הכשר לקבל טומאה
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ה |
|---|---|
| משנה | מכשירין |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא מציעא, דף כ"ב עמוד א' |
| משנה תורה | ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים, פרק י"א – פרק י"ד |
הכשר לקבל טומאה הוא דין יסודי בהלכות טומאת אוכלים, לפיו מאכל מקבל טומאה רק בתנאי שהוא הורטב אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או בהמה לאחר שנשחטה) באחד משבעת המשקים.
הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה[1], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא.
מקור בתורה
דין זה נלמד מפסוק מפורש בפרשת טומאת שרץ:
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם (של שמונה שרצים) עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם
בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין[2] מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. ייחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שהגדר הוא - כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק רבי יוסי שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.
פרטי הדין
הרטבה זו, שהיא התנאי לכך שמאכל יקבל טומאה, צריכה להיות מכוונת בדווקא, ובהסכמת בעל המזון[3]. לאחר שמאכל נרטב הוא הוכשר לקבל טומאה, גם אם הנוזל שהרטיב אותו כבר התייבש, והאוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו.
מאכלים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא חשש מדיני טומאה[4].
הסבר
ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי רב הונא בריה דרב יהושע כגמר מלאכה של הפירות[5], ”פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי”, באופן דומה ברש"י[6] מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת הרמב"ן[7] מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו[8].
באופן רגיל, די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך קטן, אין לו מחשבה. כלומר, אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
משקים אינם זקוקים להכשר לקבל טומאה. האחרונים חוקרים בטעם הדבר: האם מכיוון שמשקים אינם צריכים הכשר בסוגם והם מופקעים מדין זה, או שמא גם משקים צריכים הכשר כדי לקבל טומאה, אלא שהמשקים עצמם מכשירים את עצמם.
הכשר על ידי דם
ערך מורחב – שבעת המשקים
דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב למשקה, רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:
- דם חללים – דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם". התלמוד הבבלי דורש זאת מהפסוק ”וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה” (במדבר, כ"ג, כ"ד)[9],
- "דם שחיטה" - דם של בהמה שנשחטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשב כמים שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה שלא נשחטה בכשרות - למשל שחיטה על ידי גוי, צריכה הכשר של מים ממקום אחר, על מנת להיטמא - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.
גם השחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, גם אם לא נשפך דם על בעל החיים. ההסבר לכך הוא על פי רש"י[10], במיגו - מכיוון שהשחיטה מכשירה את הבשר לאכילה, היא גם מכשירה את הבשר לקבל טומאה. מכך ניתן להסיק ככל הנראה, שהתורה דרשה שיֵעשה מצד האדם מעשה המכשיר את הדבר לאכילה, ולכן כשם שהמים משמשים לגמר מלאכת הפרי[11] כך גם השחיטה מכשירה את הבשר לאכילה. לדעת רבי שמעון בר יוחאי, רק השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אבל דם השחיטה אינו מועיל כדי להכשיר את הבשר לקבל טומאה.
מלבד דמים אלו, שאר הדמים אינו מטמאים:
- דם קדשים אינו מכשיר, שכן כתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"[12], ודרש רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: דם שנשפך כמים מכשיר, דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר.
- דם תמצית, אינו מכשיר בין בחולין ובין בקדשים, רב שמואל בר אמי, למד כן מהפסוק "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש"[13] - דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם, ואילו דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם[14].
יד להכשר
התנאים במשנה דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. רבי עקיבא דן בחלב (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו רבי יהודה הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות[15] האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.
האמוראים[16] נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (למשל, עצם ועליו בשר).
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב משה יוסף בוצ'קובסקי, הלכות טומאת אוכלין, בני ברק, תש"מ.
הערות שוליים
- ^ למשל במשנה, מסכת עוקצין, פרק ג', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"כ עמוד א'.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ל"ד-ל"ח; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת מכשירין, פרק ו'. אמנם יש לבדוק שאין במאכל בעיות כשרות אחרות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ח עמוד א'.
- ^ רש"י על ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ה
- ^ רמב"ן על ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ה
- ^ רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראו גם חידושי רבי משה פיינשטיין המובאים בקובץ אורייתא גיליון י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"א עמוד א'.
- ^ כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע - ראו לעיל.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ד.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט"ז עמוד ב'.
- ^ בגמרא שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ח עמוד א'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
35967333הכשר לקבל טומאה