כתובה
.jpg)
כְּתובָּה היא שטר שנותן הבעל לאשתו, בו מפורטים חובותיו כלפיה מחמת הנישואים, ובעיקר התחייבותו הכספית של הבעל במקרה של גירושים או אלמנות. כיום נהוג למסור את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.
במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.
מקור הכתובה
דאוריתא או דרבנן
בתלמוד נחלקו התנאים האם חיוב הוא מהתורה, או רק מתקנת חז"ל:
יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, כדי שלא יהיה קל בעיני בעליהן לגרשן, על ידי כך שהמגרש את אשתו יצטרך לשלם לה סכום כסף גדול, כך היא דעתו של התנא רבי יהודה[1], ושל האמוראים רב נחמן ושמואל[2], וכך פסק להלכה ברמב"ם[3].
לעומת זאת, יש הסוברים שחיוב הכתובה לבתולה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו כתובה לשאר הנשים (כגון אלמנה) ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה, וכך היא גם דעתו של רבי מאיר[4], רבן שמעון בן גמליאל[5] ורב אשי[6], וכן דעת התוספות[7]. ראיה לשיטה זו היא מחלק מנוסחי הכתובה שבה נכתב ”ומאתים זוזי דחזי לכון מדאורייתא”. אך גם לפי רבי מאיר, טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה[8], מפני שאם תהא קלה בעיניו להוציאה, לא תהא דעתה של האשה בטוחה בנישואיה, היא תחשוש תמיד שמא יגרשנה, וממילא תבעל לשם זנות ולא לשם נישואין[9].
שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל.
הכתובה הקדומה ביותר הקיימת היא הכתובה ממרשה הכתובה על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו מתוארכת לשנת 176 לפנה"ס - עוד לפני שמעון בן שטח, כתובה בארמית ומזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.[דרוש מקור]
תוכן הכתובה
בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל).
התחייבות הבעל לאישה
ערך מורחב – שאר כסות ועונה
סכום הכתובה
מדין התלמוד הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים לערך,[10] אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים. בימי הביניים הנהיגו להוסיף עליו 100 מטבעות בשם 'זקוקים' ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שבזקוק סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה. מקובל להוסיף 'תוספת כתובה' במטבע הנהוג בשעת החתונה, או לחלופין להשלים את הסכום החסר בשביל להביא את סך הכתובה למספר מובן ומוסכם.
לפי המובא במשנה וגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.
תקנת כתובת בנין דכרין
- ערך מורחב – כתובת בנין דכרין
כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי הכתובה ואף סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.
תקנת טוליטולא
בין תקנות טוליטולא, שמיוחסות ליהודי ספרד במאה ה-14, נקבעה תקנה הנוגעת לכתובה לפיה אישה יכולה לרשת עד שיעור של מחצית מעיזבונו של בעלה, המתקזז עם הכתובה. כלומר – אם על פי הכתובה מגיע לאלמנה מיליון שקל, ועיזבונו של בעלה מסתכם בחצי מיליון, תקבל האלמנה רבע מיליון שקלים. זאת על מנת להגן על שאר היורשים, שעלולים לאבד את ירושתם בגלל זכות האישה לקבל את סכום כתובתה עם מות הבעל. בימינו באה לידי ביטוי תקנה זו בפסק דין שניתן בבית משפט בחיפה, ובו נעשה שימוש בתקנה לפסוק את חלקה של האישה בעיזבונו של בעלה המנוח, לאחר שביקשה לקבל את חלקה בירושה על פי המגיע לה בכתובה בנוסף למה שירשה במסגרת הצוואה. לתקנה זו לא נקבע עיגון בחוק.
מסמך הכתובה
עדי הכתובה
על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.
שמירת הכתובה
לאחר מסירת הכתובה, נהוג שהכלה מוסרת אותה לאימה עד לאחר החתונה. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד ויש אומרים שאם אינה סומכת על בעלה שגם במקרה של התערערות היחסים ביניהם לא יעלים את הכתובה, עליה לשמור אותה גם מפניו. מסיבה זו בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית הוריה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה חליפית הנקראת "כתובה דאירכסא" (כתובה שאבדה).
למעשה, כיום בישראל בעת החופה חותמים גם על עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות למקרה שתאבד הכתובה המקורית, כך שאין חשש לאובדן הכתובה.
