התנגדות יהודית בשואה
ההתנגדות היהודית בשואה היא מכלול הפעולות שביצעו יהודים במהלך השואה נגד הנאצים, משתפי הפעולה עימם ועושי דברם, במטרה לעכב או למנוע את השמדתם או במטרה לשמור על צלם אנוש בגטאות, במחנות הריכוז והעבודה, ובמחנות ההשמדה. התנגדות זו לבשה צורות שונות ומגוונות, החל מהתנגדות אישית ועד להתנגדות קבוצתית. ההתנגדות הייתה לעיתים הגנתית ולעיתים התקפית, ששיאה היה ביציאת לוחמי הגטאות בכוח הנשק במרידות בגטאות נגד הנאצים ועוזריהם.
סוגי ההתנגדות
במקרים שבהם התרחשה התנגדות אקטיבית, הייתה הבחנה - במטושטש - בין התנגדות שמטרתה להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש, לבין התנגדות התקפית שבאה להסב נזקים לנאצים ולעוזריהם, ולמנגנון ההשמדה כולו.
התנגדות הגנתית
בגטאות ובמחנות הייתה התנגדות בלתי אלימה, אך יעילה ומשמעותית, בדרכים שונות: ניסיונות להברחת אנשים אל מחוץ לגטו, הברחת מזון לתוך הגטו, ארגון הסתתרות בבונקרים ובמקומות מסתור אחרים, זיוף תעודות, אי-מילוי פקודות וצווים של הנאצים, ואף הערמה עליהם במטרה לנסות ולשרוד או למות בכבוד (כמו הקריאה לאסירים לא להתפשט לפני מקלחות הגזים בטרבלינקה, מה שהוביל להכאתם למוות או חיסולם בירי על ידי השומרים הגרמנים והאוקראינים). היו גם ניסיונות הברחה של אסירי הגטאות למדינות נייטרליות, כדוגמת פעילות הנפקת הדרכונים המזויפים של חיים ישראל אייז בשווייץ.
התנגדות הגנתית נוספת היתה פניה לעזרה למדינות העולם, מאמצים דיפלומטיים בקרב השלטונות המקומיים, או בקרב דיפלומטים זרים, ומתן שוחד לחיילים או פקידים. יהודים הסתכנו גם כדי להביא ידיעות על רדיפת יהודים ועל השמדתם לקהילות יהודיות אחרות וכן למדינות העולם במאמץ לגרום להן להתערב.
התנגדות התקפית
התנגדות זו כוללת חבלה בפעולות ההשמדה ופגיעה באמצעים לביצועה, לחימה בגטאות ובמחנות, ולחימה במסגרות של הפרטיזנים ואנשי המחתרות נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה.
העברת ידיעות על השואה
יהודים ואנשי מחתרת סיכנו את חייהם כדי לאסוף מידע על השואה ולהעביר אותו לקהילות יהודיות אחרות ולמדינות העולם. חלק מהידיעות סייעו ליהודים להבין את חומרת המצב ולהתחיל בהכנות לברוח או להסתתר. בתחילה התקשו מדינאים במערב להשכנע בחומרת המצב, אולם חלק מן הידיעות סייע, אם כי בצורה חלקית מאד לעקב רצח של יהודים בשלבים האחרונים של המלחמה.
העברת ידיעות על חיסול גטו לובלין
ב-24 במרץ 1941, הוקם גטו לובלין שהכיל עשרות אלפי יהודים. ב-16 במרץ 1942 הודיע מפקד האס אס במקום, גלובוצניק, על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים, דבר שהחל את מבצע ריינהרד. עד 14 באפריל גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו בקרונות בקר אל למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים. כמה יהודים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהנאצים נחושים בדעתם להשמיד את כל האוכלוסייה היהודית בפולין. אף על פי שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות.
יאן קרסקי ומזכר רצ'ינסקי
ביולי 1942 החלו הגרמנים בפינוי יהודי גטו ורשה למחנות השמדה. באפריל 1943 רצו הגרמנים לחסל לגמרי את הגיטו. בסוף שנת 1942 התגנב לוחם מחתרת פולני יאן קרסקי פעמיים לתוך גטו ורשה, לשם הוברח על ידי אנשי מחתרת אצ"י[1]. קרסקי נפגש עם שניים מהמנהיגים היהודים – מנחם קירשנבוים וליאון פיינר. מטרתו הייתה לחוות מכלי ראשון את האירועים שהתרחשו אז בגטאות, ולחשוף לעולם את האירועים האיומים. היהודים ביקשו ממנו שיספר לאומות העולם על גורלם.
בנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב והחל בפעולה לחשוף לעולם את השמדת היהודים. הוא היה מצוייד במיקרופילם שהכילו חומרים שהוכנו על ידי המחלקה לענייני יהודים במטה הארמייה קריובה, ובדוחות שהכין בשנים 1940–1942. הדיפלומט הפולני אדוארד רצ'ינסקי ששימש כשר החוץ של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, השתמש בחומרים אלה כדי לכתוב את מזכר רצ'ינסקי. המזכר (שלעיתים קרובות מיוחס בטעות לקארסקי) נשלח ביום 10 בדצמבר 1942 לממשלות כל המדינות החתומות על הצהרת האו"ם ולשרי חוץ של מדינות אחרות.[2][3] רצ'ינסקי הודיע מטעם ממשלת פולין לכל ממשלות בעלות הברית על מצבם הנורא של היהודים בפולין הכבושה ועל רצח העם שמבצעים הגרמנים, וקרא לעזרתן.[2][3][4]
קרסקי שהה בבריטניה שם נפגש עם שר החוץ אנתוני אידן, שדחה עם זאת את בקשתו להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל. לאחר מכן עבר לארצות הברית וביולי 1943 נפגש אישית עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. כן נפגש עם מנהיגים רבים אחרים בארצות הברית אך לא השיג דבר בפגישות אלו. רבים מאלו ששוחח עמם לא האמינו לו, או סברו כי עדותו מוגזמת, וכי המדובר בתועמלן מטעם המחתרת הפולנית.
דו"ח ורבה-וצלר
.jpg)
באפריל 1944 הצליחו רודולף ורבה ואלפרד וצלר להימלט ממחנה הריכוז אושוויץ. אף על פי שהיו ניסיונות בריחה קודמים, רובם ככולם נכשלו בשל השמירה ההדוקה ובידוד המחנה. השניים שיתפו פעולה עם מחתרת שפעלה באושוויץ, וריכזו מידע רב מתוך תצפיות והאזנה לדברי השומרים הנאצים. לאחר שבועיים של נדודים, הם הגיע לעיירה הסלובקית ז'ילינה, ונפגשו עם ראש מרכז היהודים מברטיסלאבה, אוסקר קרננסקי, שכתב דו"ח בן כ-30 עמודים, הוא דו"ח ורבה-וצלר.
הדו"ח הופץ בעולם המערבי החל מאמצע מאי 1944, וגרם בפעם הראשונה להבנה לגבי מהות והיקף ההשמדה של היהודים בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית ולעצירה חלקית של השמדת יהודי הונגריה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח מכתב מאיים (על ידי שר החוץ קורדל הול) ב-26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי. מספר ימים אחר כך, ב-2 ביולי 1944, הוכתה בודפשט קשות בהתקפת 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ. ואכן הורטי עצר את המשלוחים ב-9 ביולי, למעט יוצאים מהכלל.
תעודים נוספים
באוגוסט 1944 צילם אסיר במחנה אושוויץ בירקנאו את תמונות הזונדרקומנדו. האסיר שהיה חלק מאסירי הזונדרקומנדו, המכונה אלכס, מזוהה לרוב כאלברטו ישראל אררה. הוא צילם 4 תמונות בחשאי, שהן התיעוד המצולם היחידי בסביבת תאי הגזים, המתעדות את סוף תהליך ההשמדה במחנה. סרט הצילום של התמונות הוברח על ידי המחתרת הפולנית בתוך משחת שיניים.
התנאים שהקשו על ארגון התקוממות רבתי
בנסיבות בהן היו שרויים היהודים - התנאים להתקוממות בכוח הנשק ובריחה המונית היו קלושים, עד בלתי אפשריים. מרד נראה בעיני אסירי המחנות כמוצא אחרון שנותר לפני המוות, ללא כל סיכויי הישרדות, כשלעומתו - לא חדלה התקווה לשרוד, למרות התנאים הקיימים. כל עוד קיוו היהודים שיצליחו לחיות ולחזות בקץ המלחמה, הם נקטו בהתנהלות שתאפשר לקהילותיהם לשרוד. הם היססו ליזום התקוממות כל עוד היה שביב של תקווה להצלה. כיוון שהיה ברור כי מרידות יסתיימו בחיסול כל התושבים היהודים שנותרו - ולא בהצלתם, הן פרצו, אם בכלל - רק בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהסתבר כי אין להם כל סיכוי ממשי להינצל, ואחרי השמדת חלק ניכר מהעם היהודי. ההיסטוריון ישראל גוטמן סבר כי לחימה שאיננה פתח למוצא ואין בה תקווה להצלה - מהווה רק סמל וקריאת-תגר אנושית ולאומית העשויה להלהיב רק מעטים. ואכן, מרבית המתמרדים היו צעירים בוגרי תנועות הנוער. יתר על כן, לא נזדמנו ליהודים בדרך כלל תנאים פיזיים בסיסיים ללחימה, כמו האפשרות להשיג כמות נשק מספיקה, או להסתייע בתמיכת האוכלוסייה האזרחית הלא יהודית - שחלקה הייתה עוינת להם ואנטישמית. מולם ניצבו הכוחות הגרמניים, חמושים ומצוידים היטב, וערוכים במלוא עוצמתם.
