מנהגי אבלות בימי ספירת העומר
בין פסח לעצרת, הוא כינוי לתקופה שבין חג הפסח לחג השבועות (הנקרא גם עצרת), בהקשר למנהגים (חלקם מכונים גם מנהגי אבלות) שקיימים באותה תקופה. מקובל לכנות ימים אלו בהקשר לאותם מנהגים "ימי הספירה", שבהם סופרים את ספירת העומר.
מניעה מנישואין ומתספורת
המנהג הוא להימנע מלהנשא ומלהסתפר ומלשמוע מוזיקה בתקופה שבין פסח לעצרת (חג השבועות), ויש הנמנעים רק בחלק מתקופה זו, כמו שיבואר.
המנהג נזכר לראשונה בתשובת הגאונים[1] שנשאל, האם המנהג להימנע מלקדש ולישא נשים בין פסח לעצרת הוא איסור? והשיב שאינו איסור, אלא מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בתקופה זו. וכתב שנהגו מאותה שעה ואילך לא לכנוס (לשאת) ארוסות, אך אין מקפידים עם מי שכנס, ולקדש בלא נישואין לא נמנעו. לאחר כמה מאות שנים הוסיפו איסור תספורת[2] ואיסורים נוספים. יש סוברים שבעקבות מסעות הצלב שבשנת תתנ"ו טבחו בקהילות אשכנז בין תחילת אייר לשבועות, הוסיפו האשכנזים מנהגי אבילות נוספים יותר מהספרדים.[3] המנהג זכה לחיזוק נוסף לאחר גזירות ת"ח ות"ט שאף הם החלו בתאריכים אלו. עם זאת, חלק מן הראשונים ובהם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו מנהגים אלו, ורוב המזכירים אותו התייחסו רק להימנעות מנישואים.
הגאונים וקדמוני הראשונים כותבים שזמן האיסור הוא מפסח לשבועות, וכפי שכתוב בגמרא[4] ובמדרשים[5] שהוא הזמן שמתו בו תלמידי רבי עקיבא. באמצע תקופת הראשונים התפתחו מנהגים שונים לזמן האיסור. יש שאסרו רק מפסח עד ל"ג בעומר,[6] ויש שאסרו רק מב' אייר עד שבועות.[7] ניתנו הסברים שונים להצדיק את המנהג להפסיק את האבילות בל"ג בעומר. המאירי מביא שקבלה (מסורת) ביד הגאונים שביום ל"ג פסקה המיתה. ראשונים אחרים מסתמכים על גרסה בתלמוד שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לפרוס עצרת, ומפרשים ש'פרוס' הכוונה חמשה עשר יום.[8] ומחשבים, בין פסח לעצרת יש ארבעים ותשעה יום, ופרוס עצרת הוא חמשה עשר יום לפני העצרת, אם כן בל"ג בעומר הפסיקו למות. יש אומרים, שלפי זה מותר להסתפר רק ביום ל"ד לעומר בבוקר ולא בל"ג, וכן הוא מנהג הספרדים.[9]
טעמים למנהג
- אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא שמתו באותה תקופה. (ביחס לכל המנהגים)
- משום שהימים עלולים הם (יש להם מזל רע), שנפלה מגפה בתלמידי רבי עקיבא. (ביחס לנישואין)
- המנהג הוא כדעת התנא רבי יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנום בין פסח לעצרת. (ביחס לנישואין)
הובעה השערה הקושרת בין המניעה מתספורת למסעי הצלב שאירעו באותה תקופה.
לפי הטעם השני והשלישי, אין המניעה להינשא קשורה לאבלות.
המנהג היום
היום, חלק מהספרדים נוהגים כדעת השו"ע[10] לנהוג איסור עד ל"ד לעומר בבוקר. ולדעת האריז"ל איסור תספורת בלבד נמשכת עד ערב חג השבועות. אצל האשכנזים קיימים מנהגים שונים באיזו תקופה להימנע, יש נוהגים להימנע עד ל"ג בעומר, עד ראש חודש סיון, עד שלושה ימים לפני שבועות, או עד ערב חג השבועות. יש המתחילים בראש חודש אייר עד ערב שבועות או עד שלושה ימים לפני חג השבועות (שלושת ימי הגבלה), אולם לפי כל מנהגי האשכנזים יום ל"ג בעומר עצמו מותר בכל.[11] מנהגי האבלות לא התקבלו אצל יהודי תימן; לפי מהרי"ץ, מנהג ההימנעות מתספורת חדר לתימן בטעות בימיו (המאה השישית לאלף השישי), ויש המחמירים להסתפר לכבוד שבת בלבד.[12][13]
היום נהוג להימנע גם מתספורת וגם מנישואין או רק מנישואין. מנהג רווח היום, בין החרדים וחרדים לאומיים, להימנע מלנגן ולהאזין למוזיקה בתקופה שנוהגים איסור. ואכן פוסקים בדורנו כמו רבי משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף אוסרים שמיעת כלי שיר. מנגד, יש הטוענים כי האיסור המקורי הוא על חגיגות גדולות ולא על שמיעה אישית. בחול המועד פסח ישנו איסור הלכתי לערוך נישואין ולהסתפר, אך אין נמנעים מלנגן ולשמוע מוזיקה.
