חסידות סאטמר

מתוך המכלול
(הופנה מהדף חסידות סאטמאר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חסידות סאטמר (באיות המקובל בחסידות סאטמאר; המנהג החסידי הקדום היה לכנות סאקמער) היא חצר חסידית שהוקמה על ידי רבי יואל טייטלבוים ב-ה'תרס"ה, בעיר סאטמר שבטרנסילבניה. החצר היא ענף של חסידות סיגט. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר מרכזה לוויליאמסבורג שבניו יורק, שם הפכה לאחת הגדולות בעולם. אחרי פטירתו של האדמו"ר הראשון הנהיג את החסידות אחיינו, הרב משה טייטלבוים. עם פטירת הלה בשנת תשס"ו, היא התפצלה בין שניים מבניו, הרב אהרן טייטלבוים, שחצרו בקריית יואל, והרב זלמן לייב טייטלבוים, שחצרו בוויליאמסבורג.

תולדות החסידות

ייסוד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יואל טייטלבוים

בתרס"ד נפטר הרב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. בנו, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש אותו בתפקידיו כמנהיג החצר, רב הקהילה האורתודוקסית בעיר וראש הישיבה בה. מיעוט קטן של חסידים תמך בבנו הצעיר, הרב יואל טייטלבוים, שעזב את העיר והשתקע לבסוף בסאטמרנמטי (סאטמר בפי היהודים)[1] באלול תרס"ה.[2] שם החלה להתגבש סביבו חצר קטנה משלו, והחלו לכנותו "הרבי מסאטמר."[3]

בסיס התמיכה שלו גדל בהדרגה. ב-ה'תרע"א התמנה לרב העיירה אורשיווא, לשם העביר את ישיבתו, ובהתאמה נודעו אנשיו כ"חסידי אורשיווא."[4]ב-ה'תר"ף חולקו שטחי צפון-מזרח ממלכת הונגריה, בהם ישבו חסידי סיגט, לרומניה ולצ'כוסלובקיה. בשל הפיצול הגאוגרפי ויוקרתו העולה של האח הצעיר עברו אליו רבים מאנשי הרב חיים צבי. תהליך זה הושלם לאחר פטירתו הפתאומית של הבכור ב-ה'תרפ"ו; אף כי בנו הרב יקותיאל יהודה בן הארבע-עשרה ירש אותו כאדמו"ר מסיגט, נעשה רבי יואל למנהיג החצר בפועל, והרוב הגדול של חבריה פנה אליו.[5] ב-ה'תרפ"ח נבחר לרב הקהילה האורתודוקסית בסאטמר, אם כי כהונתו אושרה רק לאחר שנתיים של מאבק והוא עצמו המתין עד ה'תרצ"ד לפני שקיבל את המשרה.

ב-ה'תש"ד נכנס הצבא הגרמני להונגריה והוחל בגירוש היהודים למחנות. חסידי האדמו"ר העבירו אותו לקלויזנבורג במטרה להבריחו מעבר לגבול אל רומניה, אך הוא נתפס והושם בגטו המקומי. הוא ניצל כשנבחר להיות אחד היוצאים ברכבת קסטנר, ולבסוף הגיע לשווייץ. מרבית חסידיו נספו בשואה יחד עם יתר יהדות הונגריה. ב-ה'תש"ה עלה לארץ ישראל, אך כעבור כשנה עבר לארצות הברית.

