קרב סן סימון
 | ||||||||||||||||||
| מנזר סן סימון, 2011 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 27 באפריל 1948 – 1 במאי 1948 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מנזר סן סימון, ירושלים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°45′40.4″N 35°12′21.5″E / 31.761222°N 35.205972°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לפלמ"ח כיבוש שכונת קטמון | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב סן סימון הוא קרב שנערך במלחמת העצמאות במסגרת מבצע יבוסי, בין חטיבת הראל של הפלמ"ח וחטיבת עציוני של ההגנה לבין יחידות של היישוב הערבי על השליטה במנזר סן סימון, בשכונת קטמון שבירושלים.
רקע
שכונת קטמון
שכונת קטמון בדרום ירושלים הייתה עד מלחמת העצמאות שכונה ערבית מבוססת ובה אוכלוסייה נוצרית ניכרת. במהלך המלחמה היוותה השכונה טריז בלב ירושלים המערבית, שניתק את השכונות היהודיות בדרום העיר מן הרצף היהודי במערבה. חמור במיוחד היה מצבה של שכונת מקור חיים הנצורה. אחרי פיצוץ מלון סמירמיס, על ידי ההגנה ב-5 בינואר 1948 חוזקה השכונה בכוחות ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ובאנשי צבא ההצלה. תגבורת נוספת זרמה אליה בעקבות פעולות הסחה שנערכו בה בתחילת מבצע יבוסי. בעקבות פינויו של מחנה אל עלמיין בדרך בית לחם על ידי הבריטים, התבססו בו כוחות ערבים והחלו לתקוף שכונות יהודיות באזור. חילופי אש נק"ל (נשק קל) וארטילריה בין השכונות החלו במהלך החודשים הראשונים של 1948.
מנזר סן סימון
מנזר סן סימון הוא מנזר אורתודוקסי יווני בשכונת קטמון. קטמון נשלטה מדרום מערב על ידי מנזר סן סימון, שניצב על גבעה בפאתיה הדרום מערביים. מגג המנזר ניתן היה גם לצלוף על השכונות היהודיות הקרובות. במתחם היו שלושה מבנים, בנויים אבן מוצקה - בית הפטריארך, אכסניה לצליינים, והמנזר עצמו שבראשו מגדל פעמונים.
הן לערבים והן ליהודים היה ברור שהשתלטות על המנזר, פירושה השתלטות על השכונה. המנזר היה על שטח מוגבה, מצפונו וממזרחו חורשת עצים דלילה, מדרומו שטח גלי ופתוח יחסית וממערבו שטח משובץ בטרסות ובגדרות אבנים.
הכוחות שהשתתפו בקרב
הכוח היהודי העיקרי שהשתתף בקרב היה פלוגות א' (בפיקוד אורי בן ארי) וג' (בפיקוד מוטקה בן פורת) מהגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל בפיקוד יוסף טבנקין, כ-90 לוחמים בכל פלוגה, בנוסף על כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס. הגדוד עסק בלחימה רצופה החל ממבצע נחשון, והיה שחוק אחרי הקרבות המרים בקסטל ובנבי סמואל. במהלך הלחימה תוגבר הגדוד ביחידות מן הגדוד החמישי של הפלמ"ח ומגדוד מוריה של חטיבת עציוני.
מן הצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל קאדר אל חוסייני, רבים מהם מחברון; כמו כן שהו במקום מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה. על הכוחות פיקדו איברהים אבו דאיֵה מן הכפר צוריף וסגנו אבו עתא. אבו דַאיֵה זכה ליוקרה רבה עקב השתתפותו כמפקד בקרב בו הושמדה מחלקת הל"ה ליד צוריף, בתקיפת שיירת נבי דניאל ובקרבות הקסטל. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשריוניות (חלקן משלל שיירת נבי דניאל). הלגיון הערבי לא השתתף בקרב, מלבד מספר חיילים ששמרו על הקונסוליה העיראקית בשכונה. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (כ-120 מהם בתוך מתחם המנזר), עובדה שתרמה לחוסר ההכרעה הממושך בקרב.