בעיה נוספת בארגון פעולות התקוממות ובריחה, הייתה האחריות הקולקטיבית שחשו היהודים כלפי קרובי משפחותיהם: הנאצים נהגו לנקום ברצח רבים, כתגמול על מעשה התקוממות או ניסיון בריחה של מעטים, וקודם כל הריגת קרוביהם של אותם 'מפירי סדר'. היהודים נדרשו לשקול זאת בכל ניסיון מרד או בריחה. על כל פגיעה ברשויות, תפסו הנאצים יהודים ועינו אותם עד מוות.
היסטוריון השואה האמריקאי ראול הילברג טען, כי לא התקווה להינצל עמדה בבסיס החלטת היהודים להימנע מהתנגדות לנאצים, אלא חוסר מיומנותם בלחימה, ומנטליות הציות שהשתרשה אצלם לאורך היסטוריית הגלות. לטענתו, במשך דורות רבים יהודי הגולה למדו שכדי לשרוד צריך להימנע מהתנגדות. בהיותם מיעוט הנתון תמיד בסכנה, הם למדו שאפשר למנוע סכנה ולשרוד לאורך זמן - על ידי פיוס וריצוי אויביהם. לכן, בניסיון למנוע "התגרות" מיותרת, נענו היהודים תמיד לכל צו והוראה של הגרמנים, בקוותם שעם הזמן הכיבוש הנאצי יגיע לקיצו.
לעומתו, חוקר השואה ישעיהו טרונק מדגיש היבטים אחרים של ההתנגדות הפיזית לגרמנים, ביניהם:
- היעדר האפשרות לתנועה אל ומן הגטאות.
- חוסר מוכנות וכושר ירוד של האסירים בגטאות: חולשה גופנית ונפשית עקב מחלות ורעב.
- חוסר יכולת לרכוש נשק מהעולם החיצוני.
- עוינות וחוסר יכולת שיתוף פעולה עם האוכלוסייה מסביב, ובכללן רוב רובן של תנועות הפרטיזנים והמחתרות המקומיות.
- חוסר היכולת לקבל סיוע כלשהו ממוסדות וארגונים בחוץ לארץ, יהודיים ואחרים.
- חוסר יכולת להשיג אימון והדרכה צבאיים.
- תחושת האחריות הקולקטיבית, על רקע נוהג הענישה הקולקטיבית בה נקטו הגרמנים, במקרי בריחה מהגטו והפרות סדר.
מעל לכל מדגיש טרונק במיוחד את ההיבט האחרון – האחריות הקולקטיבית. כל פעולת מרידה או הימלטות מהגטו, בין של יחידים או של קבוצות, לוותה מיידית בענישה קולקטיבית שגרמה לרציחת יהודים המונית, והרעת התנאים בכל הגטאות. אפשרות בריחה כזו הייתה רק לצעירים חסרי משפחה. מבוגרים ובעלי משפחות נמנעו מבריחה מהגטו, ובוודאי התקשו לשרוד את התנאים הקשים ביערות - לשם התנקזו רוב הבריחות. טרונק מביא כמה דוגמאות לסיטואציות כאלה, ולדעתו זו הסיבה העיקרית לקונפליקטים שהתגלעו בין ההנהגות היהודיות לבין גורמי מחתרת יהודיים.
מערכת היחסים בין המחתרות ליודנראט ואסירי המחנות
עמדת המחתרות הלוחמות בדבר הצורך להתקומם כנגד הנאצים נגדה פעמים רבות את עמדת יושבי המחנות והנהגתם היהודית - היודנראטים.
שלב ראשון: מחלוקת על מטרת ההשמדה
המחלוקת העקרונית הראשונה בין תנועות הנוער והמחתרות לבין האוכלוסייה והנהגות היהודים התמקדה בשאלה, האם יש לראות בהרג שהתבצע תופעה זמנית ומוגבלת, או שמדובר בהשמדה עקבית ושיטתית הנובעת מתפיסה אידאולוגית שמגמתה חיסול כל יהדות אירופה.
