עגה חרדית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אנ"ש)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"סובארו אברכים" הוא כינוי לסובארו ליאונה מתחילת שנות ה-90 שהייתה נפוצה בשימוש במגזר החרדי, במיוחד בציבור דל-האמצעים שבו.

למגזר החרדי עגה שמונחיה שאובים מהעולם הדתי וההלכה, מביטויים בארמית וביידיש, והם מושפעים ממושגי התרבות החרדית וההווי הישיבתי.

בשנת תשפ"ג יצרה האקדמיה ללשון העברית מילון עם מילים שהשתרשו בעגה החרדית[1].

יידיש והברה אשכנזית

הגם שהשימוש ביידיש כשפת דיבור יומיומית נפוץ בישראל בעיקר בציבור החסידי והירושלמי, לציבור החרדי האשכנזי בכללו יש זיקה רבה לשפה. גם חלק מהחרדים בני עדות המזרח, בעיקר אלה הקשורים לציבור הליטאי ולמדו במוסדותיו, משתמשים לעיתים בסלנג זה.

סיומת "עֶר" היא סיומת יידית ההופכת (בין היתר) שם עצם לתואר השם. כך למשל: צ'אלמער (שיבוש של 'ירושלמער', ירושלמי, מתייחס לצאצאי בני הישוב הישן), פונוביז'ער (יוצאי ישיבת פוניבז'), חברונ'ער (יוצאי ישיבות חברון) בריסקער (נוהג במנהגי בריסק/בוגר ישיבות בריסק).

העגה החרדית כוללת גם ביטויים שמקורם ביידיש, כגון:

  • צ'יקַאוֶוער - במקור ביידיש המילה טשיקאווער הוא מעניין, פיקנטי ועסיסי. בעגה הישיבתית הדבר מסמל התנהגות נועזת במידת-מה ופריצת המסגרת הישיבתית השמרנית.
  • ישיבֶע בּוחֶער (מלעיל) - "בחור ישיבה".
  • גישְׁמַאק - טעם והנאה. למשל, "יש לו גישמאק במצוות". "גישמאקער" - אדם נעים וחביב לסביבה.
  • פְרוּמֶער - בעל הנהגות "דתיות" בולטות, בלבוש ובצורת קיום מצוות. (במקור ביידיש: פרום, פרומקיייט = דת)
  • חֶנְיוׂק - מיושן, בלבושו, בהנהגותיו, או בדעותיו.
  • נַייעֶס - חדשות. בפועל (בעגה): לְנַייעס. אדם העוסק בחדשות ורכילות נקרא נייעסן.
  • פְּרוׂסטֶער - טיפוס המוני, מזלזל במצוות בעל אורח מתירני (במקור ביידיש: פראסט = רגיל. פראסטער = המוני).
  • דרעק - כינוי גנאי.

השפה החרדית מאופיינת בהגיית מילים מסוימות בהברה אשכנזית, במיוחד מילים הקשורות למושגים הלכתיים. בהגייה זו נהגית ת' רפויה כס'. לאחר חולם מלא וצירה - מבטאים י', וקמץ נהגה כחולם. כך המילה "טוֹטָפוֹת" תהגה כ"טויטופויס" (toytofoys).

התנועה האחרונה שבמילה מוחלפת לעיתים לתנועת ə, למשל המילה מִנְחָה תהגה כמִנְחֶה [minxə']. כך גם "פֵּייעס" (פאות), "לימוד" במלעיל (לימוד תורה), דעת תֵּיְירה (דעת תורה).

השם יעקב נהגה לעיתים כיענקב.

ההוויי הישיבתי והחסידי

באופן טבעי מושפעת העגה החרדית מן ההווי הישיבתי. כך למשל:

