צדקה (מצוה)

קופת צדקה יהודית מעוצבת בחזית בית הכנסת של חסידי צאנז בצפת

צְדָקָה היא מתן עזרה חומרית או מנטלית לנזקק אשר חלקה מוטלת כחובה הלכתית וחלקה ניתנת על בסיס התנדבותי. בהלכה נחשבת הצדקה למצווה מהתורה, וקיימים דיונים ופסקי הלכה רבים סביבה. הדאגה לעניים במתן צדקה והקמת מוסדות צדקה ציבוריים תפסה מקום מרכזי במסורת היהודית ובחיי הקהילה היהודית לאורך ההיסטוריה. פסוקים רבים בספרות הנבואה בתנ"ך מדברים בשבח הצדקה, ואמרות רבות של חז"ל עוסקות בחשיבותה ובגמול הדתי והחברתי הנובע ממנה.

מקורות תנ"כיים

במקרא מופיעות מצוות רבות שמטרתן להקל על חיי החלשים שבחברה. כך למשל, בספר שמות בפרשת משפטים נאסר על אדם שנותן לעני הלוואה לקחת ממנו עירבון קבוע, כגון שמלה, הנדרשת לחייו התקינים של הלווה. גם בספר ויקרא בפרשת בהר, בהקשר של דיני מכירת קרקעות ועבדים, מצווים בני ישראל "להחזיק" באחיהם הדלים, למנוע מהם להימכר לעבדות, ובמידה ונמכרו - לפדות אותם.

מקור ייחודי למצוות הצדקה בתורה נמצא בספר דברים בהקשר לשמיטת כספים:

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ

— דברים טו, ז-יא

מקור זה מיוחד בכך שבניגוד לכל שאר המקומות בתורה בהם ברור כי הצדקה נעשית על ידי הלוואה שאמורה לשוב בסופו של דבר לידי המלווה, והציווי העיקרי לגביה הוא באיסור להרוויח ממצבו הדחוק של העני על ידי ריבית - בפסוקים שבספר דברים מופיעה מצווה על נתינה של כסף שסביר מאד שלא ישוב לידי הנותן.

נתינת הצדקה נחשבת במקרא לאחד מהמעשים הבסיסיים שנדרשים מהאדם. והנביא יחזקאל אף תולה את חורבן סדום ועמורה בחטא ההימנעות מנתינת הצדקה על אף שהיה להם את האמצעים הכלכליים לכך.

בתורה כולה מופיעה המילה "צדקה" מפורשות רק שלוש פעמים. בבראשית טו, ו נאמר על אמונתו של אברהם בהבטחות ה': "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". בפרק יח פס' יט מביע אלוקים אמון באברהם ואומר: " כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". ובספר דברים כד, יג מסופר על מצב בו עני לווה כסף מאדם בעל אמצעים ונותן לו כערבון את הבגד עמו הוא מתכסה בלילה ואז המלווה מחזיר לו בכל לילה את הערבון- "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת־הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". מפסוקים אלה ניתן ללמוד כי התורה תפסה את המושג 'צדקה' במובן רחב מזה המקובל בשיח הציבורי כיום, ומשמעותה קרובה יותר למשמעות המילה 'צדק' - כלומר דבר נכון וישר שראוי לעשותו. (ראו למשל בהקבלה ל'משפט' בספר דברים לג,כא: "צִדְקַת ה' עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל" וכן בישעיה ה,טז).

בספרי הנביאים והכתובים מופיע סוג נוסף של צדקה - נתינת מזון או בגדים לעני (במקום הלוואה כספית). כך הנביא דורש מהעם ביום צומם: ”הלוא זה צום אבחרהו ... הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם.” (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, ו'-ז')

בהגות היהודית ובהלכה

לקראת סוף ספרו "מורה נבוכים" מגדיר הרמב"ם את הצדקה באופן הבא: "הביטוי צדקה גזור מן צדק. צדק הוא לספּק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו. אך בספרי הנבואה, החובות המוטלות עליך כלפי זולת — כאשר קיימת אותן — אינן קרויות צדקה בהתאם למשמעות הראשונה, מפני שאם אתה משלם לשכיר את שכרו או פורע את חובך אין זה נקרא צדקה. אבל בחובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה כגון איחוי שברו של כל בעל שבר, הן קרויות צדקה." (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נג, ע"פ תרגומו של שוורץ). יש לשים לב שעל פי הגדרה זו הצדקה הינה רשות ולא חובה והיא מוטלת על האדם כחובה מוסרית בלבד, שינהג כאדם טוב, ואין פירוש המילה נגזר משורש צדק במובנו המקורי.