כל עוד לא הייתה ודאות ליהודי הגטאות כי פני הגרמנים להשמדה פיזית מוחלטת של יהדות אירופה, וכל עוד הייתה להם תקווה כי קיים סיכוי כלשהו שחלק מהיהודים יצליחו לעבור את המלחמה בשלום ולשרוד - הם סברו כי אסור למרוד, זאת מכיוון שמרידה היא פעולה הרפתקנית וחסרת אחריות. היודנראטים סיגלו להם תפיסה האומרת, כי הפיכת יהודים לאלמנט יצרני התורם למאמץ המלחמתי הגרמני תשכנע את הנאצים לספק ליהודים תנאי מחיה מינימליים. בתחילת תהליך ההשמדה לא שיערו יושבי הגטו את הגורל הצפוי להם. גם כשנפוצו שמועות מחרידות, היהודים לא האמינו שאכן יכולה להתרחש השמדת עם. משהתחוורה האמת כבר נכחדו מרבית הקהילות.
פעילי תנועות הנוער שאלו עצמם, לאור מה שראו במחנות, ולאור הידיעות שהסתננו על השמדת יהודים במקומות שונים - האם רציחות אלו הן תופעות מקומיות או ראשיתו של מבצע השמדה כולל; הם הגיעו למסקנה שאין לסמוך על הגרמנים וכי מדובר באידאולוגיה כוללת להשמדת העם היהודי. התנועות הפיצו מנשרים רבים במחנות השונים והחלו להתארגן כדי להקים ארגוני לחימה.
למרות המחלוקת, בשלב זה נמנע קונפליקט גדול בין תנועות הנוער והמחתרות לבין יושבי המחנות והיודנראט, מכיוון שעד תחילת ההשמדה ההמונית בשנת 1942 לא היוותה הלחימה אלטרנטיבה למצוקת היהודים ולרצון להצלת החיים.
שלב שני: מחלוקת על הצלה חלקית או מרד
המחלוקת השנייה בין המחתרות לבין יהודי המחנות והיודנראטים הייתה בשאלה אם להעדיף הצלה חלקית של יהודים, גם במחיר שליחת יהודים אחרים למוות - כפי שהוכרחו היודנראטים לנהוג - או שמא עדיפה אופציית הלחימה, בה דגלו המחתרות.
היודנראטים נדחקו בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים להשמדה, ובמקרים רבים גם לסיוע פעיל לנאצים במהלך גירושים אלה, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. התגברות תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני תנועות הנוער וארגוני הלחימה, שראו באנשי היודנראט בוגדים. תנועות הנוער וארגוני הלחימה קראו לאסירי המחנות לא להישמע להוראות היודנראט, ולהתארגן לפעולה לקראת התקוממות. גם בלב תושבי המחנות עצמם התעורר ספק לגבי אפשרות ההצלה החלקית, ורובם פסחו על שתי הסעיפים ולא הצטרפו לתנועות ההתנגדות. לעיתים אף גילו יחס עוין למורדים, בעיקר אחרי פעולות עונשין קשות של הנאצים אחרי כל אירוע של התנגדות ומרי. גם תחושות החרדה שחשו היהודים לקרוביהם ולמשפחתם תרמו להתנגדות לניסיונות מרי. כך למשל, הייתה הסתערות-זעם של המון יהודי על אנשי הארגון הלוחם בגטו וילנה בגלל החשש לחיסול הגטו אם המחתרת לא תסגיר לנאצים את מפקדם, יצחק ויטנברג.
מול עמדתם של אנשי המחתרות, הייתה עמדות היודנראטים וחלק ניכר מאסירי הגטאות - שבלי מרד אפשר יהיה להציל מספר רב יותר של יהודים. ארגוני הלחימה הפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך פעולה בה יש לנקוט, ולהדריך לקראתה את הציבור. רק בתום האקציות הגדולות בגטאות השונים היה ברור כבר למעט היהודים שנשארו הגורל הצפוי להם, ואז הם השתכנעו שעדיפה התנגדות, גם במחיר מוות תוך כדי לחימה, על פני שילוח פסיבי למחנות ההשמדה.
יחס היודנראט בגטאות השונים
בחלק מהגטאות כאמור, אנשי היודנראט התנגדו להתקוממות ואף פעלו להכשילה. בגטו וילנה הייתה התנגשות אלימה בין המשטרה היהודית (הכפופה ליודנראט) בפיקודו של יעקב גנס, לבין המחתרת היהודית; בגטו לודז' ראש היודנראט, חיים מרדכי רומקובסקי, התנגד בכל מאודו למרידות ופעל נגד לוחמי המחתרת.