התבססות מחדש

כשהוא מלווה על ידי כשבעים איש הקים הרב טייטלבוים מחדש את חצרו בוויליאמסבורג, ברוקלין. ב-ה'תש"ח התאגד "קהל יטב לב דסאטמאר בע"מ" (.Congregation Yetev Lev D'Satmar, Inc).[6] התקנות הכירו בו כמנהיג הרוחני של הקבוצה לכל ימי חייו.[7] הרב טייטלבוים הקים תשתית חברתית ענפה שהתפתחה עם גדילת החסידות. הוא הקפיד על אי-תלות מוחלטת בכוחות חיצוניים, כולל בתחום גיוס הכספים.[8] ליפא פרידמן, שניהל בנק בצ'כוסלובקיה בטרם המלחמה, מונה על ידו לראש קהל 'יטב לב' והיה העסקן המוביל בסאטמר עד לפטירתו ב-ה'תשל"ב.[6] כמו בקהילות הונגריות אחרות שהתמקמו בברוקלין, סירב האדמו"ר להצטרף לרשת החינוך החרדית-ליטאית הקיימת, והקים אחת משלו.[9] הוא חשש מרישום ילדות לבתי-הספר של "בית יעקב" ולכן פתח את רשת המוסדות "בית רחל" לבנות. זאת, על אף שרבים מאנשיו התנגדו לכך.[10] כחלק מחזונו להיבדל מהעולם החיצון, עודד את חסידיו – רבים מהם דוברי גרמנית או הונגרית – לדבר יידיש בלבד. מספר עיתונים ובתי הוצאה לאור שהוקמו לשם כך דאגו לספק חומר קריאה מגוון ביידיש.[11]

חסידות סאטמר גדלה במהירות: ב-ה'תשכ"א היו רשומים בקהל ייטב לב בוויליאמסבורג 860 בתי-אב, ובהם כ-4,500 נפש. חסידות סאטמר סחפה מצטרפים חדשים רבים: בין ראשי בתי האב, רק כמחצית נמנו עליה לפני המלחמה ועוד 9% היו חסידי סיגט.[12] ב-ה'תשכ"ח מנתה החסידות 1,300 בתי-אב בעיר ניו יורק, שעשו את סאטמר לחסידות הגדולה ביותר בה.[13] בשנה זו לקה האדמו"ר בשבץ שהותיר אותו משותק למחצה ופגע מאוד בתפקודו. הנהגת סאטמר בפועל עברה לידי קבוצה מצומצמת שכללה את אשתו, אלטא פייגא טייטלבוים, ומספר בעלי תפקידים. מצב עניינים זה הוסיף להתקיים עד לפטירתו ב-ה'תשל"ט.

פילוגים

לאחר פטירתו של הרב יואל, ללא צאצאים חיים, התנהל תהליך ממושך של מינוי יורש.[14] לבסוף בחר ועד העדה את המועמד שנחשב מלכתחילה לסביר ביותר, הרב משה טייטלבוים, אחיינו של קודמו, אף כי הרבנית אלטא פייגא התנגדה לו. רובם הגדול של החסידים קיבל אותו.[15] קבוצה קטנה, בגיבוייה של האלמנה, מיאנה להכיר בו; לימים הוענק להם השם "בני יואל". לאחר הפטירה עזבו את החסידות שתי קבוצות קטנות של תלמידים בישיבת סאטמר: הראשונה הונהגה בידי הרב יוסף יחיאל מיכל לייבוביץ', שעבר למונסי והכריז על עצמו כאדמו"ר מניקלשבורג; השנייה, בראשות הרב מנחם מנדל וכטר, עברה לחב"ד.[16] בינתיים הוסיפה החצר לגדול: באמצע שנות השמונים היו רשומים למעלה מ-10,000 גברים כחברים בקהל בוויליאמסבורג.[17]

בתחילת שנות האלפיים, כאשר חלה הרב משה, החלה החסידות להתפלג לשני חלקים: תומכי בנו הבכור, הרב אהרן טייטלבוים (מכונים "אַהֲרוֹנִים" או "אַרוֹינִים") ותומכי בנו השלישי, הרב זלמן לייב [18]טייטלבוים (מכונים "זַלוֹינִים" או "זאליס"). לאחר פטירת האב בכ"ו בניסן תשס"ו הכתיר כל צד את מנהיגו לאדמו"ר ולמעשה קיימות כיום שתי חסידויות שכל אחת מהן מקיימת מוסדות נפרדים.

