חרם דרבנו גרשום
חרם דרבנו גרשום (בראשי תיבות: חדר"ג) הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז בשנת 1012 לספירה, וגזר על הפרתן עונש של חרם.
כפי שעולה מתשובת הרשב"א שנכתבה בברצלונה כמאה שנה אחר חיי רבנו גרשום, כבר אז היו ספקות לגבי איך, מי ומה בדיוק נתקן, ואם רבינו גרשם עצמו תיקן תקנות אלו או חלקן המיוחסות לו.[1] בנוגע למספר תקנות ישנן מחלוקות רבות[2].
נראה שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו תחייבנה את כל הדורות ואת כל הזמנים ורק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבות כחובה[דרוש מקור]. בתקופתו של רבנו גרשום וביוזמתו, התאספו רבים מקהילות אשכנז וראשיה על מנת לתקן תקנות דתיות הנוגעות לחיי החברה והמשפחה. עיקרן של התקנות עסק במבנה הנישואין, בעיקר כאלה הנוגעים למעמד האישה, בהתאמה לחברה בה חיו[3][4]. התקנות עצמן לא נודעו במקורן, אלא מובאות בספרי הפוסקים המאוחרים יותר, בחלק מהמקורות הן מובאות באותה צורה, ובחלק מהם ישנם שינויים. מספר התקנות המרכזיות הוא עשר, ובמקורות אחרים הובאו עוד שש תקנות[2].
עניין החרם עצמו מוזכר בספרות התורנית המאוחרת לרבנו גרשום, ואין בידינו מקור אחיד מזמנו של רבנו גרשום. בין הרבנים שהזכירו את החרם: רש"י[5], רבנו ניסים[6], הרא"ש[7], רבי יוסף קארו[8] ועוד[9], מהם מצדדים ומהם[10] שמזכירים אותו ככזה שלא התקבל בכל קהילות ישראל.
מניעים להתקנת התקנות
במהלך השנים הוצגו בדיעבד מניעים שונים להתקנתן של התקנות בנושאי הנישואין.
- הבעל מחויב לספק לאשתו שאר כסות ועונה, ומובן שככל שירבה לו נשים כן יקשה עליו לעמוד במחויבות זו. קושי זה מוצג כבר בתלמוד[11], ומוזכר בדבריו של הרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה), בן המאה ה-16[12].
- ריבוי נשים יגרור קטטות ומריבות בין הנשים (בעיה שמוזכרת כבר בתורה[13]). וכך מסביר הר"ן, בן המאה ה-14: ”שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם.”[14]
- בתקופת רבנו גרשום, רבים מיהודי גרמניה (ומערב אירופה בכלל) עסקו במסחר, ועיסוק זה הצריך אותם לצאת מביתם לפרקי זמן ארוכים. במציאות זו התפתחה תופעה של סוחרים שהיו נושאים אישה נוספת (או כמה נשים נוספות) בערי המסחר בהן היו עוברים. עקב כך, אותם סוחרים הרשו לעצמם לעכב עוד יותר את חזרתם הביתה. התלמוד אסר את הדבר כי בגללו יכל להיווצר מצב שאח ישא את אחותו, מכיוון שהם נולדו במקומות אחרים והם לא היו יודעים שהם היו אחים והיו מגיעים לאיסורי עריות.[15] חלק מן התקנות מתייחסות למציאות זו, בין השאר התקנות על איסור נשיאת שתי נשים אפילו במקומות קרובים, בגלל אותו חשש, איסור על הבעל להיעדר מביתו יותר מ-18 חודשים וכן חובת הקהילה לפרנס אישה שבעלה נעדר זמן רב. על רקע נתונים אלו ניתן להסביר את התקנות הללו ולראות בהן ניסיון של רבנו גרשום להילחם בתופעה זו, או לכל הפחות להקל על צערן של נשות הסוחרים שנשארו לבדן למשך תקופות ארוכות[16].
- כיון שגם אצל הגויים זה נאסר פחד רבינו גרשום שאם יעברו היהודים על חוק זה יציקו להם הגויים.[17]
פירוט התקנות
שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרגמ"ה הן:
- איסור על נשיאת יותר מאישה אחת.
- איסור על גירוש אישה בעל כורחה.[18]
- איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.[19]
נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום, בהן:[20].
אישות
- שלא לייבם אלא רק לחלוץ.
- חרשת יוצאת בגט, אפילו שנישאה כשהייתה בריאה.
- בעל שאשתו נפטרה בתוך השנה הראשונה לחתונה מחזיר את הנדוניה (תקנת הנדוניה מיוחסת גם לרבנו תם)
- על הקהילה לפרנס אישה שנעזבה מבעלה או שלבעלה אין במה לפרנסה.
