גטו קרקוב

גטו קרקוב

שער הכניסה לגטו קרקוב, בסביבות 1941. בראש השער מתנוססות המילים "יידישער וווינבאצירק", שפירושן ביידיש הוא "רובע מגורים יהודי" (שכן השלטונות הגרמנים נמנעו מלקרוא למקום גטו). באמצע השער ניצב מגן דוד. בצד הימני של התמונה ניתן לראות חלק קטן מבניין סיפ"ו (משטרת הביטחון) והאס דה המפקדה הראשית של משטרת הגנרלגוברנמן
מידע כללי
סוג	גטו
מדינה	גנרלגוברנמן
תאריכים
תאריך הקמה	מרץ 1941
תאריך סגירה	מרץ 1943

כיכר המשלוחים (ה"אומשלגפלץ") של הגטו בשנת 2011. כיום מצויה במקום כיכר מרכזית המשמשת כאנדרטה ליהודים שהיו ואינם, ובה כיסאות ריקים המביעים את האובדן

גטו קרקוב היה גטו שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה ברובע פודגוז'ה – פרבר דרומי של העיר קרקוב. הגטו הוקם ואוכלס לאחר שהנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן (השטח הפולני שלא סופח לגרמניה או לברית המועצות), כשל בניסיונותיו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים).

הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים – מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.

הרקע להקמת הגטו

יהדות קרקוב לפני מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – יהדות קרקוב

מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בפולין העצמאית (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בעיר פעלו סניפים של כל הארגונים הפוליטיים היהודיים בפולין (הציונים, החרדים והמזרחי), התלמידים למדו בבתי ספר יהודיים ממגוון הזרמים, "אוניברסיטה עממית" נוסדה בידי סטודנטים יהודים, ופעלו בה תיאטרון יהודי קבוע, ספריית השאלה, עיתונים ביידיש, אגודות ספורט יהודיות ועוד. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות. הקהילה מנתה לפני המלחמה 56 אלף נפש, כחמישית מתושבי העיר.

כיבוש קרקוב

ב־1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) לפולין ב"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפת בזק). הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לֶבֶּנְסְרַאוּם" (מרחב מחיה גרמני), ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים: החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה, והחלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.

בחלק מהשטח הנאצי בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוּבֶרנֶמַן, אזור שלא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הממשל הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה האנס פרנק.

קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמת העולם השנייה ונכבשה ב־6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מהצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות, הכריזו שלטונות הכיבוש ב־26 באוקטובר 1939 על קרקוב ולא על ורשה כבירת הגנרלגוברנמן, דבר שהיה לו השפעה מכרעת גם על גורלה של יהדות קרקוב.

קרקוב תחת השלטון הנאצי

כבר עם כניסת הוורמאכט לעיר, החלו החיילים הנאצים לגלות את יחסם העוין כלפי יהודים העיר. בתחילת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי החרדים, שבלטו בשל חזותם. בנוסף, החלו יהודים להילקח לעבודות שירות שונות, כגון טאטוא רחובות וכבישים, ניקיון בתי שימוש בבניינים ציבוריים וסבלות.

יחד עם מעשי האלימות וההשפלה, החלו תהליכים כלכליים שונים ולכאורה חוקיים, אשר נועדו לשדוד באופן שיטתי את כל היהודים ובתי העסק שלהם. ב־8 בספטמבר 1939 פורסמו חוקים במסגרתם הוטלו על כל בתי העסק היהודיים חובת סימון במגן דוד, כדי להבדיל בתי עסק אלו מבתי העסק הפולנים. דבר זה היווה למעשה את תחילת השוד המאורגן על בתי העסק היהודים של קרקוב. משאיות רבות של הנאצים היו מגיעות לעיתים לבתי עסק יהודים ודורשות מילוי סחורה. בלי לדעת למה ובלי לשאול, היו היהודים מעלים את הסחורה על גבי המשאית בלי תשלום ובלא תמורה. בנוסף, החל באותו זמן חיילים נאצים לבצע מעשי ביזה בבתים פרטיים.

ב־8 בספטמבר נדרש מרק ביברשטיין להקים את היודנראט בקרקוב, וב־10 בספטמבר אכן הוקם גוף זה, וביברשטיין עמד בראשו.