ב-ה'תשס"ו מסרו מקורות בחצר כי היא מונה 119,000 נפש[19] - מהם התגוררו, לטענת הדוברים, כ-50,000 בוויליאמסבורג,[20] ו-19,000 בקריית יואל.[19] קהילות נוספות של סאטמר קיימות בארצות הברית, בישראל, בבריטניה, באנטוורפן, במונטריאול, בסאו פאולו ובמלבורן. גם הסוציולוג פרופ' סמואל היילמן נקב במספר דומה.[21] האנתרופולוג הבלגי ז'אק גוטווירת, לעומת זאת, כתב ב-ה'תשס"ד כי החצר מונה 40,000 נפש בארצות הברית ועוד 10,000 ביתר העולם.[22] הוושינגטון פוסט אמד את שווי הנכסים בשליטתה בכמיליארד דולר, נכון ל-ה'תשס"ו.[19]

מאפיינים

קנאות

אחד המאפיינים המוכרים של חסידות סאטמר הוא מאבקה הבולט נגד מדינת ישראל והמפעל הציוני, בהתאם לשיטתו של מייסדה, שראה בציונות שורש כל רע והגורם העיקרי לכל הצרות שאירעו לעם ישראל במאה השנים האחרונות. כלשונו[23]: "אם ניקח כל פירצות הדור, והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזניים השני', תכריע [המדינה] את הכל, שהוא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו.". רבי יואל סבר שהשתתפות בבחירות למדינה אסורה ביהרג ואל יעבור מפני שהיא כוללת שלוש עברות החמורות.

חסידי סאטמר נחשבים כקנאים ומציגים עצמם כשומר האידאולוגי של כלל הציבור החרדי. הם מגדולי התורמים לעדה החרדית ולמוסדות חרדיים אחרים שאינם מקבלים כסף ממדינת ישראל.

עם זאת, רבי יואל גילה גם פרגמטיות ובנושאים רבים נטורי קרתא הקצינו יותר ממנו. כך למשל לא נמנע רבי יואל להפגש עם רבנים ואדמו"רים אשר נמנים עם שורות אגודת ישראל ואף התעקש להספיד את הרב אהרן קוטלר, מי שקבע שהשתתפות בבחירות היא מצווה ו"חוב קדוש" (לעומת דעת רבי יואל שזוהי העבירה החמורה ביותר). כמו כן, לא התנגד להשתתפות בבחירות לעירייה, שלדעתו הן כבחירות לוועד בית, ללא יכולת החלטה בנוגע לתקצוב כנסיות או החלטה הנוגעת לשפיכות דמים וללא שבועת אמונים.[24] כמו כן, רבי יואל התנגד להפגנות נגד מדינת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים מחשש פגיעה בתמיכת העולם בישראל. גם על יורשו, הרב משה טייטלבוים, מסופר שכאשר נשאל אם ייאות להיפגש עם יאסר ערפאת, הוא ענה שלא ייפגש עם רוצחים, זאת בניגוד לחלק מנטורי קרתא אשר מקיימים קשרים עם מנהיגים מוסלמים קיצוניים (כגון ערפאת ואחמדינג'אד) ואף עם ארגוני טרור כמו החמאס.

לאחר פטירת רבי יואל, התפלגה מן החסידות קבוצה קנאית המכונה בני יואל, אשר לדעתה האדמו"ר החדש לא היה קנאי דיו כדודו. לחבורה זו הצטרפה אלמנתו של הרב יואל, הרבנית אלטא פייגא טייטלבוים. לעומתם רוב החסידים קיבלו את אחיינו רבי משה טייטלבוים לאדמו"ר וטענו שחבורת בני יואל הקצינו יותר מרבי יואל. רבי משה טייטלבוים החרים מספר אישים מקהילת בני יואל.

לאחר פטירת רבי משה, נקט בנו רבי אהרן בקו מתון יותר. הוא השלים עם גיסו רבי ישכר דב רוקח האדמו"ר מבעלז. בנו השני, רבי זלמן לייב, הקצין יותר ולחסידותו הצטרפו חלק מקהילת בני יואל שהתנגדו לאביו. חסידותו תומכת בקנאי ירושלים.