עם זאת, קיים תיעוד על יודנראטים שתמכו באנשי המחתרות, ואף היו ביניהם כאלה שהצטרפו למרידות נגד הנאצים:
- בגטו מינסק ראש היודנראט אליהו מושקין שיתף פעולה עם המחתרת, עד שנתלה על ידי הנאצים בפברואר 1942. גם יורשו משה יפה המשיך את שיתוף הפעולה, עד לאקציה הגדולה בסוף יולי 1942 בה נרצח; אז הוא הודיע ליהודים שהמשאיות מובילות להשמדה - ושיברחו, וזאת בניגוד לפקודת הגרמנים שדרשו ממנו להרגיע את היהודים.
- בגטו לחווא יושב ראש היודנראט, דב-ברל לופטין, עודד את הבריחה על ידי שריפת בניין היודנראט; 600 איש מתוך 2,000 יושבי הגטו פרצו מהגטו, מהם 120 הגיעו ליער אך רק מעטים שרדו. כל יושבי הגטו שלא ברחו נרצחו.
- היודנראט של גטו קובנה שיתף פעולה באופן קבוע עם המחתרת.
- בגטו ביאליסטוק, למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים-טמרוף, היה קשר אישי עם ראש הגטו - ברש, שהודיע לו על גירוש מתקרב וביקש ממנו לא למרוד. טמרוף היתנה זאת בגירוש מספר היהודים שנקבע מראש. על אף שגורשו יותר, לא פרץ מרד ובכך קיבל טמרוף את גישת היודנראט שם.
- בבוצ'אץ' היודנראט שלל פעולת התנגדות גלויה כל עוד התקיימו שם חיים יהודיים, ובוצ'אץ' לא הוכרזה כ"יודנריין" ("שטח נקי מיהודים", שאסור ליהודים להימצא בו); על אף זאת מימן היודנראט רכישת נשק ל"תנועת המרי" (בית"ר והציונים הכלליים).
- בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי סייעו אחדים מחברי היודנראט לפעולות תנועת ההתנגדות היהודית בגטו. 11 מחברי היודנראט, בראשותו של זלמן טננבאום, נעצרו באמצע שנת 1941, עונו ונשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.
- בגטו טוצ'ין, ראשי היודנראט גצל שוורצמן ומאיר הימפלרב השתתפו בשריפת הגטו ובבריחה ממנו.
- בגטו ז'טל, אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול כיו"ר היודנראט וכמנהיג המחתרת.
- בגטו סלונים היודנראט סייע כספית למחתרת, ואף שילם שוחד על מנת לשחרר את חבריה ממאסר.
- בגטו פרוז'ני היודנראט תמך בפרטיזנים בכסף ובבגדים וסירב להסגיר אותם. ראשיו הזהירו מפני חיסול הגטו וקראו לתושבים להסתתר או לברוח.
- בגטו קוריץ יושב ראש היודנראט, משה קרסנוסטבסקי, שרף את ביתו כשהוא בתוכו ובכך סימן את תחילת ההתנגדות בה הוצת הגטו כולו.
- בגטו שרקובשצ'יזנה יושב ראש היודנראט, הירש ברקאן, התריע מפני ההתנפלות על הגטו. העיירה הועלתה באש ומאות יהודים ברחו מהגטו.
- בגטו מרצ'ינקנץ יושב ראש היודנרט, אהרון קוברובסקי, תמך בקבוצת צעירים שהתכוונה להצטרף לפרטיזנים ואף תיקצב רכישה של 12 רובים. הוא קרא ליהודים להימלט מהגטו. מספר אנשים ביחד עם קוברובסקי התחבאו בבונקר וניהלו קרב יריות מול הגרמנים.
- בגטו הורודוק יושב ראש היודנרט, אפרים רצקין וסגנו שמריהו צוקרמן, עודדו צעירים ליצור קשר עם הפרטיזנים ואף שיחדו את הזקיפים הגרמניים ששמרו על הגטו ואיפשרו להם להימלט.
המרידות
מרידות בגטאות
ערך מורחב – מרידות בגטאות
כשנודע ליהודים בגטאות על פעולות האיינזצגרופן מ-1941, ועל מה שקורה במחנות ההשמדה, הם הבינו כי נגזר גורלם למוות. ב-31 בדצמבר 1941 פרסם אבא קובנר כרוז מגטו וילנה, בו תיאר את השמדת העם היהודי, ועורר את תושבי הגטאות למרד במילים: "אל נלך כצאן לטבח!".
חברי תנועות הנוער הציוניות התארגנו במחתרות והמשיכו בפעילותם האידאולוגית. הם הגישו עזרה, יצרו קשר בין הגטאות השונים תוך סיכון חייהם, הבריחו צעירים רבים למקום בטוח והעבירו אותם לארצות נייטרליות, הפיצו עיתונים מחתרתיים בהם ידיעות על המצב, וקריאה ליהודים להצטרף למרד, ומעל לכל הם ארגנו תנועת התנגדות מזוינת נגד הנאצים.
