נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

נקמת דם בחברה הפרנקית בימי הביניים המוקדמים

החברה הפרנקית התאפיינה, בין היתר, בחובת בני המשפחה לפעול נגד פגיעה בכבודה או ברכושה, ואלימות נתפסה כאמצעי נכון ומתאים, הן מוסרית והן משפטית. אולם עם התבססותו של מנהל תקין בממלכה הפרנקית בתחילת התקופה המרובינגית, ביקשה המלוכה למנוע את מנהג נקמת הדם, שהיה רווח בקרב בני האצולה והקיז את דמם בסכסוכים פנימיים במקום בהגנה על הממלכה, ובהתאם לכך נעשה ניסיון להביא לפתרון סכסוכי דמים בדרך של משא ומתן ותשלומי פיצויים: החוק הסאלי (החוק המנהגי של הפרנקים הסאלים שהועלה לכתב בתחילת המאה ה-6) קבע תשלום "כופר נפש", ששולם ישירות למשפחת הנרצח כפיצוי, ובכך הסיר את העילה לתביעה נוספת או להמשך שפיכות הדמים. סעיפי החוק הסאלי מפרטים סכומים ספציפיים של כופר נפש עבור קורבנות רצח בעלי סטטוס חברתי שונה: ילד חופשי, ילד ממשפחת המלוכה, פרנקי חופשי, איש חצר המלוכה, רומי השייך לחצר המלוכה, רומי שאינו שייך לחצר, רוזן, אישה הרה, נערה, בוגרת שמסוגלת להרות, שאינה מסוגלת להרות, עבד או שפחה.

עם זאת, לא נאסר על נקמת דם בחוק, והשלטון המקומי היה יכול רק לנסות לשכנע את הצדדים לסיים את הסכסוך ללא שפיכות דמים ולהסכים על כופר הנפש. הכנסייה התנגדה לנקמת הדם וגם החוק הרומי אסר על כך, אולם עברו שנים רבות עד שהאיסורים הללו השתרשו בחברה הפרנקית. גרגוריוס מטור (המחצית השנייה של המאה ה-6) מתאר בספרו "עשרת ספרי ההיסטוריה" מריבת דמים קשה שהתחוללה במחוז טור, בתקופה שכיהן שם כבישוף, כאשר הוא עצמו הציע כי הכנסייה תשלם, בניגוד לחוק, את מחצית סכום כופר הנפש, אלא שהוא נתקל בסירוב לקבל את התשלום, וסיפורו מראה כי כופר הנפש לא תמיד הגשים את ייעודו, והרצון לנקום ולהגן על כבוד המשפחה גבר לעיתים על השיקול הכלכלי.

בין הפורמולות של מרקולף (נוסחים אחידים של חוזים) מסוף המאה ה-7, נמצאת גם פורמולה של חוזה שלום בין שני צדדים לסכסוך דמים, שהוא למעשה שטר ערבות של ויתור על הזכות לנקמת הדם, שנועד גם למנוע האשמה חוזרת ברצח על ידי כל גורם שהוא.

נקמת דם באסלאם

נקמת הדם מוכרת ונפוצה בעיקר באסלאם ובמיוחד בחברה הבדואית. מנהג זה החל בחברה הנוודית שחיה בחצי האי ערב הצפוני עוד לפני עליית האסלאם. בני השבטים נהגו לארח בנדיבות את עוברי האורח הזרים ודאגו לשלומם ולביטחונם בזמן שהיו במחיצתם.

התפיסה הבסיסית של נקמת הדם באסלאם מתחלקת לשני חלקים: נשמת הנרצח אינה מוצאת מנוח עד אשר נוקמים את דמה ושכאשר מתרחש רצח, מופר האיזון בין חמולת הנרצח ובין חמולת הרוצח (או בין שבטים כאשר מדובר בחברה הבדואית) ולכן כדי להשיב את האיזון נערכת נקמת דם. חוקי המסורת הנוגעת לנקמת דם רבת השנים, והתחילה עוד לפני עליית האסלאם בשבטי הנוודים שחיו בחצי האי ערב.

כדי שהחברה תוכל להמשיך בשגרת חייה כהרגלם, נדרש פיקוח של החברה על מבצעי נקמת הדם שלא יחרגו מגבולות מסוימים. לצורך זה כל חברה בנתה לעצמה חוקים שעל פיהם אנשי חברה ייאלצו לפעול כדי לבצע את מנהג נקמת הדם.