- שלא יתרחק אדם מאשתו יותר משמונה עשר חודשים.
- כתובה דאירכסא (כתובה הניתנת במקרה של איבוד הכתובה המקורית).
- בעל לא יהנה מגזל שגזלה אשתו.
בית כנסת
- קנס מסוים למכה את חברו, וכפול למכהו בבית הכנסת.
- איסור להוציא תשמישי קדושה מבית הכנסת ללא רשות.
- איסור להפוך את ביתו למקום תפילה על מנת לאסור מיחיד להתפלל שם.
- מותר על כל יחידים לבנות עוד בית כנסת בעיר, ואין יכולים מתפללי בית הכנסת הקודם לעצור בידם.
- במקרה של מניין מדויק (בדיוק עשרה גברים), אסור לעזוב את התפילה, ואם עזב אחד המתפללים, ממשיכים בלעדיו.
משפט וקהילה
- זכותו של מאבד אבדה לדרוש מהציבור לחייב את כל היודע על האבדה ליידע אותו.
- רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
- אדם לא יוכל למנוע משונאו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
- על המיעוט להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
- על עוברי אורח להשתתף במתן מתנות לאביונים בפורים.
- איסור לעכב ספרים שניתנו בפיקדון כערבות לתשלום חוב.
- שלא לשכור מגוי דירה שגר שם יהודי בשנה האחרונה (על מנת שלא יעלה את דמי השכירות).
שונות
- איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה את חטאו).
- שלא לקנות אביזרים המשמשים תשמישי הנוצרים.
- איסור הגהת ספרים על-פי סברה (תקנה זו נזכרת על ידי רבנו תם ואינה מופיעה ברשימות אחרות, אך קדמות דבריו של רבנו תם מעידה על אמינותה).
- שלא לקרוע מספר על מנת לכתוב עליו.
במחקר
יש שטענו[דרושה הבהרה] כי התקנות העיקריות בענייני אישות אינן של רבנו גרשום עצמו, שכן יש מקורות שבהם תקנות אלו אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים. יצחק בער סבר שרק האיסור לשאת שתי נשים, הוא לבדו תקנה של רבנו גרשום, ואילו השאר לא.
פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:
"בפועל נהגו היהודים בדרך כלל לשאת רק אישה אחת וחוק כזה אף קיים היה בסביבתם הנוצרית עוד מן התקופה הקארולינגית. אף על פי כן הייתה לתקנה זו, בייחוד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה, חשיבות רבה ביותר. אם מוסיפים שתי תקנות אלו לתקנתם של גאוני בבל, שכל אישה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מיד - תקנה שנתקבלה גם על דעתו של רבנו גרשום - ברור שמעמדה של האישה בחברה היהודית באשכנז השתפר עוד יותר והודגשו כבודה ומעמדה"
— [דרוש מקור]
גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.
פרופסור זאב פלק שיער שהאיסור לשאת שתי נשים כלל לא תוקן על ידי רגמ"ה, אלא המונוגמיה חדרה לבתי ישראל באשכנז וצרפת בהדרגה, עד שבדור רבותיו של הראבי"ה, תלו את המנהג החדש בחרם שתוקן על ידי "רבם של כל חכמי אשכנז וצרפת", דהיינו רגמ"ה[21]. לדבריו זהו מקרה של נוהג שנשמר על ידי חלק מהאוכלוסייה מרצונם וללא כפייה, אך אט אט פושט את צורתו החופשית ולובש צורת כלל חוקי והחלטי הקיים, כביכול, זה עידן ועידנים. כסימוכין לכך הוא הביא תשובות הלכתיות של רגמ"ה, העוסקות, בהקשרים שונים, בגברים הנשואים לשתי נשים; אך הרגמ"ה לא הסתייג מנישואיהם השניים ובדבריו אף ציטט את ההיתר התלמודי לישא מספר נשים[22].
מאידך, ד"ר שלמה אידלברג תירץ את תשובת רגמ"ה בהשערה שייתכן שהתשובה קדמה לחרם ולהתפשטותו, או שהנישואים השניים היו באחת הנסיבות בהן רגמ"ה לא אסרם[23].