שאלת "ואיזון"
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוח ועיצוב.בשנת תשפ"ב התברר שבשטר כתובה שנמכר לציבור חסרה תיבת "ואֵיזוֹן". כלומר, במקום שיכתב "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי", נכתב רק "ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס יתיכי". כתוצאה מכך התעורר נידון הלכתי האם כתובות אלו פסולות והאם על הזוגות שהתחתנו עם כתובה זו לחזור בתשובה על שהייתם בלי כתובה ועל בעילתם שהיתה בעילת זנות למפרע[11].
הרקע לנידון הוא חידושו של הנחלת שבעה[12], שדוקא דברים שחיובם מדאורייתא מעכבים בכתובה, כיון שההלכה כרבי יהודה[13], שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, לכן אם לא נכתבו בכתובה הבעל אינו מחויב בהם. אבל שאר חיובי הכתובה שחלים מכוח תנאי בית דין לא מעכבת כתיבתם בכתובה, כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה[14], וכל עוד לא התנה בפירוש בכתב שאינו מתחייב, עדיין חייב. בנוגע לתיבת איזון כתב, שבתיבות "אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס" מתחייב האיש בשאר כסות ועונה שחייב בהם מדאורייתא, כאשר תיבת ואיזון מחייבת את המזונות, וחסרונה פוסל את הכתובה[15]. ואף על פי שחוזר וכותב בהמשך נוסח הכתובה "כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין", אין זה אלא כסיפור דברים בעלמא, ולשון זה אינו יכולה לחייבו במזונות[16].
הרב יצחק זילברשטיין והרב משה ברנדסדורפר[17] פסלו את הכתובה, אך כתבו שיש לסמוך בדיעבד על ידיעת העדים, וכמו שכתבו הרמ"א[18] והחלקת מחוקק[19], ואין צריך לעשות תשובה על שהייה עם אשתו בלי כתובה, ובפרט שהיום כבר לא שייך הטעם של האיסור שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, בגלל חרם דרבינו גרשום לא לגרש בעל כרחה של האשה[20]. הרב משה ברנדסדורפר הוסיף שבכל אופן אין בעילת בעילת זנות רק במזיד ולא באופן שהזוג אינו מודע לכך שהכתובה פסולה. אולם הרב איתמר מחפוד כתב שההיתר של הרמ"א מועיל רק בכתובה שנאבדה ולא בכתובה שמעולם לא היה כשרה.
אולם כמה מהפוסקים חלקו על הנחלת שבעה והכשירו את הכתובה מכמה טעמים:
- הרב יעקב מאיר שטרן[21], כתב שאין הכרח לחלק בין דאורייתא ובדרבנן, ובשניהם חייב גם אם לא נכתבו בכתובה[22].
- עוד כתב הרב יעקב מאיר שטרן שמצד אחריות טעות סופר יש לחייבו גם אם לא נכתב. אמנם הרב חיים אלעזר שיינברגר[23] כתב שהוא פסול מפני שאינו מוכח מתוכו שיש טעות מפני שאפשר שמחלה לו על המזונות.
- עוד כתב הרב יעקב מאיר שטרן שלדעת כמה ראשונים מזונות הם מדרבנן, וא"כ אפילו לדעת הנחלת שבעה הכתובה כשרה.
- עוד כתב הרב יעקב מאיר שטרן שתיבת "ואפרנס" כולל מזונות וביגוד יחדיו, וכפל הלשון הוא ליתר שאת ואינו מעכב. אמנם הרב שלום פולק[24] הביא מהראבי"ה[25] ומספר משיבת נפש[26], שחילקו בין שני הלשונות, ש"ואיזון" דוקא למזונות שהם דבר פנימי, ו"ואפרנס" על הבגדים שהם דבר חיצוני
- הרב שמואל אליעזר שטרן[27]. כתב שבלשון הכתוב בהמשך הכתובה "ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן ... ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי", חוזר הבעל ומתחייב במזונות. ובפרט לפי דברי בעל עזר מקודש [28] שכתב שהזכרת הסכום הכולל בלבד מספיק להכשיר את הכתובה.
- הרב איתמר מחפוד[29] כתב שלענין הכתובות הכתובה בנוסח הרמב"ם שכתוב בהם גם הלשונות "ואכלכל ואסובר", אין שאלה מפני שלשונות אלו מחייבות את הבעל במזונות.
אולם למעשה כתבו שצריך לכתחילה לכתוב כתובה חדשה בנוסח "כתובה דאישתכח ביה טעותא", ובפרט שיש קפידא לא לשנות כלום מנוסח הכתובה[30].
