ימין פוליטי בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שנית גמלא לא תיפול)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגל ישראל בכותל המערבי בירושלים: מחנה הימין בישראל מאוחד סביב הלאומיות היהודית ומימושה על ידי מדינת ישראל.

הימין הפוליטי בישראל הוא מחנה שאידאולוגיית היסוד שלו היא לאומיות יהודית ומימושה במדינת ישראל באמצעות הציונות. הימין בישראל דוגל בהדגשת הפטריוטיות, בהעצמת ערכי הלאומיות והמולדת, בעמדות קשוחות במשא ומתן עם הפלסטינים ועם מדינות ערב, התיישבות, בהרחבת ההתנחלויות ובנקיטת קו נוקשה בפעולות צבאיות נגד ארגוני טרור. חלק מתנועות הימין רואות בארץ ישראל השלמה (או לפחות חלקים ממנה, משטח C) כגבולות הרצויים למדינת ישראל. מבחינה כלכלית, בתקופות מסוימות הדגישו חלק ממפלגות הימין תמיכה בשוק חופשי וליברליזם כלכלי, והימין מזוהה לרוב עם גישה כלכלית זו, אך מדיניות המפלגות בפועל מורכבת יותר, ולאורך השנים חלק ממפלגות הימין תמכו בשילוב גישות. מבחינת חברתית ודתית הימין נוטה לשמרנות ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל.

מאז קום המדינה ועד המהפך (1948–1977) היו ראשי ממשלת ישראל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מאז המהפך מרבית ראשי הממשלה בישראל היו אנשי ימין או ימין-מרכז.

רקע היסטורי

התנועה הרוויזיוניסטית

ערך מורחב – ציונות רוויזיוניסטית
זאב ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים. ז'בוטינסקי נחשב לאבי הרעיון הימני-ישראלי ולהוגו הראשון.
מנחם בגין, מפקד האצ"ל וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם מפלגת הליכוד. בגין היה ראש הממשלה הימני הראשון, דבר זה התבטא במדיניותו של הרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש, הפצצת הכור העיראקי והיציאה למלחמת לבנון הראשונה. עד היום נחשב בגין לאחד מאנשי הימין המשמעותיים ביותר.

בשנת 1923 הקים זאב ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר) לאחר שבהסתדרות הציונית לא התקבלו דעותיו לגבי נקיטת קו נוקשה יותר כלפי המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. התנועה הרוויזיוניסטית כללה גופים רבים שהעמידו חלופה לגופיה של התנועה הציונית: זרוע מדינית שנקראה בתחילה ברית הציונים הרוויזיוניסטים (צה"ר) ולאחר ההתפצלות מההסתדרות הציונית נקראה הסתדרות ציונית חדשה; מחתרת האצ"ל שממנה התפצל הלח"י; תנועות הנוער בית"ר וברית החשמונאים (תנועת נוער דתית מקבילה); קופת חולים לאומית, וכללו גם עיתונים כגון: "חזית העם", "דואר היום", "המשקיף", "הירדן", ו"חרות". בימי השואה ארגונים רוויזיוניסטים לקחו חלק בהתקוממיות בגטאות, כך לדוגמה במרד גטו ורשה השתתף הארגון הצבאי היהודי (אצ"י).

היחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית לבין הנהגת היישוב ומוסדותיה היו מורכבים ונעו בין שיתופי פעולה בתקופות מסוימות לבין מאבקים שהגיעו לכדי רדיפת הרוויזיונסטים, לדוגמה בתקופת הסזון: לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כאשר כף המלחמה נטתה באופן ברור לטובת בעלות הברית, החליטו מחתרות האצ"ל והלח"י לחזור לפעול נגד המנדט הבריטי, ומנחם בגין שעמד בראש ארגון האצ"ל אף קרא ל'מרד'. לאחר שהנהגת היישוב לא הצליחה להניא אותם מכוונות אלו החלה הנהגה לפעול כנגד המחתרות. הוקמה יחידה שמטרתה הייתה לחטוף ולהסגיר לידי הבריטים אנשי אצ"ל, כולל סגן ראש האצ"ל יעקב מרידור, ונוסף על כך פעילי אצ"ל פוטרו ממקומות עבודותיהם ותלמידים גורשו ממוסדות החינוך.

