ספרות השואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ספרות שואה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרות השואה היא כלל היצירות הספרותיות המתארות את השמדת היהודים בידי הנאצים בין השנים 1939-1945. ספרות זו כוללת קטגוריות אחדות: יומנים אישיים, שנכתבו תוך כדי השואה, ספרי זיכרונות של ניצולי השואה, פרוזה, מחזות ושירה העוסקים בשואה, וכן ספרי מחקר היסטוריים, העוסקים בחקר אירועי השואה.

יומנים אישיים

מבין סוגי הכתיבה השונים שנכתבו על תקופת השואה מהווים היומנים כלי תיעודי בעל חשיבות ראשונה במעלה. היומנים נוגעים באופן ישיר ובלתי מעובד במציאות האימתנית.

בתקופת הכיבוש הנאצי, כשהוגבלה האפשרות לחופש הביטוי, והידיעות על המתרחש בתוך הגטאות היו מצומצמות ומקוטעות, הפכו היומנים למכשיר מרכזי בשחזור ובהבנת עולמו של הפרט היהודי הסגור בגטו. היומן האישי מהווה כלי ביטוי חשוב בעולמם של בני נוער כמו גם מבוגרים באותם ימים. הוא שימש ערוץ פרטי ונאמן וגילוי חוויות ומראות, לפורקן רגשי נוכח הסבל ודרך נוספת לתאר את תעתועיו האכזריים תחת עול של דיכוי ורדיפה. בדיעבד, הפך לתעודה היסטורית המנציחה בדרך אותנטית את עולמם של היהודים על סף רציחתם.

מספר יומנים נודעים נכתבו בזמן השואה, רובם על ידי נערות:

  • יומנה של אנה פרנק מהולנד, מתאר את חייה של נערה החיה בדירת מסתור עם בני משפחתה ובני משפחה נוספת באמסטרדם.
  • יומנה של מרי ברג, שנכנסה לגטו ורשה בעודה נערה בת 15 ושהתה בו קרוב לשנתיים, עד שהועברה לכלא פאוויאק הסמוך לגטו, וזכתה להינצל ולצאת מפולין בראשית 1943. ביומנה של מרי ברג ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות. אף על פי שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם מלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בתוכה.
  • הסופרת והמחזאית הרומנית, אנה נובק, ששרדה כנערה את מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנות ריכוז נוספים, פרסמה יומן שכתבה בעת שהותה במחנות אלו.
  • יומנה של אווה היימן נכתב בשנת 1944, בתקופת שואת יהודי הונגריה.
  • יומנה של מאשה לרקין, נערה מגטו וילנה, שיצא לאור בעברית ב-1965 בשם "אני חייבת לספר".[1]
  • הספר "יומנו של דוד רובינוביץ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964), הוא יומנו של נער שנספה בטרבלינקה יחד עם כל יהודי עיירתו בודזנטין שבאזור קילצה שבפולין. היומן מתאר את הכיבוש הגרמני.[2][3]
  • יומנו של הנער יצחק רודשבסקי. הנער יצחק, שתיאר בלשון דוויה ורבת רגש את קורותיו בגטו, נספה לאחר שחוסל הגטו בווילנה בחודש ספטמבר 1943 וגורש יחד עם שאר תושבי הגטו למחנות באסטוניה.[4]
  • יומנה של תמרה לזרסון מגטו קובנה. תמרה שבאה מבית יהודי מתבולל מתארת באמונה את התהליך האישי שעברה עם גילוי זהותה היהודית נוכח החורבן והרדיפות בגטו.[5]
  • יומנה של הלגה דין נערה יהודיה הולנדית, שסיפור ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי, נכתב ביומנה בשנת 1943 ונתגלה רק ב-19 באוקטובר 2004.
  • יומנו של הנער משה זאב פלינקר המגולל את מחשבותיו של נער יהודי דתי הרואה את רדיפות העם היהודי על ידי הנאצים באור דתי-היסטורי. משפחתו של משה ברחה מהולנד לבלגיה והיומן נכתב בתקופה זו. לאחר שהוסגרו לנאצים נשלחו לאושוויץ. כל בני המשפחה ניצלו פרט למשה.
  • יומנה של הנערה רותקה לסקר נתגלה רק ב-2005. היומן, שיצא לאור בעברית בשם "דפי רותקה", מתאר שלושה חודשים מחייה בגטו בנדין בטרם גורשה עם משפחתה לאושוויץ, שם נספתה.
  • הנערה הצרפתיה-יהודייה, הלן בר, שנספתה בברגן בלזן, תיעדה ביומן את חוויותיה מתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת בשנים 1944-1942. היומן ראה אור בשנת 2007, והפך לאחד הסמלים החשובים ביותר של השואה בצרפת.
  • יומנה של מרים חַשצֶ'בַאצקי (Chaszczewacki), נערה בת 15, בעת שהותה בגטו רדומסק בשנים 1939–1942, פורסם בשם נערה בגיטו: יומן מתקופת השואה. העדה נספתה ומורתה מסרה את היומן ליד ושם בירושלים בשנת 1970. יש בו לבטי נעורים, תנועת נוער, צימאון אדיר ללימודים, ידידות ואהבה, התנאים בגטו, ובשלב האחרון מורגשים הרהורי הסוף המתקרב הבלתי נמנע.
  • בקרקוב התגלה יומנה של הנערה אירנה גליק מגטו קרקוב. אירנה גליק בת ה-15, בתו של רופא, מתארת ביומן את חייה בתקופת הגטו. היומן נמצא לאחר חיסול הגטו על ידי אזרח פולני שהסתירו בביתו, ונתגלה רק לאחר שהוצא למכירה על ידי בנו של אותו אזרח. היומן נמצא כעת בתהליך מחקר על ידי הספרייה הלאומית של פולין, ועם סיום המחקר יפורסם ברבים, בשלב הראשון, בשפה הפולנית.[דרוש מקור]