תוקף התקנות בזמננו
איסור נשיאת יותר מאישה אחת
על פי ההלכה, לשיטת הספרדים ועדות המזרח, תקנה זאת מעולם לא התקבלה אצלם[24], אם כי הספרדים כיום נוהגים להתחייב בכתובה שלא לשאת אישה אחרת שלא ברשות בין דין[25]. לשיטת הקהילות שקיבלו על עצמן את חרם דרגמ"ה, בעיקר קהילות אשכנז, יש שאומרים שגזירתו לא להתחתן עם שתי נשים הייתה רק עד סוף האלף החמישי העברי, דהיינו עד שנת 1239 לספירה, ומובא ברמ"א, אלא שכתב שלא נוהגים כן.[26] יש שדחו טענה זאת ולדעתם התקנה עדיין בעינה, עם זאת לאחר עליית התימנים לארץ בעליית עליית אעלה בתמר, העלייה הראשונה והעלייה השנייה, הבינו התמנים כי בארץ לא מקובל לקדש שתי נשים, על כן דין זה נכנס לאיסור "עונתה", האומר שבעל מחויב לצורכי אשתו, וכיון שבארץ ישראל לא מקובל לקדש שתי נשים, זה נחשב באיסור זה.[27] בקרב יהדות תימן תקנה זאת לא התקבלה מעולם, ויוצאי העדה המשיכו בפוליגמיה גם לאחר עלייתם לארץ ישראל.[28]
חיזוק התקנות
רבי יעקב תם חיזק את התקנות, והוסיף עליהן.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:חרם דרבינו גרשום |
- מתיה קם, חרם דרבנו גרשום, באתר "תרבות•il"
- הרב אברהם סתיו, חרם דרבנו גרשום - מקורות וטעמים, באתר ישיבת ההסדר ירוחם
- אריאל ג'יאן, חרם דרבנו גרשום בקהילות ישראל, עלון ישיבת הר עציון
- הרב צבי סגרון, חרם דרבנו גרשום שלא לקרוא מכתבי חבירו שלא מדעתו, לקט פסקים
- חרם דרבנו גרשום בדבר קריאת מכתבים, בתוך: ההגנה על צנעת הפרט, נחום רקובר, ירושלים תשס"ו, עמודים 107–148
- מנחם ברונפמן, מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום? (אורכב 20.12.2016 בארכיון Wayback Machine), סקירה באתר בית חב"ד
- מאמר על חרם דרבנו גרשום בנושא צנעת הפרט, הרב ישועה רטבי
הערות שוליים
- ^ חכמי אשכנז הראשונים, אברהם גרוסמן, ירושלים תשמ"א, עמודים 132-149
- ^ 2.0 2.1 גרשום מאור הגולה, באתר דעת
- ^ מתיה קם, חרם דרבנו גרשום, באתר "תרבות•il"
- ^ מנחם ברונפמן, מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?, באתר חב"ד
- ^ תשובת רש"י, הובאה במרדכי בב"ק סימן רי'
- ^ שו"ת הר"ן סימן ל"ח
- ^ שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיפים י'–י"א
- ^ חלק מהמקורות ניתן לראות בתשובת הרב עובדיה יוסף ב"יביע אומר" חלק ח', אה"ע סימן ב'
- ^ למשל רבי יעקב עמדין, שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב'; דף מ"ד עמוד א'
- ^ שו"ת מהר"ם פדובה סימן יד
- ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ו
- ^ שו"ת הר"ן סימן מח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ז עמוד א'
- ^ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק, ח"א, סי' קע"ח
- ^ שו"ת שאילת יעבץ
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קי"ט, סעיף ו'
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, אלף כב
- ^ כל בו סימן קט"ז, שלטי גיבורים פרק ה' דשבועות. באר הגולה יו"ד סימן של"ד, רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן של"ד, סעיף כ"א; שו"ת הלכות קטנות סימנים נ"ט, קע"ג, רע"ז; ברכ"י יו"ד סימן של"ד אות י"ד, רוח חיים פלאג'י ח"מ סימן כ"ז, אנציקלופדיה תלמודית כרך יז עמוד תנ"ב.
- ^ זאב פלק, נשואין וגירושין : תקונים בדיני המשפחה ביהדות אשכנז וצרפת, עמודים 14–19
- ^ "ראובן נשא אשה ואחר כך נשא אחרת והראשונה הקפידה ותבעה גט וכתובה, וענה ראובן רוצה אני לנהוג בך משפט הנשים ומה שנשאתי אחרת להיבנות ממנה, שאת זקנה ואין את ראויה לבנים ולא אתן לך גט ולא כתובה [נראה דהדין עמו] דאמר רבא נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה למיקום בספוקיה. [...] ואם רוצה להתגרש בלא כתובה והוא אינו רוצה לגרשה צריכים לכופו שיתן לה גט". מתוך: "תשובות רבנו גרשֹם מאור הגולה", סימן מ"ב
- ^ שם, הערה 1.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ח' אה"ע סימן ב'
- ^ מנוסח הכתובה הספרדית "ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אשה אחרת עליה כי אם ברשות בית דין הצדק"
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיף י'.
- ^ שו"ת מהרש"ל סימן יד
- ^ הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד'
30790060חרם דרבנו גרשום