מהלך הקרב
ניסיון הכיבוש הראשון
תכנון ההתקפה, בהשתתפות יצחק שדה, מח"ט הראל יצחק רבין, מג"ד הפורצים יוסף טבנקין והקמב"ץ אליהו סלע (רעננה) היה חפוז, ללא נוהל קרב. ההתקפה הראשונה על קטמון נערכה בליל 27 באפריל 1948. אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יצאו בגשם שוטף משכונת נווה שאנן, דרך עמק המצלבה, לכיוון קטמון. כוח בפיקוד עוזי נרקיס ביצע פעולת הסחה באזור גבעת שאהין (לא רחוק ממשכן הנשיא כיום). הכוח בפיקוד מוטקה בן-פורת יצא רגלית ונע לעבר המנזר אך התעכב בדרכו והגיע באיחור. כשהגיע הכוח לאזור המנזר נפתחה עליו אש מקלעים חזקה גם מעמדות שלא זוהו קודם. מלאי פצצות המרגמה, התחמושת הארטילרית שיועדה למבצע, נגמר בניסיון לפגוע בעמדות ההגנה הערביות. בגלל האיחור והאש החזקה הסיג המג"ד יוסף טבנקין את כוחותיו.
לכישלון הפעולה נודעה השפעה מורלית שלילית על תושבי העיר היהודים.
הפריצה למנזר
ההתקפה השנייה נערכה ב-29 באפריל 1948. עם ערב הוסעו הכוחות לנווה שאנן ומשם צעדו לעבר מנזר סן סימון. בשעה 20:00 בערב, קצת לפני עמדת ההיערכות, התגלה הכוח ונורו עליו מספר יריות שהחישו את ההסתערות על קטמון. הכוח של המ"פ איציק אשכנזי, בחיפוי מרגמות, חיסל את עמדת המקלע הכבד שנחשפה בניסיון הכיבוש הראשון. במקביל החלו הפלוגות של בן פורת ואורי בן ארי לטהר את הבתים המערביים של השכונה. רימון יד הצית חביות דלק באחד הבתים, והאש שפרצה האירה את הכוחות וחשפה אותם לאש של אנשי צבא ההצלה העיראקיים ששהו בבתים בצמוד למנזר, וחלשו על דרכי הגישה אליו באש מקלעים ומרגמות. פלוגת בן פורת הסתערה על המנזר ראשונה. לשער פרצה חוליה מפלוגתו של אורי בן ארי ובפיקודו האישי. בשעה 2:10 פלוגה א' (אורי בן ארי) כבשה את המנזר. המנזר היה ריק מלוחמים, ותוך כדי טיהורו נהרגו בשגגה שתי נזירות ששהו בו. כיבוש המנזר הסתיים בשעה 2:30 והכוחות התארגנו בשלושת המבנים להגנה. במשך שעתיים הייתה הפוגה באש, ואז החלו הערבים בהתקפת נגד.
כשעלה הבוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערביים, חלקם במבנים הקיצוניים בקטמון וחלקם מחופרים בבוסתנים מדרום וממערב למנזר. הם התקיפו את המנזר בלי הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים, תוך שהם יורים אש נק"ל אל המעברים שבין המבנים במתחם ופצצות מרגמה אל גג המנזר. בהמשך הובאו גם מספר שריוניות אל המתחם. ההתקפות הערביות נהדפו בעיקר בעזרת רימונים שהשליכו אנשי הפלמ"ח מהגג ומהחלונות. נחישות הערבים והאומץ שגילו הפתיעו את מפקדי הכוח הפורץ.
עד הבוקר היו לכוח הפורץ 6 הרוגים ו-30 פצועים שרוכזו בתוך המנזר וטופלו על ידי החובשים במקום.
במהלך הלחימה היו גילויי גבורה רבים בקרב הכוח המבוצר. סמל המחלקה רפאל איתן, שנפצע קשה מכדור בראשו, המשיך להילחם מבעד לחלון כשהוא עומד על כיסא שעמד על גבי שולחן. המ"מ דוד אלעזר יצא מספר פעמים בראש קבוצות לוחמים אל חצר המנזר ואל הגג כדי להדוף התקפות ערביות. המ"מ מוטי אפרתי שפיקד על אחד המבנים המבודדים במתחם רץ תחת אש, הניח והפעיל מטען נפץ על שריונית ערבית חמושה בתותח שחדרה אליו.
בלילה הבא התגברה ההתקפה אך נהדפה שוב. למגינים היו כבר נפגעים רבים – 10 הרוגים וכ-80 פצועים (כמחצית מהלוחמים) – והתחמושת הלכה ואזלה.
