ג'וזף פסקל אלבינה
ג'וזף פסקל אלבינה (בעברית כתב שמו: יוסף פ. אלבינה) היה איש עסקים ערבי נוצרי בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. סוחר, יזם, איש נדל"ן, קבלן בניין, איש קולנוע ואספן אמנות.
אלבינה נולד למשפחה ידועה ומבוססת באחוזה בשכונת קטמון (כיום ברחוב החי"ש).
מסחר
בשנת 1899 היה עמיל מכס וייצג מוסדות דת נוצריים שהורשו לייבא טובין פטורים ממכס כגון סיגריות ומשקאות אלכוהוליים. הוא ייצג בארץ ישראל את חברת ג'וני ווקר, את חברות המים המינרליים "פרייה" ו"ויטאל" ואת חברת הסיגריות הטורקית, אותה ניהל אחיו שחי בטורקיה. מלבד ירושלים, משרדיו היו פרושים גם ביפו, תל אביב ובחיפה. במקביל היה בעל הזיכיון לשווק את יינות הנזירים הטראפיסטים ממנזר לטרון. כן היה מעורב ביזמות עסקיות רבות כמו ארגון תערוכת בירה היינקן במסגרת יריד המזרח ב-1934[1] או שיווק פומית עישון בריאותית (מפחיתת ניקוטין) בשם דיניקוטא.
מראשית שנות המנדט ועד 1932 היה אלבינה נשיא לשכת המסחר הערבית.
נדל"ן וקבלנות בניין
ערך מורחב – אלבינה, דוניה וקטינקא
עד 1925 היה אלבינה חבר מועצת העירייה, אך נאלץ לפרוש כיוון שהתגלו זיופי מכס שביצע. כמו כן נודע כי זכה במכרזי קבלנות עירוניים שלא כדין[2].
ב-1928, לאור השגשוג הכלכלי, החליט אלבינה ליצור חברה קבלנית שתגש למכרזים של ממשלת המנדט. הוא גייס לצידו את מהנדסי הבניין היהודים טוביה דוניה (גיסו של חיים ויצמן) וברוך קטינקא; על אף שהוזהר על ידי הוועד הערבי העליון שלא לשתף פעולה עם יהודים.
החברה הקימה מבנים רבים בירושלים בהם ימק"א ירושלים, בניין הדואר המרכזי, מלון פאלאס ובית המופתי חאג' אמין אל חוסייני בשכונת שייח' ג'ראח. כן הקימה החברה את שדה התעופה הבינלאומי בלוד.
בנוסף לקבלנות בניין עסק אלבינה גם בתיווך נדל"ן ורכש קרקעות. כך, למשל, היה מעורב יחד עם איש העסקים היהודי, מנשה אלישר, ברכש אדמות קריית יערים (כיום טלז סטון) ליד אבו גוש.
אספן אמנות
אלבינה אסף לביתו שהיה סמוך לבצלאל (פינת שמואל הנגיד ונרקיס) יצירות אמנות רבות בהן של ציירים הולנדים מן המאה ה-17 ודיוקן אביו של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה (ראס מקונן), אותו רכש ממנו לפני שעזב את ירושלים.
קולנוע רקס
- ערך מורחב – קולנוע רקס
כבעל חברת הפקת הקולנוע "נייל פילם" המצרית חיפש אלבינה מקום לבית קולנוע בירושלים. באותה עת (1935) היה במרכז ירושלים רק בית קולנוע אחד, קולנוע ציון, שהיה שייך לידידו של אלבינה, ישראל גוט. אלבינה איתר שטח בבעלות הכנסייה הארמנית ברחוב פרינצס מרי (בין רחוב שלומציון המלכה לרחוב הלל), חכר אותו, הקים בו מבנה ופתח בו ב-16 ביוני 1938 את קולנוע רקס. הקולנוע הציג את סרטי "נייל פילם" וסרטים פופולריים נוספים והיו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.
ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע חוליה של פעילי ארגון האצ"ל. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 לא"י. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע[3]. ב-4 בדצמבר 1947, כתגובה להצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע, ולאחר מכן נהרס. על חורבותיו הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית קופת חולים מאוחדת. אלבינה נדהם מהתקריות שכוונו נגדו שהרי לא רק שהיה ידידם של יהודים רבים ותמך בשיתוף פעולה, אלא שכל 17 החנויות בבניין הקולנוע היו שייכות ליהודים.
יחסיו עם היהודים
אלבינה האמין בדו-קיום ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס עסקי. הוא היה בקשרי חברות ועסקים עם יהודים רבים, פרט לשותפיו דוניה וקטינקא היה ידידם של יחיאל ויצמן (אחיו של חיים ויצמן ואביו של עזר ויצמן), מנשה אלישר, ישראל גוט ואחרים.
אולם, בדצמבר 1936 דווח בעיתונות היהודית שאלבינה מקורב ל"איגוד הפשיסטים הבריטי" של אוסוואלד מוסלי, זאת על סמך חבילה גדושה בחומר פשיסטי מארגון זה שהייתה ממוענת אליו[4] אלבינה ומקורביו הכחישו מכל וכל את הדבר וטענו כי החבילה הייתה ממוענת לאלבינה אחר[5]. בסופו של דבר הוכיחו מעשיו וקרבתו ליהודים שמדובר בעלילה. כך למשל, מציינת מודעה ב"פלסטיין פוסט" מ-22 בנובמבר 1940 את שמו כתורם ל"וועד למען החייל היהודי"[6].
לקראת עזיבת הבריטים את הארץ עזבו בני הזוג אלבינה לאלכסנדריה, שם למדו ילדיו בקולג' יוקרתי. לאחר קום המדינה סווג כל רכושו של אלבינה כ"רכוש אויב". על כך התקומם אלבינה במילים: "מעולם לא הייתי אויב לעם היהודי"[7].
אחרית ימיו
משפחת אלבינה שהתה באלכסנדריה עד נפילת המלך פארוק ב-1952, אז עזבו לביירות וגרו בשכנות לחבריהם מימי ירושלים, קטי אנטוניוס (אלמנת ג'ורג' אנטוניוס) וקונסטנטין סלמה (מקים שכונת טלביה). אלבינה ניהל עסקים בממלכת ירדן, לבנון ומצרים עד מותו בביירות.
לקריאה נוספת
- משה חננאל, הירושלמים, עמודים 44–48.
הערות שוליים
- ^ Visit the exhibition of Heineken beer, פלסטיין פוסט, 27 באפריל 1934
- ^ תעלולי-זדון חדשים של נשאשיבי, דבר, 19 במאי 1929
- ^ האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת
- ^ למשל, איזה אלבינה?, דבר, 25 בדצמבר 1936
- ^ למשל, ב. לבינסון, לרגל ידיעה אחת, דבר, 20 בדצמבר 1936
- ^ jewish soldiers' welfare fund, פלסטיין פוסט, 22 בנובמבר 1940
- ^ משה חננאל, הירושלמים, עמוד 48.
18957165ג'וזף פסקל אלבינה