ב־26 באוקטובר 1939 פורסם צו של ממשלת הגנרלגוברנמן, המטיל עבודות כפייה על כל היהודים בני 12 עד 60. ביצוע הצו הוטל על האס אס. בצו לא דובר כלל על תנאי עבודה ותעסוקה, כל שכן לא על תגמול על העבודה או על משכורת. היהודים לא זכו לשום הטבה או זכויות רווחה הקשורות בעבודה, להן זכו דווקא העובדים הפולנים. כיוון שלא היו צריכים לשלם להם כלל, מעסיקים גרמנים רבים מן השוק הפרטי היו מעוניינים בכוח העבודה של היהודים בפולין, ולכן מעבידים רבים הגיעו מגרמניה כדי להעביד יהודים. בעקבות כך אנשי אס אס החלו לחטוף יהודים ברחוב כדי להטיל עליהם עבודות כפייה שונות.

ב־1 בדצמבר 1939 פורסם צו מיוחד שקבע כי כל יהודי האזור יחויבו בלבישת סימן הכר יהודי. בקרקוב נאלצו היהודים ללבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול שבא להפריד בין האוכלוסייה הפולנית לבין האוכלוסייה היהודית. מאביב 1940 החלו גזירות אנטישמיות נוספות: עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותיאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.

בראשית מאי 1940 פרסם האנס פרנק הודעה אשר הכריעה את גורל יהדות קרקוב:

זה דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאלפי אלפים של יהודים יתגודדו ויגורו בעיר, שהפיהרר העניק לה את הזכות הגדולה לשמש מקום מושב לשלטונות של הרייך

לכן, בשונה מאיגרת הבזק של היידריך, שדרשה לכנס קהילות יהודית קטנות לעיר הגדולה הקרובה ביותר (כדי שבהמשך יהיה אפשר לשלוח אותם להשמדה), פרנק שאף להפוך את קרקוב ל"יוּדֶנרָיין" – נקייה מיהודים. על כן הוא החליט לפנות את כל יהודי קרקוב (שמספרם גדל ל־80,000 עד מרץ 1940, עם הגעת אלפי פליטים), שהתגוררו בעיקר במרכז העיר ברובע קז'ימייז', לכפרים שבסביבה.

רבבות יהודים עזבו את קרקוב בין ה־18 במאי ל־15 באוגוסט 1940, בעקבות הזדמנות שניתנה להם לעזוב עם רכושם "מרצונם החופשי", עליה הודיע ראש העיר הגרמני. הם עזבו לפולין המזרחית, שהייתה שטח רוסי, וגם לעיירות קטנות וכפרים סביב העיר, שם קיוו להיות הרחק מעיני הגרמנים.

הקמת גטו קרקוב

קטע מחומת גטו קרקוב

בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ־40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ־21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ־6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך, החליטו להקים גטו בקצה העיר.

גטו קרקוב הוקם רשמית ב־20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. גובהה של החומה היה בממוצע כ-3 מטרים, והיא עוצבה בראשה בסיומת המזכירה אותה עם צורת לוחות הברית. רעיון עיצוב זה נעשה על ידי רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות, מה שהוסיף עוד על התחושה הקשה לשוהים בתוכו. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מדי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר. מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.

היודנראט במהלך הקמת הגטו

הקמת היודנראט

רוב ההנהגה היהודית של קרקוב ברחה מהעיר עם פרוץ המלחמה, בעיקר לצידה המזרחי של פולין (שסופח לברית המועצות), לכן לא נותרה ליהודים הנהגה רשמית שתסייע להם להתאקלם לכיבוש ושתייצג אותם בפני השלטונות הגרמנים. מספר יהודים ניסו להתחיל לפעול בארגון פעולות סעד, אך הנאצים לא היו מעוניינים בכך, אלא בגוף כללי שייצג את כל יהודי העיר. בעקבות התייעצות עם ראשי עיריית קרקוב, החליטו ראשי המשטרה הנאצית (הסיפ"ו) להקים יודנראט ("מועצת יהודים") בעיר, ולמנות לראש היודנראט את מרק ביברשטיין, מורה ועסקן חברתי בעיר, שהיה מוכר היטב בקרב הציבור היהודי בניקיון כפיו.

