מלאכת לש
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף יח., קנה: |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | מסכת שבת, פרק ז הלכה ב |
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח הלכה טז, פרק כא הלכות לג-לד |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן שכא, סעיפים יד-טז |
בהלכה, מְלֶאכֶת הַלָּש היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. המלמדת על איסור לישת חומרי גלם (בדרך כלל מים וחומר אבקתי) עד לעשיית עיסה. בין היתר האיסור כולל עשיית בצק, מלט בוץ[1], ועוד.
יש הסבורים כי האיסור נאמר אף לפני הלישה, בנתינת הנוזל לתערובת.[2].
מקור
ככל ל"ט מלאכות שבת, גם מלאכה זו נלמדה מהציווי המקראי שבעשרת הדיברות שלא לעשות מלאכה בשבת[3], שלפי חז"ל 'מלאכה' מוגדרת אחת מהפעולות ששימשו למעשה בהכנת המשכן[4], בו נזקקו לפעולת הלישה כדי להפיק צבע ליריעות המשכן, כפי שהיה נהוג בעת העתיקה.[5]
מלאכה זו נרמזה לראשונה במשנה במסכת שבת[6], שם משתמע שאסור בשבת לשרות אבקת דיו בתוך מים בשבת. ממשנה נוספת[7] המדברת על האכלת בעלי חיים בשבת משתמע שמותר לשרות מורסן בשבת, ורק אסור לגבל אותו.
בתלמוד[8] מובאת ברייתא שבה מחלוקת תנאים בשאלה מתי אדם חייב מהתורה במלאכת לש: ”אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל.” אם כן, דעת רבי יהודה הנשיא היא שכבר ברגע שיצקו מים לתוך החומר הנילוש, עוברים על האיסור מהתורה. לעומת זאת, דעת רבי יוסי ברבי יהודה היא שמתחייבים מהתורה רק כשיש גיבול (=לישה) בפועל.
להלכה פסקו הרמב"ם, הרא"ש ורוב הראשונים לקולא כרבי יוסי ברבי יהודה, וכך פסק גם השולחן ערוך. אולם המרדכי ועוד ראשונים מאשכנז פסקו לחומרה כרבי יהודה (הנשיא), וכך נראה שפסק הרמ"א, למעשה נהגו להחמיר.
פרטי המלאכה
האיסור מדאורייתא הוא כשמתקיימים שלושה תנאים:
- מדובר בשני חומרים שונים זה מזה.
- חומר אחד הוא דק כגון קמח והשני מדבק כגון מים.
- לאחר ערבוב נוצרת תערובת שונה משני החומרים הראשוניים.
מדאורייתא אסור ללוש שני חומרים שלאחר הלישה תיווצר בלילה עבה (כמו בצק) , ומדרבנן נאסר להכין גם בלילה רכה (כמו בלילה של עוגה). אם החומר הדק הוא מועט, וגם לאחר הלישה הפירורים לא נדבקים אחד לשני - מותר, כגון סוכר בלבן. שלא כמו בטוחן או במלאכת בורר, אין היתר ללוש סמוך לסעודה. איסור לישה קיים גם בשני חומרים לחים שסמיכותם אינה שווה, כיוון שאסור לגרום לכך שאחת הבלילות תהיה סמיכה יותר, אך מותר להוסיף מים כיוון שזה מדלל. אבקות שמתקשות לאחר שמוסיפים להם מים כגון פודינג או ג'לי, אסור להכינם בשבת אף אם התוצאה תהיה בלילה רכה, וכתב הגרש"ז אוירבך שדייסה לתינוק מותר לעשות בסמוך לאכילה.
דבר שאינו בר גיבול
הגמרא מסבירה שמחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה בהגדרת האיסור מהתורה היא רק בדבר שהוא "בר גיבול", כלומר דבר שניתן ללוש אותו לעיסה אחידה. אולם בדבר ש"אינו בר גיבול" – כלומר שאינו הופך לעיסה אחידה[10] (כגון "מורסן", - קליפות התבואה שעירב אותו עם מים) – הדין שונה. מצד אחד לא מתחייבים בו באיסור מהתורה, שהרי לא לשים אותו לעיסה אחידה, אולם כבר בנתינת המים לתוך התערובת עוברים על איסור מדרבנן, שהרי זה דרך הערבוב שלו.
