גטו מינסק
גטו מינסק היה גטו שהוקם במינסק בירת בלארוס במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות. גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו מבין הגטאות שהקימו הנאצים בזמן המלחמה: הוא אכלס קרוב ל-100,000 יהודים, שרובם נרצחו.
היסטוריה
יהדות מינסק לפני המלחמה
ערך מורחב – יהדות מינסק
מינסק הייתה מרכז רוחני משמעותי ביהדות. במלחמת העולם הראשונה הפכה לעיר-מקלט עבור אלפי יהודים שגורשו עקב המלחמה, והקהילה היהודית גדלה ושגשגה הן דמוגרפית והן תרבותית. בינואר 1920 נערכו הבחירות האחרונות למועצת קהילת מינסק, הנציגויות היו למפלגות ציונים כלליים, המזרחי, פועלי ציון, אגודת ישראל ואחרים. ב-1920 כונן בעיר שלטון סובייטי, ויהודים רבים קידמו בברכה את המשטר החדש שפתח בפניהם הזדמנויות חדשות וסייעו בבניית הסוציאליזם. ערב פלישת גרמניה לברית המועצות במלחמת העולם השנייה מנה הקיבוץ היהודי במינסק כ-90 אלף איש.
הכיבוש הגרמני ו"השאלה היהודית"
עם פרוץ מבצע ברברוסה, הצליחו הגרמנים תוך ארבעה ימים לחצות את בלארוס המערבית ולהגיע כמעט עד לפאתי מינסק. ב-28 ביוני 1941, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה, נכבשה העיר. השליטה על העיר הייתה בידיו של הגנרל שהקנדורף, ועל הביטחון בעורף מונה מפקד האס אס הבכיר אובר-גרופנפיהרר (גנרל) אריך פון דם באך-צלבסקי.
בדו"ח היחידה הצבאית-מנהלית שדנה בשאלה היהודים נכתב: "הריכוז הגבוה של יהדות במינסק מחייב טיפול מיידי בשאלה היהודית, מה גם שהאלמנט היהודי הוא עוין בעליל לגרמנים. לפי ההסכם עם יחידת משטרת הביטחון הוצאו הפקודות הבאות: 1. מינוי מועצת הזקנים היהודית והיו"ר שלה. 2. רישום האוכלוסייה היהודית על ידי היודנראט וסימונה בטלאי יהודי. 3. קביעת אזור המגורים ליהודים (גטו). 4. ארגון קבוצות העבודה היהודית לצורכי הוורמאכט, ההנהלה העירונית וכם[דרושה הבהרה] מועצת הזקנים היהודית. 5. הקמת שירות סדר יהודי בתחום הגטו. 6. הקמת השלטון העצמי היהודי בתחומי הגטו." בראש היודנראט הועמד איליה מושקין. מושקין נתלה בפברואר 1942, ולאחר מותו התמנה משה יפה לראש היודנראט, עד שגם הוא נהרג ביולי אותה שנה.
ב-20 ביולי 1941 נתלתה ברחובות מינסק מודעה המורה על הקמת רובע יהודי בעיר. הצו חייב את התושבים לעבור למתחם היהודי תוך חמישה ימים, כאשר משימת התיחום הפיזי של הרובע באמצעות חומת אבן הוטלה על היהודים. לאחר פרסום הצו החלה המולה גדולה בקרב התושבים היהודים שנותרו בעיר; אנשים יצאו ממחבואיהם וניסו למצוא דירה באזור הגטו. בסופו של דבר, הסתיימה העברת היהודים למתחם הגטו בתחילת חודש אוגוסט של אותה שנה.
גטו המבורג
- ערך מורחב – גטו המבורג
בחודש נובמבר 1941 הובאו למינסק 7 משלוחים של יהודים מערי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בעקבות זאת הוקם במינסק "זונדרגטו" ("גטו יהודי הרייך"), שכונה על ידי יהודי מינסק "גטו המבורג".
