משפט חוקתי בישראל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: דף השיחה מדגים חלק מהבעיות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: דף השיחה מדגים חלק מהבעיות. |
משפט חוקתי הוא הענף המשפטי העוסק בחוקים יסודיים, השולטים בתחום הכוחות והסמכות של רשויות הממשל השונות, ביחס לחקיקה וליישום של חוקים אחרים בידי הממשלה. חוקה מחייבת את הממשלה, ומגבילה את המצבים שבהם ניתן לחוקק ולפרש חוקים ולהחיל כוח.
עם הקמתה של מדינת ישראל נעשה ניסיון לחוקק חוקה על ידי האספה המכוננת (שקדמה לכנסת הראשונה) אבל ניסיון זה לא צלח, ולכן התקבלה "החלטת הררי" שקבעה כי המדינה תאשר חוקי יסוד, אשר לבסוף יקובצו כולם לחוקה אחת. לאורך העשורים הראשונים לקיומה של המדינה לא ניתן לחוקי היסוד מעמד גבוה יותר[דרוש מקור] מאשר לחוקים רגילים והם נחשבו לשווי ערך להם (למעט לעניין "שריונם" בפני שינוי)[דרוש מקור].
המצב השתנה בשנת 1992, עם חקיקת שני חוקי יסוד חדשים: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. על בסיס חוקים אלו החליט בית המשפט העליון בשנת 1995 (בפסק דין בנק המזרחי), שחוקי היסוד כולם הם במדרגה עליונה מעל לחוקים רגילים ולמעשה ההתייחסות לכלל חוקי היסוד תהיה התייחסות כאל חוקה.
גם קודם לחקיקתם של חוקי היסוד ניתנו בישראל פסקי דין המבססים זכויות יסוד חוקתיות, בין השאר על פי מגילת העצמאות. צעד ראשון מסוג זה נעשה בבג"ץ קול העם משנת 1953, שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. בפסק דין מנומק ביסס השופט שמעון אגרנט את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים.
המשפט החוקתי בישראל, עד 1992
משפט חוקתי במובנו הצר, הונהג בישראל כבר בשנותיה הראשונות (החל משנת 1949). בית המשפט העליון ביטל החלטות של הרשות המבצעת, ואף נתן פרשנות לחוקים בהתאם לעקרונות חוקתיים, למרות שהפירוש היה שונה ממובנו הפשוט של החוק.
חלק מחוקי
חוקי היסוד שנתקבלו מאמצע שנות השבעים ועד ל-1992 היו חוקים מוסכמים אשר שיקפו את כללי המשטר הקיימים. בחוקי יסוד אלה לא נוספו הוראות שִריון, והם לא שינו את המציאות החוקתית. עם זאת, במהלך שנות השבעים עלו לסדר היום סוגיות כמו מגילת זכויות אדם, ביקורת שיפוטית, נוקשות ועליונות חוקי היסוד וקבלתו של חוק יסוד: החקיקה.
החל מ-1973 הוגשו לכנסת כמה הצעות חוק של מגילות זכויות, חלקן מטעם ועדת חוקה חוק ומשפט, וחלקן כהצעות חוק פרטיות. הן נדחו.
להלן ציוני דרך במשפט החוקתי בישראל:
- כבר בשנת 1949 דן בית המשפט העליון בשימוש משפטי ב"זכויות טבעיות". שר המשטרה אסר את פעילות "כותבי הבקשות" (מעין מאכערים בתשלום). הללו עתרו לבית המשפט העליון להגנה על זכותם להמשיך בעיסוקם. ב"פס"ד בז'רנו" קבע בית המשפט בהחלטה תקדימית שלכל אדם יש "זכות טבעית" לכל פעולה עסקית שאינה אסורה בחוק, ולכן אין בסמכותו של שר המשטרה לאסור עיסוק, שלא נוכח חוק מפורש. פסקה זו הפכה ל"נורמה משפטית" מחייבת.
- ב-1950 לאחר הכישלון להגיע להסכמה על חוקה[1], הציע הררי ליצור ועדה שלאורך השנים תביא לכנסת חוקי יסוד, ובסופו של התהליך כל חוקי היסוד יגובשו ל"חוקה פורמלית"[2]. ההצעה התקבלה כהחלטת הררי, והוקמה ועדת חוקה חוק ומשפט שתפקידה כאמור להגיש לכנסת הצעות לחוקי יסוד, שבסופו של התהליך יגובשו ל"חוקה פורמלית". בהסדר שהתקבל לא נקבע תאריך סופי להפיכת חוקי היסוד לחוקה פורמלית, ולא נקבע במפורש האם עד כינון החוקה הפורמלית, יהיה לחוקי היסוד מעמד של חוקה.
- ב-1953 נעשה לראשונה שימוש ב"חזקה פרשנית" עבור זכויות אדם. שר הפנים סגר את עיתון קול העם, שלהבנתו פרסם הסתה כנגד הממשלה, בהסתמך על פקודת העיתונות שמסמיכה את שר הפנים לסגור עיתון ש"עלול לפגוע בשלום הציבור". העיתון עתר לבית המשפט העליון, בשם חופש הביטוי. השופט אגרנט קבע בפסק דין תקדימי, שמכיוון שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית (כעולה מגילת העצמאות), נדרש כבסיס בחירות חופשיות, ו"בחירות חופשיות" ייתכנו רק עם קיום "חופש הביטוי". על כן יש "חזקה פרשנית" לפרש כל חוק במידת האפשר, באופן שיגן על זכויות האדם ועל חופש הביטוי. בהתאם לכך פירש בית המשפט את המונח "עלול" שבפקודת העיתונות כ"ודאות קרובה". מאחר שלגבי עיתון קול העם לא הייתה "ודאות קרובה" של גרימת נזק לציבור, ביטל בית המשפט את ההוראה על סגירת העיתון.