אירוע בולט נוסף ביחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית להנהגת היישוב הייתה פרשת אלטלנה. עם ההכרזה על עצמאות המדינה אוחדו המחתרות האצ"ל והלח"י יחד עם ההגנה לתוך צבא ההגנה לישראל, ואולם יחידות האצ"ל בירושלים נשארו עצמאיות. ביוני 1948 הגיע לחופי ישראל האוניה אלטלנה אשר נקנתה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית והועמסה בנשק רב לטובת הכוחות הלוחמים בארץ ישראל. לאחר הגעת האוניה לישראל, כאשר המשא ומתן על חלוקת הנשק שעל-גבי האוניה עלה על שירטון, ומתוך חשש שהנשק ישמש למרי אזרחי פקד דוד בן-גוריון על טיבוע הספינה.

חרות, גח"ל ותנועת הליכוד

ערך מורחב – הליכוד

עם הקמת המדינה, יוצאי ארגון האצ"ל הקימו את המפלגה הפוליטית תנועת החרות, אשר אליה הצטרפו לקראת הבחירות לכנסת השנייה אנשי ברית הצה"ר. משנת 1965 התנועה החלה לפעול בגוש משותף עם המפלגה הליברלית במסגרת גח"ל ובשנת 1973 הוקמה סיעת הליכוד שהורכבה מגח"ל וכן ממספר מפלגות ותנועות נוספות: הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. בראש תנועת החרות, הגח"ל והליכוד עמד מנחם בגין, לשעבר מנהיג מחתרת האצ"ל. עד לשנת 1967 היו מפלגות הימין מפלגות אופוזיציה. בשנת 1967 ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה חרות לראשונה לקואליציה במסגרת ממשלת ליכוד לאומי, דבר שתרם במידה רבה ללגיטימציה של מפלגות הימין. בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 זכו מפלגות הימין לראשונה בניצחון, שזכה לכינוי 'המהפך' (בעקבות דבריו של שדר הטלוויזיה חיים יבין) והביאו להקמתה של ממשלה בראשותו של מנחם בגין. ממשלה זאת וממשלות הימין הבאות שיבואו אחריה השקיעה רבות בהתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, ומצד שני חתמה על הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979, הקרוי גם הסכם קמפ-דייוויד.

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל וראש הליכוד. נחשב היום כראש גוש הימין הישראלי ונערץ בקרב רבים ממצביעי הימין.

הסכמי השלום עם מדינות ערב, ההתבססות של מפלגות הימין בתור מפלגות שלטון, יחד עם התנועה שלהם לעבר מרכז המפה הפוליטית הביא להתפצלות והקמתם של מפלגות אשר החזיקו בדעות ימניות יותר. בשנת 1979 הוקמה מפלגת התחיה על ידי גאולה כהן ומשה שמיר, אשר פרשו שניהם מהליכוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים. המפלגה הגיעה בשיאה ל-5 מנדטים (בבחירות לכנסת ה-11) ופורקה בשנת 1992 לאחר שבבחירות לכנסת ה-13 לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1987 פרש רפאל איתן מתנועת התחיה בעקבות חילוקי דעות עם גאולה כהן, והקים את מפלגת צומת, אשר כללה מצע חילוני נוסף על האידאולוגיה הימנית, בבחירות 1996 אוחדה המפלגה אל תוך סיעת הליכוד. בשנת 1988 הקים רחבעם זאבי את תנועת "מולדת" אשר חרתה על מצעה את מושג ה'טרנספר מרצון'. בשנת 1999 רצה המפלגה במסגרת האיחוד הלאומי שכלל גם את חרות (מפלגה של פורשי מפלגת הליכוד) ואת תקומה (מפלגה של פורשי מפד"ל). מפלגה זאת אוחדה בשנת 2006 בבחירות לכנסת השבע עשרה אל סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל.

בשנת 2005 חוותה מפלגת הליכוד שבר גדול בעקבות תוכנית ההתנתקות והקמת מפלגת קדימה. אריאל שרון, שעמד בראש המפלגה והממשלה, יישם את התוכנית שכללה יציאה חד-צדדית מרצועת עזה, וכללה את פירוק ההתנחלויות בגוש קטיף ופינוי תושביהן. התוכנית עוררה גל מחאות חסר תקדים, שכלל התנגדות רבה מתוך המפלגה עצמה. התנגדויות אלו, בתוספת החשש של שרון מכוחו ההולך וגדל של מרכז הליכוד, הביאו לכך ששרון יחד עם 14 מחברי הליכוד, פרשו מהתנועה והקימו מפלגת מרכז מתחרה בשם "קדימה".

