חסידות סאטמר
 | |
| מידע | |
|---|---|
| מקום ייסוד | סאטו מארה |
| תאריך ייסוד | 1905 |
| מייסד | רבי יואל טייטלבוים |
חסידות סאטמֶר (באיות המקובל בחסידות: סאטמאר) היא חצר חסידית שהוקמה על ידי רבי יואל טייטלבוים ב-1905 (תרס"ה), בעיר סאטו מארה[1] שבטרנסילבניה (כיום ברומניה). החצר היא ענף של חסידות סיגעט. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר מרכזה לוויליאמסבורג בניו יורק שבארצות הברית, שם הפכה לחסידות הגדולה בעולם. אחרי פטירתו של האדמו"ר הראשון הנהיג את החסידות אחיינו, רבי משה טייטלבוים. סמוך לפטירתו בשנת תשס"ו (2006), היא התפצלה בין שניים מבניו, הרב אהרן טייטלבוים, (המכונים ״אהרונים״) שחצרו בקריית יואל, והרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, (המכונים ״זאלונים״) שחצרו בוויליאמסבורג.
החסידות מתאפיינת בקנאות ובהתנגדות אידאולוגית לציונות ולישראל.
תולדות החסידות
ייסוד
ערך מורחב – רבי יואל טייטלבוים
בתרס"ד נפטר רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגעט. בנו, רבי חיים צבי טייטלבוים, ירש אותו בתפקידיו כמנהיג החצר, רב הקהילה האורתודוקסית בעיר וראש הישיבה בה. מיעוט קטן של חסידים תמך בבנו הצעיר, רבי יואל טייטלבוים, שעזב את העיר והשתקע לבסוף בסאטו מארה (סאטמר בפי היהודים)[2] באלול תרס"ה.[3] שם החלה להתגבש סביבו חצר קטנה משלו, והחלו לכנותו "הרבי מסאטמר."[4]
בסיס התמיכה שלו גדל בהדרגה. ב-תרע"א (1911) התמנה לרב העיירה אורשיווא, לשם העביר את ישיבתו, ובהתאמה נודעו אנשיו כ"חסידי אורשיווא."[5] ב-תר"פ (1920) חילק חוזה טריאנון את שטחי צפון-מזרח הונגריה, בהם ישבו חסידי סיגט, לרומניה ולצ'כוסלובקיה. בשל הפיצול הגאוגרפי ויוקרתו העולה של האח הצעיר עברו אליו רבים מאנשי הרב חיים צבי. תהליך זה הושלם לאחר מותו הפתאומי של הבכור ב-תרפ"ו (1926); אף כי בנו הרב יקותיאל יהודה בן הארבע-עשרה ירש אותו כאדמו"ר מסיגט, נעשה רבי יואל למנהיג החצר בפועל, והרוב הגדול של החסידים פנו אליו.[6] בשנת 1926 התמנה לרב בעיירה קראלי, וב-1928 נבחר לרב הקהילה האורתודוקסית בסאטמר, אם כי כהונתו אושרה רק לאחר שנתיים של מאבק והוא עצמו המתין עד 1934 לפני שקיבל את המשרה.
במרץ 1944 (ה'תש"ד) נכנס הצבא הגרמני להונגריה והוחל בגירוש היהודים למחנות. חסידי האדמו"ר העבירו אותו לקלויזנבורג במטרה להבריחו מעבר לגבול אל רומניה, אך הוא נתפס והושם בגטו המקומי. הוא ניצל כשנבחר להיות אחד היוצאים ברכבת קסטנר, ולבסוף הגיע לשווייץ. מרבית חסידיו נספו בשואה יחד עם יתר יהדות הונגריה.
ב-ה'תש"ה עלה לארץ ישראל, אך כעבור כשנה עבר לארצות הברית.
