותו בהוצאת דביר בשנת 1946, עוד לפני שמחברו הגיע לארץ ישראל.[9] בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.
בספר "בית הבובות"' (1953) מגולל די-נור סיפור על נשים שעונו אינטימית על ידי חיילי הצבא הנאצי, בהן לדבריו הייתה גם אחותו, דניאלה. ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ויצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.[23]
סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות אינטימית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל". ספר זה אף הוא ראה אור בשנות ה-50.
בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) בשם "כוכב האפר אש-שטערן". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.
בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור בשם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, בתם של פרופ' יוסף גוסטב אשרמן ורעייתו מלכה וילנר אשרמן, כמו גם את ימיה הראשונים של המדינה. בספר מתוארת מחלת הנפש שבה לקתה נינה, כנראה בעקבות הסימביוזה שנוצרה בינו לבינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.
יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", תפילת הצלה המיוחסת לתנא רבי מאיר.[4][7] "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושוויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).
ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם.
ב-2011 הציגה הספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו מלפני השואה בתערוכה, לצד כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בקטלוג הספרייה הלאומית זמינים שני עותקים בצילום. באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה עותק של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר".[24][25]
ביקורת
בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפרוצה של ספרוני הסטלגים.[22] בספריו של חוקר השואה יהושע אייבשיץ הוא מאשים כי סיפוריו של די-נור אודות הביוגרפיה שלו לוקים בכזבים בולטים.
רשימת ספריו לאחר השואה
- סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים) יצא לאור לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1946 (לאחר מכן, בשקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ (חיפה), 1971)
- קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962
- כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966
- פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971
- בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972
- הדמעה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור ('ספרית תרמיל'), תשל"ח[26] (אירוע מתוך "בית-הבובות")
- דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"מ 1980
- נקם. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981
- חיבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984
- צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
- העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989
- השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994
לקריאה נוספת
- יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003.
- רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125–142.
- יחיאל שיינטוך, סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק. צטניק: יצירתו הדו-לשונית ביידיש ובעברית של ק. צטניק על רקע הביוגרפיה שלו, בליווי תעודות ומפתח שמות, ירושלים ומפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, 2009.
- גיל כהן, זיקוקי די-נור בעלטה: רומן אשר גיבוריו מושפעים מרעיונותיו של ק. צטניק והם מהדהדים לתוך חייהם, חממה ספרותית סטימצקי, 2012.
- Timm, Annette F. Holocaust History and the Readings of Ka-Tzetnik. Bloomsbury Publishing, 2018. מסת"ב 1350012114
- יוחאי עתריה, מפה והטריטוריה: בין כתיבה למוות אצל פרימו לוי וק.צטניק, הוצאת פרדס, 2022
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: יחיאל די-נור |
משפט אייכמן - ישיבה 68, ישיבה 69 - עדותו המצולמת של יחיאל דינור, באתר יוטיוב- מידע על ק. צטניק בקטלוג הספרייה הלאומית
- ענת שפיצן, ק. צטניק – איש בלי שם, באתר "סנונית"
- מתיה קם, ק. צטניק (1917–2001), באתר מט"ח
- יחיאל די-נור, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- יחיאל די-נור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- הספרים של יחיאל די-נור, באתר "סימניה"
- תום שגב, שיעור היסטוריה, האחות שהייתה או לא הייתה, באתר הארץ, 23 באפריל 2009
- תמר שחורי, אני בראתי את אושוויץ, באתר nrg מעריב, 15 באפריל 2007, על ספרו "הצופן א.ד.מ.ע." כולל קטעים מהספר
- שני גורקביץ', עשור למותו של יחיאל די-נור, ק.צטניק: מה נותר ממורשתו?, באתר וואלה!, 15 ביולי 2011
עופר אדרת, פרופ' גדעון גרייף נלחם על כבודו האבוד של ק. צטניק, באתר הארץ, 8 באפריל 2013- "שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ", "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 15.05.2017
- ארז רביב, חידת ק.צטניק, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 ביולי 2021
- יוחאי עתריה, שישים שנה לעדותו, באתר הארץ, 19 ביולי 2021
הערות שוליים
- ^ ק. צטניק, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה: "נולד בכ״ה באייר תרס״ט, 16 במאי 1909 בסוסנוביץ, פולין... לפי גרסה אחרת, נולד כקרל צטינסקי ב-1917 בקטוביץ. כיום, בעקבות גילוי תעודת הלידה שלו בפולין, ברור שהגרסה הראשונה היא הנכונה, אך ההטעיה המכוונת שיצר ק' צטניק סביב פרטי הזהות הבסיסיים שלו היא חלק מהמסתורין שאפף את דמותו הבלתי-מפוענחת של האיש".