משפחת הנרצח יכולה לבחור במספר אפשרויות כדי להשלים את הנקמה במשפחה הרוצחת. אחת מן האופציות היא נקמת דם כאשר משפחת הנרצח מחויבת להחזיר את כבוד המשפחה בכך שהיא רוצחת אחד מבני המשפחה הרוצחת (זוהי האפשרות השכיחה). ישנה אפשרות נוספת כאשר משפחת הנרצח מקבלת פיצוי כספי מן המשפחה הרוצחת על מות בן משפחתם.

בדרך כלל, לאחר רצח בחברה מוסלמית מכריזים על עטוה - הפסקת אש בת שלושה ימים שמטרתה להרגיע את הרוחות (שלא ייווצר סכסוך) ולנהל משא ומתן בין משפחת הנרצח למשפחת הרוצח כדי לנסות למנוע נקמת דם. אם העטוה מצליחה, משפחת הרוצח משלמת סכום כסף למשפחת הנרצח ובכך פודה את נשמתו, ומשפחת הנרצח מתחייבת שלא לבצע נקמת דם. אם העטוה נכשלת, מתבצעת נקמת דם על ידי בן משפחה או קרוב של הנרצח.

גם כיום בחברה הבדואית נהוג לפתור את הסכסוך אצל שייח'ים מוכרים ומכובדים באזור. השייחים במקרה של רצח מנסים להרגיע את משפחת הנרצח ולאחר מכן מנסים להגיע לסיכום בין הצדדים. השייחים מנסים לפתור את הסכסוך בסולחה אבל לרוב הם מקבלים תשובה שלילית, מכיוון שמשפחת הנרצח מרגישה פגועה ויש לה את הצורך לנקום את מות בן משפחתם ולהחזיר את כבוד המשפחה.

ד"ר קידר טוען שהחברה הערבית במדינת ישראל היא "חברה במעבר". חברה העוברת מערכים של מסורת לערכים של חברה מודרנית. כחלק מתופעה זו, ישנה ירידה בערכי החמולה ובערכים דתיים. התפרקות "תרבות החמולה" גורמת לכך שזקני המשפחה כבר אינם המרכז המחזיק והמלכד, ואינם מקור הסמכות. תופעה זו עשויה להסביר את השפעתם ההולכת ופוחתת של המנהיגים המסורתיים על פתרון סכסוכים.

ממצאים ארכאולוגיים לנקמת דם

בשנת 2018 נחשפה במערה בהרי ירושלים, העדות הקדומה ביותר לנקמת דם. כך על פי מחקר משותף לרשות העתיקות, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב. בחפירות התגלתה גולגולת אדם ועצמות כף יד שתוארכו למאה ה-11–10 לפני הספירה ומצבן מעיד לדעת החוקרים על נקמת דם. כן טוענים החוקרים שקיים דמיון רב לאוכלוסיית הבדואים שנהגה במסורת של נקמת דם.

נקמת דם במשפט הפלילי

עם התפתחות הרב-תרבותיות עלתה גם הטענה שיש להקל עם נאשם ברצח שבוצע כנקמת דם בגלל הרקע התרבותי שלו. טענה זו מכונה "הגנה תרבותית". בית המשפט העליון בישראל שלל טענה זאת מכל וכל וטען להפך, שיש להחמיר עם פשעים שנעשו על רקע תרבותי על מנת לעקרם.

עם זאת, בית המשפט העליון בחר להקל בעונשו של נאשם אשר סבל מנקמת דם מצד קרובי קרבנו.

ראו גם

• רצח על חילול כבוד המשפחה

לקריאה נוספת

• יוסף גינת, נקמת דם - נידוי, תיווך וכבוד המשפחה, בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2000.
• רועי מרום, דיני הפגיעה בגוף ובנפש בעת העתיקה ובאסלאם הקדום, עבודת תיזה, אוניברסיטת תל אביב, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נקמת דם בוויקישיתוף

• נקמת דם, פירוש קאסוטו באתר "עמלנט"
• אורית קמיר, על דו-קרב ונקמת דם: מושגי מפתח חיוניים, בבלוג "אורית קמיר"
• נקמת דם, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• על הנקמה בשואה באתר "זכור". כולל הכיתובים "אידן נקמה".
• נקמת דם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35349762נקמת דם