ב-8 בספטמבר 1939 (יומיים לאחר כיבוש קרקוב), התפרצו שני קציני אס אס נאצים לביתו של ביברשטיין והודיעו לו בתקיפות שהם הגיעו בשליחות ראש משטרת הביטחון ושהוא מונה לראש מועצת היהודים בעיר. ניתנו לו יומיים להרכיב את הרשימה של חברי היודנראט, שהייתה צריכה למנות שנים עשר חברים. כשניסה למחות, הובהר לו כי זו עלולה להיות מחאתו האחרונה בחיים. ביברשטיין הבין כי הוא חייב לקבל את משרת יושב ראש היודנראט על מנת לעזור לקהילה היהודית לשרוד את המלחמה. בלית ברירה החל במשימה הקשה של הרכבת המועצה. הוא השתדל למצוא מועמדים שהיו ידועים בקרב הציבור היהודי של קרקוב בניקיון כפיהם, שיוכלו לייצג את היהודים בקרב השלטונות הגרמנים. מספר מועמדים הסכימו להצטרף ליודנראט רק לאחר שכנועים ומאמצים רבים, ולאחר שהובטח להם שיקבלו תפקידים שמיועדים לסייע לציבור היהודי ולא תפקידים שכוללים הוצאה לפועל של הפקודות הנאציות. בסופו של דבר הצליח ביברשטיין להרכיב את הרשימה בזמן, והיא כללה שנים עשר חברי מועצה וארבעה סגנים.

כבר בפגישה הראשונה של המועצה בבניין היודנראט, סטר קצין אס אס לפניו של סגנו של יושב ראש היודנראט, שרצה לקבל את פניו והבהיר כי הגרמנים לא כבשו את פולין כדי לסייע ליהודים, אלא להפך. הוא אף הודיע לחברי המועצה כי רק יושב ראש המועצה ביברשטיין יהיה אחראי באופן ישיר לקהילה היהודית של קרקוב, ורק הוא ייצג אותה בפני השלטונות הנאצים. בנוסף, המועצה כפופה אך ורק למשטרת הביטחון ואסור לחברי המועצה לפנות לשום גורם שלטוני גרמני אחר. כל תקווה שהייתה למישהו מחברי היודנראט, שיוכל במסגרת תפקידו לשפר את היחסים בין הקהילה היהודית לבין השלטונות הנאצים, או שיוכל לשפר את מצבם של היהודים בקרקוב בזמן המלחמה, נגוזה.

הקמת היודנראט בקרקוב נעשתה לפני פרסום איגרת הבזק של היידריך ב-21 בספטמבר 1939, כלומר לפני שגובשה מדיניות ראשונית לגבי היהודים בפולין. בשל כך, לקהילה היהודית בעיר עדיין היה רכוש רב ומוסדות רבים, וקיוו לשרוד בעזרתו את המלחמה, חרף הפעולות האנטישמיות הראשונות. לחברי היודנראט לא היה מושג בתחילה מה תכננו הנאצים בנוגע ליהדות פולין.

תפקידי היודנראט ומבנהו

ב־17 בספטמבר 1939 פורסמה הודעה לקהילה היהודית על הקמת היודנראט ועל תפקידיו וסמכויותיו:

• היודנראט אחראי להעביר ולבצע את כל הפקודות שיטיל שלטון גרמניה הנאצית על היהודים של קרקוב, והוא הגוף היחיד שיבצע את הפקודות הללו.

סמכויות היודנראט בעניין היהודים הן מוחלטות ובלתי מוגבלות. על הפקודות הגרמניות יהיה היודנראט בלבד (ולא השלטונות הנאצים). בשיטה זו יצרו השלטונות הנאצים מצב של הפרד ומשול, בו יהודי קרקוב לא הבינו שמאחורי הפקודות ששילח בהם היודנראט עמד השלטון הכובש. נוצר מצב בו היהודים שנאו יותר את חברי היודנראט מאשר את הנאצים, אף על פי שהדבר היה אמור להיות להפך. דבר זה גרם לכך שליהודים רבים היה ספק לגבי אמינותו של היודנראט, והם חששו מלשתף פעולה עמו באופן מלא.

