פורטל:הלכה/אישים/תקופות/אמוראים

  [ עריכה ]

האמוראים הם החכמים שחיו מסוף תקופת התנאים ועד חתימת התלמוד (הבבלי), כלומר בין אמצע המאה ה-2 עד המאה ה-5. האמוראים פעלו בשני מוקדים גאוגרפיים: בבל וארץ ישראל; בבבל נכתב התלמוד הבבלי, ובארץ ישראל התלמוד הירושלמי. נהוג לחלק את תקופת האמוראים ל-8 דורות, כאשר על הראשון נמנים עוד תלמידיו של רבי יהודה הנשיא - כותב המשנה, ועל שלושת הדורות האחרונים נמנים אמוראים שנטלו חלק בתהליך חתימת התלמוד - רב אשי ורבינא, מר בר רב אשי, רבה תוספאה ורבינא האחרון. תקופת האמוראים, שלא כתקופת התנאים, מתאפיינת פחות בסידור החומר ההלכתי שנוצר עד אליהם, ויותר בפירושו, הרחבתו והעמקה בו. כך גם נפוצה תופעה של "ברי-פלוגתא" בתלמוד - זוג אמוראים שתדיר מוזכרים יחד, לרוב במחלוקות. ברי-הפלוגתא הנודעים ביותר היו רב ושמואל, ואביי ורבא. גם החיבורים שהתחברו בתקופה זו, שני התלמודים - הבבלי והירושלמי, אינם מסודרים וערוכים כלל ועיקר, והם מהווים אוסף של דיונים והסברים סביב המשנה. השפעתה של תקופה זו על עולם ההלכה רבה מאוד, בעיקר ההשפעה הבבלית דרך התלמוד הבבלי, ועולם ההלכה מעוצב כולו סביב התלמוד; הוא מהווה פוסק ראשון ואחרון, על בסיסו מתדיינים הפוסקים, והוא מהווה סמכות הלכתית עליונה.