- ב-1958, שמונה שנים לאחר קבלת החלטת הררי, חוקקה הכנסת חוק-יסוד ראשון: חוק יסוד: הכנסת (שהוא "חוק יסוד-מוסדי").
- בבג"ץ פורז[3] נידונה חוקיות החלטת עיריית תל אביב ש"הגוף הבוחר" לבחירת רב ת"א, יורכב מגברים בלבד. ברק הכריע מכוח "חזקת הפרשנות", ש"חוק שרותי הדת" לא התכוון לסטות מערך השוויון, ובנימוק זה ביטל את החלטת מועצת ת"א.
- בפס"ד רוגוזינסקי נידונה דרישת בני זוג יהודים שהגדירו עצמם כ"חסרי דת", להינשא שלא דרך הרבנות. הנימוק לעתירתם היה "חופש דת" במובן של חופש מדת. בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק שהיא סותרת חוק מפורש (למרות שהחוק מנוגד לעקרונות מגילת העצמאות).
- בג"ץ ברגמן: לקראת מערכת הבחירות של 1969 חוקקה הכנסת חוק מימון בחירות אשר הפלה לטובה מפלגות קיימות בהשוואה למפלגות המתמודדות בפעם הראשונה. אהרן ברגמן עתר כנגד החוק בטענה כי הוא סותר את סעיף 4 בחוק יסוד: הכנסת המבטיח את עקרון השוויון בבחירות. בית המשפט פסק כי החוק אינו תקף משום שלא התקבל ברוב חברי הבית בהתאם לשיריון שקבעה הכנסת על סעיף זה ולאחר פגיעה בשיוויון. החוק נחקק מחדש.[4][5]
- ערב חקיקת חוקי היסוד שנחקקו ב-1992, הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד חקיקה שהגדילה באופן רטרואקטיבי את תקציב המפלגות שנבחרו לכנסת. בעתירה נטען שהחוק פוגע ביסוד השוויון כלפי המפלגות שלא נבחרו (מכיוון שהוא לא נחקק לפני הבחירות). בבג"ץ לאו"ר[6] קבע בג"ץ שלא ניתן לבטל חוק מפורש, למרות שהוא סותר את ערך השוויון (בפועל בג"ץ פסל את החוק בנימוק טכני).
משנת 1992 ואילך
בשנת 1992 חוקקה הכנסת לראשונה חוקי יסוד "מהותיים" (כלומר, עוסקים ב"זכויות אדם" ולא "חוקים מוסדיים"): תחילה נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאחר מכן נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק.
בשנת 1994 קבע בג"ץ לראשונה את סמכותו לפסול חקיקה ראשית של הכנסת אם היא סותרת חוק יסוד ואינה עומדת בפיסקת ההגבלה של אותו חוק יסוד, בכך קבע למעשה את מעמד חוקי היסוד כחוקה. בפסק דין בנק המזרחי (1994) קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית, שבכוחו של בג"ץ לבטל סעיף מפורש בחוק ההסדרים שצמצם את חובות החקלאים לבנקים, בהסתמך על חוק: יסוד כבוד האדם וחרותו שמבהיר ש"אין פוגעים בקניינו של אדם", זאת אף שלגופה של עתירה נמנע בג"ץ מלבטל את החוק כיוון שסבר שהוא עומד בפיסקת ההגבלה. בפסיקה זו הרחיב בג"ץ את הקביעה שבכוחו לבטל חוק מפורש של הכנסת מכוח חוק יסוד, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 8 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה..."[7], והחיל אותה על כל חוקי היסוד. כמו כן קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית שלא ניתן לבטל את חוק יסוד: חופש העיסוק אלא ברוב של 61 ח"כים, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 7 של החוק בו נאמר: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת", והחיל זאת על כל חוקי היסוד[דרוש מקור].
ב-1997 עתרה לבג"ץ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים) ולעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות משבע שנים[8]. בג"ץ קבע בפסק הדין[9] שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקם בייעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.
מאוחר יותר, בפסק דין הנדלמן ביטל בית משפט השלום את החקיקה שאסרה על יועץ שאינו רשום בפנקס יועצי המס להציג עצמו כ"יועץ מס", מפני שפגעה בחופש העיסוק בצורה לא מידתית. הדבר עורר מחלוקת חריפה בשל ההרחבה המשמעותי של הביקורת השיפוטית כל החקיקה כך שאינה מוגבלת רק לבית המשפט העליון. בדיון בערעור העיר בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום על שלא נקט איפוק מספיק בבואו לבטל חקיקה ראשית של הכנסת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל: עקרונות יסוד, הוצאת שוקן, 2005.
- אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל: רשויות השלטון ואזרחות, הוצאת שוקן, 2005.
קישורים חיצוניים
 |
לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט. |
הערות שוליים
- ^ מספר סיבות לכך, הביא פרופסור גדעון ספיר בספרו המהפכה החוקתית עמודים 37-40
- ^ חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950
- ^ /958/78
- ^ ההיסטוריה של התהליך החוקתי בישראל, באתר lib.civics.cet.ac.il
- ^ לשופט הראשון שפסל חוק לא קראו ברק | כלכליסט, באתר m.calcalist.co.il
- ^ בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר ו-3 אח' נ' יו"ר הכנסת ו-16 אח', פ"ד מד(3), 529 (1990)
- ^ לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
- ^ החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים
- ^ בג"ץ 1715/97
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
35285367משפט חוקתי בישראל