החיים בגטו
הגטו גודר לאורכו בתיל דוקרני, וגדרות תיל נוספות הועמדו בתוכו ברחובות מסוימים. כל המעברים והיציאות הובילו לשער מרכזי אחד, ובכל הצמתים בגטו הוצבו שלטים שעליהם נכתב בגרמנית ובבלארוסית כי הכניסה ללא-יהודים אסורה בהחלט. באוגוסט 1941 החלו אירועי טרור, שבהם נחטפו גברים צעירים והוצאו להורג. בנוסף, כמעט מידי לילה היו התנפלויות על הגטו, שבהן נהרגו משפחות שלמות באכזריות. על היהודים נאסר להשתמש בחשמל, ולצורך תאורה נעשה שימוש בנרות או במנורות-נפט. את המים שאבו היהודים מברז ציבורי יחיד שהיה בתחום הגטו ולהסקה בימי החורף השתמשו בגדרות, קרשים וחומרי הסקה שהוברחו אליו. בספטמבר ובאוקטובר 1941 יצאו פקודות ובהן שורה של איסורים: "נאסר שינוי מקום מגורים בגטו ללא אישור קומיסר האזור, השימוש במדרכות, במכוניות ובתחבורה ציבורית, הביקור בגנים ובבניינים ציבוריים הנמצאים מחוץ לתחומי הגטו, ביקור בבתי ספר מכל הסוגים, שחיטות בהמות וכו'".[1]
המצב הבריאותי בגטו היה קשה במיוחד עקב המחסור במים נקיים, התפרצות מחלות, צפיפות, כינים, ואולי החמור מכל: הקור העז של החורף הבלארוסי. מצרכי המזון שהביאו עמם היהודים הוחרמו, ונאסר עליהם להכין אוכל באופן פרטי. המטבח הציבורי שהוקם סיפק לתושבי הגטו מנות משתנות בהתאם לסוג העבודה שעסקו בה: מנתו של מי שלא עבד הייתה "מרק דל, 150 גרם לחם, 10 גרם מרגרינה ו-3 גרם מלח. התזונה לעובדים הייתה שונה ממקום למקום, כך למשל המועסקים בבית החולים הצבאי קיבלו כל יום חצי קילו לחם, 5 גרם שומן ופעמיים ביום ליטר מרק סמיך".[2]
יחס האוכלוסייה האזרחית כלפי היהודים
במקומות רבים סייעה האוכלוסייה הלא-יהודית המקומית באופן פעיל לגרמנים והשתתפו ברצח יהודים. בטרם נכנסו הגרמנים למינסק, לאחר נסיגת הצבא האדום, ערכה האוכלוסייה הלא-יהודית פוגרומים ושדדה רכוש.
בתוך גל השנאה היו גם כאלו שנקטו במעשי סיוע והצלה, לעיתים תוך סיכון חייהם. במקרים נדירים קיבלו היהודים מחסה לתקופה קצרה מאיכרים מקומיים, אך לרוב נתבקשו לעזוב את המקום מחשש האיכרים לחייהם שלהם. מבין המסייעים היו כמרים שהצילו יהודים רבים, בין אם במתן מקום מסתור ובין אם בניסיון לשכנע את האחרים שלא להרע ליהודים.
ה"אקציות" וחיסול הגטו
בשנתיים שבהם עמד גטו מינסק על תִלו נספו בו כ-90 אלף יהודים. האקציה ההמונית הראשונה הייתה ב-7 בנובמבר. מספר ימים טרם האקציה הגיעו שמועות על כך שמשהו עומד לקרות, והחששות גברו כאשר יום לפני כן הועברו חברי היודנראט ובעלי מקצוע למחנה ברחוב שירוקה. בחמש בבוקר הקיפו הנאצים חמישה רחובות בגטו והוציאו את כל דייריהם החוצה; הם הועלו על משאיות ונלקחו אל מחוץ לעיר, שם הושלכו לבורות, נורו וכוסו בעפר ואדמה. האקציה השנייה בוצעה ב-20 בנובמבר; היא כללה 4 רחובות נוספים, והתקיימה בצורה זהה לאקציה הקודמת, פרט לעובדה שהפעם נלקחו היהודים אל הבורות שמחוץ לעיר ברגל.[3]
תוך שבועיים חוסלה כשליש מאוכלוסיית הגטו, ופרץ מעין משבר; האמון שהיה עד אותה תקופה להסבריהם של היודנראט נגוז, ובמקומם הצטברו רגשות זעם ושנאה כלפיהם. ב-14 בנובמבר 1941 חולק הגטו לשניים: חלקו הקטן, שכונה מאוחר יותר "הריבוע הקדוש", נועד למגורים של אנשי מקצוע, ואילו החלק הגדול נועד ליתר היהודים. היודנראט היה מזוהה עתה עם שוחד ומרמה, והמשיך לאבד מסמכותו כשפרצו הרעב והמגפות בחורף של 1941–1942.
האקציה הבאה נקבעה ל-2 במרץ, פורים 1942. לקראת התאריך הנקוב נדרש היודנראט להכין רשימה של 5,000 אנשים – אך הדבר נודע מראש. בבוקר 2 במרץ, כשנכנסו אנשי האיינזצקומנדו – היה הגיטו ריק. הגרמנים החלו לסרוק את האזור ולרצוח ללא אבחנה את כל מי שנקלע בדרכם, ומשלא מלאו את המכסה הוציאו להורג קבוצות שחזרו מהעבודה. סך הכל נהרגו באקציה השלישית בין 5,000 ל-7,000 יהודים.
באפריל-מאי 1942 נערכו מספר אקציות "קטנות"; הגרמנים היו פורצים בלילות ומוציאים להורג דיירי בית או רחוב. בגדולה שבאקציות אלו נרצחו כ-500 איש בלילה.