קהילה

בזמנו של רבי יואל, התבססה החסידות על הערצה כלפיו. בהתאם לדעתו "שנשתכחה תורת הבעל שם טוב", התאפיינו חסידיו כהתארגנות של אנשים ההולכים בדרכו האידאולוגית ומחזיקים מוסדות לצורכי הקהילה, ולא חסידות, שבה העיקר הוא עצם ההתקשרות לאדמו"ר העומד בראשה. בדומה לכך נוסדו בארצות הברית קהילות נוספות שאנשיהן ראו בו "גדול הדור". במרכזי סאטמר נפתחו בתי כנסת רבים, ולא הייתה חובה להתפלל עם האדמו"ר בכל שבת וחג. לאחר פטירתו, החל אחיינו רבי משה טייטלבוים להפוך את הקהילה לחסידות מן המניין, שבה הציבור מחויב לתקנותיה ומרוכז סביבו. בנו רבי אהרן טייטלבוים היה מהגורמים הדומיננטים שפעלו בכיוון זה.

כיום הפלג של רבי אהרן מבוסס כחסידות בדגם המקובל, אף יותר מזו של אביו. לעומת זאת רבי זלמן לייב שואף להשיב את הסגנון שרווח בימי האדמו"ר הראשון. רוב הקהילות הקשורות לסאטמר, כמו שאפראן ופאלטישאן, מזוהות כיום עם חצרו או עם בני יואל. בית הדין "קהל יטב לב" של חצרו של רבי זלמן לייב מעורב בהנהגת הקהילה, ורבי זלמן לייב מעביר החלטות להכרעתם או מתייעץ בדעתם. לעומת חלק מקהילות הקשורות לסאטמאר כמו ספינקא בית יצחק, וקארלסבורג וויליאמסבורג, ועוד, הנוטים יותר עם חצר ר' אהרן.

בית הדין "קהל יטב לב" של חצרו של רבי זלמן לייב מעורב בהנהגת הקהילה, ורבי זלמן לייב מעביר החלטות להכרעתם או מתייעץ בדעתם. רבני בית הדין "קהל יטב לב" הם הרב ישראל חיים מנשה פרידמןאב"ד), הרב משה מנחם טירנואר (רב הקהילה במונטריאול), הרב חיים דוד כ"ץ (דומ"ץ הקהילה בבורו פארק), הרב יקותיאל יהודה (זלמן לייב) פיליפ, הרב שלמה יהודה (לייב) וינברגר (אב"ד פאיע) והרב אריה רוזנפלד (דיין של קהילתו במונרו).

חסד

בשונה מרבים מהמנהיגים החרדים בזמנו, רבי יואל עודד את חסידיו לצאת להתפרנס. וסבר שהלימוד הקבוע בכולל אינו נחלת הכלל. הוא הדגיש את מצוות החסד ותבע מחסידיו לתת צדקה ככל יכולתם. חסידות סאטמר הקימה בארצות הברית ובישראל ארגוני חסד העוסקים בסיוע למאושפזים בבתי חולים ולבני משפחותיהם ובעזרה רפואית מקצועית. חסידי סאטמר ידועים בנדבנותם אף מחוץ לקהילה.

ימים מיוחדים בחסידות

חסידי סאטמאר נוהגים להתכנס במרכז החסידות בשמחת תורה ובכ"א בכסלו, יום הצלתו של רבי יואל מהנאצים. כמו כן נערכים טישים בכ"ו באב, יום פטירת רבי יואל, בכ"ו בניסן יום פטירת רבי משה ובכ"ה באייר, יום ההצלה של רבי משה מהשואה.

החסידות בישראל

בית המדרש "ויואל משה" בשיכון סאטמר בירושלים
הדלקת נרות בחצרות חסידות סאטמר. בהקלטה משנת ה'תשל"ב ברכת הדלקת נרות חנוכה מפי האדמו"ר מסאטמר.

