חצר חסידית

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חצר חסידית היא מרכז מקום מושבו של האדמו"ר, המנהיג קבוצת חסידים מתנועת החסידות. הביטוי "חצר חסידית" מכוון לכלל החסידות, למרות שחסידות שאיננה מונהגת בצורה כזו חסרה את מאפיין ה"חצר".

בעבר היה נפוץ יותר השימוש בשם זה כתיאור להתאגדות סביב אדמו"ר (למשל "פלוני נסע לחצרו של הרבי מלובלין"). כיום בדרך כלל מכונים החצרות בשם "חסידות" (למשל "פלוני משתייך לחסידות חב"ד"), בעיקר בגלל שהמתכונת הנוכחית של החסידויות השתנתה, ולחצרות רבות יש מאפיינים רבים מלבד הנסיעה והאמונה באדמו"ר מסוים. ה"חצר" של האדמו"ר מכונה היום בדרך כלל "מרכז החסידות" (למשל: "מרכז חסידות ויז'ניץ הוא בשיכון ויז'ניץ בבני ברק"). עם זאת עדיין נפוץ השימוש במושג בעיקר בספרות המחקרית.

מאפייני החצר החסידית

  • אדמו"ר (מכונה גם "רבי" או בעגה החסידית "רֵבֶּה" וכן "צדיק"). האדמו"ר הוא המנהיג הבלתי מעורער של החצר החסידית. הוא מנחה את חסידיו באורחות חייהם והם פונים אליו בבקשת עצה וברכה. שתי חסידוית יוצאות מכלל זה, חסידות ברסלב וחסידות חב"ד להם אין אדמו"ר חי.
  • אנ"ש (ראשי תיבות: אנשי שלומנו) - כינוי לחסידים ומקורבים הנמנים עם אותה חצר. לדוגמה: בחסידויות רבות אירועים מסוימים נחשבים ל"אירוע סגור, פרט לאנ"ש".
  • חוזר (נהגה: חוֹיזר)- הטיש נערך בשבתות ובחגים, ומכיוון שבשבתות ובחגים אסורה הכתיבה על פי ההלכה ממונה חסיד בעל זיכרון טוב לחזור על דבר התורה של האדמו"ר במוצאי שבת לצורך כתיבת השיחה. בין החוזרים המפורסמים מוכר החוזר של הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד, רבי יואל כהן.
  • טיש (שולחן, ביידיש)- מנהג בו חסידים מתכנסים בחצרו של האדמו"ר, בעיקר בשבתות וחגים, לעונג שבת וסעודה שלישית. החסידים יושבים סביב או בסמיכות לשולחן שבראשו יושב האדמו"ר. החסידים שרים, שומעים דברי האדמו"ר הדורש בתורת החסידות ונוטלים שיריים מסעודתו. נהוג בטיש גם לחלק קוגל לחסידים אחרי שהאדמו"ר ברך עליו. בקרב חסידות חב"ד הטיש מכונה פארבריינגען (התוועדות בתרגום חופשי מיידיש), כן בחסידות חב"ד בשונה משאר חסידויות פולין סגנון הפארבריינגען שונה (האדמו"ר מדבר זמן רב יותר ובין 'דרשה' ל'דרשה' (המכונה 'שיחה') מנגנים החסידים). בחסידויות גדולות מקובל להתקין טריבונה מדורג (ביידיש: פארענצ'עס) בגודל הנדרש ועל מדרגותיו עומדים החסידים ומביטים על האדמו"ר.
  • התקשרות רגש התחברות בין החסידים לרבי על ידי לימוד מתורתו. דגש מיוחד שמו על התקשרות בחסידות חב"ד.
  • משב"ק (ראשי תבות: משמש בקודש)- החסיד הקרוב ביותר לרבי, במקרה בו האדמו"ר זקוק לעזרה (כגון אדמו"ר זקן הזקוק לעזרה בהליכה) המשב"ק הוא המסייע לו. המשב"ק בדרך כלל הוא גם האחראי לסדרי קבלת הקהל, לשליחויות שונות, וכדומה. בחסידות חב"ד קרוי תפקיד זה בשם "מזכיר".
  • ניגון - בחסידות קיימת חשיבות רבה לניגון, והדבר אף מתאפיין בז'אנר מוזיקלי הידוע כ"מוזיקה חסידית". לחסידויות רבות יש מלחין, בין הידועים שבהם היה יעקב תלמוד שהיה מלחין ונגן החצר של חסידות גור, או רבי יעקב טאליחאנער שהיה מלחין לחסידויות הליטאיות, סלונים וקארלין. יש חסידויות, בהן הניגון בעל משמעות רבה יותר, האדמו"ר הוא המלחין, כגון בחסידות מודז'יץ, בה מודגש במיוחד נושא הניגון, ובחסידות ברסלב, בה מספרים שרבי נחמן מברסלב חיבר ניגון לכל דבר תורה שלו. בחסידות חב"ד מייחסים חשיבות רבה לניגון[1]ויש הרבה ניגונים המיוחדים לחב"ד - ניגוני חב"ד.
  • נסיעה - חסידים שגרים הרחק מאדמו"ריהם ומעוניינים לשהות עמם בשבתות ובחגים, נוהגים לעזוב את ביתם, לפעמים, אף בלי בני משפחתם, ו"נוסעים" אל האדמו"ר. בחצרות חסידיות רבות ייחסו חשיבות רבה ל"נסיעה". בעבר, במזרח אירופה, הייתה נסיעה כזו יכולה להימשך שבועות. גם כיום, חסידים הגרים בארץ אחרת מרבם, נוסעים אחת לתקופה לפרק זמן בן כמה שבועות. בגור, אף מקובל, שבמשך כל עשרת ימי תשובה, נשארים כל האברכים בבית המדרש הגדול בצל רבם.
  • קוויטל - בקשות החסידים לצדיק כתבו בפתקאות הנקראות "קוויטל". לרוב מצורף לקוויטל "פדיון" - סכום כסף שניתן כתרומה לרבי. הפדיון מהווה סמל לכך שהחסיד פודה עצמו ומשפחתו מצרות.
  • שטיבל - חסידים שהיו רחוקים ממקום מושב הרבי, היו נאספים בשטיבל לקיים מניין משלהם, ומתפללים בנוסח ספרד או בנוסח האריז"ל. היו גם מתכנסים שם להתוועדות חסידים בליל שבת, לסעודות "שלישית" ו"מלווה מלכה", שם ישבו ושרו מניגוני החצר, ולעתים, העלו סיפורים של הרבי והזכירו דברי תורה שלו. כך התחברו אליו ממקום מושבם, בשטיבל אף הרבו באהבת חברים, שהיוותה ערך עליון בחסידות.
  • שיריים - החסידים יושבים בטיש סביב שולחן אחד שבראשו יושב הרבי, המברך על הלחם לוקח מעט לעצמו ומחלק לחסידים. החסידים אכלו משיירי הרבי וראו בהשתתפות זו התעלות רוחנית והגעה לדביקות של ממש. לפי החסידות ישנה קדושה יתירה באוכל שבירכו האדמו"ר. מנהג זה נהוג ברוב החסידויות מלבד חסידות חב"ד (וחסידות ברסלב[2]).