• היודנראט ייצג את היהודים של קרקוב בפני השלטונות הנאצים. הוא יעביר לשלטונות בקשות ספציפיות של יהודים בעיר, ויבקש מן השלטונות עזרה על פי הצורך.

לרוב התעלמו השלטונות הנאצים מבקשותיהם של היודנראט ושל היהודים.

• היודנראט ידאג לכל צורכי הקהילה היהודית של קרקוב בתחומים השונים: סעד, בריאות, כלכלה, עבודה, סניטריה, דיור ועוד.

השלטונות הנאצים נתנו לחברי היודנראט יד חופשית בנוגע לחלוקת התפקידים שניתנו למועצת היהודים.

בעת הקמת היודנראט ב־10 בספטמבר 1939 הוא מנה שנים עשר חברי מועצה ועוד ארבעה סגנים. עד סוף שנת 1939 גדל מספר החברים ביודנראט והגיע לעשרים וארבעה חברי מועצה. עם תחילת פעולות הגירוש והאקציות בתוך הגטו, ירד בהדרגה מספר החברים ביודנראט, עד שבזמן שדוד גוטר כיהן כיושב ראש היודנראט, מנתה המועצה שישה חברים בלבד.

עד סוף שנת 1939 נקבע מבנה היודנראט, שכלל שתים עשרה ועדות, ושבע עשרה מחלקות. תפקיד הוועדות היה פיקוח כללי על הנעשה בתחום עליו הן אחראיות והחלטת החלטות בנושא. בראש הוועדות עמדו חברי יודנראט או סגניהם, ומונו אף יועצים יהודים מחוץ ליודנראט שהתמחו בנושא עליו הייתה אחראית הוועדה. כך למשל, לצד ראש ועדת הבריאות, עמד מנהל בית החולים של קרקוב. מן הוועדות הבולטות שהפעיל היודנראט היו: ועדה לענייני משק דיור וכלכלה, ועדה לענייני סעד, ועדה לענייני בריאות, ועדה לענייני כספים ומסים, ועוד.

המחלקות היו המוציאות לפועל של החלטותיהן של הוועדות. לחלק מן המחלקות היו תת-מחלקות על פי הנושאים בהן טיפלו. מן המחלקות הבולטות ביודנראט היו: לשכת עבודה, מחלקת סעד, בריאות, דיור ותברואה, מחלקת תחזוקת בית, מחלקת מגורשים, ועוד.

פעילות היודנראט לאחר הכניסה לגטו

לאחר הקמתו היה היודנראט אחראי לכל הקשרים בין היהודים לשלטון הנאצי.

עם הגעת אלפי פליטים יהודים לקרקוב מהסביבה, הורע מאוד מצבה הכלכלי של הקהילה. הפליטים הגיעו חסרי כל וללא שום אמצעים לשיפור מצבם. בנוסף נפגעו קשות הגמלאים היהודים בעיר, שהפסיקו לקבל את תשלומי הפנסיה שלהם, ואנשי ההשכלה הגבוהה – עורכי דין, מורים, פקידים ואמנים, אשר פוטרו מעבודתם. המצב הזה הכביד מאוד על פעילות היודנראט, ומחלקות רבות היו עסוקות רק בעניין זה. במשרדי המחלקות הסעד, הדיור, העבודה, והבריאות הצטופפו תמיד יהודים רבים, בניסיון נואש להשיג עבודה ואוכל.

בעקבות המצב הקשה, הקים היודנראט מוסדות רבים שנועדו להקל על היהודים: הוקמו דירות מגורים משותפות לפליטים בבתים שעדיין היו בבעלות הקהילה היהודית, הוקמו ששה בתי תמחוי שהיו מחלקים ארוחות בוקר וצהריים גם לפליטים וגם ליהודי קרקוב שמצבם הכלכלי הדרדר, והוקם מגבית לבגדים. בנוסף הייתה ביקורת פעילה על הסניטריה באזורים היהודים במטרה להימנע ממחלות וממגפות. הכסף למימון כל הפעילות הזו של היודנראט הגיעה מכמה מקורות – קופת היודנראט, יהודי קרקוב שהייתה להם אפשרות לסייע בתמיכה כספית, והג'וינט האמריקני (הנאצים נאלצו להעביר את תרומות הג'וינט ליהודים ברחבי פולין כיוון שהיו מעוניינים שארצות הברית תישאר נייטרלית במלחמה). בנוסף, היודנראט שיתף פעולה גם עם "יס"ס" – "מוסד העזרה העצמית היהודית" שאף הוא פעל לטובת יהודי קרקוב בתחומי הסעד והבריאות, ועזר בין השאר להקים בית אבות, בית חולים, ובית יתומים (ה"צנטוס") בעיר.

