סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים
סלמנדרה, כותרת משנה כרוניקה של משפחה יהודית במאה-העשרים, הוא שמה של סדרת ספרים שנכתבה על ידי ניצול השואה יחיאל די-נור תוך שימוש בשם העט ק. צטניק. הסדרה עוסקת בשואה ומקובל על רוב החוקרים וגם נרמז על ידי די-נור עצמו כי בסדרה נכללים מרכיבים אוטוביוגרפיים חזקים.
ספריו של די-נור היו מהספרים הראשונים המתעדים את זוועות השואה אשר התפרסמו לאחר השואה ועל כן עוררו עניין רב ותורגמו לשפות רבות. בישראל מוקנה לסדרה מקום של כבוד ביצירות התרבותיות המתעדות את השואה. משרד הביטחון הוציא במשך שנים מהדורות מיוחדות של ספרי הסדרה לחיילים בצבא ההגנה לישראל. גם משרד החינוך הוציא מהדורה מיוחדת לסדרה אשר הוענקה לתלמידי תיכון בישראל. שני ספרים מתוך הסדרה נלמדים לבגרות בספרות.
לאחר שתלמיד תיכון ישראלי נגמל מסמים כתוצאה מקריאה בספרי הסדרה[1] רצה אביו להעניק לק. צטניק - האלמוני באותה תקופה - סכום כספי נכבד. בדברי ההסבר הוא גרס כי "בתיאור השואה יש לראות שליחות חינוכית שאין למעלה ממנה"[2]. די-נור לא רצה לעשות בכסף שימוש אישי וייסד בו את עמותת קרן פרסי ק. צטניק. הוא גם סירב להתפרנס מהכסף אותו הרוויח מפרסום ספרי הסדרה והעביר את הכסף לקרן אשר מימנה פרסום והפצה של ספריו[3].
תהליך הכתיבה
די-נור החל בכתיבת הספר הראשון בסדרה, "סלמנדרה", מיד עם שחרורו מאושוויץ. הוא העביר את כתב היד לחייל בבריגדה היהודית, השחקן אליהו גולדנברג והשביע אותו לפרסם את הספר. כאשר נשאל לשמו, אמר די-נור ששמו אינו חשוב ושהוא קצטניק - אסיר מחנה ריכוז, בגרמנית. לאחר יציאת הספר לאור, קיבלה הוצאת הספרים מכתבים רבים מכל העולם הכוללים בקשות לחשיפת המחבר[3]. די-נור סירב להיחשף ועשה זאת רק כדי להעיד במשפט אייכמן.
בשעת כתיבת כרכי הסדרה היה די-נור עוזב את ביתו ומשפחתו[3] ונטען כי היה ממעט באכילה ושתייה, לובש את בגדי האסיר ומתבודד כדי להעלות את חוויותיו מהשואה.
ארבעת הספרים הראשונים הם כרוניקה יהודית תחת שלטון הנאצים בגטו במחנות העבודה ובאושוויץ ונכתבו כולם בעשור שלאחר המלחמה. הם מתארים חוויות אנושיות בשואה כאשר השקפת המספר תופסת מקום משני. שני הספרים האחרונים, "העימות" ו"הצופן", עוסקים בחיי ניצול שואה ומשפחתו בארץ-ישראל ובעיקר בהתמודדות עם זיכרון השואה ומשמעותה.
מרכיבים אוטוביוגרפיים
הסדרה נכתבה על ידי יחיאל די-נור (לשעבר יחיאל פיינער) בשם הבדוי ק. צטניק ובמשך שנים תחת מעטה אנונימיות. במשפט אייכמן, חשף את זהותו רק לאחר שהשופט סירב לתת לו להמשיך להעיד ללא מתן פרטים מדויקים. נראה כי הסיבה לאנונימיות נעוצה בשבועה אשר נשבע לנספים, להיות שליח לסיפורם. ברגע שהוא נחשף בשמו, הריהו הופך לאדם פרטי ובכך מפר את שבועתו. עוד השיב די-נור במשפט אייכמן כי "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ...". משפט זה משמש סימוכין לדעת רבים לכך שדי-נור תיעד את ההיסטוריה שלו.
קשה מאוד לאמת פרטים מעברו של די-נור, מאחר שרבים מאותם אנשים נספו בשואה. נראה כי היה תלמיד חכם בישיבת לובלין ועמד לקבל הסמכה לרב[4]. ואכן ניכרים היבטים דתיים ביצירותיו. כמו כן אומתו חלק מהאפיזודות שבספריו למשל החוקר שיינטוך מצא כי די-נור, לשעבר תושב סוסנוביץ שבפולין, תיאר בספר סלמנדרה את גירוש היהודים בצורה דומה מאוד לעדותה של ניצולת שואה מהעיר סוסנוביץ. שיינטוך אימת גם פרטים נוספים לגבי זהות הדמויות הראשיות[5]. גם מחקרו של אביהו רונן קבע כי הספר "סלמנדרה" הוא עדות על יהודי זגלמביה.