הכנות לנסיגה ולהריגת הפצועים
לאור המצב הקשה, מספר הפצועים הגדול ומצב התחמושת והאספקה, נשקלה אפשרות נסיגה. ללוחמים היה ברור שלא יוכלו לשאת את כל הפצועים אל מחוץ למנזר תחת אש, ותחת הרושם הקשה של הנסיגה בנבי סמואל, היה ברור שהפצועים יירצחו באכזריות אם יפלו בשבי. נקבע בהגרלה ששני מפקדים יישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת, ונעשו לכך הכנות.
בינתיים, נעשו במפקדת החטיבה ניסיונות להחיש תגבורת לנצורים. שתי מחלקות של הגדוד החמישי של הפלמ"ח בפיקוד עובד מיכאלי הצטיידו בנשק, תחמושת וציוד רפואי. הכוח נע בהסתר והגיח בעורף הכוח הערבי. בקרב קשה שהתפתח נהרגו 4 לוחמים ורבים נפצעו (ביניהם עובד שנפצע בפניו), אך 16 לוחמים הצליחו לחבור למגינים שבתוך המנזר.
יצחק רבין מפקד החטיבה, שהגיע למפקדת הגדוד הרביעי, ניסה להשהות את פקודת הנסיגה באומרו שאחרי הכישלון בנבי סמואל והנסיגה משועפאט, תבוסה בסן סימון תהייה מכת מוות לקרב על ירושלים, אך לא הצליחו ליצור איתם קשר.
הכרעת הקרב
במקביל, הכוח הערבי, אשר ספג עוד ועוד נפגעים מאש הכוח היהודי המבוצר היטב במבנה החסון ומן הקרב עם התגבורת מן הגדוד החמישי, היה במצב של הידרדרות ודמורליזציה. לעבר קטמון הוחשה תגבורת ערבית מכיוון חברון, ושיירה ערבית יצאה מירושלים להביא לוחמים נוספים ממנה. שתי השיירות נחסמו ונפגעו על ידי מארב של אנשי גוש עציון בחירבת סאוויר ובמנזר הרוסי, ולא הגיעו ליעדן.
על סף מתן הוראת נסיגה, החלה רשת ההאזנה של מודיעין ההגנה (הש"י) לקלוט תקשורת בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת וכי הם מבקשים תגבורת ערבית ואת התערבות הצבא הבריטי כי לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגינים בשעה 14:00. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה ודווחה לכוח במנזר. טבנקין ביטל את ההכנות לנסיגה, והורה לתפוס מחדש עמדות ולהגביר את האש עד שהכוח הערבי ייסוג כולו. האש הערבית נחלשה בהדרגה, עד שפסקה.
בשעה 17:00, עדיין תחת אש ובאור יום, נכנסה פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש למנזר והחליפה את אנשי הפלמ"ח (מלבד כיתה בפיקוד דוד אלעזר שנשארה לחפיפה) שנלחמו בשטח המנזר במשך 18 שעות רצופות.
טורי התגבורת שהוחשו לקטמון גרמו לכוח הערבי לסגת מחשש שינותק. החלה גם בריחה של שארית האוכלוסייה האזרחית והלחץ מהמנזר הוסר. הפצועים פונו באלונקות דרך שכונת רחביה, כשהנושאים אותם שרים ומכל הבתים נשמעות קריאות עידוד. תושבי ירושלים ששמעו על הקרב הגיעו במאות לבית החולים כדי להודות לפצועים ולעודד אותם.
השיא היה בליל חמישי, 29 באפריל 1948. האדמה התמוטטה תחת רגלינו, והבית כמעט נפל על ראשינו. עד אשר הפציע השחר, והנה, איברהים אבו דאיה, אשר בא משדה הקרב, כמה צעדים מביתנו, פרוע ומאובק, חולצתו קרועה מרסיסי הקרב, מי שהיה רואה אותו לא היה מכירו, והוא אמר: רוב אנשי נהרגו...
תוצאות הקרב וחשיבותו
בקרב על קטמון היו לגדוד הרביעי ולגדוד החמישי אבידות רבות: 21 הרוגים (מתוכם 18 במנזר וסביבותיו) ו-83 פצועים, גם גדוד מוריה סבל מהרוג ומספר פצועים. מתוך 120 הלוחמים שכבשו את המנזר, יצאו רק 20 בכוחות עצמם.