ב־18 במאי 1940 הכריז מושל הגנרלגוברנמן האנס פרנק על רצונו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" – נקייה מיהודים. בעקבות כך מתוך 80,000 היהודים שחיו בעיר באותה תקופה (56,000 שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה, והשאר פליטים מסביבת העיר), 65,000 היו מיועדים לגירוש, והיו מיועדים להישאר רק היהודים שהביאו תועלת ניכרת לכלכלה הפולנית, ונקראו "חיוניים לכלכלה". הנאצים הערימו על היודנראט אף את הקושי הזה - להחליט מי נשאר בקרקוב, ומי עוזב.

הקצב האיטי של העזיבה הרגיז את השלטונות הגרמנים, והם הודיעו ליודנראט כי רק 10,000 יהודים יוכלו להישאר בעיר, והמשטרה תגרש בכח את כל מי שלא יעזוב את העיר עד ה־15 באוגוסט 1940 ולא יהיה בידו אישור הולם, והוא יורשה לקחת רק מטען של 50 קילוגרם. כאשר פרסם היודנראט את ההודעה, התעוררה בהלה גדולה בקרב היהודים, גם בשל הפרסום וגם בשל השמועות שכדי להישאר בעיר יש צורך באישור מיוחד. ביולי 1940 הקים היודנראט את המשטרה היהודית בפקודת השלטון הנאצי, כדי להחיש את קצב העזיבה של היהודים אל מחוץ לתחומי העיר. בעקבות העזיבה, בביסקופיצה העיירה הסמוכה מספר היהודים הוכפל.

היודנראט הקים "ועדה מיוחדת" לטיפול באלפי הפניות לבקשת האישור המיוחד להישארות בעיר. הוועדה הייתה מורכבת מנציגי השלטון וממנהיגי היודנראט כאחד. היהודים הראשונים שנתבקשו לעזוב את העיר היו הפליטים שהגיעו אל קרקוב מכפרי הסביבה ומשטחים שסופחו לרייך. עם צאתם הם קיבלו מענק כספי קטן כדי לסייע להם בדרך. בין היהודים שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה היו הדעות חלוקות בנוגע לעזיבה: היו שהאמינו שיהיה קל יותר לשרוד בסביבה מוכרת לה הם רגילים, ולכן בחרו להישאר בעיר. לעומת זאת, אחרים העדיפו לעזוב כי הבינו שאם לא ילכו מרצון יגרשו אותם בכוח ולא יתאפשר להם לקחת עמם דבר, אך אם הם ילכו מרצון יוכלו לקחת עמם את רכושם.

בספטמבר 1940 הופסקו פעילויות ה"ועדה המיוחדת", כאשר כל חבריה נאסרו בחשד לקבלת שוחד, ונגזרו עליהם חודשי מאסר רבים. בין העצורים היה גם מרק ביברשטיין, יושב ראש היודנראט, אשר לא יכול היה להמשיך לכהן בתפקידו מתוך הכלא. בשל כך, ערב הקמת הגטו, מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג, עורך דין ידוע בקרב הציבור היהודי של קרקוב, ליושב ראש היודנראט.

חיי הגטו

הגטו בהנהגת ארתור רוזנצוויג

רחובות הגטו לאחר חיסול אחרוני היהודים, מרץ 1943

עם הכניסה לגטו עברו כל מוסדות היודנראט לתוך הגטו, כולל המחלקות השונות, מוסדות הסעד השונים, ומוסד העזרה העצמית היהודית. בדקה ה-90 הצליחו להחביא מספר תשמישי קדושה וחפצים אחרים יקרי ערך של הקהילה היהודית של קרקוב, ביניהם מספר ספרי תורה רבי ערך, מנורות, כלי כסף, מפות, ופרוכת. בתוך הגטו הייתה הדילמה של היודנראט קשה הרבה יותר: מצד אחד, הוא היה צריך לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של הקהילה, ומנגד היה צריך למלא את פקודותיהם האכזריות של השלטונות הנאצים.