ספרי זיכרון וספרי זיכרונות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרי יזכור: ספרי זיכרון לקהילות שחרבו

אחת מדרכי ההנצחה הראשונות של השואה ברמה הקהילתית הייתה הוצאת ספרי יזכור. ספרי זיכרון אלה, שהחלו להופיע כבר בשנות ה-40, ראו אור כמעט תמיד ביוזמת הלאנדסמאנשאפטן – ארגוני יוצאי קהילות אירופה השונות (הערים, העיירות והכפרים) שהתארגנו במדינות שאליהן היגרו. על פי רוב היו אלה מאספים הקולקטיביים שהופקו ונכתבו על ידי יוצאי הקהילות השונות, כמעין אנדרטאות לקהילותיהם ומצבות לנספים שלא זכו להגיע לקבורה. ראשוני הספרים מסוג זה ראו אור בניו יורק, בעיקר ביידיש, שפת אמם של חברי הלאנדסמאנשאפטן ובהם הניצולים. החל בשנות ה-50, לאחר קום מדינת ישראל והעלייה ההמונית, התפרסמו מרבית ספרי היזכור בישראל, ובעיקר בעברית. בסך הכול, כ-75% מספרי היזכור הופיעו בישראל, ויותר מ-60% מכלל הספרים נכתבו בעברית. רוב ספרי היזכור הוקדשו לקהילות מזרח אירופה. מרביתם הופיעו בין אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-70; מאותה עת חלה ירידה במספר ספרי היזכור הקולקטיביים, שלוּותה בעלייה דראסטית במספר ספרי הזיכרונות האישיים של ניצולים.

ספרי זיכרונות אישיים

רבים מניצולי השואה חשו, ברבות השנים, צורך לכתוב ולפרסם את זיכרונותיהם מתקופה זו בחייהם. על-פי ההערכה, עד שנת 2006 יצאו לאור בישראל יותר מ-5,000 ספרי זיכרונות של ניצולי השואה.

אחדים מהספרים הראשונים והבולטים בתחום זה:

  • "ספר עדות - רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין" הוא הספר הראשון שהופיע בארץ ישראל ובו עדות ישירה לשואה מפי עד ראייה. הספר, מאת יעקב קורץ, יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1944. הספר, בן 363 עמודים, עורר הד רב ביישוב. פרסומו היה לאחר שכבר הצטברו ראיות נוספות ומוצקות על דבר ההשמדה, והוא התקבל כעדות אמינה ממקור ראשון על דבר השואה.
  • יחיאל די-נור, הידוע בשם העט שלו "ק. צטניק", עבר את השואה במחנות עבודה ובמחנות ריכוז, ואיבד את כל משפחתו ואת אשתו. לאחר שחרורו הרגיש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם, והקדיש את כל חייו לנושא זה. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שיצא לאור בשנת 1946. סיפורה של אחותו, מתואר בספר "בית הבובות". סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל".
  • "הזהו אדם" (Se questo è un uomo), מאת הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי, עוסק בחוויות האישיות ובמראות שראה במחנה העבודה של בית החרושת לגומי באושוויץ, בשנה האחרונה של השואה. הספר יצא לאור באיטלקית בנובמבר 1947, ובעברית יצא לאור רק ב-1989, לאחר מותו של לוי.

