שורת המתנדבים

שער החוברת בשער האחורי חתומים (לפי סדר א-ב): שמעון אפלבאום; אליקים העצני; שלמה סימונסון; חנן רפפורט. עצוב העטיפה נעשה על ידי אלה דרור

שורת המתנדבים הייתה תנועה של אזרחים בעלי מודעות חברתית ופוליטית, שקמה בישראל בראשית שנות ה-50 ושמה לה למטרה בתחילה, להילחם בעוולות חברתיות, אך לאחר מכן החלה להילחם גם בשחיתות השלטונית של אותה תקופה. מייסדי הקבוצה היו אליקים העצני וחנן רפפורט ועם חבריה נמנו בין היתר ד"ר שמעון אפלבאום, עו"ד יצחק זמיר, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ד"ר שלמה סימונסון, פרופסור פריץ בודנהיימר, פרופסור אפרים קציר, פרופסור אמנון רובינשטיין והמשורר יצחק שלו.

מקור שמה של התנועה

שם התנועה מקורו בשילוב של כינויו של ארגון "ההגנה", "השורה", יחד עם משפט מתוך השיר "חיילים אלמונים", ששימש כהמנון של האצ"ל והלח"י, "משורה ישחרר רק המוות". התנועה התפתחה כתנועה על מפלגתית ולכן הוחלט לקרוא לה "שורת המתנדבים".

התנדבות חברתית

התנועה קמה בשנת 1951 מתוך תא הסטודנטים של מפא"י, באוניברסיטה העברית בירושלים, אך פעלה שלא במסגרת המפלגה וחבריה באו מכל קצווי הקשת הפוליטית. בהמשך היא התרחבה וחברים נוספים באו מכל שכבות האוכלוסייה ברחבי הארץ ולא רק מקרב חוגי האקדמיה והסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. חברי השורה, בראשית תקופת פעילותם עסקו בפעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות ובישובי העולים בפרוזדור ירושלים. פעולות אלו כללו הוראת השפה העברית לעולים והדרכתם בנושאי תזונה וכן סיוע לעולים בהתמודדות עם מוסדות השלטון. התנועה נוהלה על ידי העצני ורפפורט, שיצאו ובאו במסדרונות השלטון ובכנסת בהתנדבות מלאה ללא קבלת שכר, והיא זכתה לפופולריות עצומה בציבור, בימים של צנע, קיצוב, שוק שחור ואווירת נכאים כללית.

מנהיגי המדינה, ובפרט משה שרת ודוד בן-גוריון, ראו בחיוב את פעולתה, אף על פי שמנהיגי התנועה והתנועה עצמה לא פעלו במסגרת מפלגתם מפא"י.

חשיפת שחיתויות

שער החוברת בשער האחורי חתומים (לפי סדר א-ב): ש' אפלבאום; אליקים העצני; ש' סימונסון; חנן רפפורט. עצוב העטיפה נעשה על ידי אלה דרור

השורה, שהחלה כגוף התנדבותי שמטרתו סיוע חברתי וחינוכי, הפכה במרוצת הזמן לגוף העוסק בחשיפת שחיתות ציבורית. עם התרחבות פעילות זו, נוצרו בתנועה שני אגפים:

1. האגף החברתי לעזרה בקליטת עלייה.
2. האגף החברתי למלחמה בשחיתות.

רפפורט והעצני התחלפו ביניהם כראשי אגפים אלה.

בראשית 1953 הציעו אנשי השורה, שכלי רכב ממשלתיים והסתדרותיים יסומנו בסימן היכר, על מנת שהציבור יזהה שימוש לא ראוי ברכבי שרד, וההצעה נתקבלה.

המקרה הבולט הראשון, בו יצאו אנשי השורה כנגד אישיות רמת דרג היה זה של חבר הכנסת ישראל שלמה בן-מאיר (רוזנברג), שכיהן כסגן שר הסעד מטעם המזרחי. הגיע לידיהם מידע על כך שהוא היה מעורב בהברחה של שעוני יד בתוך קופסאות של בשר כשר, ובמכירתם לצורך רווחים מפלגתיים, במחיר מופחת. הם התלוננו על כך בפני משה שרת (אז ראש הממשלה), שהעביר את תלונתם ליועץ המשפטי לממשלה שהורה לפתוח בחקירה. עם זאת, בסופו של דבר החקירה העלתה מעט מאוד. היועץ המשפטי ביקש להאשים את סגן השר בעבירה מסוימת אחת וגם לגביה הוא לא הואשם לבסוף, משום ששופט חוקר זיכה אותו מחוסר הוכחות, לאור שתיקתו של עד התביעה הראשי, מרדכי נורוק, אף הוא ח"כ מהמזרחי.