התבססות מחדש
כשהוא מלווה על ידי כשבעים איש הקים הרב טייטלבוים מחדש את חצרו בוויליאמסבורג שבברוקלין. ב-ה'תש"ח התאגד "קהל יטב לב דסאטמאר בע"מ" (.Congregation Yetev Lev D'Satmar, Inc).[7] התקנות הכירו בו כמנהיג הרוחני של הקבוצה לכל ימי חייו.[8] הרב טייטלבוים הקים תשתית חברתית ענפה שהתפתחה עם גדילת החסידות. הוא הקפיד על אי-תלות מוחלטת בכוחות חיצוניים, כולל בתחום גיוס הכספים.[9] אליעזר ליפא (לאופולד) פרידמן, שניהל בנק בצ'כוסלובקיה בטרם המלחמה, מונה על ידו לראש קהל 'יטב לב' והיה העסקן המוביל בסאטמר עד לפטירתו ב-ה'תשל"ב.[7] כמו בקהילות הונגריות אחרות שהתמקמו בברוקלין, סירב האדמו"ר להצטרף לרשת החינוך החרדית-ליטאית הקיימת, והקים אחת משלו.[10] הוא חשש מרישום ילדות לבתי-הספר של "בית יעקב" ולכן פתח את רשת המוסדות "בית רחל" לבנות. זאת, על אף שרבים מאנשיו התנגדו להקמת מוסדות לנערות, דבר שלא היה נהוג בהונגריה הכפרית.[11] כחלק מחזונו להיבדל מהעולם החיצון, עודד את חסידיו – רבים מהם דוברי גרמנית או הונגרית – לדבר יידיש בלבד. מספר עיתונים ובתי הוצאה לאור שהוקמו לשם כך דאגו לספק חומר קריאה מגוון, והדור הראשון של ילדים דיבר בשפה באופן בלעדי ובאיכות גבוהה, בניגוד ליידיש הרצוצה של הוריו.[12]
חסידות סאטמר גדלה במהירות: ב-ה'תשכ"א היו רשומים בקהל ייטב לב בוויליאמסבורג 860 בתי-אב, ובהם כ-4,500 נפש. חסידות סאטמאר סחפה מצטרפים חדשים רבים: בין ראשי בתי האב, רק כמחצית נמנו עליה לפני המלחמה ועוד 9% היו חסידי סיגעט.[13] ב-ה'תשכ"ח מנתה החסידות 1,300 בתי-אב בעיר ניו יורק, שעשו את סאטמר לחסידות הגדולה ביותר בה.[14] ב-כ"ד בשבט תשכ"ח לקה האדמו"ר בשבץ שהותיר אותו משותק למחצה ופגע מאד בתפקודו. הנהגת סאטמר בפועל עברה לידי קבוצה מצומצמת שכללה את הרבנית אלטא פייגא טייטלבוים, הנהלת הקהילה ומספר גבאים. מצב עניינים זה הוסיף להתקיים עד לפטירתו ב-כ"ו באב ה'תשל"ט.
פלגים בחסידות
לאחר פטירתו של רבי יואל, אשר לא השאיר אחריו צאצאים, התנהל תהליך ממושך של מינוי יורש.[15] לבסוף בחרה הנהלת הקהילה את רבי משה טייטלבוים שהיה בנו של אחיו בעל עצי חיים. וזאת למרות התנגדותה של אלמנתו של רבי יואל הרבנית אלטא פייגא.[16]
קבוצה קטנה, ביניהם גורמים בהנהלת הקהילה בגיבוייה של האלמנה המתנגדת, מיאנה להכיר ברבי משה, והתהוותה מתיחות בינו לבינם. הוא ובנו הבכור, הרב אהרן טייטלבוים, שמונה לרב בקריית יואל ונחשב כיורש המיועד, הואשמו על ידם בסגנון הנהגה ריכוזי ובהיעדר קנאות מספקת. רוב בני הקבוצה שקיבלה את השם 'בני יואל', גרו בעיקר בקריית יואל,[17] שם הם פתחו בית-כנסת נפרד והתרכזו סביב הרבנית אלטא פייגא, שהוסיפה להחזיק בכוח רב. במשך הזמן הוחרם בית הכנסת על ידי הרב אהרן אך לבסוף הושגה פשרה ב-1997.[18]
קבוצה קטנה נוספת של תלמידים בישיבת סאטמאר פרשה, הקבוצה הונהגה בידי הרב יוסף יחיאל מיכל ליבוביץ, שעבר למונסי והתחיל להנהיג כאדמו"ר מניקלשבורג.[19]
בינתיים הוסיפה החצר לגדול: באמצע שנות השמונים היו רשומים למעלה מ-10,000 גברים כחברים בקהל בוויליאמסבורג.[20] בתחילת שנות האלפיים, כאשר חלה הרב משה, החלה החסידות להתפלג לשני חלקים: תומכי בנו הבכור, הרב אהרן טייטלבוים ותומכי בנו השלישי, הרב זלמן לייב טייטלבוים. ולאחר פטירת האב בכ"ו בניסן תשס"ו (24 באפריל 2006) הוכתרו שני הבנים כאדמורי"ם, המנהיגים כיום שתי חסידויות שכל אחת מהן מקיימת מוסדות נפרדים.