מצב היהודים בקרקוב הורע באופן ניכר עם היכנסם לגטו, והיודנראט, בראש ובראשונה, היה צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים של כל הקהילה. לשם כך, הוועדה לענייני בריאות של היודנראט פעלה בתחום הסניטריה והבריאות בתחומים שונים: הוקמו בית מרחץ גדול וארבע מרפאות, ביניהם בית חולים גדול אחד. בנוסף, הקימה הוועדה מספר "תחנות חיטוי" באזורים שונים בגטו, ואף עסקה בביקורת סניטרית בבתים שהיו בתוך תחומי הגטו.

על "גירוש יוני" היו אחראים ארתור רוזנצוויג ונציגיו, והם היו אמורים לחלק את אישורי הקנקרטה ליהודים שהוגדרו כעובדים חיוניים, או שהיו בעלי תפקידים ציבוריים. חלוקת תעודות הקנקרטה החלה ב-30 במאי 1942 ליד הבניין של מוסד העזרה העצמית היהודית, שם ישבו נציגי היודנראט, ובפועל קבעו איזה יהודי יחיה ואיזה ימות. במקביל החלו גם הגירושים המאורגנים אל מחנות העבודה ואל מחנות ההשמדה. על היהודים שלא קיבלו את הקנקרטה והיו מיועדים לגירוש, הוטל להכין מטען בן עשרים וחמישה קילוגרם ועשרים וחמש זלוטי לדרך.

הגירוש היה אמור לצמצם את אוכלוסיית הגטו בכשליש, אך בפועל רשם רוזנצוויג הרבה מדי יהודים כעובדים חיוניים, ופחות משליש מן היהודים יועדו לגירוש. כשגילה זאת מפקד המשטרה וילהלם קונדה זימן את רוזנצוויג ומשפחתו לכיכר ז'גודה, שם הכה אותו והשפיל אותו מול כל היהודים המיועדים לגירוש, והודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר מתפקיד יושב ראש היודנראט וכי הוא ומשפחתו מיועדים לגירוש יחד עם כל שאר היהודים בכיכר. רוזנצוויג לא הרכין ראשו ולא התחנן על חייו בפני קונדה, אלא הלך אל מותו, יחד עם משפחתו, בראש מורם. עם גירושו חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, אשר זכה לכינוי נוסף והוא קומיסר.

הנהגת דוד גוטר וחיסול הגטו

בקרב כל שורדי הגטו, ידועה תקופת ההנהגה של הקומיסר דוד גוטר (יחד עם שמחה שפירא, ראש המשטרה היהודית), כתקופה הגרועה והקשה ביותר בתולדותיו. גוטר האמין כי גרמניה הנאצית עתידה לנצח במלחמה, ולכן בחר לסייע לנאצים לבצע את מעשי הטבח שלהם. במיוחד לאחר הגירושים הייתה זקוקה הקהילה לתמיכה מצד היודנראט, שיהווה גורם מתווך בינה לבין השלטון הנאצי, ולא קיבלה את הגורם הזה מגוטר וממועצתו שמנתה ששה חברים.

למחרת גירושו של רוזנצוויג ב-3 ביוני 1942 נמשכו הגירושים, וגוטר ושמחה שפירא שיתפו פעולה מלאה עם הנאצים. אנשי המשטרה היהודית לקחו חלק בגירוש ואף בזזו חלק מן היהודים. באמצע יוני 1942, לאחר שבוע קשה של גירושים, התעורר הגטו לעידן חדש בו כמעט ולא הייתה ליודנראט השפעה על חיי היהודים, אלא הם היו כפופים ישירות לאנשי האס אס. לאחר הגירוש, בשל צמצום שטח הגטו, עבר בניין היודנראט לשטח קטן יותר.

