כתובת בנין דכרין
| משנה | מסכת כתובות, פרק ד', משנה י' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת כתובות, דף נ"ב עמוד ב' |
| משנה תורה | הלכות אישות, פרק י"ט |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן קי"א |
כתובת בנין דכרין (עברית: כתובת בנים זכרים) היא תקנת חז"ל ולפיה, כחלק מהכתובה, על הבעל להבטיח את זכויותיהם של בניה של האשה ולכתוב: ”בנין דכרין דליהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון” - הבנים הזכרים שיוולדו לך ממני, יירשו את כסף הכתובה, מלבד החלק שאותו הם מקבלים יחד עם אחיהם (מאם אחרת). התחייבות זו מוגדרת "תנאי בית דין" וחלה גם אם לא נכתבה במפורש בכתובה.
התקנה
התקנה היא, שכאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את סכום הכתובה ואת הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים שבניה של כל אחת מהנשים יורשים מהאב את הכתובה של אמם ורק לאחר מכן מחלקים את הירושה באופן שווה בין הבנים.
טעם התקנה
טעם התקנה הוא כדי שיעניק אדם לבתו נדוניה הגונה, ולא ימעיט בה ביודעו שנכדיו - בני בתו - הם אלו שיקבלו לרשותם את הנדוניה. ”אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו”.
היו מהחכמים שתמהו כיצד תיקנו חז"ל לעקור את תקנת הירושה הרגילה של התורה ולפיה כל הבנים יורשים בשווה ולתקן שהבנים יירשו את הכסף שאמם הכניסה לנדוניה למרות שמהתורה כל הבנים חולקים בשווה שכן כולם יורשים שווים של האב. אך הוסבר כי אין כאן עקירת דבר מהתורה, שכן תקנת הנדוניה גם היא מהתורה, שכן המקור לדין הנדוניה הוא מהתורה, בתנ"ך כתוב[1]: ”קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ”. פסוק זה תמוה לכאורה, "ואת בנותיכם תנו לאנשים"? הרי הבעל מקדש את האשה, ולא האשה את הבעל, ומהי הפעולה של "נתינת הבת" לבעל? ומכאן למדו חכמים, שעל אדם לתת נדוניה הגונה לבתו כדי שיקפצו אנשים על המקח וירצו לישא אותה[2] מכיוון שתקנת הנדוניה היא מהתורה, מותר לקיים אותה על ידי עקירה חלקית של דין הירושה שקבעה התורה, שהרי אם לא יירשו הנכדים של אבי הכלה את נדוניית אמם עלול הלה להימנע ולא להעניק נדוניה לבתו.
כדי להפיס את דעתו של החותן, תיקנו גם, שאף הנדוניה שהחתן - הבעל מעניק לכלתו, גם היא תכלל בסכום הנדוניה שאותם יורשים בניה.
גדר התקנה
למרות שכאמור, כתובת בנין דכרין איננה לפי סדר הירושה במשפט העברי, תיקנו חז"ל שהתקנה תהיה במבנה הדומה לסדר הירושה, כך שרק הבנים הם אלו שיירשו את נדוניית אמם, אך לא הבנות. מצד שני, כתובת בנין דכרין דומה גם למבנה של גביית כתובה, שאינה גובה מקרקעות אלא רק ממטלטלין[2].
הגבלות לתקנה
לתקנה זו קיימת הגבלה, ולפיה אם התקנה תעקור לגמרי את דין הירושה במשפט העברי ותעקור לגמרי דין תורה, ביטלו חכמים תקנתם זו.
בתלמוד נשאלת השאלה, האם כתובה אחת מהווה מותר לחברתה, כלומר אם משפחה אחת מהיורשים - בני אשה אחת מהשתיים - גובה את הכתובה, מכיוון שהאם מתה לאחר מיתת האב, ובשעת מיתתו זכתה בכתובה, זאת מלבד כתובת בנין דכרין, ועכשיו בניה יורשים אותה, ואילו בני המשפחה השנייה, אמם נפטרה בחיי האב כך שזכות כתובתה נפקעה ולכן בניה יורשים אותה רק מכח כתובת בנין דכרין, האם נחשב הסכום הנותר משתי הכתובות בני דכרין, שכל כולו - במקרה מסוים זה - נגבה לצורך הכתובה, נחשב ל"ירושה" כך שדין הירושה המקראי אינו נעקר? בפרק העשירי של מסכת כתובות הובאה ראיה מדברי המשנה, שכן זו נחשבת כ"ירושה", וממילא נותרת על כנה הכתובת בנין דכרין, אך לפי רבה מדובר במחלוקת תנאים[3].
הערות שוליים
23710197כתובת בנין דכרין