האחים לא שוחחו ביניהם במשך כעשרים שנה (חוץ משיחה אחת בטלפון בערב פסח ה'תש"פ בעת שחלה האח רבי ליפא טייטלבוים במהלך מגפת הקורונה).[21]
ב-2006 מסרו מקורות בחצר כי היא מונה 119,000 נפש[22] - מהם התגוררו, לטענת הדוברים, כ-50,000 בוויליאמסבורג,[23] ו-19,000 בקריית יואל.[22] קהילות נוספות של סאטמר קיימות בארצות הברית, בישראל, בבריטניה, באנטוורפן, במונטריאול, בסאו פאולו ובמלבורן. גם הסוציולוג פרופ' סמואל היילמן נקב במספר דומה.[24] האנתרופולוג הבלגי ז'אק גוטווירת, לעומת זאת, כתב ב-2004 כי החצר מונה 40,000 נפש בארצות הברית ועוד 10,000 ביתר העולם.[25] הוושינגטון פוסט אמד את שווי הנכסים בבעלות החצר בכמיליארד דולר, נכון ל-2006.[22]
מאפיינים
התנגדות לציונות
אחד המאפיינים המוכרים של חסידות סאטמאר הוא מאבקה החריף נגד מדינת ישראל והמפעל הציוני, בהתאם לשיטתו של מייסדה, שראה בציונות שורש כל רע והגורם העיקרי לכל הצרות שאירעו לעם ישראל במאה השנים האחרונות. כלשונו[26]: ”אם ניקח כל פירצות הדור, והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזניים השני', תכריע [המדינה] את הכל, שהוא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו.”. רבי יואל סבר שהשתתפות בבחירות למדינה אסורה ביהרג ואל יעבור מפני שהיא כוללת שלוש עברות החמורות.
חסידי סאטמאר נחשבים כאנטי ציונים ומציגים עצמם כשומר האידאולוגי של כלל הציבור החרדי. הם גדולי התורמים לעדה החרדית ולמוסדות חרדיים אחרים שאינם מקבלים תקציבים ממדינת ישראל, ורבי יואל עצמו הקים עבורם את המוסד "קרן הצלה".
עם זאת, רבי יואל גילה גם פרגמטיות ובנושאים רבים נטורי קרתא הקצינו יותר ממנו. כך למשל לא נמנע רבי יואל להפגש עם רבנים ואדמו"רים אשר נמנים עם שורות אגודת ישראל ואף התעקש להספיד את רבי אהרן קוטלר, מי שקבע בניגוד לדעתו שהשתתפות בבחירות היא מצווה ו"חוב קדוש". כמו כן, לא התנגד להשתתפות בבחירות לעירייה, שלדעתו כל זמן שאינם כוללים הצהרת אמונים למדינה וחוקיה או החלטות בנוגע לתקצוב כנסיות או לשפיכות דמים הרי הן כבחירות לוועד בית. כמו כן, רבי יואל התנגד להפגנות נגד מדינת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים מחשש פיקוח נפש. בניגוד לנטורי קרתא הקטנה, הוא ויורשיו מעולם לא נפגשו עם או תמכו בקבוצות פלסטיניות או איסלאמיות אלא פעלו נגד המדינה עצמאית.