"סכנה אורבת מבפנים" - עמוס בן-גוריון

בשנת 1955 התפרסמה מטעם השורה חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים", שבה נידונה הנורמה הכללית הראויה להתנהגותם של פקידי ונבחרי הציבור. בין ההדגמות הרבות להתנהגות בלתי רצויה, סופר בחוברת על העדפות שהוענקו על ידי עמוס בן-גוריון (בנו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון), שהיה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, לשלושה קבלני בניין ואנשי עסקים ממקורביו, במטרה לעזור להם בעסקיהם עם משרד הביטחון.

כמו כן סופר כי קצין משטרה בכיר הורה על סגירת תיק חקירה משטרתי הקשור לעסקה אשר בה היו מעורבים חשודים אחרים בביצוע עבירות פליליות, ובהם חברו של עמוס בן-גוריון, ישעיהו ("שייקה") ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני.

עמוס בן-גוריון הגיש בעקבות זאת, בפברואר 1957, תביעת דיבה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כנגד ארבעה מאנשי השורה החתומים על החוברת: אפלבאום, סימונסון, העצני ורפפורט.

משפט הדיבה - המפקח הכללי: שיקר

העילה לתביעה

העילה העיקרית לתביעת הדיבה שהגיש עמוס בן-גוריון בפברואר 1957 נגד "שורת המתנדבים" הייתה טענתם של ארבעת אנשי השורה בחוברת הנ"ל, כי תיק חקירה משטרתי, תיק אירס"ו, כנגד חשודים בעבירות פליליות ובהם חברו האישי של עמוס בן-גוריון, שייקה ירקוני, נסגר, על פי מה שהשתמע מהכתוב בחוברת אף כי לא נאמר בה במפורש, בהשפעתו או על פי הוראתו של סגן המפכ"ל.

הפרשה המדוברת התחילה בכספים שקבלה הסוכנות היהודית מקרן השילומים הגרמנית אירס"ו. קרן אירס"ו מומנה על ידי גרמניה, במיליוני מרקים מכספי הנרצחים היהודים בשואה, שלא היו להם יורשים והסוכנות היהודית קבלה שילומים אלו "כיורשת העם היהודי".

הסוכנות החליטה להשתמש בכספים אלה לפיתוח ענף התיירות בארץ וקנתה באמצעותם בין השאר גם ציוד מלונאי, כגון סדינים, מפות שולחן, כלי אוכל ועוד. לביצוע הקנייה נבחרו שני מלונאים, אברהם דרזנר ואריך בראון וכן השתתפו בעסקה שייקה ירקוני חברו של עמוס בן-גוריון ואריה פילץ. על פי החשד, הגרמנים מכרו לקבוצה את הציוד המלונאי, תוך שהם נותנים לקונים קבלות על סכומים מנופחים, שהיוו תוספת של 25%. היות שהסוכנות היהודית שילמה לקונים את ההחזרים הכספיים על פי הקבלות המנופחות, יכלו אלה לשלם לגרמנים את המחיר שביקשו ולקחת לעצמם את ההפרש. משטרת ישראל פתחה תיק כנגד הרביעייה וחוקרים מטעמה נשלחו לגרמניה, אולם התיק נסגר לאחר זמן ללא סיבה מניחה את הדעת.

ההכנות למשפט של שורת המתנדבים

אנשי שורת המתנדבים חיפשו עורך דין שייצג אותם במשפט, אל מול אחד מבכירי עורכי הדין בארץ – מיכאל כספי (אביו של עו"ד רם כספי), אשר ייצג את עמוס בן-גוריון. כסף לשכר טרחה לא היה ברשות "השורה". הם פנו לכמה עורכי דין - מהידועים, המוכרים והמוערכים ביותר בארץ – וקבלו את הסכמתם של שלושה: עו"ד ארנולד אפלבאום, השופט המחוזי בדימוס, עו"ד שלמה תוסיה כהן, ועו"ד שמואל תמיר – שניהלו את ההגנה במשפטם בהתנדבות.