  • שְׁמוּס (שמועֶס) - ביידיש 'שמועס' היא שיחה. בהוויי הישיבתי הפכה המילה גם לביטוי של שיחת מוסר, הנאמרת בישיבות הליטאיות. פעמים רבות נזכרת המילה בלשון מזלזלת (כמו "לדבר איתו זה לשמוע שמועס", או בעגה: "השמיס לי").
  • ליל שישימלעיל) - מושג המתאר את הלילה שבין חמישי לשישי שבו יש הנוהגים ללמוד כל הלילה.
  • משב"ק - ר"ת 'משמש בקודש', במקור עוזרו של האדמו"ר, אך מתאר גם כל התנהגות של ליווי צמוד של אישים שונים. בשימוש בעגה גם כפועל: לְמַשְׁבֵּק = לשמש אישיות חשובה.
  • קְנֵייטש (ביידיש: קמט) - המילה משמשת גם לציון החלק הקדמי של המגבעת הליטאית והחב"דית, וכן לציון ה"פואנטה" של הסיפור, שורש העניין. למשל, "סוף סוף קלטתי את הקנייטש".
  • מַצֶב (במלעיל) - תיאור למאורע שעורר תכונה או התרגשות.
  • שויטה' תיאור למילה 'שוטה'.
  • אוחז' תיאור למשפט האם אתה חושב שהוא בחור טוב? האם אתה 'אוחז' 'מחזיק' 'תופס'
  • צוּ"ל - ר"ת של 'צדיק ורע לו'. מקביל לחנון ה"חילוני" ודומה ל"פרומער" ו"חניוק" (ראו לעיל). לעיתים מתלווה לכינוי קונוטציה שלילית של ניתוק מהעולם.
  • נַפְקַ"מ (נפקא מינה) - ביטוי הלקוח מן התלמוד שמשמעותו "מה ההבדל" או "מה יוצא מזה". לדוגמה: "מה הנפקם אם אני משלם לך מראש או בסוף הנסיעה?!". כאמור, ביטוי זה נפוץ מאד בשפה התלמודית, אך חדרה לעברית היומיומית אצל בוגרי עולם הישיבות.
  • לוֹמדֶעס - למדנות, עמקנות לימודית. משמש גם לסניטה במישהו ש"חופר" יותר מדי. כמו, "אל תעשה יותר מדי לומדעס".
  • שְטַייגֶען (מאידיש) - מצב של התעלות וצמיחה רוחנית בעיקר בתחום של לימוד התורה.
  • משבר (במלעיל) - דכדוך.
  • מויחין - הגייה אשכנזית של המושג הקבלי 'מוחין' והשאלתו לתיאור מצב של מוכנות נפשית עבור דבר מסוים, מקובלת בעיקר בציבור החסידי.
  • חברותא (נהגה בדרך כלל: חַבְרוסֶע) - בן זוג ללימוד משותף, כמקובל בישיבות מלבד שמיעת השיעורים. מושג זה מוליד מושג ישיבתי נוסף: שוק חברותות, מעמד ספונטני בו בני הישיבה מחפשים חברותא. בו אצל חסידי גור יכנו את החברותא "שותף" ("שׁוּתֶּף").

  • אַנַ"ש - ר"ת של "אנשי שלומנו". מתייחס ככינוי לחרדים השייכים לחוג מסוים (נמצא בשימוש בעיקר בקרב הקהילות החסידיות).

כל רווק חרדי יכונה הבה"ח (הבחור החשוב) וכל אדם חרדי נשוי יזכה בתואר "הרב" או: ר', ובפנייה בכתב יתווסף לרוב לאחר מכן "שליט"א" (ראשי תיבות של: "שיחיה לאורך ימים טובים אמן"). פנייה אל אדם מכובד תהיה בלשון נוכח רבים (אתם) או גוף שלישי נסתר. גוף נוכח רבים הוא במקרים מסוימים גם צורת הדיבור בין גבר זר לאישה ולהיפך.

ההווי הקנאי

מוטיבים נוספים

אורח חייה של החברה החרדית ואופייה השמרני - הכתיב את האופי של חלק מהביטויים הנפוצים.

ההימנעות מניבול פה ושמירה על טוהר הלשון הם מוטיבים חשובים בשפה. כך, למשל, אישה הרה תכונה לעיתים בלשון נקייה: היא "במצב" או "מחכה". במקומות רבים נמנעים מלאזכר את שמה של מחלת הסרטן, והיא מכונה כ"המחלה הנוראה", "המחלה הידועה", "יענע מחלה" (=באידיש: אותה מחלה) או סתם: "המחלה". רבים אף נמנעים מלקרוא לחיית החזיר בשמה, אלא מעדיפים לומר "דבר אחר", לדוגמה: "הגויים אוכלים בשר דבר-אחר". בקרב קהילות מסויימות ישאלו חבריו של החתן אחר האירוסין 'אצל מי אתה חתן?', במקום לשאול 'עם מי התארסת?' שהיא שאלה העוסקת בכלה עצמה.

ברוך ה', אם ירצה ה' ובעזרת ה' - הם ביטויים שכיחים שאימוצם לשפה מבטא את האמונה באלוקים ובהשגחה פרטית[2]. הבטחות ילוו בהיגד "בלי נדר", שמשמעו הוצאה מכלל אפשרות שהמבטיח נָדר לקיים את שהבטיח, כך שבמידה ולא קיים את שהבטיח לא יעבור על החיוב ההלכתי לקיים נדר[3].

"זיי געזונט" (= 'תהיה בריא' בשפת היידיש) אינה רק ברכת בריאות, אלא אות מוסכם בין שני האנשים המשוחחים על סיום השיחה.