הכוחות הערביים ספגו אף הם אבידות קשות - אחת ההערכות עומדת על 34 הרוגים וכחמישים פצועים.[1]
כיבוש קטמון היה הצלחה בודדת במבצע יבוסי. הוא ניתק את השכונות הערביות בדרום העיר מן האזורים שבשליטה ערבית - המושבה הגרמנית, בקעה, המושבה היוונית, תחנת-הרכבת ואבו טור. המפלה בקטמון הניעה את תושביהן לנטוש את בתיהם ולפנות את העיר. השכונות הדרומיות היהודיות - מקור חיים, ותלפיות, כמו גם קיבוץ רמת רחל, חוברו לרצף היהודי.
בריחת תושבי קטמון (שהנשים והילדים ביניהם פונו כבר קודם לכן עקב ההפגזות של ההגנה) פתחה פתח לביזה של אוצרות השכונה העשירה על ידי תושבי ירושלים היהודים ויחידות צבאיות.[2]
בקרב השתתפו רבים ממפקדי צה"ל העתידיים, וביניהם רפאל איתן (שנפצע בו) כסמל מחלקה, דוד אלעזר כמ"מ, אורי בן ארי כמ"פ ומוטקה בן-פורת. כמו כן נטלו בו חלק אליהו סלע, יורם קניוק, ובני מרשק שנפצע גם הוא. רבים מן המשתתפים תיארו את הקרב כקשה בחייהם.
בנאומו הקצרצר בטקס מנויו לרמטכ"ל הגדיר רפאל איתן את הקרב הזה כקרב שהכריע את עתידה של ירושלים "לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח".[3]
הקרב נלמד כקרב מופת ממורשת הקרב של צה"ל, ורבים זוכרים ממנו את האמירה של בני מרשק בצטטו את יצחק שדה שציטט אמירה מהצבא האדום: ”זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף.” בוגרי הקרב, ובהם דוד אלעזר, חזרו על האמירה במהלך קרבות צה"ל.
משתתפי הקרב קיבלו לאות את מדליית קטמון. אך לאחר הענקת האות נמנע צה"ל מלהכיר בו וענידתו הופסקה.
בפינת גן המנזר מוצבים אנדרטה ל-18 חללי הקרב ולוח נחושת המספר את סיפור הקרב.
הקרב על מנזר סן סימון משמש כרקע לספר "יונה ונער" של מאיר שלו, וכן מסופר עליו בספר "תש"ח" של יורם קניוק.
לקריאה נוספת
- אלון קדיש, משה ארנוולד: קרבות יבוסי, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008
- דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, הוצאת שוקן, 1972
- ירושלים בתש"ח (בעריכת מרדכי נאור), הוצאת יד בן צבי 1983
- צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
- אורי בן ארי, אחרי!, הוצאת מעריב, 1994
- רפאל איתן, סיפורו של חייל, ספרית מעריב, 1985
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986
- אריה חשביה הקרב על סן סימון: קרב מופת שהכריע גורל ירושלים,הוצאת מלוא, 1979
- ח'ליל א-סכאכיני, כזה אני, רבותי! הוצאת כתר, ירושלים, 1990
- דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981
- דב יוסף, קריה נאמנה, מצור ירושלים 1948. הוצאת שוקן, 1960
- חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, הוצאת דביר, 2002
- יורם קניוק, תש"ח, הוצאת משכל (ידיעות ספרים) - 2010
- אלון קדיש, משה ארנולד, קרבות יבוסי הוצאת משרד הביטחון, 2008
- מאיר פינקל, הפקת לקחים ברמה הטקטית במלחמת העצמאות - חלון לשני דפוסי ארגון צבאי, בתוך: מלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 113–150
קישורים חיצוניים
- כיבוש קטמון (קרב סן-סימון), באתר הפלמ"ח
- יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948
- מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש”ח, הוצאת מחברות לספרות, 2002
- מפת הקרב באתר גדוד מוריה
- פרק הפתיחה מן הספר יונה ונער של מאיר שלו
- השיר חבר נשק, שנכתב בעקבות הקרב
- ישורון פישר, הקרב על הגבעה, מגזין להיסטוריה סגולה
הערות שוליים
- ^ יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948, הוצאת דביר, 2004, עמ' 173
- ^ ”לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים - לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל.”
38306336קרב סן סימון