המשפט בבית המשפט המחוזי

המשפט נערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטים ד"ר זאב צלטנר נשיא ביהמ"ש המחוזי וראש ההרכב, ד"ר יצחק קיסטר לימים שופט בימ"ש עליון, ויצחק שילה. הוא נמשך חמישה חודשים, מדי יום ביומו. לאחר "משפט קסטנר", היה זה המשפט השני הארוך והחשוב ביותר, שעניין את כל הציבור בארץ. עשרות קציני משטרה בכירים הופיעו באולם מדי יום ויצרו בנוכחותם לחץ סמוי על השופטים.

מטעם התביעה, כעד תביעה ראשון, העיד המפקח הכללי של משטרת ישראל יחזקאל סהר. הוא עלה לדוכן העדים והכריז כי זהו "משפטם של המשטר והמשטרה". הוא העיד כי היכרותו עם תיק אירס"ו מצוינת וכי שייקה ירקוני, אינו מופיע בתיק, לא כחשוד ולא בכלל.

בא כוח הנתבעים ביקש מיד לפתוח בפניו לעיון את התיק הרלוונטי של המשטרה, ועל כך השיב בא כוח התובע כספי בהתנגדות ובטיעון שיש לשמור על חסיון תיק אירס"ו, ולא לפותחו לעיון הנתבעים, מטעמים של שלום הציבור ושל ביטחון המדינה.

עד למשפט זה, די היה בעדותו של איש משטרה על הנזק שייגרם עקב פתיחת תיק, והתיק נשאר סגור. בית המשפט המחוזי, בהמשיכו את המדיניות הזו, דחה את בקשת הנתבעים אנשי "השורה" לפתוח את התיק לעיונם. לאחר ערעור "השורה" בפני בג"ץ (באמצע המשפט בבית המשפט המחוזי), הפך בג"ץ את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה להתיר את העיון בתיקי המשטרה. הוחלט על ידו בהחלטה שהפכה תקדימית, כי תיקים כגון אלה, ייפתחו בלשכת השופטים והם לבדם יעיינו בהם. לאחר עיונם של השופטים, הותר לפתוח את תיקי המשטרה בעניין, לצורכי הצדדים במשפט הדיבה. בעקבות העיון בתיקים נקרא המפקח הכללי לעדות פעם נוספת והודה במפורש כי לא דיבר אמת בעדותו. הוא טען כהסבר לכך, שהיה חולה אותה עת.

שמואל תמיר, בא-כוח הנתבעים שהיה מעורב במספר משפטים בעלי עניין ציבורי באותה תקופה, הפך את המשפט להאשמה נגד צמרת המשטרה.

במהלך המשפט נדרש אליקים העצני לגלות את מקורות המידע של "השורה". הוא סירב לגלותם ונידון ל-10 ימי מאסר על בזיון בית המשפט.

ב-18 ביולי 1957 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי לטובת התובע מר עמוס בן-גוריון, שכלל את הסעיפים הבאים.:

1. תיק אירס"ו נסגר כדין.
2. עמוס בן-גוריון לא ידע כי ידידו שייקה ירקוני חשוד ולא היה מעורב בסגירת התיק.
3. "שורת המתנדבים" אשמה בהוצאת דיבה וצורת ניהול המשפט מצידה גבלה בשערורייה.
4. בית המשפט פסק שעמוס בן-גוריון יקבל פיצוי משורת המתנדבים בסך של 5,300 לירות (מתוך סכום התביעה שעמד על 25,000 לירות) בצירוף ריבית של 9% ועוד 2,000 ל"י שכר טרחת עורך הדין.
5. עדותו של סהר היא "טרגדיה" של מי שהיה "מסור למוסד המשטרה ולפיקודיו ואינו יכול להשתחרר מקנאה לכבוד המשטרה".