בחוגים הדתיים הלאומיים נהוג להתיר תספורת ונישואין ביום העצמאות וביום ירושלים, למרות שהם חלים בתוך התקופה שהאיסור נוהג בה.
תספורת ונישואין בראש חודש אייר
לפי חלק מן הפוסקים, לימי ראש חודש אייר - ל' בניסן וא' באייר - ישנו מעמד מיוחד לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. השולחן ערוך מביא כי "יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ג, סעיף ג'). גם מדברי הרמ"א נראה שמסכים לדעת השולחן ערוך שאין לראש חודש אייר מעמד מיוחד, אך הוא מעיר כי יש הנוהגים שלא לקיים את מנהגי האבלות בחודש ניסן עצמו ומתחילים רק מיומו השני של ראש חודש אייר. כך מביא המשנה ברורה על אתר מדברי החיי אדם, שמנהג וילנה היה כדי לשמור על 33 ימי אבלות, שלא להסתפר ולהינשא מיום א' באייר עד ג' בסיוון. אך מאידך סובר הרדב"ז, מנהיגה של יהדות מצרים במאה הרביעית לאלף השישי, כי מנהג הנוהגים להסתפר אינו טעות מאחר שמנהגי אבלות שתוקפם מכח מנהג בלבד, אינם חלים בראש חודש, כיוון שלפי ההלכה אין לנהוג מנהגי אבלות או להתענות ביום זה. ”ואני מסתפר על חודש ניסן וראש חודש אייר וכן נהגו רוב העולם... ראש חודש אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית, שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג”.
מאות שנים לאחר תקופתו של רדב"ז, דנו שנים מרבני מצרים אם דבריו תקפים גם לגבי מנהג איסור הנישואין, הרב אליהו בכור חזן והרב רפאל אהרן בן שמעון, והאחרון קבע שההיתר הוא גם להינשא בראש חודש אייר, והוא מציין כי כך היה מנהג מצרים בכל הדורות כפי שמורים תאריכיהן של כתובות רבות מדורות עברו במצרים[14]. אך הרב יוסף דוד משאלוניקי, סבר שאין להתיר להינשא בראש חודש אייר, לדבריו, דווקא תספורת שהימנעות ממנה היא מנהג אבלות העומד בסתירה לדיני השמחה בראש חודש, הותרה. אבל נישואין נאסרו כדי שלא להרבות שמחה, וההימנעות מהם אינה גורמת לתחושת אבלות בראש חודש, ולכן אין סיבה שלא להימנע מהם כמו בכל ימי ספירת העומר, ולכן למרות שנהגו בסלוניקי להסתפר בראש חודש אייר, לא נהגו להינשא ביום זה[15].
מאחר שהעניין תלוי בנקודת ההתחלה של מנהגי האבלות, אם מתחילים בהם מיד לאחר חג הפסח או רק בתחילת חודש אייר, נוצרה אי בהירות מסוימת. היו שהתחילו מיד לאחר הפסח, וערכו חתונות מתחילת חודש סיוון, והיו שערכו חתונות עד תחילת אייר ונמנעו מהן אחר כך עד חג השבועות. כדי להימנע ממצב של "תרתי דסתרי" (או, בהקשר זה, ריקוד על שתי החתונות), הוציא בית הדין בפרשבורג תחת הנהגתו של רבי משולם איגרא כרוז שנועד להסדיר את המנהג בתחום. הוא קבע כי מותר להינשא בכל חודש ניסן, וגם בראש חודש אייר, אך לעומת זאת ייאסרו הנישואין גם בחודש סיוון עד לחג השבועות[16]. למעשה נקט רבה המאוחר יותר של פרשבורג, החת"ם סופר, כי לעיקר הדין, אין התקנה מחייבת אלא את העיקרון לפיו יש להימנע מיצירת סתירה פנימית שתביא לידי כך שלא נהגו 33 ימים באבלות, ולכן יכולים הרוצים בכך להינשא בראש חודש אייר, כיון שהם עצמם אינם נישאים גם לאחר ראש חודש סיון, אך הרב העורך חופות וטקסי נישואין יימנע מלחתן זוגות בשני התאריכים[17]. בהתאם לגישה זו, קבע רבי יוסף צבי דושינסקי כי: ”בקהילה גדולה צריך להנהיג מנהג קבוע, וכן עשיתי אני קבעתי מנהג בקהילתי גאלאנטה (Galanta) שאין מסדרין קידושין רק עד אחר ראש חודש (אייר), ולא בראש חודש סיון ולא בשלושת ימי הגבלה”[18].