השתייכות לחסידות

חצר חסידית ניכרת בראש ובראשונה בהנהגתו של האדמו"ר. החסידים מנהלים את חייהם לפי הדרכתו ופונים אליו כשהם נזקקים לסעד רוחני או חמרי.

מלבד זאת מתאפיינים החצרות בהקמת מסגרות ייעודיות לבני החסידות, תלמוד תורה לילדי החסידות, ישיבה לבחורי החסידות וכולל לאברכי החסידות, במוסדות החסידות ניתן דגש בין היתר על לימוד תורת החסידות. בנוסף לכך ישנם חסידוית שמקימות קופות צדקה שמתמקדות בנצרכי הקהילה, כמו בחסידות בעלז וחסידות ויז'ניץ.

בימינו פורחות חצרות חסידיות, המרוכזות כל אחת סביב אדמו"ר, שהוא בעל הסמכות הרוחנית העליונה על חסידיו. יש חסידויות שכחלק מהווייתן קולטות בעלי תשובה כדוגמת: חסידות ברסלב, חסידות חב"ד וחסידות בעלז.

בעגה החסידית היידישית נהוג לכנות את החסידים בשם לפי השתייכותם לחסידות מסוימת, כגון "חבדניק", "ברסלבער", "סלונימער" וכדומה.

חצרות שהסתעפו או התפצלו

חצרות חסידיות רבות התפצלו במשך הדורות, ונוצרו חצרות חסידיות נוספות. חלקן הוגדרו מחדש ובחלקן השינוי הוא טכני בלבד.

הסיבות להתפלגויות הן:

חסידות ברסלב לא התפלגה למרות שיש פלגים שונים בחסידות ברסלב, שכן אין לה הנהגת אדמו"ר מפטירת האדמו"ר הראשון רבי נחמן מברסלב ולכל פלג יש את ההנהגה הפנימית שלו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. חשיבות הניגון בחסידות חב"ד: קולמוס הנפש באתר צעירי חב"ד
  2. עיין שרפי קודש(-ברסלב) א', הוצאת משך הנחל.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0