יאן בסטיאנס

יאן בסטיאנס (בהולנדית: Jan Bastiaans‏; 27 במאי 1917–31 באוקטובר 1997) היה נוירולוג ופסיכיאטר הולנדי, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ליידן. בסטיאנס התמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטראנס בהשפעת סמים. עם מטופליו נמנה הסופר הישראלי ניצול השואה יחיאל די-נור (ק. צטניק).

ראשית חייו ומלחמת העולם השנייה

בסטיאנס נולד למשפחה נוצרית ברוטרדם בהולנד, בן למנהל בית ספר, שהיה פעיל שלום. הוא למד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם עד הפלישה הגרמנית להולנד ב-1940 שבה סולקו מרצים וסטודנטים יהודיים מהאוניברסיטה. הוא הושעה מהלימודים וירד למתחרת. במהלך זריקה שקיבל במסגרת הליך רפואי, נפגע עצב ברגלו והוא נאלץ לוותר על חלומו להיות מנתח ועל תפקיד פעיל בתנועת המחתרת ההולנדית. הצליעה ברגלו השמאלית, הביאה למפח נפש שגרר במשך כל חייו על כך שלא לחם באופן פעיל נגד הנאצים. את השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, העביר בחווה באזור חרונינגן, ממנה שידר ברדיו ללוחמי המחתרת. בחורף 1944, לאחר פטירת אביו, חזר בסטיאנס עם אשתו הצעירה ושני התאומים לבית המשפחה. בעליית הגג של הבית, הסתירה המשפחה, זוג יהודים. האחים של יאן ובנות זוגם, חזרו אף הם הביתה, ועד סוף המלחמה התגוררו בבית 14 אנשים.

במהלך הרעב הגדול של חורף 1945 בהולנד, נפגעה אחת התאומות של בסטיאנס מהתזונה הלקויה, פגיעה מוחית והפכה למוגבלת במשך כל חייה, עד למותה. עבודת התזה שהגיש ב-1957, עסקה ב"השלכות פסיכוסומטיות של דיכוי והתנגדות".

קריירה

בסטיאנס עבד במרפאה הפסיכיאטרית ילחרסמה שנפתחה ב־1902 באחוזה כפרית בעיירה אוחסטכסט שבסמוך לאוניברסיטת ליידן. מרבית המטופלים טופלו בשיטות מסורתיות כגון פסיכואנליזה אך במקרים חמורים, נעזר בסטיאנס בטיפול באמצעות LSD. הטיפול הורכב משני חלקים כאשר במפגש הראשון, קיבל המטופל את זריקת הסם וחווה מחדש את האירוע הטראומטי. הפרופסור ועוזריו שיחזרו את האירוע ואף שימשו כדמויות פעילות במפגש בהנחייתו. הצוות השתמש בטכניקות מעולם הפסיכודרמה כדי להציף זכרונות ומצבים רגשיים ואף נהג להשמיע מארשים נאציים ולהציג בפניהם סמלים נאציים. לרוב, בסטיאנס גילם את הדמות שממנה המטופל פחד, כגון מפקד המחנה ואחת האחיות הייתה הטיפוס הדואג והמכיל. במפגש ההמשך, כעבור מספר ימים, נותחה הקלטת האירוע במשותף עם המטופל. בממוצע המטופלים עברו כ-7 חוויות באמצעות שימוש בסם. חלקן, אף הגיעו ליותר מעשרים שימושים.

בסטיאנס סבר שהמשותף ליהודים בהולנד היא תסמונת מחנות הריכוז (מכונה גם Survivor's Guilt), שדמתה לתסמינים שתיארו אנשים שחיו בשבי הגרמני. בתסמונת זו, חווים תחושות של חוסר אונים, קהות רגשית, רגזנות וחרדה ובסטיאנס קישר בין ההיבט הנפשי לבעיות רפואיות פיזיות שהתפתחו אצל הנפגעים לאחר שנים. לממצאיו היו השלכות לגבי זכאותם של ניצולים בקבלת פיצויים והזכאות לפנסיית מלחמה עבור לוחמי המחתרת. בתחילה טיפל בסטיאנס באמצעות פסיכואנליזה ובהמשך באמצעות סודיום פנטוטל ופנטוברביטל שגרם להאטת קצב הלב ופגע בבריאות המטופלים. ב-1962 החל להשתמש בLSD שקנה בשווייץ עד שב-1966 הוחמרו "חוקי האופיום" בהולנד והLSD הפך ללא חוקי. הנסיך ברנרד, בעלה של מלכת הולנד יוליאנה שניסה לשקם את תדמיתו לאחר שהיה חבר המפלגה הנאצית והצטרף לאס אס, ניסה לטהר את שמו וסייע לבסטיאנס בהשגת פטור מחוק האופיום ותמך במשוקמי טראומות המלחמה. ב-1972, העיד בסטיאנס נגד שחרורם של שלישיית ברדה (הו'), שלושת פושעי המלחמה הגרמנים האחרונים שנכלאו בהולנד. הוא טען שחנינתם תעורר את הטראומות המודחקות ביהודי הולנד. בהמשך השנה שודר הסרט "האם אתה מבין עכשיו למה אני בוכה?" בו הציג בסטיאנס את משנתו לגבי תסמונת מחנות הריכוז והציג טיפול באיש המחתרת יופ באמצעות LSD. עמדתו של בסטיאנס וחנינתם של שלישיית ברדה נדחתה. ב-1973, שנים לאחר שפעל להקמת מרכז רפואי לטיפול בנפגעי התסמונת, חנכה המלכה יוליאנה את המכון הפסיכאטרי "צנטרום 45" ב"אוחסטכסט" בסמוך למרפאתו של בסטיאנס אך הוא לא זכה לנהל אותו.