הכתובה כיום
כיום איבדה הכתובה את עיקר חשיבותה המעשית, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר ותקנות וחוקים שונים. בעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו שרירותית, ולרוב הגירושים מתבצעים בהסכמת הזוג ומלווים בהסדר כספי ביניהם שמייתר את הכתובה. לכן רק לעיתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973 קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בעת פרידת הזוג את כל הנכסים שהביא עמו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.
על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי ההלכה. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו[31]. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק"[32]. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעיתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".
בטקסי חתונה של היהדות הרפורמית הכתובה מוחלפת במסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח מנהיג הקהילה. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. מסמך זה כתוב בדרך כלל בשפה המדוברת באותו מקום, בניגוד לכתובה המסורתית הכתובה בארמית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- איריס מרקוס, הכתובה בבית הדין הרבני, הוצאת "אוצר המשפט".
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: כתובה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כתובה |
- אוסף כתובות היסטורי מרחבי העולם, באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית
- כתובה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב אליעזר מלמד, הלכות קנין הנישואין חלק ב', באתר ישיבה
- הרב אליעזר מלמד, הלכות קנין הנישואין חלק ג', באתר ישיבה
- אורי צפת, על מעמדה המשפטי של הכתובה, עת סיוע 3, חורף תשע"ד
- אליצור אברהם בר-אשר, הלכות גובראין יהודאין, באתר אסיף
- ירימי נתנאל, מקומה של הכתובה כיום
- נוסחי כתובה להורדה
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י' עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י', הלכה ז'., משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"א, הלכה ד'.משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י' עמוד א'. ד"ה שלא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ה עמוד א'. השילוב בין שני הטעמים, "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", ו"כל הפוחת... הרי בעילתו בעילת זנות", הוא הסברו של הרשב"א, בבבא קמא פ"ט ע"א, ד"ה מידי.
- ^ לפי מקורות חז"ל שכרו היומי של פועל היה זוז (192 פרוטות).
- ^ אור ישראל (מאנסי) גליון פג [כח, א] תשרי תשפ"ג
- ^ סימן יב סקי"ט אות ב-ג
- ^ כתובות נו. שולן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף ה
- ^ כתובות נו.
- ^ שם אות ד
- ^ הרב יצחק זילברשטיין, קובץ אור ישראל תשרי תשפ"ג עמוד ל
- ^ קובץ אור ישראל תשרי תשפ"ג עמוד ל
- ^ אבן העזר סימן סו סעיף א
- ^ סק"ו
- ^ רמ"א שם סעיף ג
- ^ אור ישראל שם עמוד לב
- ^ הרב יעקב מאיר שטרן, אור ישראל שם עמוד לב
- ^ אור ישראל שם עמוד מא
- ^ אור ישראל שם עמוד מב
- ^ ח"ד סימן תתקי"ט
- ^ לרבי יוחנן בן אהרן לוריא, (נפטר סביב שנת רע"ד) פרשת יתרו יח, יב
- ^ אור ישראל שם עמוד לה
- ^ אבן העזר סימן סו
- ^ אור ישראל שם שם עמוד לט
- ^ הרב שמואל אליעזר שטרן, אור ישראל שם
- ^ חזקי עזרא, בתי הדין הרבני: כתובה לא בכל מחיר, באתר ערוץ 7, 19 בספטמבר 2007
- ^ שמעון איפרגן, בגד, וישלם לגרושתו מיליון ש"ח - לפי הכתובה, באתר nrg, 11 בדצמבר 2008
| חיי אישות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סדר הנישואין היהודי | שידוך • אירוסים • שטר תנאים • קידושין • חופה וקידושין • ברכת אירוסין • נישואים • כתובה • חדר ייחוד • שבע ברכות | 
|
| מצוות והלכות בזוגיות | פרייה ורבייה (לידה) • שאר כסות ועונה • יחסי אישות • איסור משכב עם נידה • איסור עריות • לא תנאף • שיור • הוצאת זרע לבטלה | |
| טהרת המשפחה | נידה • דם בתולים • דם חימוד • זבה • שומרת יום כנגד יום • יולדת • פולטת שכבת זרע • רואה כתם • רואה מחמת תשמיש • פרישה סמוך לווסת • הפסק טהרה • שבעה נקיים • טבילה | |
| צניעות | איסור הסתכלות בערווה • איסור ייחוד • כיסוי ראש לנשים | |
| מסכתות בסדר נשים | יבמות • כתובות • נדרים • נזיר • סוטה • גיטין • קידושין | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