חסידי סאטמאר נמנעים מלבקר בכותל המערבי, לאחר שחרורו ב-1967 תשכ"ז בשל חשש שהדבר יהווה הכרה במדינה ומתן לגיטימציה.
כיום האחיין רבי אהרן נוקט לכאורה בקו מתון יחסית ואף השלים עם גיסו הרב ישכר דב רוקח האדמו"ר מבעלזא. לעומת זאת האחיין השני, רבי זלמן לייב, נחשב כקנאי יחסית ותומך בקנאי ירושלים, ואף רבים מ"בני יואל" שבו והכירו בהנהגתו.
קהילה
בזמנו של רבי יואל, התבססה החסידות על הערצה כלפיו. בהתאם לדעתו "שנשתכחה תורת הבעל שם טוב", התאפיינה החסידות כהתארגנות של אנשים ההולכים בדרכו האידיאולוגית, ומחזיקים מוסדות לצורכי הקהילה, ולא כחסידות, שבה העיקר הוא עצם ההתקשרות לאדמו"ר העומד בראשה. בדומה לכך נוסדו בארצות הברית קהילות רבות שאנשיהן ראו בו "גדול הדור". בוויליאמסבורג נפתחו בתי כנסת רבים של החסידות, ולא הייתה חובה להתפלל עם האדמו"ר בכל שבת וחג.
לאחר פטירתו, החל אחיינו רבי משה טייטלבוים להפוך את הקהילה לחסידות מן המניין, שבה הציבור מחויב לתקנותיה ומרוכז סביבו. בנו רבי אהרן טייטלבוים היה מהגורמים הדומיננטיים שפעלו בכיוון זה.
הפלג של רבי אהרן מבוסס כחסידות בדגם המקובל, אף יותר מזו של אביו. לעומת זאת רבי זלמן לייב שואף להשיב את הסגנון שרווח בימי האדמו"ר הראשון. רוב הקהילות הקשורות לסאטמאר, כמו שאפראן ופאלטישאן, מזוהות עם חצרו או עם בני יואל, לעומת חלק מקהילות הקשורות לסאטמאר כמו ספינקא בית יצחק, וקארלסבורג ויליאמסבורג, ועוד, נוטים לחצר ר' אהרן.
הנהגה ציבורית
רבי יואל עודד את חסידיו לצאת לעבוד, וסבר שהלימוד הקבוע בכולל אינו נחלת הכלל. הוא הדגיש את מצוות החסד ותבע מחסידיו לתת צדקה ככל יכולתם. חסידות סאטמאר הקימה בארצות הברית ובארץ ישראל ארגוני חסד העוסקים בסיוע למאושפזים בבתי חולים ולבני משפחותיהם ובעזרה רפואית מקצועית. חלק מחסידי סאטמאר תורמים אף מחוץ לקהילה.
חסידי סאטמאר נוהגים להתכנס במרכז החסידות בכ"א בכסלו, יום הצלתו של רבי יואל מהנאצים. כמו כן נערכים טישים בכ"ו באב, יום פטירת רבי יואל, ובכ"ו בניסן יום פטירת רבי משה. בשמחת תורה ושבועות נוסעים כל חסידי סאטמאר אל האדמו"ר ובמוצאי שמחת תורה מתקיים מעמד ה"באגלייטן" בו מלוים אלפי החסידים את האדמו"ר בדרכו לביתו.