- ^ תום שגב, 1949 - הישראלים הראשונים, עמ' 207: "ה'קצטים' היו מחנות הריכוז הנאציים".
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2: נגזרת פולנית מהמילה הגרמנית Konzetrationslager, מחנה ריכוז.
- ^ 4.0 4.1 4.2 תום שגב, "ק. צטניק" הוא גם קרל צטינסקי, באתר הארץ, 26 ביולי 2001
- ^ 5.0 5.1 5.2 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 1.
- ^ מתוך דבריו של יוסף קלארמן, בשם חבר הנאמנים של קרן פרסי ק. צטניק; בתוך: ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), ניספח, עמ' 236.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 תום שגב, שיעור היסטוריה, האחות שהייתה או לא הייתה, באתר הארץ, 23 באפריל 2009
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 3–4.
- ^ 9.0 9.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2.
- ^ 10.0 10.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 5.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 5–6.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הערות, הקדמה: הערה 1, עמ' 477: "עדות יחיאל דינור במשפט אייכמן, ישיבה מס' 68 (7.6.61)".
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2–3.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 3.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 4–5.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 8.
- ^ יחיאל די-נור באתר GRAVEZ
- ^ כמסיח לפי תומו, באתר בית לוחמי הגטאות
- ^ ק. צטניק, כוכב האפר, עם עובד, תל אביב 1972 (מהדורה שנייה), עמ' 121-113.
- ^ ק. צטניק, כחול מאפר, עם עובד, תל אביב 1966, עמ' 233.
- ^ מחנה ריכוז בגרמנית: Konzentrationslager (קונצנטרציונסלאגר) – בראשי תיבות: KZ, מבוטא: "קָה-צֶט"; בתוספת הסופית הסלאבית "ניק" (שהתגלגלה ליידיש) לציון אדם (השוו: "קיבוצניק").
- ^ 22.0 22.1 דליה קרפל, אכן תמונות קשות, באתר הארץ, 4 ביולי 2007
- ^ חוקרי התקופה סבורים שלא הייתה תופעה מאורגנת כזו, וזאת בשל חוקי הגזע אשר אסרו על קיום יחסים מסוג זה בין ארים ליהודים. לדברי נעמה שיק, הדבר נאסר במחנות באופן חד משמעי. התצלום המוכר של פאול גולדמן שהובא כראיה, מכיל מספר סידורי שלא היה קיים. לבקשתי, גם במוזיאון אושוויץ בדקו את התמונה ואישרו שזהו אכן זיוף". לדברי שיק, בגלל תורת הגזע כמעט לא היו מקרים של פגיעה אינטימית של נשים יהודיות על ידי גרמנים. שיק בדקה עדויות, אוטוביוגרפיות ומסמכים, והשוותה למסמכים של הנאצים ולמקורות אחרים, ולא מצאה ראיה לכך.[22]
- ^ מערכת ערוץ התרבות, ספרו האבוד של ק.צטניק נחשף לראשונה, באתר מאקו, 27 באפריל 2014
- ^ עופר אדרת, ספר שירים אבוד של ק. צטניק נמצא במקרה בחנות יד שנייה בצפון הארץ, באתר הארץ, 27 באפריל 2014
- ^ נעמי מרגלית גל, כוחה של דמעה, מעריב, 27 באוקטובר 1978
34366696יחיאל די-נור
- המכלול: השלמה - ספרות
- המכלול: השלמה - אישים
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- סופרים ישראלים
- סופרים כותבי עברית
- סופרים כותבי יידיש
- סופרים ישראלים הידועים בשם עט
- יהודים בשואה: פולין
- סופרי השואה
- ישראלים ילידי פולין
- עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
- בוגרי ישיבת חכמי לובלין
- אסירים במחנה הריכוז אושוויץ
- משפט אייכמן: עדים
- ניצולי השואה
- זוכי פרס קוגל
- סופרי יידיש הידועים בשם עט
- סופרים פולנים הידועים בשם עט
- אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
- ישראלים שנולדו ב-1909
- ישראלים שנפטרו ב-2001