עולם השידוכים מלא במונחי עגה. "סידור מלא" הוא כינוי להסדר שלפיו משפחת הכלה מביאה כנדוניה סכום מלא לקניית דירה (מכונה גם: קעסט). "חצי-חצי" - הסכם נישואין שבו הורי החתן והכלה מתחלקים בהוצאות בשווה, מונח זה ישמש לעיתים ככינוי למוצאו העדתי המעורב של המדובר או המדוברת המשולב משני עדות (לרוב עדות מזרח - אשכנזי) - "הם מחפשים חצי- חצי". בחור או בחורה בגיל המתאים לנישואין יישאלו האם הם "שומעים" (הצעות לשידוכין). "גיבנת" היא אח או אחות ש"תוקעים" את אחיהם הצעיר מ"לשמוע" שידוכים, משום שבמשפחות רבות נהוג שהילדים נישאים לפי סדר הגילאים. "לסגור" או "לשבור צלחת" משמע להתארס, ולחילופין 'שברו שידוך' כאשר בני הזוג נפרדו קודם הנישואין. "ווארט" הוא כינוי לשתיית ה"לחיים" וההכרזה הרשמית על האירוסין בין הבחור לבחורה. 'מל"ג' הוא ראשי תיבות של הביטוי "מיועד להיות גיס/גיסה", שבו מכונים החתן או הכלה אצל בני משפחת המחותנים. זו"צ (זוג צעיר) הם החתן והכלה הטריים. דירת סלח לי או דירת עוף מפה הוא כינוי לדירה קטנה שרוב הזוגות הצעירים מתגוררים בה בתקופה שאחרי החתונה, כיון שבכל פעם שרוצים לעבור ממקום למקום בדירה צריכים לבקש סליחה מבן הזוג עקב הצפיפות.

על אדם שמת יעדיפו לומר כי הוא "נפטר", ואילו הביטוי "מת" נתפס כמזלזל. כאשר מדובר ברשע יוצא דופן שמת, הביטוי בעגה החרדית הארכאית אל מותו תהיה במונח "התפגר", כלומר נעשה פגר. באזכור שמו של אדם שנפטר, יצמידו לו את ההיגד המקובל גם בשאר החברה: "זכרונו לברכה", ואולם כאשר מדובר באדם צדיק או קרוב לזה - יאמרו: "זכר צדיק לברכה". בשפה הכתובה יופיעו תמיד ביטויים אלה בראשי תיבות: ז"ל, זצ"ל. לגבי דמות יוצאת דופן בצדקות, יתארך הביטוי למילים "זכר צדיק וקדוש לברכה", ואלה יופיעו בראשי התיבות: זצוק"ל. אצל אדמורי"ם חסידיים ההיגד יתארך אף יותר: "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא", ובראשי תיבות: זצוקלה"ה או לחילופין "זכותו יגן עלינו", ובראשי תיבות זי"ע. ביטוי נוסף על אדם שנפטר - הוא "עליו השלום", ובשפה הכתובה: ע"ה. ביטוי זה רווח כלפי דמויות התנ"ך: אברהם אבינו עליו השלום - אאע"ה. משה רבינו עליו השלום - מרע"ה. דוד המלך עליו השלום - דהע"ה. בשנים האחרונות קיימת מוסכמה בלתי כתובה בעגה החרדית, כי הביטוי "עליה השלום" שמור לנשים בלבד, ואילו הביטויים: ז"ל ו-זצ"ל לגברים.

גם לעונות מסוימות בשנה יש כינויים ייחודיים בעולם החרדי:

  • בין הזמנים (במלעיל) - התחליף הישיבתי לסמסטר "זמן". השנה מתחלקת לשלושה 'זמנים': בין ראש חודש אלול עד יום הכיפורים, בין א' בחשוון לא' בניסן ובין א' באייר למוצאי תשעה באב. תקופות אלו נקראות 'זמן אלול', 'זמן חורף' ו'זמן קיץ', בהתאמה. החופשות נקראות "בין הזמנים". תקופת בין הזמנים שבקיץ היא בדרך כלל זמן החופשה החרדי המשפחתי.
  • אלול (נהגה במלעיל) - אלול הוא החודש שלפני הימים הנוראים. זוהי תקופה בעלת משמעות רבה בישיבות ובכל העולם החרדי כתקופה שבה על האדם לחזור בתשובה על מעשיו ולהתחזק בקיום המצוות ושמירת סדרי הישיבה. דגש רב מושם אז על לימוד מוסר וקרבה לאלוקים.

הערות שוליים

  1. ^ איציק ברנדויין, מילון האקדמיה ללשון העברית: מיהו צ'יקאווער ומי אנ"ש, באתר ערוץ 7
  2. ^ ראו בספר 'של"ה' (שער האותיות, אות אל"ף - אמת ואמונה, סימן מו): "בכלל דביקות האמונה, שיאמר על כל פעולה שרוצה לעשות, אפילו לזמן קרוב, יאמר: אעשה זה אם ירצה השם, הן שיהיה דבר גדול או דבר קטן, וסימנך 'עצת ה' היא תקום' (משלי יט, כא), 'היא' ראשי תיבות א'ם י'רצה ה'שם, ואז 'תקום', ו'אי"ה מקום כבודו' (קדושת כתר מוסף שבת ויו"ט)". עוד שם (סימן נג): "ובזה יתבאר מה שדרשו (תנחומא וישב, ח), 'כי ה' אתו' (בראשית לט, ג), שם שמים שגור בפיו... הענין שם שמים שגור, הוא על דרך שפירשתי, שבכל ענין שבעולם אמר 'אם ירצה השם', או 'בעזרת השם', או 'בשביל השם' אני עושה, וכיוצא בזה".
  3. ^ ראו 'קיצור שולחן ערוך' (סימן סז סעיף ד): "צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה, שיאמר 'בלי נדר'. וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות, כדי שלא יכשל חס ושלום בעוון נדרים".
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0