מתחילת מרץ 1943 הודיעו הנאצים לגוטר על רצונם לחסל את הגטו. אף על פי שניסה לבטל את הגזירה או לפחות לדחותה לא עלה בידו, והתאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרץ 1943. במסגרת החיסול, נשלחו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה פלאשוב ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו ו-1000 הנותרים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. הנאצים הרסו את חומת הגטו, פרט לחלק קטן, ונתנו לשורדים הללו בניין קטן בו התגוררו מספר חודשים. בקיץ 1943 תפס אמון גת את גוטר ואחד מעוזריו והוציאם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב-14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם לגבעת הקטל בפלאשוב, שם נרצחו.

המחתרת בגטו קרקוב

ערך מורחב – מרד גטו קרקוב

המחתרת הוקמה בגטו קרקוב באוגוסט 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר, השומר הדתי (בני עקיבא) ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בגטו ורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. הזרוע הלוחמת בקרקוב הורכבה ברובה מאנשי החלוץ הלוחם, אך ברוב שטחה של פולין הזרוע הלוחמת הייתה מורכבת בעיקרה מאנשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). חברי מפקדת "החלוץ הלוחם" היו: אהרון ליבסקינד (דולק), ראש תנועת "עקיבא" בפולין ולכן ראש המפקדה בפועל, אברהם ליבוביץ' (לאבאן, רומק) מתנועת "דרור", גזבר ומעין קצין מבצעים, שמשון דרנגר, ראש קן עקיבא בקרקוב, מנהל "המשרד הטכני" ואחראי להנפקת תעודות מזויפות ומלאכי (מאנייק) אייזנשטיין כנציג מטעם "עקיבא ב". המפקדה הגדולה ביותר של המחתרת היהודית הלוחמת הייתה ממוקמת בוורשה, שם גם היו מפקדותיהן של כל התנועות מלבד תנועת עקיבא. משום כך, בוורשה החליטו לשלוח לכל הגטאות ברחבי פולין עזרה בדמותם של שליחים בעלי ניסיון וידע ואף חוליות אשר יעזרו בלחימה עצמה.

היה קיים קשר הדוק בין המפקדה בוורשה ובין המטה שהוקם בקרקוב, אך עם זאת היו קיימים חילוקי דעות בין ארגון ה"חלוץ הלוחם" בקרקוב לבין מפקדת אי"ל בוורשה באשר לאופן המרידה. בוורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומה, כך טענו, בראש ובראשונה במקום שבו סובלים היהודים - הגטו. בנוסף לכך טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו בצד הארי היו מחתרות פולניות.

לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני ובנוסף, הגרמנים הקפידו לשמור על ביטחונם והאקציות נערכו רק לאחר שהכניסו אל הגטו כוחות גדולים וחמושים היטב.

לא היינו חלק אורגאני של המפקדה הורשאית. אנחנו היינו קבוצה עצמאית עם מפקדה עצמאית עם החלטות עצמאיות

— אחד מאנשי המחתרת, פולדק וסרמן (יהודה מימון)

עצם קיום "מבצע ליל ציגאנריה" (המתואר להלן) ללא ידיעתם של אנשי אי"ל בוורשה, היווה חלק מהאוטונומיה שבקבלת ההחלטות שהמפקדה הלוחמת בקראקוב לקחה על עצמה.

בסתיו 1942 הוקמה קבוצה בשם "ארגון איסקרא" תחת הנחיית מפקדת פ.פ.ר. חלק מחבריה היו מחברי "השומר הצעיר". מפקדת הקבוצה כללה 4 חברים: השיק (צבי) באומינגר, ראש המטה ואחראי על אימון החברים, בנק היילבריך, הממונה על הדרכה ומבצעים, שלמה-סלק שיין, הממונה על השגת כספים, אפסנאות וניירות מזויפים, וגולה מירה, הממונה על קשרי החוץ עם פ.פ.ר במטרה להשיג מידע ונשק וממונה על חיבור הכרוזים. במחצית נובמבר 1942 החלו מגעים לאיחוד פעילותן של שתי קבוצות בגטו,"החלוץ הלוחם" ו"איסקרא", לטובת התקפה מאורגנת גדולת ממדים.