תוספות רי"ד[11] פסק שעל כל תרכובת עוברים באיסור מהתורה, לדוגמה כבר בהכנת דיו עובר באיסור לש מהתורה. לדעתו כבר בנתינת המים לתוך חומר הדיו מתחייב באיסור אף אם לא עירבב. אולם רוב הפוסקים פסקו שכל בלילה רכה היא רק איסור של חכמים. מכאן נובע גם האפשרות להכין כזו תערובת בשינוי, דהיינו שלא כדרך הרגילה - צורת עשייה שבה מותרים איסורי 'שבות' רבים.
לישה בשינוי
התלמוד[12] מביא ברייתא שבה מחלוקת תנאים האם מותר לגבול קמח קלי, דהיינו גרעי תבואה ירוקים שעדיין לא יבשו מהשמש שהיו קולים וטוחנים אותם, שאינם ניתנים להגעה לעיסה אחידה, והוא מביא את דברי רב חסדא שלדבריו המתיר במחלוקת זו הוא רבי יוסי ברבי יהודה. התלמוד מגביל את ההיתר רק למקרה שבו הגיבול נעשה בשינוי, ורב חסדא מסביר שהשינוי הוא "על יד על יד", דהיינו מעט מעט. לאחר מכן ממשיכה הברייתא ואומרת שהצדדים החולקים מסכימים שמותר לבחוש "שתית", שהוא מאכל העשוי מקמח קליות (על פי המשך האמור בתלמוד, הבחישה היא בחומץ). התלמוד מסביר שההיתר הוא בבלילה רכה בלבד, וגם במקרה זה מעמיד את ההיתר בשינוי, שאותו מסביר רב יוסף שהוא שינוי סדר מתן החומרים (נתינת החומץ לתוך השתית במקום להפך). לאחר מכן מובא היתר גיבול מורסן, וגם הוא מוגבל בכך שנעשה בשינוי. באשר לשינוי זה מובאים דברי רב יימר בר שלמיא בשם אביי, שהשינוי הוא גיבול של "שתי וערב", דהיינו בצורה מוצלבת ולא סיבובית.
מדברי התלמוד עולים אם כן כמה סוגי שינויים: "על יד על יד" (מעט מעט); שינוי סדר נתינת החומרים; ו"שתי וערב".
בחיי היום־יום
ישנן פעולות מצויות שיש בהן חשש לישה: הוספת מיונז או שמן לביצים מרוסקות, חלב לקורנפלקס. ו(לחלק מהפוסקים) הכנת מטבל טחינה או הוספת יין לחרוסת.
הערות שוליים
- ^ גיבול בוץ הוא תולדה
- ^ מלאכה זו היא חלק מסדרת המלאכות המכונות "סידורא דפת", דהיינו הפעולות המובילות לעשיית הלחם, שכל אחת מהן אסורה בשבת.
- ^ ראו ספר שמות, פרק כ', פסוק י'; ספר דברים, פרק ה', פסוק י"ד.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב' ועוד
- ^ וראו רש"י על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ט עמוד ב', דיבור המתחיל: 'הם זרעו'.
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק א'.
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק כ"ד, משנה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ה עמוד ב'
- ^ התמונה להמחשה, במקרה הספציפי של בלילה רכה כל כך כמו קפה, כתב החזון איש שלא שייך בה כלל מעשה לישה, ולכן לדעת החכמים כולם פעולה זו מותרת בשבת
- ^ המדד הוא מה קורה לעיסה כאשר היא מתייבשת, אם היא מתפוררת חשיב אינו בר גיבול. (שבלי הלקט בשם הגאונים).
- ^ שבת קנה ד"ה "אין נותנין".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ו עמוד א'
29699294מלאכת לש