כתיבתם של ספרי זיכרונות של ניצולי השואה הייתה אטית בשנים הראשונות שלאחר השואה, והיא הולכת וגוברת עם הזמן, כחלק מהשינוי באופיו של זיכרון השואה בישראל. הגל הראשון של ספרי הזיכרונות כלל בעיקר את זיכרונותיהם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים. משפט אייכמן הביא לפרסום גל נוסף של ספרי זיכרונות, ומלחמת יום הכיפורים הביאה אף היא לפרסום גל נוסף של ספרי זיכרונות. בשנת 2005 זכה להצלחה רבה ספר זיכרונותיו של הרב ישראל מאיר לאו, "אל תשלח ידך אל הנער".

גופים המתמקדים בהוצאה לאור של ספרים אלה בישראל הם "יד ושם", "מורשת", "בית לוחמי הגטאות" ו"גנזך קידוש השם"[6] ובנוסף עוסקות בכך גם הוצאות ספרים אחרות, כחלק מפעילותן הכללית, וכן יוצאים לאור ספרים רבים בהוצאה עצמית. גם בקהילות יהודיות בגולה יוצאים לאור ספרי זיכרונות. דוגמאות בולטות לכך הן הקהילות במלבורן ובבואנוס איירס.

ספרות יפה בנושא השואה

סיפורת

סיפורים קצרים

  • "הסימן": סיפור קצר מאת ש"י עגנון, קינה על עיר הולדתו, בוצ'אץ', שקהילתה היהודית חרבה בשואה, בזמן הכיבוש הנאצי של העיר. לסיפור, שבגרסתו הראשונה פורסם בשנת 1944, אופי אוטוביוגרפי, והוא היחיד שבו עסק עגנון באופן מפורש בשואה במהלכה.[9]
  • "ברוטוס": סיפור קצר מאת הסופר הצ'כי לודוויק אשכנזי. הסיפור מתאר את חייו של ברוטוס, כלב רועים גרמני המשרת בנאמנות את גבירתו היהודייה, עד שהוא מוחרם ממנה ומאולף להיות כלב משטרה אכזרי, המשגיח על הטרנספורטים המגיעים למחנה ריכוז. באחד הטרנספורטים מגיעה גם גבירתו לשעבר, והוא גורם למותה.[10]
  • "לואיזה": סיפור קצר מאת הסופר הצ'כי איוון קלימה, המתאר, מבעד לעיניו של ילד, את גורלן בתקופת השואה של שתי משפחות שכנות, האחת משפחה יהודית והאחרת משפחה צ'כית ממוצא גרמני.[10]

שירה

(לשירים נוספים ראו קטגוריה:שירת השואה)

דרמה

אופרה

ההתמודדות עם אימי הרייך השלישי בספרות בשפה הגרמנית

במהלך שנות הרייך השלישי - ספרות הגולה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאחר תום המלחמה

לאחר שבמהלך שנותיו של הרייך השלישי גלו ממנו אינטלקטואלים וסופרים רבים שהיו ממתנגדי המשטר, ואחרים נאלמו דום, החלה לאיטה ההתמודדות הפנים־גרמנית עם אימי המשטר, המלחמה, האנטישמיות ושואת יהודי אירופה.

חברי קבוצה 47 התבלטו ב"ספרות ההריסות", שנכתבה בשנים שמיד לאחר המלחמה, מתוך מציאות של חורבן ושמה. הבולטים בין חברי הקבוצה היו זוכי פרס נובל לספרות, לימים, היינריך בל ("היכן היית, אדם?", "נווד, אם הולך אתה לספ...") וגינטר גראס (תוף הפח), ועמם גם גינטר אייך, אריך קסטנר ואחרים. ספרות זו התמקדה בחורבן שהשאירה המלחמה, בהתרוששותה המוסרית של גרמניה, ובחוויותיהם של פליטי המלחמה - שבוייה, עקוריה ועוד.

ברבות השנים לבש העיסוק הגרמני בנושא צורה אחרת, רב-קולית ומגוונת יותר. המחזאי השווייצרי מקס פריש המחיש במחזהו אנדורה (1961) את האבסורדיות שבאנטישמיות. הסופר הגרמני יליד פולין, יורק בקר, תיאר בספרו יעקב השקרן (1969) את הלבטים המוסריים של שוכני גטו לודז'. המחזאי האוסטרי תומאס ברנהרד הרבה לתקוף את ארצו על השתעבדותה מרצון לנאציזם. מחזהו המובהק ביותר בנושא הוא הלדנפלאץ, שהסעיר את אוסטריה בשנת 1988. ספרו של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק, נער קריאה (1995), הקנה למחברו תהילה בזכות ההתמודדות המורכבת שלו עם דמותה של שומרת במחנות הריכוז. הסופר הגרמני וינפריד גיאורג זבאלד, שגר ופעל בבריטניה, עסק בחוויית העקירה, התלישות וההגירה, של היהודים בעיקר, בספריו המהגרים (1992) ואוסטרליץ (2001). זווית אחרת, שנויה במחלוקת, סיפקה השערורייה סביב ספרו של בנימין וילקומירסקי, "רסיסים", שנחשף כהונאה אוטוביוגרפית מתוחכמת, של מי שלא היה כלל יהודי או ניצול המחנות.