הפעולה המשמעותית ביותר של אנשי המחתרת בקרקוב הייתה ההתקפה על "קפה ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942. בית הקפה, ששכן מחוץ לגטו והיה מקום מפגש ובילוי לקצינים גרמנים, הותקף ברימון יד ובקבוקי מולוטוב שהושלכו לתוכו בשעת ערב הומה. מקורות גרמניים מסרו על כ-20 הרוגים ופצועים, ולפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה 11 איש ונפצעו 13. המבצע קיבל תהודה רבה בגטו ומחוץ לו. מבצעי הפעולה נתפסו עוד באותו לילה בדירת מסתור בעיר. עשרות מחברי הארגון נאסרו בידי הגסטאפו בעקבות הפעולה, ופעילות המחתרת בגטו קרקוב שותקה. 10 מבין העצורים הוצאו להורג בכלא הגסטאפו.

פעולת הצלה בגטו

בית המרקחת של תדאוש פאנקייוויץ', מבט מהאומשלגפלאץ

תדאוש פנקייביץ', אזרח פולני, קיבל רשות ממשטרת הביטחון לנהל בית מרקחת בגטו. הוא ידע שהמלחמה תיגמר ולא הסכים לעזוב את בית המרקחת מתחת לנשר שבבעלותו, בטענה שאחרי המלחמה יאלץ לעזוב את החנות החדשה שתינתן לו כאשר בעליה ידרשו אותה. פאנקייוויץ' גר בגטו ובהיותו פולני לא יהודי הייתה לו רשות יציאה מן הגטו. בית המרקחת שלו מוקם מול כיכר השילוחים של גטו קרקוב ומחלונו היה רואה את השילוחים ואת כתיבת פרוטוקולי העבודה בגטו.

במהלך המלחמה הבריח פאנקיוויץ' תרופות ומזון לגטו ומכר אותם במחירי הפסד, לעיתים אף חילק חינם על מנת להציל את היהודים אשר סבלו ממחלות קשות. בנוסף, דרך בית המרקחת ברחו יהודים אל קרקוב, כשהוא מבריח להם תעודות ומסמכי שהייה. כדי להציל את הזקנים והחולים אשר שיערם הפך לבן ועורם היה חיוור, חילק תכשירים וצבעי שיער בחינם שיסיעו לאותם אנשים לעבור את הסלקציות. הוא הוכר כחסיד אומות העולם בשנת 1983.

פרנצ'ישק בנש היה שוטר פולני שהציל מספר יהודים ועל פעולותיו קיבל הכרה כחסיד אומות העולם.

ראו גם

• השואה
• יהדות קרקוב
• יהדות פולין
• שואת יהודי פולין
• גוסטה דוידזון-דרנגר
• אלתר דוד קורצמן

לקריאה נוספת

• שמשון דרנגר, החלוץ הלוחם: ביטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב, אוגוסט - אוקטובר 1943. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006.
• יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939 - 1943: עמידה, מחתרת, מאבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1993.
• אלחנן ריינר (עורך), קראקא - קז'ימייז' - קרקוב: מחקרים בתולדות יהודי קרקוב. אוניברסיטת תל אביב: המרכז לחקר תולדות היהודים בפולין ומורשתם, המכון לחקר התפוצות, 1982.
• פליציה קראי, פנים רבות לגבורה - תולדות קהילת קרקוב בתקופת השואה. ירושלים: יד ושם 2002.
• יוסף באו, שנות תרצ"ח - זכרונות מימי מלחמת העולם השנייה. תל אביב: הוצאת "המנענע" 1982.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גטו קרקוב בוויקישיתוף

• קרקוב (Craców), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
• הלן סינרייך , שאנון פיליפס ומרטין דין , קרקוב, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 527–531), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
• ריאיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם
• רות בקי-קולודני, סיפור הגבורה של "החלוץ הלוחם" בגטו קראקוב, באתר הארץ, 14 באפריל 2015
• רבקה קופר, מורדי גיטו קרקוב, דבר, 16 במרץ 1951
• רבקה קופר, ט"ו שנים למחתרת גיטו קראקא, דבר, 27 בדצמבר 1957
• מיכאל גולדמן-גלעד, המרי היהודי בתקופת השואה - המחתרת הלוחמת בקראקוב, מעריב, 19 באפריל 1963, המשך
• על המחתרת היהודית בקרקוב באתר "יד ושם"
• במלאת 60 שנה לפעולות ההתנגדות והמרי של לוחמי קרקוב בהוצאת ארגון יוצאי קרקוב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32785752גטו קרקוב