בית דין צדק קהל יטב לב
"ביד"צ קהל יטב לב" של חצרו של רבי זלמן לייב מעורב בהנהגת הקהילה, ורבי זלמן לייב מעביר החלטות להכרעתם או מתייעץ בדעתם. רבי זלמן לייב משמש כגאב"ד הבד"ץ וחותם על הכרוזים של הבית דין בתור "אבדק"ק סאטמאר". חברי בית הדין כהיום הם: הרב חיים דוד כ"ץ (דומ"ץ הקהילה בבורו פארק), הרב יקותיאל יהודה (זלמן לייב) פיליפ והרב שלמה יהודה (לייב) וינברגר (אב"ד פאיע) כראב"ד כיהן רבי ישראל חיים מנשה פרידמן עד לפטירתו, לאחר פטירת הרב פרידמן לא מונה תחתיו ראב"ד חדש.
לבית דין מערכות כשרות ושחיטה, משחטות עופות ובקר, בתי הוראה, סידור גיטין וקידושין ושאר צרכי בית דין.
החסידות בישראל
במקור כל אחד משני הפלגים של חסידות סאטמאר בישראל מונה כחמש מאות בתי אב. בירושלים משתייכת רוב הקהילה לפלג של רבי זלמן לייב (זאלוינים) ורוב הקהילה בבני ברק השתייכה לפלג של רבי אהרן (אהרונים). כיום לאחר הפיצול בבני ברק בין ראשי הקהילה לרב המקומי הרב חיים הערש מייזליש, רוב הקהילה משתייכת להרב מייזליש, לחסידות תלמודי תורה וישיבות בשתי הערים. קהילות קטנות יותר קיימות באלעד ובבית שמש.
בירושלים נבנה שיכון סאטמאר בין השכונות עזרת תורה ותל ארזה ובו מתגוררות מאות משפחות.
בבני ברק נמצא שיכון סאטמאר ברחוב קדושת יום טוב (בין רחוב חזון איש לרחוב עזרא) ובו מתגוררות כ-500 משפחות.
חסידי סאטמאר מהר"א בבני ברק מפעילים ארגון חסד בשם "התמר" המחלק אוכל ומצרכים בבתי חולים. במאי 2020 נוצר פיצול בקהילה זו, ראשי הקהילה וקבוצה בת כ-100 משפחות, התפצלו מבית הכנסת המרכזי בראשות הרב חיים הערש מייזליש, בה נותרו כ-300 משפחות, המתח בין הצדדים גלש לעימותים פיזים.[27]
לחסידי סאטמאר מהרז"ל בבני ברק יש בית כנסת ברחוב נחמיה בעיר, כמו"כ יש להם חיידר ובית ספר לבנות בעיר.
בית הכנסת הישן של החסידות בירושלים ("אוהל רחל", על שם בתו של רבי יואל) השוכן על גבול מאה שערים, שייך לחסידי רבי זלמן לייב. הוא מפורסם בשל ההפגנות היוצאות ממנו, ובפרט עקב תקרית בשנת 2005 שבה פרצו שוטרים למקום בעקבות הפגנה על חילול קברים בכביש 6. בית הכנסת שופץ בשנת תשע"ז.
רבני החסידות בישראל הם:
- הרב חיים צבי טייטלבוים, בנו של רבי זלמן לייב, רב חסידי אביו בירושלים ובקריית יואל
- הרב חיים הערש מייזליש, ראש ישיבת סאטמאר ומנהיגם של חסידי סאטמאר בבני ברק.
- הרב משה זאב זורגר דומ"ץ הקהילה בירושלים
- הרב שלמה יהודה הירש חבר ביד"ץ העדה החרדית ודומ"ץ הקהילה בירושלים
- הרב משה טייטלבוים (אחיו של האדמו"ר מסאסוב), דומ"צ חסידי רבי אהרן בירושלים
- רבי אליהו כ"ץ (בני ברק), רב שיכון סאטמאר בבני ברק (נפטר ב-2018)
- הרב יהושע רוזנברגר חבר בד"ץ העדה החרדית ומנהיג קהילת שערי רמ"א בבית שמש
בעבר כיהן רבי זלמן לייב (האדמו"ר הנוכחי) כרב הקהילה בירושלים.
רבי משה אריה פריינד היה מנהיג הקהילה בירושלים והשפיע רבות על אופי החסידות בישראל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה רוזמן, "בית סאטמאר", בתוך: ראשי גולת אריאל, ניו יורק תשל"ו, עמ' ל"ט-ס"ב.