כל אחד משני הפלגים של חסידות סאטמר בישראל מונה כחמש מאות בתי אב. בירושלים משתייכת רוב הקהילה לפלג של רבי זלמן לייב (אשר כיהן כרב הקהילה בתקופת כהונת אביו) ורוב הקהילה בבני ברק משתייכת לפלג של רבי אהרן. לשניהם בתי כנסיות בבית שמש. לר' אהרן יש בית כנסת גם בעיר אלעד. לחסידות תלמודי תורה וישיבות בשתי הערים. קהילות קטנות יותר קיימות באלעד ובבית שמש. נכון לתשע"ט הישיבה קטנה של חסידי רבי זלמן לייב מיקומה בכפר קוממיות בה נרכשה בנין ללימודים ולפנימייה.

בירושלים נבנה שיכון סאטמר בין השכונות עזרת תורה ותל ארזה ובו מתגוררות מאות משפחות. השיכון שייך לפלג של רבי זלמן לייב. בבני ברק נמצא שיכון סאטמאר ברחוב קדושת יום טוב (בין רחוב חזון איש לרחוב עזרא) ובו מתגוררות כ-500 משפחות רובם חסידי רבי אהרן. דיירי שיכוני סאטמר נדרשים לחתום על מספר תקנות, בהן התחייבות שלא להשתתף בבחירות.

חסידי סאטמאר מבני ברק מפעילים ארגון חסד בשם "התמר" המחלק אוכל ומצרכים בבתי חולים.

בית הכנסת הישן של החסידות בירושלים ("אוהל רחל", על שם בתו של רבי יואל) השוכן על גבול מאה שערים, שייך לחסידי רבי זלמן לייב. לר' אהרן יש בית הכנסת סאטמאר ברחוב יונה 20 ירושלים. ובנין הת"ת ברחוב הושע סמוך להבית הכנסת.

רבני החסידות בישראל הם:

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שלמה רוזמן, "בית סאטמאר", בתוך: ראשי גולת אריאל, ניו יורק תשל"ו, עמ' ל"ט-ס"ב.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה, עמ' 372.
  2. בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
  3. שן, עמ' 372.
  4. יחיאל צבי לייבוביץ. ספר יזל מים מדליו. הוצאה עצמית, 2000. עמ' 58.
  5. יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד, מכון ירושלים, 1988. עמ' 73-74.
  6. 6.0 6.1 מינץ, עמ' 31.
  7. פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס. יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
  8. קרנצלר, עמ' 112-113.
  9. קרנצלר, עמ' 54.
  10. קרנצלר, עמ' 57.
  11. Bruce Mitchell, Language Politics And Language Survival: Yiddish Among the Haredim in Post-War Britain, Peeters Publishers, 2006, עמ' 54-56.
  12. רובין, עמ' 47, 262.
  13. Jerome R. Mintz, Legends of the Hasidim, University of Chicago Press, 1968. עמ' 42.
  14. יובל אליצור, הרבנית פייגה מעכבת מינוי יורש, מעריב, 21 באוגוסט 1979
  15. מינץ, עמ' 126-128.
  16. George Kranzler, Hasidic Williamsburg: A Contemporary American Hasidic Community, Jason Aronson, 1995. עמ' 229.
  17. קרנצלר, עמ' 11.
  18. יקותיאל יהודה
  19. 19.0 19.1 19.2 מייקל פאוול. Succession Unclear After Grand Rebbe's Death, וושינגטון פוסט, 26 באפריל 2006.
  20. מייקל פאואל. Hats On, Gloves Off. ניו יורק מגזין, 8 במאי 2006.
  21. ,Lawrence Joffa Rabbi Moshe Teitelbaum. הגרדיאן, 14 ביולי 2006.
  22. Jacques Gutwirth. La renaissance du hassidisme: De 1945 à nos jours. Odile Jacob, 2004. עמ' 69.
  23. ויואל משה, מהד' תשל"ח, בהקדמה, עמ' יא
  24. עם זאת, הורה לחסידיו בירושלים לא להשתתף בבחירות לעירייה מפני כבוד רבני העדה החרדית שאסרו[דרוש מקור].