בסוף מסכת פאה, העוסקת כמעט כולה במתנות עניים, מובאת משנה אחת המתארת את חיוב נתינת הצדקה כלפי עני זר המגיע למקום היישוב. המשנה מגדירה את כמות הכסף שחייבים בני העיר להשקיע בנתינת מזון ומקום לינה לאותו עני. החובה, לפי אותה משנה, מוטלת על מוסדות הציבור - הקופה והתמחוי, ולא על כל אדם בנפרד. לרוב הדעות בראשונים בני עיר אף יכולים לכפות על אחד מהם נתינת צדקה, בהתאם לפסק ההלכה הרווח הקובע ש"כופין על הצדקה" - הלכה נפוצה ומוסכמת גם על ר"י הזקן, רבנו גרשום, הרמב"ם ואחרים. מאידך, רבנו תם סבור כי לא ניתן להכריח אדם לתת צדקה. בימינו, פסק הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, אין לכפות אדם לתת הצדקה.

החובה לפרנס את העני "כדי מחסורו" מוטלת על כל הציבור ולא על תורם יחיד בלבד. בית דין רשאי לכוף אדם שאינו נותן צדקה, כפי מה שאומדים אותו שהוא ראוי ליתן. כל עיר בישראל צריכה למנות גבאי צדקה לאסוף את כספי הצדקה מאת התורמים ולחלקם לעניים.

ערך מורחב – גבאי צדקה

על פי פרשנות חז"ל הפסוקים בספר דברים מתייחסים למצוות הצדקה מכמה היבטים: למי יש לתת, אופן הנתינה, שכר הנתינה, זמן הנתינה, איכות הנתינה וכמות הנתינה. בתחילה מורה התורה למי יש לתת: הפסוק אומר: "לאחיך, לעניך, ולאביונך בארצך", כלומר יש לתת צדקה ליהודים ולאלה שגרים עם היהודים בארצם. בפסוקים הבאים כותבת התורה על אופן הנתינה: הנתינה צריכה להיעשות בסבר-פנים יפות ומתוך שמחה, ולא מתוך עצבות וקוצר רוח: "נתן תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו." התורה גם מפרטת את שכר הנתינה, שהוא שליחת ברכה בכל מעשי הנותן ובמשלח ידיו. ההגדרה לזמן הנתינה נלמדת מהמילים "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך"; כלומר, יש לעזור לנזקק ולתמוך בו בטרם יפול לעוני. בנוסף, אנו לומדים מפסוק זה על איכות הנתינה - יש להשתדל שתהא בדרגה של "עמך" ולא פחות ממה שאתה מוציא על עצמך.

שיעור הנתינה

על כמות הנתינה נאמר בתורה: ”פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו”. פסוק זה מהווה פתח לדיון בדבר שיעורה וגבולה של מצוות הצדקה. הרמב"ם במשנה תורה, קובע את שיעור הנתינה במצוות הצדקה בהסתמכו על פסוק זה. לדעתו כאשר בא עני ומבקש צדקה יש לתת לו די מחסורו, כלומר כמה שחסר לו באופן אינדיווידואלי, בתנאי שמצבו הכלכלי של הנותן מאפשר לו זאת. כאשר אין לנותן די כסף כדי למלא את כל צורכי העני, נחלק שיעור הנתינה לדרגות: 'מצווה מן המובחר' - נתינה עד חמישית מנכסיו של הנותן, 'בינוני' - עשירית מנכסי הנותן, 'פחות מכך' -נחשבת הנתינה לעין רעה. ואילו על יותר מחמישית אמרו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות".

הרמב"ם, מורה שהנותן פחות משלישית השקל בשנה לצדקה, לא קיים את מצוות הצדקה. נתינה מינימלית זו מוטלת גם על אדם עני, ועל כל אדם לחפש עני כדי שיוכל לתת לפחות סכום זה. על נתינה זו מבואר בתלמוד, שזהו חיוב כנגד הנתינה לצורך הקרבת קורבנות שהייתה בזמן שבית-המקדש היה קיים.

"חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עֲשֵׂה" - כך פסק הרמב"ם והסביר, שהצדקה היא סימן לאברהם ולזרעו (בראשית יח,יט), ולא תיכון מלכות בישראל ודת האמת [אינה] עומדת - אלא בצדקה (ישעיהו נד,יד), וישראל עתידים להיגאל - רק בזכות הצדקה (ישעיהו א,כד). פסיקתו של רמב"ם כוללת את החובות והאיסורים העוסקים בצדקה לסוגיה - מתנות עניים, תרומות, מעשר - והיא כוללת אזהרה מפורשת: "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל." הרמב"ם מדגיש לא רק את החשיבות בקיום מצוות צדקה, אלא את היחס הראוי כלפי הנזקק, תוך רגישות לכבודו העצמי והזדהות עם מצוקתו: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו [של העני] כבושות בקרקע" - אפילו אם נתן סכום עתק (אלף זהובים), הפסיד הנותן את הזכות שבנתינה. שכן חשוב מאד לתת לעני "בסבר פנים יפות ובשמחה", להשתתף בצערו ולומר לו "דברי ניחומים", וכאשר אין יכולת לסייע לנזקק בכסף - חובה לסייע לו בדברי תמיכה ובעידוד - "פייסהו בדברים". זאת ועוד: "אסור לגעור בעני או להגביה קול עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא... ואוי למי שהכלים (=בייש) את העני, אוי לו". בספרו "משנה תורה" דירג הרמב"ם את דרכי הסיוע וקבע שמונה דרגות, שמונה מעלות, בצדקה - מן הדרגה הגבוהה ביותר ועד לנמוכה שבהן. דירוגו של רמב"ם ממחיש את רגישותו הרבה לנזקק, את ההתחשבות בכבודו העצמי של הנזקק ואת המטרה העיקרית של הצדקה: לסייע לנזקק להיחלץ ממצוקתו ולהשתקם. לפיכך פסק רמב"ם כי הדרגה הגבוהה ביותר בצדקה "שאין למעלה ממנה" היא מתן הזדמנות לנזקק לעבוד לפרנסתו, על יד "מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא (=נותן) לו מלאכה (=עבודה)" - "עד שלא יצטרך לבריות". דירוג הצדקה מבוסס גם על העיקרון של מתן בסתר, בכך שמקבל המתנה, ההלוואה, השותפות או העבודה אינו מתבייש בכך, ומכאן שבמקום השני בדירוג הצדקה מעמיד רמב"ם את זה "הנותן צדקה לעניים - ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח - שהרי זו מצווה לשמה".

חיוב צדקה למי שמצבו הכלכלי קשה

בתלמוד בבלי (גיטין ז ב) כתוב: "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ז ה) מביא דין זה כך: "ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצווה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר."

הערוך השולחן (יורה דעה רמח ג) לומד מדברי הרמב"ם שדברי הגמרא בגיטין מתייחסים רק לחיוב שלישית השקל- ומעבר לזה אין על העני חובה לתת צדקה.

הטור (יו"ד סימן רנא) בתוך דיני קדימויות לצדקה פסק: "כתב הרב רבי סעדיה (רס"ג) חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך".

הבית יוסף כתב על דברי הטור הללו שיש לו על דברי רס"ג "גמגומי דברים"- כלומר שמפקפק בדבריו.

בעל התניא (אגרת הקודש טז) מגביל את האמירה שפרנסת האדם קודמת לצדקה וכותב: "ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא, אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה וכהאי גוונא, כל הדברים האלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכל בני ביתו, ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש".

יש שרצו להוכיח מכאן שדעתו היא להקדים את צרכיו ההכרחיים של השני על מותרותיו של הנותן בצורה מוחלטת, ואפילו יותר מחומש. אולם מסתבר שצריך לפרש את דבריו לנתינה דווקא עד חומש.

בספר חסידים (תנד) כתב שמי שיש לו חובות לא ירבה בצדקה.

ראו גם

• מעשר כספים
• פדיון שבויים
• מתן בסתר
• קופה של צדקה

לקריאה נוספת

• הרב ישראל דנדרוביץ, צדקה – ללא רחמנות, בתוך: קובץ עץ חיים (באבוב), גיליון ו, עמודים: רצז – שיג.
• הרב ישראל דנדרוביץ, זה הנותן בריא (שלש מידות בנותני צדקה), בתוך: ספר הנחמדים מזהב, ערד תש"ע, פרק טז, עמודים: 241-250.

קישורים חיצוניים

• מאמרים וסיפורים בנושא צדקה, אתר בית חב"ד
• אסופת מאמרים בנושא צדקה, באתר אסיף
• ד"ר מיכאל הלינגר, מצוות צדקה – בירור הלכתי, ספרותי והיסטורי, אתר דין תורה
• לתת צדקה בחוכמה, מהטור רביבים של הרב אליעזר מלמד
• הרב אליעזר מלמד, ‏מהלכות צדקה, באתר ישיבה
• ‫ד"ר אבי נוב, רוצים לקיים מצוות צדקה? תנו הלוואה, באתר ynet, 26 באוגוסט 2011‬
• צדק וצדקה, באתר האקדמיה ללשון העברית,

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

0צדקה (יהדות)