מאז עזיבת שרון את הליכוד עומד בראשה בנימין נתניהו. בבחירות לכנסת ה-17 שהתקיימו במרץ 2006 מפלגת הליכוד צנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד. בבחירות לכנסת ה-18 שהתקיימו בפברואר 2009 זכתה מפלגת הליכוד ל-27 מנדטים והרכיבה את הממשלה, כאשר קדימה זכתה ל-28 מנדטים, העבודה ל-13 מנדטים וישראל ביתנו ל-15 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-19 רץ הליכוד ברשימה משותפת עם ישראל ביתנו שזכתה ל-31 מנדטים והרכיבה את הממשלה. בבחירות לכנסת ה-20 רץ הליכוד בנפרד וזכה ל-30 מנדטים, ונתניהו הקים את הממשלה בפעם הרביעית. ב-2014 נבחר ראובן ריבלין, חבר הכנסת מטעם הליכוד ובעברו יושב ראש הכנסת, לנשיא מדינת ישראל.

ב-13 ביוני 2021 הסתיימה כהונה רצופה בת 12 שנה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, ושל הליכוד בממשלה ובקואליציה.

הציונות הדתית

ערך מורחב – ציונות דתית
נפתלי בנט, שר הביטחון, שר החינוך וראש ממשלת ישראל ה-13.

הציונות הדתית לא הוקמה בתחילה בתור תנועת ימין, אך מפלגותיה ותנועותיה המרכזיות, במרוצת השנים נעו יותר ויותר לצידה הימני של המפה הפוליטית, ובפרט בתמיכה בארץ ישראל השלמה (או בחלקים ממנה, כשטח C). אף על פי כן, ישנם קהלים בציבור הזה המחזיקים בעמדות שמאליות יותר, והם יוצגו בעיקר על ידי מפלגת מימ"ד ותנועת ציונות דתית ריאלית.

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית התפתח עוד בתחילת המאה ה-19, כאשר הוגים, אשר קרואים מבשרי הציונות, החלו לתת לראשונה ממד מעשי לרעיון שיבת היהודים לארץ ישראל. עשרות אגודות, ובשמן הכולל חובבי ציון, הוקמו במטרה להגשים את הרעיון הלאומי. העלייה הראשונה הייתה הסנונית הראשונה בדרך למימוש חזון הלאומיות. העולים חברי אגודות חובבי ציון הקימו את המושבות הראשונות, אשר היו מושבות דתיות. עם ייסוד הקונגרס הציוני הצטרפו אליו דתיים רבים, ובשנת 1902 ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר התאחדו הדתיים לסיעת המזרחי. אחד המנהיגים החשובים ביותר של הציונות הדתית היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק אשר קרא ליישוב ארץ ישראל, להתקרבות בין דתיים לחילוניים והדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה. בשנת 1929 הוקמה תנועת הנוער בני עקיבא אשר תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. בשנת 1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל (מפלגה דתית לאומית). עם השנים עברה המפד"ל פיצולים ואיחודים, בין השאר עם מפלגת האיחוד הלאומי שמייצגת הן פלגים בציונות הדתית והן ימנים חילוניים (על ידי מפלגת מולדת). במאה ה-21 הפכה המפד"ל למפלגת הבית היהודי על מנת להפסיק להיות מפלגה מגזרית ולפנות לקהלים רחבים יותר בציבור הישראלי, בהם ימנים חילוניים ומסורתיים ובני מיעוטים ציוניים כמו הדרוזים.

בנוסף, הפכו תלמידיו של הרב קוק לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות, ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר ומכינות קדם צבאיות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים.

אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות שחרור ירושלים, יהודה, שומרון, עזה, וגוש עציון, וכחלק מרוח הלאומיות שהתעוררה בעקבות זאת, הוקמה תנועת גוש אמונים, אשר דגלה בחזון הציונות של ארץ ישראל השלמה. התנועה הקימה יישובים רבים ביהודה ושומרון גוש עציון חבל עזה וסיני. היישובים הוקמו בתמיכת ועידוד הממשלה, אשר ראו בהתיישבות היהודית אינטרס ביטחוני ולאומי. התנועה הלאומית והאידאולוגית עברה קשיים רבים, עם פינוי ימית וחבל סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים, ולאחר מכן עם חתימת הסכמי אוסלו בהמשך פינוי גוש קטיף. ביישובים התפתחה חקלאות מתקדמת, הוקמו מוסדות חינוך, ישיבות, ומכינות קדם צבאיות. הציונות הדתית מאמינה בערכי תרומה לעם ושירות צבאי, כחלק מתפיסה זו הוקם מערך השירות הלאומי, ורבים מבני הציונות הדתית מתגייסים לשירות קרבי בצה"ל. עם השנים, יותר ויותר מבני הציונות הדתית הגיעו לתפקידי פיקוד וקצונה בצה"ל. במהלך תוכנית ההתנתקות היה חשש מסירוב פקודה המוני, בעיקר מצד חיילי הציונות הדתית, ומכך שצו הרב ינצח את הפקודה הצבאית. חשש זה התבדה, אך ביצוע תוכנית ההתנתקות, ומאוחר יותר גם הפינוי האלים בעמונה ב-2006, גרם למשבר ובירור עמוק בציונות הדתית, אך גם להקצנה: קבוצות שוליים, שזכו לכינוי "נוער הגבעות", נפרדו מתוכה והפנו עורף להנהגה המרכזית והממלכתית, וחלה עלייה בפעולות "תג מחיר".

בראש ממשלת ישראל השלושים ושש עמד נפתלי בנט ממפלגת ימינה, והוא ראש הממשלה הראשון שהוא דתי-לאומי ובן הציונות הדתית.

בכנסת העשרים וחמש מיוצגת הציונות הדתית על ידי סיעות הציונות הדתית (אשר כוללת את האיחוד הלאומי – תקומה), עוצמה יהודית ומפלגת נעם (המייצגת את הזרם החרד"לי). ח"כים דתיים לאומיים נוספים כיהנו לאורך השנים בליכוד ובמפלגות נוספות. בעבר ייצגו את הציונות הדתית מפלגות המפד"ל, הבית היהודי, תקומה וימינה.

ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה

ערכים מורחבים – גוש אמונים, התנחלויות
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת. ההתיישבות בשטחים החלה כהתיישבות אידאולוגית מטעמים ציוניים ודתיים של יישוב ארץ ישראל השלמה, ארץ האבות בה חיו אברהם, יצחק ויעקב ובה חיו דוד המלך ועוד גיבורים מהתנ"ך. לאחר הסכמי אוסלו, התמקדה התנועה בהקמת התיישבויות ומאחזים בשטח C.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור. בין תומכיה הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר ונתן אלתרמן. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נמנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

ניסיונות התיישבות ראשונים ביהודה ושומרון נעשו כבר ב-1975, אך המתנחלים פונו על ידי צה"ל והממשלה. הפריחה בהתיישבות באיו"ש התרחשה אחרי המהפך ב-1977 ועליית מנחם בגין (הליכוד) לשלטון. מאז נבנו עוד הרבה התנחלויות, חלקן בגושים (כגון גוש עציון), חלקן כערים (כגון אריאל) וחלקן כנקודות מבודדות (כגון יצהר).

באזור חבל עזה הוקם גוש קטיף בתמיכת ממשלת ישראל. רוב התושבים בהתנחלויות אלה היו דתיים לאומיים ורבים מהם עסקו בחקלאות. גוש קטיף ושאר ההתנחלויות ברצועת עזה פונו במסגרת תוכנית ההתנתקות השנויה במחלוקת, ונכון ל-2016, טרם הושלם יישוב כל המפונים ביישובי ובתי קבע.

בעוד שההתנחלויות זוכות לתמיכה מהימין ונהנו מתמיכה ממשלתית לאורך השנים, הן זוכות להתנגדות מצד השמאל הישראלי (לפחות כלפי המבודדות שבהן, כאשר חלקו תומך בהכללת הגושים), הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. למרות זאת, אף שמבחינה אידאולוגית השמאל תומך בפינוי התנחלויות לשם הגשמת מטרות מדיניות, ואילו הימין לרוב מתנגד לכך, הרי מבחינה מעשית פינוי התנחלויות בוצע בפועל על ידי מנהיגי ימין - מנחם בגין בפינוי סיני כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים ואריאל שרון בפינוי רצועת עזה וצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות. צעדים אלה זכו לתמיכה של ארגוני השמאל ולהתנגדות בתוך מחנה הימין.

הרב משה לוינגר, אבי ההתיישבות היהודית בחברון ואחד מאבות ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון וחבל עזה.

השקפת העולם של ארגוני הימין בישראל

ארגוני הימין בישראל מאוחדים סביב הלאומיות היהודית ותמיכה בציונות וערכים פטריוטיים. כמעט כל ארגוני הימין מאמינים שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, אחדים מהם תומכים גם במדינת הלכה.

ארגוני הימין המדיני נחלקים לארגונים לוחמניים מול ארגונים בעלי קו רך, וכן לארגונים המזוהים כדתיים אל מול ארגונים חילוניים. תושבי יהודה ושומרון, בקעת הירדן והגולן (ובעבר תושבי חבל עזה) נחלקים בדרך כלל באופן גאוגרפי בתמיכה בקבוצות הללו, לפי אופי היישובים בהם הם מתגוררים: ביישובים ובערים החדשות במרכז הארץ הסמוכים למישור החוף, וכן בגולן וחלק מישובי בקעת הירדן מדובר בתושבים שרובם חילונים, התומכים בימין-מרכז פשרני. כך גם ביישובים בגוש עציון ובעיר אפרת. בקרב היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, וסביב שכם: יצהר, הר ברכה ואלון מורה לרוב הדעות ניציות יותר.

נושאים מדיניים והסכסוך הישראלי-פלסטיני

ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות

ההתנחלות קרני שומרון

רוב ארגוני הימין דוגלים באידאולוגיית ארץ ישראל השלמה והתיישבות יהודית ביהודה ושומרון (עד ההתנתקות רובם תמכו גם ביישוב רצועת עזה); זאת באמצעות קידום מפעל ההתנחלות (בעבר גם תנועת גוש אמונים) ומועצת יש"ע. ארגוני הימין מפולגים ביחסם לפשרה טריטוריאלית במסגרת הסדר עם הפלסטינים: בעוד חלק תומך בכך בתור "הרע במיעוטו" ומסכים למסירה חלקית של שטחים (למשל חלק מחברי הליכוד), אחרים תומכים בגישת "אף שעל" וקוראים לישראל לספח את יהודה ושומרון (שטח C, או חלקים ממנו) ולהחיל שם ריבונות ישראל. התפישה השנייה חזקה בעיקר בקרב ארגוני הימין הדתיים לאומיים. רובם המכריע של ארגוני הימין מתנגד לפינוי ההתנחלויות. חלק מארגוני הימין, בעיקר החילוניים, מוכנים לפינוי מספר קטן של התנחלויות מבודדות, או השארתן כמובלעות (כפי שמוצע בתוכנית טראמפ), במסגרת הסכם מדיני, תמורת השארת רוב ההתנחלויות הגדולות וגושי ההתנחלויות בידי ישראל.

גישות לסכסוך עם הפלסטינים

רוב ארגוני הימין מתנגדים להסכמים עם הפלסטינים, ובפרט להקמת מדינה פלסטינית, מטעמים שונים:

  • מתוך אמונה אידאולוגית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל השלמה.
  • מסיבות דתיות: ארץ ישראל השלמה הובטחה לעם ישראל על ידי אלוקים ולאף אחד אין סמכות לוותר על חלקים ממנה.
  • משיקולים אסטרטגיים: שטחי יהודה ושומרון מהווים משלט אסטרטגי חשוב החולש על ירושלים וכל ערי מישור החוף והשפלה, כולל נמל התעופה בן-גוריון. לטענת התומכים בהחזקת השטחים, אם ישראל תוותר עליהם היא תהיה פגיעה מאוד לפלישה ערבית שתבתר בקלות את הארץ בשל המרחק הקצר בין הקו הירוק למישור החוף שם מרוכזת רוב אוכלוסיית ישראל וחלק ניכר מתשתיותיה האזרחיות. כמו כן, מהשטחים יוכלו הערבים להפגיז בארטילריה רקטית באופן קבוע את ערי ישראל, ובפרט את תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, דבר שיגרום לפגיעה אנושה בכלכלה הישראלית.
  • משיקולים ביטחוניים: לטענתם, הפלסטינים לא נטשו את תורת השלבים ומשתמשים בהסכמי אוסלו כדי להקים בסיס טרור בלב ישראל, ובמטרה להתקרב עוד צעד להשמדתה. הפלסטינים לא מקיימים את ההסכמים עימם ולכן לחתימתם על הנייר אין כל חשיבות. מתן שליטה לפלסטינים בשטחים תיצור מקלט בטוח לטרוריסטים ומשם ייצאו פיגועים רבים כנגד ישראל והמתנחלים בפרט, לרבות ירי ארטילרי מתמשך של רקטות על ערי ישראל בכל הארץ. לדידם, טענה זו הוכחה כנכונה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה וכן לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות (נסיגה שבוצעה ללא הסכם).
  • מהאמונה שלא קיים עם פלסטיני אותנטי, ושהוא מורכב מאוסף של מהגרים בני האומה הערבית, ולפיכך אין לו זכות על הארץ.
  • מתוך התנגדות לפינוי התנחלויות בטענה שהדבר מהווה גירוש ופוגע בזכויות האדם והאזרח של המפונים.
  • ההסכם נחתם עם ארגון טרור (אש"ף) שאחראי, ישירות או בעקיפין, על רצח מאות ישראלים חפים מפשע.
  • מתוך תפיסה כי ההתנחלויות מגדילות את עתודות הקרקע לבנייה, דבר המקל על עומס הנדל"ן בישראל.[1]

למרות הסתייגויות אלה, חלק מארגוני הימין מקבלים בחוסר ברירה את ההסכמים עם הפלסטינים וחותרים להסכם שלום שימזער את הנזקים האמורים לעיל. גם אלה בימין המסכימים לפשרה טריטוריאלית דורשים שאם תקום מדינה פלסטינית היא תהיה מפורזת, שבקעת הירדן תישאר בריבונות ישראלית, ושירושלים לא תחולק.

חלק מארגוני ימין תומכים בפתרונות אחרים משתי מדינות לשני עמים, כגון סיפוח שטחי C על תושביהם הישראליים ומתן אוטונומיה לפלסטינים בשטחי A ו-B, כאשר ישראל מפקחת על הביטחון ועל הגבולות.[2] חלק מאנשי הימין מציעים לתת לפלסטינים אזרחות ירדנית ולחלק את האחריות על השטחים בין ישראל לירדן, כאשר ישראל תהיה אחראית על הביטחון וירדן על שירותי הפנים והרווחה. לפי הימין, ביישום פתרונות אלה לא יהיה צורך לפנות אנשים מבתיהם וכן יושג פתרון של הבעיה הדמוגרפית.

חלק מהארגונים בימין, ובפרט מפלגת מולדת, תומכים בטרנספר בהסכמה לערביי השטחים וסיפוח יהודה ושומרון. אחרים תומכים בהפיכת הפלסטינים לאזרחי ירדן ובכך לפתור את האיום הדמוגרפי. ארגוני ימין קיצוניים יותר תומכים בגירוש בכוח של ערביי השטחים, וחלקם אף בגירוש ערביי ישראל. עמדות אלה הן עמדות מיעוט בקרב הימין.

צבא ולוחמה בטרור

רוב ארגוני הימין הם בעלי יחס חם ואוהד לצה"ל, ומעודדים את בניהם לשירות קרבי ופיקודי וכן שירות כקצינים. לשם כך הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה, הידועות שבהן הן מכינת בני דוד בעלי ומכינת עֹצֶם שפעלה בגוש קטיף.

ארגוני הימין דוגלים בנקיטת יד קשה כנגד הטרור ובפרט כנגד הטרור הפלסטיני ומאמינים בלוחמה בטרור באמצעות פעולות צבאיות בהן מבצעים צבאיים בעומק מעוזי הטרור, סיכולים ממוקדים וחיסול מנהיגי טרור, מעצרים, הריסת בתי מחבלים וחקיקה כנגד הטרור. חלקם תומך בצעדים דרסטיים יותר כגון עונש מוות למחבלים וגירוש משפחותיהם.

הימין מתנגד למעורבות של חיילי צה"ל בפינוי יישובים יהודיים, וגורס שגם אם הוחלט לפנותם, את הפינוי צריכה לבצע משטרת ישראל ולא הצבא. ככלל, הימין מתנגד לסירוב פקודה, אך בעקבות תוכנית ההתנתקות גבר קולם של גופים בימין התומכים בסירוב פקודה לפינוי התנחלויות ומאחזים. עם זאת, סרבנות הימין קטנה בהיקפה מסרבנות השמאל[דרוש מקור].

כלכלה וחברה, דת ומדינה

בעוד ברחבי העולם נושאים אלו מהווים את אבן הבוחן להשתייכות הפוליטית, בישראל רבים מחשיבים עצמם כחלק ממחנה הימין למרות שאינם תומכים בשוק חופשי וכלכלה ליברלית אלא במדינת רווחה וכלכלה סוציאל-דמוקרטית. תופעה זו הינה יוצאת דופן בדמוקרטיות מערביות, ובאה בעיקר על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי, המרכז סביבו את השיח הפוליטי בישראל.

בנושאי דת ומדינה רוב הימין, כולל ארגונים חילוניים, נוטה לאהדה ליהדות ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומתנגד לשינוי בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. עמדתו בנושאי דת ותרבות היא שמרנית. הציונות הדתית דוגלת בשילוב של תורה ועבודה: קיום אורח חיים דתי וציוני, הכולל שירות בצה"ל ואחר כך השתלבות בשוק העבודה. הציונות הדתית שואפת לקרב את כלל עם ישראל ליהדות על ידי פעולות חינוך והסברה, בדרכי נעם ובגישה פחות מחמירה מהחרדים. בין הציונות הדתית ליהדות החרדית מתנהל מאבק על ההגמוניה הדתית בישראל ועל עמדות השפעה וכוח ברבנות הראשית. גם בנושא זה, כמו בנושאי כלכלה, למרות הנטייה הטבעית של הימין העולמי להפרדת דת ומדינה, בישראל, כחלק מהיותה מדינת העם היהודי, רבים בימין תומכים בשימור הסטטוס-קוו, ואף בהגברת יהדותה של המדינה בנושאי זהות ופרהסיה.

בשנים האחרונות גדל הדגש של הדתיים הלאומיים על שירות צבאי ולשם כך הוקם מסלול ישיבות ההסדר המשלב בין שירות קרבי ללימודים תורניים בישיבת הסדר. כמו כן, הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה.

חוק ומשפט

הימין מתנגד לאקטיביזם שיפוטי ותומך בשמרנות שיפוטית, תוך שמירת עיקרון הפרדת הרשויות והאיזון בין הרשויות. כמו כן הוא מבקר את בית המשפט העליון, בעיקר כשבתו כבג"ץ, על התערבותו בפעולות הרשויות האחרות, ובמיוחד ביטול חקיקה ראשית של הכנסת. מאותן סיבות, הימין תומך בריסון כוחם של היועצים המשפטיים ובפרט של היועץ המשפטי לממשלה, ובמיוחד לגבי זכות הווטו בפועל שנטלו לעצמם.

שרת המשפטים איילת שקד נימקה מדוע על בית המשפט לא להתערב בשאלות מדיניות-ביטחוניות וכלכליות, והזכירה בהקשר זה את ציטוט "החרב והארנק" של אלכסנדר המילטון.[3] וכתבה בנושא התערבות בית המשפט בנושאי מדיניות ופוליטיקה:

לאותם התחומים הפוליטיים שהכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה ושאין בהם כל הצדקה להתערבות בית המשפט העליון השופט ברק קרא "חורים שחורים". אני לעומתו קוראת להם "מרחבי משילות". כאן בדיוק באה לידי ביטוי יכולתה של הממשלה למשול ושל הכנסת לחוקק חוקים בשם העם שבחר בנציגיו.[4]

בשנים האחרונות, נפגע אמון מחנה הימין בבג"ץ עקב שורת פסיקות מעוררות מחלוקת, וכתוצאה מכך נמתחה על בית המשפט ביקורת רבה. כך למשל חבר הכנסת יריב לוין אמר שעל בית המשפט העליון "השתלטה קבוצת מיעוט שמאלנית קיצונית, שמנסה להכתיב את ערכיה לחברה כולה". לדבריו, גישתם של שופטי בית המשפט העליון לנושאי דת ומדינה "רחוקה מאוד מהתפישה המסורתית של מרבית הציבור בישראל, שנוטה לגישה מסורתית". מצב זה מהווה לדבריו "סכנה ליכולת שלנו להבטיח את קיומנו".[5][6][7][8] כתוצאה מכך בימין תומכים בשינוי הליך מינוי השופטים על מנת ליצור סגל שופטים מגוון ומאוזן יותר, המייצג את רוב הציבור, וכן מינוי של שופטים שמרנים ומרוסנים, שיימנעו מהתערבות מוגזמת בהחלטות הרשות המבצעת ופסילת חוקים של הכנסת.[9]

בני מיעוטים

ארגוני הימין רואים בישראל את מדינת העם היהודי ומדינה יהודית, כאשר רובם תומכים בגישת מדינה יהודית ודמוקרטית וחלקם במדינת הלכה, וככזו יש בה מקום לזכויות לאומיות רק לעם היהודי. זכויות לאומיות אלה כוללת סממנים יהודים בסמלי המדינה וחגיה, חוק השבות וחוק האזרחות ומתן מעמד מיוחד לארגונים יהודיים-ציוניים כגון הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. עם זאת, רוב ארגוני הימין תומכים בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל, כולל לבני המיעוטים, ומצהירים על רצונם לשלבם בחברה הישראלית. ארגוני הימין מתייחסים בעוינות לבני מיעוטים החותרים תחת המדינה או המפרים את החוק באופן שיטתי.

ארגוני הימין רואים בדרוזים בישראל, שנאמנים למדינת ישראל ומשרתים שירות מלא בצה"ל כולל שירות קרבי וקצונה בכירה, בני ברית נאמנים, אחים לנשק ושותפים מלאים לחיים הציבוריים בישראל. לפיכך יחסם כלפי הדרוזים אוהד ביותר. הדרוזים, מצידם, משתלבים בארגוני ומפלגות ימין ואף רצים לכנסת מטעמן.

היחס לערביי ישראל, לעומת זאת, הוא עוין וחשדני, בעיקר עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו נוקטים ערביי ישראל עמדה פרו-פלסטינית וכן התנגדותם למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ורצונם להפכה למדינת כל אזרחיה נטולת סממנים יהודיים כגון דגל ישראל. בעקבות האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר 2000 חלה הקצנה בחברה הערבית ובעיקר בהנהגתה הפוליטית (כגון התחזקותן של בל"ד והתנועה האסלאמית בישראל), דבר שהביא למשבר אמון בין היהודים לערבים והרעה ביחסים ביניהם, ובפרט לכך שארגוני ימין החלו לראות בערבים אויבים חתרנים שיש להתנהל נגדם בתקיפות וביד קשה, כגון אכיפה מוגברת מצד משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי ושלילת אזרחות של ערבים שהיו מעורבים בפיגועי טרור. בקרב חלק קטן של ארגוני ימין קיצוני יש ביטויי גזענות כלפי ערבים, וזו הקצינה בתחילת המאה ה-21. עם זאת, רוב ארגוני הימין חותרים לשלב את הציבור הערבי המתון בחברה הישראלית תוך דיכוי הגורמים הקיצוניים והאנטי-ציוניים המסיתים להתנגדות לישראל.

היחס לבדואים בישראל הוא אמביוולנטי ולצד ההערכה על שחלק מהם משרתים בצה"ל כלוחמים וגששים, יש גם ביקורת עליהם בנימוק שרבים מהם פורעי חוק המשליטים אנרכיה ופשע בסביבתם. רוב ארגוני הימין דורשים לאכוף את חוקי המדינה על הבדואים ולמנוע גזל אדמות וגנבות חקלאיות מצידם, כמו גם להיאבק בתופעות של פוליגמיה ונקמת דם.

כמעט כל ארגוני הימין מתנגדים להסתננות בלתי-חוקית לישראל של שוהים בלתי חוקיים פלסטיניים, מהגרים מאפריקה וממדינות ערב ותומכים בגירוש כל המסתננים מאפריקה בשל סיבות דמוגרפיות וכן בשל הגברת העוני, הפשע והאלימות בשכונות בהן מתרכזים המסתננים.[10]

רשימת המפלגות וארגוני הימין בישראל

מפלגות

מפלגות ימין שהתפרקו

המפלגות בכנסת וכוחן (2023)

סה"כ: 56 מנדטים

ארגונים חוץ פרלמנטרים

חנן פורת, ממובילי תנועת גוש אמונים
ישראל הראל, ממייסדי מועצת יש"ע והמכון לאסטרטגיה ציונית.

תנועות נוער

סמל בית"ר סניף ארץ ישראל - סמל התנועה כפי שמופיע על חולצת התנועה

עיתונים, כתבי עת וכלי תקשורת

תנועות שהוצאו מחוץ לחוק

הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת כך בארץ והליגה להגנה יהודית בארצות הברית. אבי הימין הרדיקלי בארץ.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מוריה קור, ‏בית (לא) קטן ביו"ש: פריחת הנדל"ן המפתיעה ביהודה ושומרון, באתר ישראל היום, 24 ביוני 2021
  2. ^ עדו בן פורת, שקד מציגה: "תכנית איתנות לאומית", באתר ערוץ 7, 24 בינואר 2017.
  3. ^ סרטונים חזקי עזרא, שקד הודפת את הביקורת, באתר ערוץ 7, 4 באפריל 2016 - נאומה של שקד בכנס עורכי הדין 2016
  4. ^ איילת שקד, ‏מסילות אל המשילות, השילוח 1, אוקטובר 2016
  5. ^ יהונתן ליס, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין: בג"ץ מסכן את יכולת קיומנו, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011.
  6. ^ יובל יועז, ‏ח"כ לוין: "קבוצה רדיקלית שמאלנית ששולטת בבית המשפט העליון", באתר גלובס, 1 בינואר 2012.
  7. ^ אריק בנדר וזאב קם, ח"כים: החלטת בג"ץ – פגיעה בדמוקרטיה, באתר nrg‏, 16 בספטמבר 2013,
    יו"ר הקואליציה על ביטול חוק המסתננים: "זו לא דמוקרטיה", באתר ישראל היום, 17 בספטמבר 2013
  8. ^ השר לוין בגלצ: "בעליון שולטת אסכולת שמאל רדיקלי", באתר גלי צה"ל, 28 ביולי 2015.
  9. ^ עדו בן פורת,שקד: מעדיפה שופטים שמרנים ומרוסנים, באתר ערוץ 7, י"א בכסלו ה'תשע"ח 29/11/17.
  10. ^ איילת שקד, ‏הם לא פליטים, הם מסתננים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏13 בדצמבר 2011‏.
  11. ^ אודות, באתר "רגבים"
  12. ^ משה כהן, מסנגרים על הימין, באתר nrg‏, 12 במרץ 2005.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35782212ימין פוליטי בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ימין_פוליטי_בישראל&oldid=2510589"