יש המתירים תספורת בערב ראש חודש אייר רק כאשר ראש חודש חל בשבת, לכבוד שבת וראש חודש.[דרוש מקור]
מניעה מעשיית מלאכה
הובא בראשונים מנהג להימנע מעשיית מלאכה מהערב אחרי שקיעת החמה עד הבוקר. הוא מובא לראשונה אצל רב האי גאון שנשאל על טעם המנהג, והשיב שהוא משום תלמידי רבי עקיבא, שכולם נקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה.
בחלק מהמקורות המנהג מובא כמנהג הנשים. פירוש אחד מסביר שרק הנשים, משום שהם גרמו מיתה לעולם, כפי המסופר במקרא על חוה שפיתתה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, ובעקבות כך גזר ה' מיתה על המין האנושי. פירוש אחר המובא בראשונים הוא, לפי שקורבן העומר קרב מעשירית האיפה שעורים כמו מנחת סוטה, ולכך נמנעות הנשים כדי לזכור ולהווסר. יש שפירשו שהוא בגלל ספירת העומר שסופרים אחרי שקיעת החמה, וכתוב בתורה שצריך לספור 'שבע שבתות', ודרשו מלשון 'שבתות', שיש לשבות ממלאכה בזמן הספירה. לפי פירוש זה המנהג אינו מנהג אבילות.
מנהגים אחרים
- רבי אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים הביא, שיש מונעים להקיז ולקבל רפואה בין פסח לעצרת לפי [שהן] מועדים לפורענות. והוסיף: 'והבוטח בשם, חסד יסובבנו'.
- האשכנזים נוהגים לומר בשבת את תפילת אב הרחמים לפני שמחזירים את ספר התורה לארון הקודש, שהיא תפילה על הזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ועל נקמת דמם. בשבתות שמתפללים את ברכת החודש, מקובל שלא לומר את תפילת אב הרחמים, מלבד בימי הספירה, שאז אירעו הגזירות, שנהוג לומר את תפילת אב הרחמים אף בשבת שמברכים בה את החודש.
קישורים חיצוניים
- הלכות אבילות בספירת העומר, הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה.
- הרב אליעזר מלמד, הלכות אבילות בספירת העומר, באתר ישיבה
- מנהגי עדות ישראל בספירת העומר, באתר דעת
- היתר תגלחת (גילוח) ותספורת ביום העצמאות בימי העומר על פי ההלכה- מאמר של הרב זכריה זרמתי באתר תורת אמ"ת
הערות שוליים
- ^ שערי תשובה סי' רע"ח. התשובה יוחסה בטעות לר' נרטונאי גאון אך אינו לו כפי שכתוב בתשובות ר' נטרונאי גאון עמ' 48 הערה 90.
- ^ דרשות ר"י אבן שועיב ליום ראשון של פסח.
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל חלק א' עמ' ק"ז וק"ח.
- ^ יבמות סב:
- ^ קהלת רבה פרק יא
- ^ המנהיג עמ' תקל"ח ודרשות ר"י אבן שועיב
- ^ שיבולי הלקט סי' רל"ה
- ^ המנהיג
- ^ בית יוסף סי' תצ"ג
- ^ סי' תצ"ג ס' ב'
- ^ יש מחלוקת אם ליל ל"ג בעומר בכלל האיסור או לא.
- ^ תספורת וגילוח בספירות העומר - הרב רצון ערוסי - מורשת שו"ת, באתר shut.moreshet.co.il
- ^ מנהגי אבלות בספירת העומר | אתר ישיבה, באתר www.yeshiva.org.il
- ^ ראו על כך בספריהם: הרב רפאל אהרן בן שמעון, נהר מצרים, הלכות העומר אות כו. הרב אליהו בכור חזן, תעלומות לב, חלק ד', סימן לה.
- ^ הרב יוסף דוד, בית דוד, חלק א' סימן רע"ט.
- ^ פנקס תקנות קהלת פרשבורג, עמ' 44. הכרוז מצוטט גם בשו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן קמ"ב, ראו שם.
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן קמ"ב.
- ^ הרב יוסף צבי דושינסקי, שו"ת מהרי"ץ ח"א, סימן מ"ה.