בנושא הראשון שהופיע בחוברת של שורת הדין, הקשרים בין עמוס בן-גוריון לשלושת קבלני הבניין, בית המשפט ציין כי אינו רואה בעין יפה את שותפותו של עמוס בן-גוריון בקואופרטיב לכריית זיפזיף וכן את שימושו בווילה של אחד משלושת אנשי העסקים שנזכרו בחוברת נשוא התביעה.

לפני מתן פסק הדין התפרסמו בעיתונות צילומים, בהם הופיע עמוס בן-גוריון, באופן הפגנתי, בחברת אביו ראש הממשלה. בית המשפט הביע בפסק דינו את מורת רוחו על פרסום הצילומים במהלך המשפט.

הפיצוי שהוטל על "השורה" לשלמו היה גבוה ביותר, והקשה על פעילות "השורה" לאחר מכן. ב"שורה" פעלו כ-750 מתנדבים קבועים. בעקבות פסק הדין, שהטיל דופי בהנהגת השורה ובפעולותיה, פחתו המתנדבים ופסקו התרומות שעזרו לקיום הפעילות ההתנדבותית הענפה. במקביל גם נפסקו התרומות השונות שהעניקו לארגון גופים רשמיים למיניהם. בעקבות כל אלה דעכה השורה, עד שהפסיקה את פעולותיה כליל עוד לפני שניתן פסה"ד בערעורה בביהמ"ש העליון.

המשפט בבית המשפט העליון

הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד שמואל תמיר. בית המשפט, בהרכב של השופטים משה לנדוי (ראש ההרכב), שמעון אגרנט ואלפרד ויתקון, הפך בעצם את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, אף כי רשמית התקבל הערעור רק בחלקו.

פסק הדין הסופי, שניתן ב-3 ביוני 1960, קבע את הדברים הבאים:

1. תיק אירס"ו נסגר שלא כדין, ומטעמים פסולים.
2. בית המשפט אינו מאמין לחלקים משמעותיים מעדותו של עמוס בן-גוריון. מבחינה משפטית הוא ידע שידידו ירקוני היה חשוד בתיק, אף אם "עצם את עיניו" לנוכח העובדות, שהיו ידועות לו.
3. אנשי "השורה" הפסידו באופן פורמלי בערעור, כיון שאפשר היה להבין מן הכתוב בחוברת, שעמוס בן-גוריון טיפל באופן אישי בסגירת תיק אירס"ו, ואת הטענה הזו אנשי השורה לא הצליחו להוכיח במשפט. מדברי השופט לנדוי: "היכול להיות ספק שהם (חברי השורה) עשו זאת מרגש דאגה עמוקה של אזרחים השואפים לכך שמדינתם תהיה כמתוקנות שבהן?"
4. היה זה הפסד טכני בלבד. כי בית המשפט העליון הקטין את סכום הפיצויים לעמוס בן-גוריון לסך של 1,100 לירות. כמו כן, הורה בית משפט לעמוס בן-גוריון להחזיר ל"שורה" את כל אשר שלמו לו כבר בתוספת ריבית על התשלומים המוחזרים.
5. צמרת המשטרה עשתה כל שביכולתה, והשתמשה בכל אמצעי פסול, כדי להסתיר את האמת בבית המשפט. "התביעה ניסתה להשתמש בביטחון המדינה, כדי להסתיר את האמת מבית המשפט". "צודק מר תמיר בתארו את עמדת התובעים בנוסחה זו: ירקוני חשוד – חסוי, ירקוני אינו חשוד – אינו חסוי."
6. התביעה הפיצה אינפורמציה מסולפת באמצעות העיתונות. בפסק הדין ציין בית המשפט העליון את סדרת הכתבות שפרסם שבתאי טבת ב"הארץ", תחת השם: "קרבן הרצח בדיבה". סדרת הכתבות פורסמה עוד לפני פסק הדין של בית המשפט המחוזי, חרצה את דינה של "שורת המתנדבים", וזיכתה את עמוס בן-גוריון מכל חשד. הכתבות הללו זכו לנזיפה חמורה של שופטי בית המשפט העליון. "עמוס בן-גוריון אחראי אישית לניהול הקו הזה, של הסתרת האמת מבית המשפט והפצת אינפורמציה מסולפת".
7. בפסק הדין מתח בית המשפט העליון ביקורת קשה ונרחבת, על פסק דינם והתנהגותם של שופטי בית המשפט המחוזי, ובמיוחד על ניהול המשפט על ידי צלטנר.