בסופו של דבר, ברוב הגטאות נערכו ניסיונות מרד, חרף הקשיים הנוראים. המרידות פרצו בעת כניסתם של הגרמנים לגטו לביצוע "אקציה".
המרידות המזוינות הראשונות בגטאות התרחשו בניאסוויז', בגטו קלצק הסמוך וכן בלחווא. ככלל, העדויות מעלות כי תגובת היהודים במחוז נובוגרודק שבמזרח פולין התאפיינה בהתנגדות לכובש הגרמני ובלחימה נגדו. כאשר נכנסו הגרמנים לגטו לחווא, הבעירו הלוחמים מבנים באש וחברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו. גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח בחסות המחתרת.
מרד גטו ורשה היה המרד הגדול מכולם, שנערך בגטו הגדול ביותר, הוא גטו ורשה. ייחודו של מרד גטו ורשה הוא בכך שכל יושביו של הגטו נטלו חלק במעשה המרד. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. באפריל אותה שנה, בערב פסח, פרץ המרד, ובו השתתפו שני ארגוני ההתנגדות שפעלו בגטו במקביל, הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי. חברי המחתרת היהודית ארבו לגרמנים, ולאחר כניסתם לתוך הגטו פתחו עליהם באש. הגרמנים נאלצו לסגת, להתארגן, ולשוב אל הגטו בכוחות מחודשים. הלחימה במורדים היהודים התנהלה מבית לבית, בתוך חדרי המסתור ובמרתפים. הלחימה ארכה זמן רב, וגבתה קורבנות מן הגרמנים. מעטים בלבד מן הלוחמים היהודים הצליחו לברוח מן הגטו לאחר הקרב, דרך תעלות ביוב. ב-8 במאי 1943 נפל הבונקר הראשי של לוחמי הארגון היהודי הלוחם, ועימו נפל מרדכי אנילביץ', מנהיג הארגון. הגטו הוקף בכוחות צבא גדולים וב-16 במאי הועלה סופית באש.
מורדי גטו וילנה, ובראשם אבא קובנר, נתקלו בהתנגדות מצד יהודים רבים בגטו, שהעדיפו להאמין כי השמועות על ההשמדה אינן נכונות, וגם אם הן נכונות, רובם העדיפו לנסות הצלה חלקית על פני מרד שסיכוייהם להינצל בו קטן יותר. הנאצים פתחו בהשמדת הגטו, שבוצעה ביער פונאר הסמוך לעיר, על ידי ירי ביהודים לתוך בורות פתוחים.
בגטו ביאליסטוק המורדים רצו לפרוץ את הגטו בעת חיסולו, אך הגרמנים הצליחו לנתק את המוני האסירים מן הלוחמים, לחסום את דרך הנסיגה ולירות אש מקלעים מרוכזת על הלוחמים. ההגנה נשברה והמרד נכשל למעשה.
מרידות במחנות ההשמדה
גם במחנות ההשמדה והעבודה פרצו מרידות, כמו בגטאות, בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר הגרמנים החלו בחיסול כל יושבי המחנה. מטרת המרידות הייתה לנסות להימלט מן המחנה אל היערות הסמוכים לו. רוב המרידות החלו בשעת המיפקד, כאשר רוכזו כל האסירים ברחבה המרכזית של המחנה. הם היו מסתערים על השומרים ועל הגדרות על-פי תכנון מוקדם ובורחים מן המחנה. הצלחתן של המרידות הייתה מועטה, ורוב הבורחים נורו למוות בעת מנוסתם. מי שהצליח לברוח התקשה לשרוד ביערות, ורבים מצאו בהם את מותם.
המרד במחנה ההשמדה סוביבור נערך בסוף 1943, לאחר שהגיעו שמועות למחנה על מעשי הנאצים ועל תוכניתם להשמדה כוללת של היהודים במחנה. בשלב הראשון של המרד האסירים הרגו כמה סוהרים מאנשי האס אס, ריכזו ציוד ונשק שגנבו מהגרמנים, ניתקו את קווי הטלפון ואת החשמל מן הגדר החשמלית, וחיבלו בכלי הרכב הגרמניים במטרה להוציאם מכלל שימוש. בשלב השני תוכנן לפרוץ למחסן הנשק, אך חייל נאצי שהבחין בחברו ההרוג פתח באש, והיהודים החלו לרוץ בהמוניהם לעבר הגדרות ואל היער הסמוך. רבים מן הבורחים נתפסו והוצאו להורג. אחרים נהרגו בעת מנוסתם ממוקשים שפוזרו בשטח. 200 מתוך 600 האסירים הגיעו ליער. הנאצים שלחו באותו ערב כוחות שהרגו כ-100 מתוך הנמלטים. בעקבות הבריחה חוסלו כל האסירים שנותרו במחנה. הישג נוסף במרד במחנה סוביבור, מלבד הבריחה ההמונית, היה בסגירת המחנה לאחר המרד, עקב חשש של הנאצים שהיהודים יפרסמו את מעשיהם בעולם.