פרופ' בסטיאנס סייע בטיפול בהפרעת הדחק הפוסט טראומתית של ניצול השואה יחיאל די-נור (ק. צטניק) שסבל במשך למעלה מ-30 שנה מסיוטי זוועה על מחנה ההשמדה אושוויץ. אשתו של דינור, פנתה במשך למעלה משנתיים לבסטיאנס עד שנעתר לטפל בדינור ובקיץ 1976, טיפל בהם באוניברסיטת ליידן בהולנד בטיפול שנמשך כשנה.

די-נור עבר טיפול ב-LSD שהוזרק לו על ידי באסטיאנס. די-נור לא השלים את סדרת הטיפולים. לדבריו, הוא הפסיק את הטיפול כאשר הגיע להכרה כי ק. צטניק ודינור הם אדם אחד. כמו כן, הגיע למסקנה כי אושוויץ לא הייתה על "פלנטה אחרת", אלא בעולם הזה והיא מעשה ידי אדם. גם סיוטי הלילה שלו פסקו. כעבור עשר שנים תיעד את הזיותיו בספרו "צופן א.ד.מ.ע.", אותו כתב במשך שבועיים וחצי. לכבוד יציאת הספר אף חשף את עצמו בראיון טלוויזיוני ממושך.

ביקורת

במהלך השנים, פורסמו ביקורות נגד שיטת הטיפול באל אס די ונטען כי החומר גורם להזיות שווא ולהמצאת אירועים שלא התקיימו במוח המטופל. ב-1975 פרסם הפוליטיקאי אייברט מיסטר, ספר ובה הודה לבסטיאנס על ריפויו מטראומות המחתרת. לאחר פרסום הספר, טענה אשתו לשעבר של מיסטר, כי בעלה לשעבר מעולם לא היה חבר מחתרת ולא נכלא בגרמניה. על בסטיאנס הופעל לחץ לפרוש, אך ניצולי שואה ולוחמי מחתרת רבים תמכו בו והפגינו לטובתו. ב-1985, פרש מהחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת ליידן אך המשיך לעסוק בטיפול בקליניקית ילחסרמה. חקירה של מועצת הבריאות הציבורית, הובילה למסקנה שבסטיאנס סייע למטופלים בעזרת השימוש בסמים אך אין הוכחות מדעיות להשפעות הטיפול וכי עליו לחדול מהמשך השימוש בו. הביקורת הציבורית פגעה במצב רוחו והובילה אותו לדכדוך ולדיכאון. ב-1988, פרש מהקליניקה אבל המשיך לקבל מטופלים בביתו. בסוף שנות השמונים, פנה הווארד לוצוף, נרקומן שנגמל מהרואין וטיפל במכורים לסמים באמצעות איבוגאין, במטרה לקבל את חסותו של בסטיאנס כסמכות רפואית בפרויקט טיפול בגמילת נרקומנים ברוטרדם. שותף נוסף היה בועז וכטל, לימים מייסד מפלגת עלה ירוק. הקבוצה העבירה את פעילותה למלון הדרכים "הבית הלבן" באוחסטכסט. ב-1994 במהלך השהות במלון, מתה אחת המטופלות. בסטיאנס, נשא באחריות כסמכות הרפואית הבכירה אף שהגיע מאוחר למלון לאחר קביעת מותה של המטופלת. לא נפתחה חקירה פלילית נגדו אך נשלל ממנו הרישיון הרפואי ומשרד הבריאות ההולנדי הורה לו להפסיק את טיפוליו.

למרות הביקורת שהועברה על פעילותו, ב"צנטרום 45", נערכים ניסויים בMDMA לטיפול ביוצאי מלחמה בעלי פגיעה נפשית בהובלת פרופ' אריק ורמטן, ראש תחום בריאות הנפש בצבא הולנד, שמחזיק גם במשרתו הקודמת של בסטיאנס באוניברסיטת ליידן.

חיים אישיים ומשפחה

בסטיאנס נישא להלנה, אחות שפגש ב-1944 בבית חולים בהאג ולהם שלושה ילדים, מתוכם שני תאומים.

בנו רולנד, התגייר וב-1972 עלה לישראל. הוא נישא לחיפאית ולו שלושה ילדים. בהמשך לעיסוקו של אביו, למד רפואה ושירת כפסיכיאטר החיילי של חיל האוויר ועבד כמנהל המחלקה הפסיכו גריאטרית במרכז לבריאות הנפש באר שבע. בראיון שנערך עימו, טען שלדעתו אביו היה בעל הפרעת הדחק "Survivor's Guilt" לאחר שפציעתו ברגל, לא אפשרה לו להילחם כשאר חבריו והוא חש אשמה שרדפה אותו במהלך כל חייו והיא שהובילה אותו לסיוע הנרחב לניצולי השואה. יאן נפטר בסוף אוקטובר 1997.

בסטיאנס הוכר כחסיד אומות העולם, אולם הוא סירב לקבל את האות בטענה שפעל מתוך אנושיות ולא מתוך רצון לקבלת פרס.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים

מדיה וקבצים בנושא יאן בסטיאנס בוויקישיתוף

• מורן שריר, הסיפור הלא ייאמן של הפסיכיאטר ההולנדי שטיפל בשורדי השואה באמצעות אל-אס-די, באתר הארץ, 26 בפברואר 2020
• ‏The Bastiaans Method of Drug-Assisted Therapy באתר ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30124643יאן בסטיאנס