יחזקאל סהר, שנתמנה בינתיים לשגריר ישראל באוסטריה, חזר בעקבות פסק הדין לארץ. הפרקליטות העמידה את סהר לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת עדות שקר. ב-16 בינואר 1961 הרשיע בית המשפט המחוזי את סהר ודן אותו ל-9 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 15,000 לירות.

סהר ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה אף כי מצא פגם טכני בכך שסהר הועמד לדין על שלושה סעיפי אישום נפרדים בגין מעשה אחד, והפחית את הקנס לסך 5,000 לירות.

לאחר המשפט

פסק הדין של בית המשפט העליון חולל רעידת אדמה במפלגת השלטון, שמואל תמיר כתב בספרו: "כל ניסיונות הטשטוש עלו בתוהו. עכשיו כבר לא היה אפשר להיאחז במילים דו-משמעיות. ההגדרות היו ברורות, המסקנות היו חד-משמעיות והמהלומה על ראשו של השלטון – כבדה"

תוצאות המשפט חשפו את פניה של צמרת המשטרה, סגירת תיקים שלא כדין, העלמת ראיות ושקרים בבית המשפט. בית המשפט העליון קבע סייגים לשימוש בכוחו של איש משטרה ומגבלות להתנהגותו של איש ציבור. ובכך הוא נתן לגיטימציה לעיתונות חוקרת ולוחמת.

פסק דינו של בית המשפט העליון נחשב לסכר שקבע את גבולות שלטון החוק במדינה. על פי יצחק זמיר: "זה היה המשפט הראשון שבו תקפו אישיות בכירה. זו הייתה אולי תחילת הדרך אל המימוש של העיקרון של שוויון בפני החוק. המפקח הכללי של המשטרה כפוף לחוק כמו כל אזרח אחר". על פי אמנון רובינשטיין: "זה היה ציון דרך בתולדות המדינה, כיון שזהו מקרה ראשון בו יצא ארגון א-פוליטי נגד הנורמות המקובלות בישראל. גם אז ראיתי חשיבות בכך שמישהו מרים דגל נגד נורמות שהיו מובילות אז". "פרשה זו היא שפתחה את הפתח לשחרורם של המשטרה, התביעה, בתי המשפט והעיתונות מצבת השלטון, והפיכתם לזרועות עצמאיות."

השורה לא המשיכה עוד זמן רב בקיומה. פעילות השורה תמה במחצית השנייה של שנות ה-50, כשלדברי ראשיה פסק זרם התרומות אליה.

לקריאה נוספת

• אליקים העצני, שורת המתנדבים, הוצאת מוסד ראובני, 1953.
• פולה קבלו, שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים, הוצאת עם עובד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, 2007.
• פולה קבלו, "'שורת המתנדבים' ומיסוד הביקורת הציבורית בישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
• דניאל דור, "עלייתה ונפילתה של שורת המתנדבים", "כותרת ראשית ", 8 ביולי 1987
• נדב העצני, "שורת המתנדבים – הסיפור המלא", "מעריב", 10 באפריל 1998
• דן מרגלית, "תוחזר שורת המתנדבים", "מעריב", 20 ביוני 2003

קישורים חיצוניים

• דניאל דור, עלייתה ונפילתה של שורת־המתנדבים, כותרת ראשית, 8 ביולי 1987
• יחיעם ויץ, הקשר בין הון, שלטון ובן-גוריון, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2007
• פולה קבלו, בין אזרחים למדינה חדשה -- סיפורה של שורת המתנדבים, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, עמ' 203-232
• פולה קבלו, שליח ציבור או דובר הממסד? סיקור משפט עמוס בן-גוריון נגד שורת המתנדבים בעיתון הארץ, אתר אוניברסיטת תל אביב
• אמיר לוי, אליקים העצני ושורת המתנדבים: חלוצי החברה האזרחית, אתר מידה, 19 בספטמבר 2022.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34909996שורת המתנדבים