מרידות נוספות במחנות השמדה היו בטרבלינקה, בה ברחו מאות אסירים, אך רק כ-70 מתוכם הצליחו לשרוד. באושוויץ פוצצה משרפה על ידי אסירי הזונדרקומנדו, מאות נמלטו אך לא היה להם סיכוי להתרחק מהמחנה, ואיש מהמורדים לא נותר בחיים.
סיכום והשלכות
מרבית אסירי הגטאות והמחנות העדיפו לנסות ולשמור על קיום החיים האישיים שלהם ושל משפחותיהם על אף התנאים הקשים. גם כשנודע להם על ההשמדה, העדיפו רובם לדבוק בעמדה שיש לנסות להציל כמה שיותר אנשים וכי דרך ההתקוממות היא יעילה פחות להצלת חיים. גם התנאים הטכניים והעונש הקולקטיבי שהנהיגו הנאצים פעלו כנגד מרידות מזוינות. רק כשכלו כל הקצין וההשמדה הייתה כבר דבר כמעט מוגמר, הייתה תמיכה במאבק מזוין. המחתרות, שהורכבו בעיקר מתנועות הנוער, דגלו בעמדה, שכשלא מתאפשרת הצלת חיים, כפי שקרה עם החלת ההשמדה, שהבחינו שהיא טוטאלית, עדיף היה בעיניהם מוות בהתנגדות אלימה למען הצלת הכבוד הלאומי והאנושי.
המרידות פרצו לקראת סיום האקציות או בסמוך לחיסול הגטאות, והן היו קטנות יחסית בהיקפן ללא תוצאות של פגיעה גדולה בגרמנים או בעיכוב משמעותי בחיסול הגטו (להוציא אולי את מרד גטו ורשה שהיה גדול יותר בהיקפו). גם הבריחות מהמחנות הצליחו להציל מעטים יחסית, אך ערכן הסמלי של התנגדויות אלו היה רב ביותר ועד היום הן משמשות כסמל לגבורה בשואה.
גבורה אחרת, לא חמושה, התרחשה באופן יומיומי כמעט, בהברחות מזון, מסתור ואי-מילוי פקודות וציוויי הנאצים במחנות ומחוץ להן.
היישוב היהודי ומדינת ישראל הצעירה, שטיפחו לעצמם חזות של גבורה ושל עמידה איתנה כנגד הערבים ושאר גורמים עוינים, התקשו לקבל את ניצולי השואה ואת העובדה כי המרידות וההתנגדות היו בעלות היקף קטן. לא פעם נדרשו הניצולים להשיב מדוע לא מרדו בנאצים, מדוע הלכו כצאן לטבח. עם הזמן השתנתה תפיסת הגבורה שדרשו הישראלים מקורבנות השואה. ככל שחלפו השנים ועם השתנות תודעת השואה, למדו להעריך, לצד מורדי הגטאות והלוחמים ביערות, גם את גיבורי ההתנגדות הפסיבית: אם המנסה להשיג לחם לילדיה, להקת תיאטרון המנסה להמשיך בהצגותיה (בגטו וילנה), ולמעשה כל פעולה שמטרתה לשמור על צלם האדם.
ראשי הלוחמים והמחתרות היהודיות
להלן האישים שעמדו בראש המחתרות ופעולות ההתנגדות היהודית בשואה:[5]
- מרדכי אנילביץ' - איש השומר הצעיר, מפקד אי"ל, וממפקדי מרד גטו ורשה.
- רחל לאה שרנקה, עוררה את מרד גטו ורשה
- מארק אדלמן- יליד ורשה, מבכירי הבונד וממפקדי מרד גטו ורשה.
- יצחק צוקרמן וצביה לובטקין - מראשי המרד בגטו ורשה (אי"ל).
- פאוול פרנקל, דוד ודובינסקי ומרדכי אפלבוים - מפקדי אצ"י וממפקדי מרד גטו ורשה.
- יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן, ראשי המחתרת והמרד בגטו וילנה.
- מרדכי טננבוים - ראש המרד בגטו ביאליסטוק.