כרכי הסדרה
- סלמנדרה (1946) - עוסק בחייהם של הארי פרלשניק וסאניה חברתו במהלך השואה.
- בית הבובות (1953) - עוסק באחותו של הארי, דניאלה, אשר ניצלו אותה בבלוק 24.
- קראו לו פיפל\פיפל - מתאר את סיפורו של אחיו הצעיר של הארי, מוני, המנוצל בעניינים שבצנעה[6].
- השעון אשר מעל לראש\השעון - חייו של יהודי מהעיר מטרופולי בפולין החל מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד לשחרור אושוויץ.
- העימות - עוסק בהמשך חייו של הארי פרלשניק לאחר עלייתו לישראל והתמודדותו עם עבר השואה.
- צופן א.ד.מ.ע\הצופן - בו מספר די-נור על התנסותו בטיפול מיוחד לניצולי שואה על ידי סמים.
ביקורת
קיימים מספר רבדים לביקורת על הכרוניקה של די-נור. ראשית נטען כי כתביו של די-נור משמשים על ידי מדינת ישראל כאבן יסוד בזיכרון השואה ובתיעודה על אף שיש יצירות ספרותיות מתאימות יותר. בהקשר זה הביקורת החריפה ביותר היא על הלימוד המופרז שנעשה ביצירותיו של די-נור לבגרות בספרות בעבר, בעוד יצירות ספרות אחרות העוסקת בשואה הודרו ממנה[7].
שנית, קיימת הטענה כי ספריו של ק. צטניק אינם מבוססים על המציאות, על אף שקיים קונצנזוס רחב כי ספריו כן מתארים את עברו[8]. הוויכוח הבולט הוא בדבר סיפורי ההתעללות פרוצה בדניאלה ובילד מוני כאשר נטען כי אלו הם זוועות פרי המצאתו של המחבר. יש הטוענים כי לא היה קיים בלוק 24 באושוויץ[9] או לחלופין, היה בלוק אך לא נוצלו בו יהודיות. כך גם נטען שלא היו תופעות של קניבליזם או ניצול גופני של ילדים קטנים. ד"ר חנה יבלונקה אמרה כי המצב בשואה היה מספיק גרוע גם בלי להמציא דברים[10].
ביקורת שהועלתה על ידי רבים, וביניהם המבקר דן מירון טענה כי ספריו נושאים אופי פוגעני, בעל מאפיינים פרוצים. בביקורת נוספת נטען שבעוד שאר הספרות הפרוצה המתרחשת על רקע השואה הוצאה מהמתחם הציבורי, ספריו של די-נור לא רק שהיו מהראשונים בתחום וייתכן שגרמו לתופעה כולה אלא נותרו יצירות מוערכות ומומלצות לקריאה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שני גורקביץ', עשור למותו של יחיאל די-נור, ק.צטניק: מה נותר ממורשתו? - וואלה תרבות, באתר וואלה!, 15 ביולי 2011
הערות שוליים
- ^ סיפור אשר סוקר בנספח "כיצד תלמיד גימנסיה, המכור לסמים, ניצל ונרפא" במהדורות שהוצאו על ידי משרד החינוך
- ^ מתוך דבריו של יוסף קלארמן בטקס הענקת אות הוקרה ופרס ק. צטניק בשנת 1982
- ^ 3.0 3.1 3.2 נח קליגר, האיש מכוכב האפר אושוויץ, באתר ynet, 23 ביולי 2001
- ^ מאמרו של ק. צטניק "שלושה היינו" (מצבה), המדריך, עמ' 205
- ^ יחיאל שיינטוך, "א.דמ.ע.- לבירור מושג מפתח בכתבי ק. צטניק". חוליות: דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, 5 ירושלים חורף 1999
- ^ הקאפו פרוכטנבוים באושוויץ, אתר "דעת" מטעם מכללת הרצוג
- ^ פרימו לוי הוא שם אשר עולה תכופות בביקורות אלה
- ^ הבולט בהם הוא חוקר חייו של די-נור, יחיאל שטיינוך, אשר טען כי די-נור תיאר רק מה שהוא ראה
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה1 - ^ ISABEL KERSHNER,Israel’s Unexpected Spinoff From a Holocaust Trial, הניו-יורק טיימס, 6 בספטמבר 2007
38535369סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים