פוליגמיה

פּוֹלִיגַמְיָה (בעברית נִשּׂוּאֵי כֶּפֶל או רב-זוגיות) היא ריבוי בני זוג. מקור המילה ביוונית ומשמעותה המילולית היא נישואים רבים. באנתרופולוגיה, פוליגמיה מתייחסת לנישואין עם בני זוג רבים והיא ההפך ממונוגמיה (בן זוג אחד בלבד). רוב סוגי הפוליגמיה הנפוצים הם של פוליגיניה - גבר אשר לו מספר בנות זוג. פוליאנדריה - אישה בעלת מספר בני זוג - היא תופעה נדירה יותר בתרבות ובהיסטוריה האנושית. לעיתים המונח פוליגמיה מציין ריבוי בני זוג דה פקטו, ללא קשר לשאלה האם בני הזוג מוכרים כנשואים זה לזו על ידי המדינה.

בביולוגיה, פוליגמיה מציינת כל סוג של ריבוי בני זוג. במובן צר יותר, פוליגמיה מציינת אצל זואולוגים קשר עם בן זוג מבני המין השני, ייתכן זמני.

בירוק: המדינות בהן הפוליגמיה חוקית

הרמון של זכר אריה ים שטלר עם נקבות.

סוגי פוליגמיה

פוליגמיה מתחלקת לכמה סוגים:

• פוליגיניה – כאשר גבר אחד נשוי למספר נשים – דבר זה קורה, בתרבות פטריארכלית בה הגברים הם השולטים בחברה, והנישואים למספר נשים מעידים על מצב כלכלי וחברתי גבוה של הגבר. בנוסף לכך, צורת נישואים זו מאפשרת לגבר להעמיד מספר רב יותר של צאצאים מאשר בנישואים מונוגמיים. נישואים למספר נשים מותרים בדת האסלאם ולפיכך מותרים ברוב מדינות האסלאם.
• פוליאנדריה – כאשר אישה אחת נשואה למספר גברים – תפוצתה נדירה, אך הייתה קיימת, בין השאר, בקבוצת הינדים המכונה מהבהרטה. בשבט ה"תודה" בהודו הפוליאנדריה קיימת בתרבות פטריאכלית בה היצע האדמות הראויות לגידולים חקלאיים קטן. כאשר לראש משפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. פוליאנדריה גם התקיימה אצל נוודים טיבטיים, כאשר שני אחים עניים חלקו את אותה אשה. בחברה פטריארכלית בה הדומיננטיות גברית, פוליאנדריה אין פרושה אשה המחזיקה במספר גברים, אלא במספר גברים החולקים ביניהם אשה משותפת.
• נישואין קבוצתיים – בהם יותר מגבר אחד ויותר מאשה אחת חולקים יחידה משפחתית אחת.
• ביגמיה – נישואים לשני (בי = שניים) בני זוג, בחברות בהן החוק או הנורמה אוסרים זאת.
• טריגמיה – נישואים בו זמנית לשלושה בני זוג.

פוליגמיה ברחבי העולם

לפי האטלס האתנוגרפי של ג'ורג מורדוק [1], בבדיקה של 1231 תרבויות בין השנים 1960-1980 נמצאו 186 תרבויות מונוגמיות, 453 תרבויות עם אחוז קטן של פוליגיניה, 588 תרבויות עם שכיחות גבוהה של פוליגיניה ו-4 תרבויות עם פוליאנדריה.

ברוב התרבויות המאפשרות פוליגיניה, מספר הגברים אשר להם יותר מאשה אחת הוא מצומצם, מכיוון שהדבר דורש מהם משאבים חומריים רבים אשר אינם בנמצא לרוב האוכלוסייה. כך המצב כנראה בחברות איסלמיות ובסין. עם זאת, ריבוי נשים הופך בחברות מסוימות לסמל סטטוס. גם בחברות מונוגמיות, אחזקת פילגש מעבר לאשה החוקית או החלפת בנות זוג בתדירות גבוהה, יכולה להעלות את קרנו של אדם בעיני החברה.

ישנם חוקרים המוצאים שכיחות יחסית גבוהה לפוליגמיה באזורים מוכי מחלות (במיוחד אזורים טרופיים). החוקרים משערים שגנים לנטייה פוליגמית שורדים יותר טוב באזורים אלו. לעומת זאת, באזורים אחרים בהם טיפול אינטנסיבי בתינוקות הוא יותר חשוב, יש העדפה גנטית לאנשים עם נטיות מונוגמיות.

פוליגמיה בדתות

בהינדואיזם

ההינדואיזם אדישה לפוליגמיה. פוליגיניה ופוליאנדריה התקיימו שתיהן בחברות הינדיות שונות. אף על פי כן, בפועל, בגלל העוני בהודו, אין כמעט פוליגמיה בהודו, למעט אצל המוסלמים. ברהמינים תמיד חויבו לשאת רק אישה אחת.

ביהדות

ערך מורחב – פוליגמיה ביהדות

התורה אוסרת את הפוליאנדריה באיסור אשת איש, אך מתירה את הפוליגיניה וקובעת במקומות שונים חוקים המסדירים אותה. כך למשל, בספר דברים (פרק כ"א) נקבע כי גבר אשר לו שתי נשים, אהובה ושנואה, אינו רשאי לבכר, לעניין ירושה, את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. בספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ח נכתב איסור מיוחד על נשיאת שתי אחיות: ”וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.” בעקבות לשון 'צרור' שבפסוק, נשותיו של אדם נקראות "צרות" זו לזו. דווקא על המלך נאסר להרבות נשים: ”ולא ירבה-לו נשים ולא יסור לבבו”. במשנה ובתלמוד יש דיונים רבים הנוגעים למקרי פוליגמיה, במיוחד במסכת יבמות. הצרות נחשבות בין חמש קרובות המשפחה אשר מוחזקות לשנוא זו את זו וחשודות בכך שהן רוצות להזיק האחת לשנייה.

חז"ל הטילו תנאי שלא להתחתן עם כמה נשים רק אם יש לו יכולת לפרנס את כולן וכן המליצו שלא להתחתן עם יותר מארבע נשים כדי שיוכל לקיים מצוות עונה לכל אחת פעם בחודש

אף על פי שהפוליגמיה מותרת ביהדות, לא ברור מה היה היקפה של התופעה. התנ"ך מעיד על מקרים של פוליגמיה בעיקר אצל מלכים כדוד שנשא נשים אחדות ושלמה שהיו לו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, ושופטים כגדעון שנאמר עליו שהיו לו נשים רבות. מקרים אחרים של פוליגמיה בתנ"ך נובעים מעקרות של אשתו העיקרית של הגבר, כמו אצל שרה אשתו של אברהם שנשא גם את הגר. יעקב אבינו מתואר כנושא שתי נשים כיוון שלבן רימה אותו. על למך מסופר שנשא שתי נשים ובעקבות כך ביקרו חז"ל את בני דורו שנהגו לשאת שתי נשים, אחת ליופי ואחת לבנים.

לא ידוע על תנאים או על אמוראים שהיו נשואים לשתי נשים יחד. על פי זה, הסיק הרב ראובן מרגליות שריבוי נשים, גם אם הוא מותר - איננו מומלץ, ואף מגונה.

פוליגמיה נאסרה בקרב יהדות אשכנז בחרם דרבנו גרשום - מאור הגולה, בסביבות שנת 1000 לספירה. בהמשך התפשט חרם זה בקרב בני עדות המזרח וכיום והיא אסורה גם בדין הרבני והאזרחי בישראל. גם ביהדות אתיופיה לא הייתה נהוגה פוליגמיה, עוד בטרם נודע בה על חרם דרבנו גרשום. יחד עם זאת תופעת הפוליגמיה קיימת עדיין בקרב היהודים בישראל, בעיקר אצל יוצאי תימן מבוגרים שהספיקו להינשא לשתי נשים לפני שעלו לארץ. ישנם גם יהודים מעטים הנשואים פורמלית לשתי נשים, אף על פי שהם מקיימים שגרת חיים רק עם השנייה, במקרים בהם בית דין רבני מתיר לגבר עגון לשאת אשה נוספת בהיתר מאה רבנים.

בנצרות

למרות שלילת הפוליגמיה על ידי הנצרות, יש מדי פעם תנועות של חזרה לתנ"ך, ובכללן חזרה לפוליגיניה המתוארת בתנ"ך.

ב־14 בפברואר 1650, הפרלמנט בנירנברג קבע שבגלל מותם של גברים רבים במלחמת שלושים השנים, הכנסיות לא תקבלנה לשורותיהם גברים מתחת לגיל 60 למשך 10 שנים. כמו כן, כמרים שלא היו שייכים למנזר הורשו להתחתן. בנוסף לכך, נקבע שכל גבר רשאי להתחתן עם עד 10 נשים. הגברים הוזהרו להתנהג בצורה מכובדת, לדאוג לנשותיהם ולמנוע עוינות ביניהן.

האופנה המודרנית של ריבוי נישואין וגירושין מכונה לעיתים על ידי נוצרים שמרנים - פוליגמיה סדרתית.

בכנסייה המורמונית

בראשית דרכה, עודדה הכנסייה המורמונית "נישואים מרובים" (וכן נהגו מנהיגיה הראשונים), אך בשלב מאוחר יותר, נאסרה הפוליגמיה, מתוקף החוק האמריקאי. ב-1904, יצא מניפסט האוסר פוליגמיה לגמרי, ללא קשר לחוק האזרחי. על רקע איסורים אלה חל פילוג בתוך הכנסייה המורמונית, והקבוצה שדבקה בפוליגמיה פרשה ממנה.

באסלאם

באסלאם הפוליגמיה מותרת עד ארבע נשים לאותו גבר בתנאי שהגבר יעניק שוויון מלא ומוחלט לכל נשותיו. היות שכבעל לא ניתן להעניק שוויון מוחלט בין שתי נשים ומעלה, ניתן לומר כי באופן אידיאלי לשאת יותר מאישה אחת הוא בגדר של מותר תאורטי אך אסור למעשה. בפועל גברים מוסלמים רבים נושאים יותר מאשה אחת.

בדת הדרוזית

הדת הדרוזית מצווה על מאמיניה לחיות במונוגמיה.

זרמים נוספים

גם בני דתות נוספות, בעיקר בעולם הלא מערבי, כדתות אפריקאיות ואסיאתיות מסוימות מקיימות צורות משפחה פוליגמית. בישראל קיימת קהילית הכושים עבריים מדימונה, המקיימת גם היא צורת משפחה פוליגמית.

פוליגמיה בחוק הישראלי

פוליגמיה אסורה על פי חוק העונשין בישראל: ”נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים”.

באפריל 1957 כתבו הרב הראשי של צה"ל, אלוף-משנה שלמה גורן, ואליעזר ליבנה, שפג תוקפו של חרם דרבנו גרשום, ולפי הדין מותר עתה גם לאשכנזי לשאת אשה נוספת. לדבריהם, רק חוקי המדינה האוסרים ביגמיה, הם המונעים עתה ריבוי נשים. מספר חודשים אחר כך הגיש שר המשפטים רוזן לקריאה ראשונה בכנסת את החוק נגד ריבוי נשים. "סעיפי החוק הפלילי, וכן חוק שיווי זכויות האשה שנתקבל בשנת 1951, השאירו פתח לאפשרויות ספורות של ריבוי נשים. החוק המוצע [...] בא לסתום פרצות אלה". החוק לתיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין) התקבל פה אחד בכנסת ב-20 ביולי 1959.

לאיסור על ריבוי נשים יש מספר סייגים בחוק: אם הנישואים השניים הם נישואים לפי דין תורה לא יעבור אדם עבירה אם בית דין רבני התיר לו לשאת אשה שנייה והפסק אושר על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, ואם אינם לפי דין תורה יכול בית דין להתיר לו להינשא אם בן הזוג לקה במחלת נפש ובגללה אינו יכול להסכים לביטול הנישואים, או אם בן הזוג נעדר למעלה מ־7 שנים בנסיבות המעוררות חשש לחייו.

איסור הפוליגמיה מכוון דווקא כלפי בני זוג נשואים, אך לא חל כלפי ריבוי בני זוג כידועים בציבור, ללא נישואים רשמיים. אף שחוק העונשין אוסר פוליגמיה, הוא אינו מבטל את תוקפם של נישואים כאלו, והמוסד לביטוח לאומי אף משלם קצבת הבטחת הכנסה למשפחות פוליגמיות תוך התחשבות ותוספת תשלום לפי מספר הנשים.

חרם ירושלים

"חרם ירושלים" זה שמם של תקנות שונות העוסקות בדיני האישות בישראל שתוקנו בשנת 1950, אשר תכליתן הייתה להביא לאחידותו של הדין האישי בישראל ולאחד בין המסורת האשכנזית למסורת הספרדית.

בכינוס הרבנות הראשית נקבע: ”אסור לאיש ולאישה מישראל לארס או להתארס עם אישה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשים בישראל”.

תקנה זו השתלבה עם החוק הישראלי, כנראה לעיל.

מקרים מיוחדים

העובדה שעל פי הדין המקורי מותר לאדם לשאת שתי נשים מנוצלת למקרים בהם אין אפשרות לתת גט, כגון: אם בת הזוג לקתה במחלת נפש ובגללה אינה יכולה להסכים לביטול הנישואים, או אם בת הזוג נעדרת למעלה מ־7 שנים בנסיבות המעוררות חשש לחייה, או במקרה שאשתו מסורבת גט. במקרים אלה מתירים לישא אשה אחרת בהסכמת מאה רבנים.

יחד עם זאת ריבוי נשים קיימת עדיין אצל יהודי ישראל באופן רגיל, בעיקר אצל יוצאי תימן מבוגרים שהספיקו להינשא לשתי נשים לפני שעלו לארץ, או אנשים שהתחתנו עם כמה נשים באופן לא רשמי, אך מקרים כאלו נדירים מאד בקרב החברה הישראלית.

פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

למרות איסור שפוליגמיה בישראל אינו תלוי בעדה ולאום, נפוצה התופעה של פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל, בשיעור מצומצם בנישואים רשמיים, ובשיעור רחב בנישואים לא רשמיים (כלומר נישואים שאינם מדווחים לרשויות). לפי הערכות חוקרים, שיעור הפוליגמיה באוכלוסייה זאת נע בין 20% ל־36% מכלל הנישואים. הרשויות אינן נוהגות למנוע את התופעה.

לקריאה נוספת

• רונית כרמלי, "פלורליזם דתי ומגבלותיו: המורמונים ושאלת הפוליגמיה", זמנים 115, קיץ 2011.
• סקוט אנדרסון, הכל נשאר במשפחה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 141, פברואר 2010

קישורים חיצוניים

• מרדכי עקיבא פרידמן, ריבוי נשים בחברה היהודית - מקורות חדשים מן הגניזה: מצב המחקר, פורסם בפעמים, 25, תשמ"ו 1985, עמ' 3-12
• ליטל לוין, היום לפני 61 שנה: פסיקה תקדימית על ביגמיה בישראל, באתר הארץ, 15.11.2011
• יונתן גונן, הפוליגמיה בציבור הערבי: קמפיינים בעד ונגד, אתר נענע10, 19 בינואר 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25778522פוליגמיה