קישורים חיצוניים
- אבישי בן חיים, מכתב חריף כנגד הציונות נשלח לנשיא ארה"ב בשם האדמו"ר מסאטמר, באתר nrg, 8 ביולי 2009
- זאב גלילי, מה מריץ את חסידות סאטמר, באתר "היגיון בשיגעון"
- אריה ארליך, מלכות של חסד, משפחה, כ"ט בכסלו תשע"ג
צח יוקד, אחרי שעשו מיליארדים מנדל"ן, הסגפנות של חסידי סאטמר התחלפה בחופשות סקי, באתר הארץ, 1 ביולי 2021- מייקל פאוול, Sons of the Father. וושינגטון פוסט, 4 ביוני 2006
- ג'וש פ. המילטון, Hasidic Rabbi's Sons Fight Over $500 Million Religious Empire. בלומברג, 25 באפריל 2006.
- דניאל ג'. וייקין, The Heir Unapparent; Brothers' Feud Fractures a Hasidic Community. הניו יורק טיימס, 24 בינואר 2002.
הערות שוליים
- ^ בעיירה זו הייתה חצר נוספת שנתייסדה על ידי רבי ישכר בער מסאטמר, בן רבי מרדכי מנדבורנה. חסידות פיטסבורג נחשבת להמשך שלה.
- ^ דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה, עמ' 372.
- ^ בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
- ^ שן, עמ' 372.
- ^ יחיאל צבי לייבוביץ. ספר יזל מים מדליו. הוצאה עצמית, 2000. עמ' 58.
- ^ יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת"צ־תש"ד, מכון ירושלים, 1988. עמ' 73-74.
- ^ 7.0 7.1 מינץ, עמ' 31.
- ^ פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס. יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
- ^ קרנצלר, עמ' 112-113.
- ^ קרנצלר, עמ' 54.
- ^ קרנצלר, עמ' 57.
- ^ Bruce Mitchell, Language Politics And Language Survival: Yiddish Among the Haredim in Post-War Britain, Peeters Publishers, 2006, עמ' 54-56.
- ^ רובין, עמ' 47, 262.
- ^ Jerome R. Mintz, Legends of the Hasidim, University of Chicago Press, 1968. עמ' 42.
- ^ יובל אליצור, הרבנית פייגה מעכבת מינוי יורש, מעריב, 21 באוגוסט 1979
- ^ מינץ, עמ' 126-128.
- ^ מינץ, עמ' 209-211.
- ^ ג'וזף ברגר. Hasid Rebels Sue Main Sect For Religious Persecution. ניו יורק טיימס, 5 במרץ 1997; ג'וזף ברגר, Dissidents Gain With Kiryas Joel Pact, ניו יורק טיימס, 12 במרץ 1997.
- ^ George Kranzler, Hasidic Williamsburg: A Contemporary American Hasidic Community, Jason Aronson, 1995. עמ' 229.
- ^ קרנצלר, עמ' 11.
- ^ דרמה בסאטמר: האחים האדמו"רים שוחחו בטלפון, באתר בחדרי חרדים, 13 באפריל 2020
- ^ 22.0 22.1 22.2 מייקל פאוול. Succession Unclear After Grand Rebbe's Death, וושינגטון פוסט, 26 באפריל 2006.
- ^ מייקל פאואל. Hats On, Gloves Off. ניו יורק מגזין, 8 במאי 2006.
- ^ ,Lawrence Joffa Rabbi Moshe Teitelbaum. הגרדיאן, 14 ביולי 2006.
- ^ Jacques Gutwirth. La renaissance du hassidisme: De 1945 à nos jours. Odile Jacob, 2004. עמ' 69.
- ^ ויואל משה, מהד' תשל"ח, בהקדמה, עמ' יא
- ^ איתי בלומנטל, תיעוד מבני ברק: עימות פנימי בחסידות סאטמר גלש לאלימות, באתר ynet
33768208חסידות סאטמר