- חייקה גרוסמן - מראשי המרד בגטו ביאליסטוק, פרטיזנית ואשת קשר לגטאות נוספים.
- אלכסנדר פצ'רסקי וליאון פלדהנדלר - מנהיגי המרד והבריחה ממחנה ההשמדה סוביבור.
- זלמן גרדובסקי ורוז'ה רובוטה - ממובילי מרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ.
- אהרון ליבסקינד, אברהם לייבוביץ, צבי באומינגר, שמשון דרנגר וגולה מירה - מראשי מרד המחתרות היהודיות בקרקוב.
- אריאדנה סקריאבינה, דוד קנוט, אברהם פולונסקי, אז'ני פולונסקי ולוסיין לובלין - ראשי המחתרת היהודית בצרפת — הצבא היהודי[6]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות במחנות ביערות, תל אביב ולוחמי הגטאות: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1954.
- אבא קובנר ואחרים (עורכים), ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים), מרחביה: ספרית פועלים, 1958.
- יצחק ארד, הלחימה היהודית בימי הכיבוש הנאצי, בתוך: ישראל גוטמן, ליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע – קורות – משמעות, הוצאת יד ושם, 1973
- יהודה באואר, השואה – היבטים היסטוריים, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית פועלים, 1982
- נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ח, 325 עמ'[7]
- ישראל גוטמן, בעלטה ובמאבק – פרקי-עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית, 1985
- ישראל גוטמן, ההתנגדות היהודית – שאלות והערכות, בתוך: הנ"ל, גדעון גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגראפיה. הוצאת יד ושם, 1987
- תום שגב, הציונים החדשים, כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 79–85
- שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, תל אביב תשל"ז
- .Hilberg, R. ,The Destruction of the European Jews, 1961
- צבא ההגנה לישראל – אמ"ץ- תוה"ד המחלקה להיסטוריה בצה"ל ומרכז דדו, לוחמה יהודית במלחמת העולם השנייה, מרכז דדו, מרץ 2021
קישורים חיצוניים
- גיליון כתב העת של יד ושם בשביל הזיכרון, המוקדש לנושא ההתנגדות היהודית בשואה (גיליון 10, דצמבר 2011)
- ההתנגדות היהודית בשואה, אתר שהוקם על ידי רשת אורט ישראל בשיתוף עם ארגון הפרטיזנים
- מרד הגיטאות, באתר "עמלנט"
- ההתקוממות במחנות ההשמדה, באתר "עמלנט"
- פעולות הצלה על ידי יהודים למען יהודים, באתרה של שושנה גולדפינגר על חיים ישראל אייז.
- סולידריות יהודית בשואה, גיליון נושא (גיליון אביב תשע"ב - 2012) של כתב העת המקוון זיקה, בהוצאת בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם
- התנגדות יהודית בשואה, באתר יד ושם
- המחתרת היהודית בקרקוב, באתר יד ושם
- הצלת יהודים בידי יהודים, באתר יד ושם
- בית לוחמי הגטאות- מוזאון השואה הראשון בעולם
- תערוכת עמידה יהודית בשואה- בית לוחמי הגטאות
- פלייליסט על הצלת יהודים בידי יהודים בערוץ היוטיוב של יד ושם
- גטו ורשה בתמונות, עורך: יוסף שביט, הוצאת בית לוחמי הגטאות.
- רשימת מאמרים על התנגדות יהודית בשואה באתר רמב"י
מלחמת העולם, 1939-1945 - התנגדות יהודית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, פרסומים, שנה כ"ח, כרך ח', מס' 10 (80), עמ' 7–8, ת"א, ניסן תשנ"ה, אפריל 1995
- ^ 2.0 2.1 Raczyński, Edward, The Mass Extermination of Jews in German Occupied Poland, London, New York, Melbourne: Republic of Poland Ministry of Foreign Affairs, 1942
- ^ 3.0 3.1 Wroński, Stanisław, Polacy i Żydzi 1939–1945 (Eng. "Poles and Jews" 1939–1945), Warsaw: Książka i Wiedza, 1971. (בpolish)
- ^ Engel, David, In the Shadow of Auschwitz: The Polish Government-in-exile and the Jews, 1939–1942, Chapel Hill and London: University of North Carolina Press, 2014
- ^ לרשימת כל לוחמי המחתרות שיש עליהם ערך בוויקיפדיה ניתן לראות בקטגוריה
- ^ יהודה בן-דוד, "ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה", הוצאת משרד הביטחון 2002, מסת"ב 965-05-1189-x
- ^ ביקורת: יהודית תידור באומל, המורדים שבתוכנו, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 181-177
36201842התנגדות יהודית בשואה