החל בשנות השמונים של המאה העשרים, התחוללו בגרמניה כמה סערות ציבוריות סביב הזיכרון ההיסטורי של השואה (ויכוח ההיסטוריונים), שבהן לקחו חלק גם דמויות ספרותיות בולטות, כמו מרטין ולזר, שטען לשימוש ציני ב"זיכרון אושוויץ" והואשם על ידי רבים באנטישמיות. בשנות התשעים של המאה העשרים, ובשנות האלפיים, חל מפנה בתיאור הספרותי של התקופה, והדגש עבר אל תיאור סבלם של הגרמנים, שהוצגו לא פעם כקורבנות-שכנגד. כך למשל בספריו המאוחרים של גינטר גראס ("המאה שלי", "בהילוך סרטן").

התמודדות עם אימי השואה ולאחריה בספרות בשפה הפולנית

הספרות הפולנית שלאחר מלחמת העולם השנייה היא במידה רבה ספרות שואה. היא אמנם עוסקת לא רק ביהודים ולא רק בשואה, אלא גם במה שקרה לאחריה, אך בכל אלה נוכחת מאד שואת היהודים. מרבית ספרות השואה בפולנית טרם תורגמה, למשל, יצירות כמו "אוקסנה" (Oksana), של ולדימיר אודויבסקי (Vladimir Odojewski), או "מדליונים" Medaliony של סופיה נלקובסקה Zofia Nałkowska. ישנם לא מעט ספרים שתורגמו לעברית, כמו אלה של יז'י קוֹשינסקי: "עץ השטן", "להיות שם", "פגישה עיוורת", "מכונת משחק", "הצפור הצבועה", וכן ספרים של כותבים אחרים:

ספרי עיון ומחקר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרי עיון ומחקר העוסקים בשואה החלו לצאת לאור סמוך לתום מלחמת העולם השנייה.

  • ברומניה יצא לאור בשנים 1947-1948 ספרו של מתיאס קרפ "הספר השחור - סבלותיהם של היהודים מרומניה 1940-1944" (Cartea Neagră - Suferinţele Evreilor din România 1940-1944). קרפ החל לאסוף את החומר התיעודי לספר כבר ביוני 1940, ועבר לארגון שיטתי באביב 1943. הספר מכיל מקורות רבים והפניות מדויקות למסמכים וחוקים מהתקופה.
האנציקלופדיה של השואה

לקריאה נוספת

  • S. Lillian Kremer (ed.)‏, Holocaust Literature: An Encyclopedia of Writers and Their Work

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רונה רוקאס, עכבר העיר אונליין, ספרי ילדים: יומנה של אנה פרנק עדיין מרגש, באתר הארץ, 17 באפריל 2012
  2. ^ [1], ארכיון בית לוחמי הגטאות
  3. ^ יומנים, מרכז המידע של יד ושם
  4. ^ רודאשבסקי יצחק, הספריה הוירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  5. ^ "אני משתוקקת לאהוב", אהבתה של הנערה תמרה לזרסון, יד ושם, חינוך והוראה מתוקשבת
  6. ^ גנזך קידוש השם הוצאה לאור, באתר האינטרנט של "גנזך קידוש השם"
  7. ^ גלית לוי, אמא של נפתלי מספרת: כך שרדתי את השואה, באתר ynet, 5 באפריל 2009
    סיגל ריבה, ביקורת ספרים: "למה לנפתלי קוראים נפתלי", "חדשות 2", 21 באפריל 2009
  8. ^ למה לנפתלי קוראים נפתלי / אלונה פרנקל, באתר של הוצאת "מודן"
  9. ^ דן לאור, ש"י עגנון – היבטים חדשים, ספרית פועלים, 1995, הפרק "האם כתב עגנון על השואה?", עמ' 97-60.
  10. ^ 10.0 10.1 תרגום לעברית של הסיפור נכלל באנתולוגיה "בירה ומצבי רוח משתנים"
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25409858ספרות השואה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ספרות_השואה&oldid=1347998"