ב-27 ביולי פורסם צו שהורה על כל היהודים לשאת תג נוסף לטלאי הצהוב: תג אדום עבור הכשירים לעבודה, כחול לילדים וירוק לבוגרים שאינם כשירים לעבודה. ביום למחרת הגיעו לגטו הגרמנים, לאחר שיצאו בעלי התג האדום לעבודה; היהודים כונסו בכיכר היובל והובלו במשאיות חנק אל מקום הרצח. הפעולה בוצעה במהלך ארבעה ימים, עד לסוף חודש יולי. באקציה נהרגו בין 18 אלף ל-25 אלף בני אדם.
לאחר האקציה הגדולה ארגנו מחתרות שעדיין נשארו בגטו את הכנת קבוצות המילוט והחיפוש אחר נשק. במשך מספר חודשים הוברחו אנשים מהגטו אל מחנות הפרטיזנים ביערות, שם מוינו ליחידות על פי יכולתם להילחם. כשהגיעו בפעם האחרונה למבצע מילוט נוסף, באוקטובר 1943, הגטו כבר חוסל.
מחתרת והתנגדות חמושה
ברוב המוחלט של הגטאות והעיירות בבלארוס היו מחתרות וגילויי מרי: ב-64 גטאות ומחנות עבודה היו ארגוני מחתרת וב-30 גטאות ויישובים היו גילויי מרי. אנשי המחתרת באו מתנועות הנוער של "השומר הצעיר", "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "גורדוניה", וכן מאנשי "פועלי ציון".
בגטו של מינסק התארגנו ארבע קבוצות מחתרת, שמנו צעירים מבין "פועלי ציון", "הבונד" והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הקבוצות החליטו להקים ארגון מחתרת משותף, שבראשו עמד אשר גראבובניק מהמפלגה הקומוניסטית.
כשהחלו הגרמנים בחיסול הגטו, הצליחה קבוצה קטנה של יהודים לברוח ליערות. חלקם הצטרפו לארגון המחתרת הפולני, ואילו אחרים, תחת פיקודו של יוסף וישנייבסקי מ"פועלי ציון", הקימו ארגון מחתרת עצמאי שפעל במשך כחצי שנה והסב נזקים לגרמנים ולמשתפי הפעולה איתם.
הארגון הפרטיזני היהודי שקם בגטו שלח מאות לוחמים ליערות, ולמעשה היהודים מגטו מינסק הם שהקימו את הארגון המחתרתי הראשון בעיר. הילדים היהודים הצטיינו במיוחד כמקשרים בין היערות ובין הגטו, והם הוליכו קבוצות קבוצות של לוחמים מן הגטו אל בסיסי הפרטיזנים.[4] הילדים בגטו התמצאו בשטח עד מהרה, וידעו כיצד להימנע מפגישה עם האויב. הם סיגלו לעצמם את חוקי המחתרת, למדו להשתמש בנשק והפכו לפרטיזנים בעלי זכויות מלאות.[5]
המחתרת הייתה חד-מפלגתית וקומוניסטית ביסודה. היא החלה לפעול באמצע אוגוסט 1941, כשלושה שבועות לאחר שהיהודים הוכנסו לגטו, ופעילותה התמשכה עד לימיו האחרונים.
יותר מ-10,000 יהודים ברחו מגטו מינסק ליערות – מספר שאין דומה לו בכל גטו אחר. היציאה אורגנה על ידי מחתרת הגטו, שתכננה בקפדנות בריחת כל קבוצה וקבוצה וסיפקה להן נשק ומדריכים.[5]
ימיו האחרונים של הגטו
בחודש פברואר 1943 מונה האופטשארפיהרר אדולף ריבה (גר') (Rübe), אשר הצטיין קודם לכן בחיסול הגטו בסלוצק, למפקד גטו מינסק. ריבה, שהיה ידוע בקרב שוכני הגטו כבעל נטיות סדיסטיות, החל לחסל את הגטו לאִטו: תחילה נרצחו זקנים, ילדים ואלה שלא עבדו; כעבור חודשיים הושמדו גם כל המתגוררים בבית הנכים, בבית היתומים ובבית החולים בגטו. בחודש יוני החל חיסול קבוצות העבודה, וקבוצות שלמות נעלמו בזו אחר זו.
עד חודש ספטמבר 1943 נלקחו כל הגברים מן הגטו והובאו למחנה אשר נשמר בידי האס אס ומשטרת העזר הליטאית. מספר ימים מאוחר יותר נכלאו כ-3,000 מיהודי מינסק שנותרו אחרונים במחנה ריכוז ברחוב שירוקה, ומהם הורכבו שני טרנספורטים: האחד ללובלין והשני למחנה ההשמדה סוביבור. בגטו נותרו כאלפיים יהודים בסך הכל.
הנצחה
על הגטו נכתבו ספרי זיכרונות ומחקרים אחדים.
בסמוך לאתר הגטו הוקמה אנדרטת הבור לזכר תושביו.
לקריאה נוספת
- ברעם, ח. (תש"ם), היכן הייתה השמש?: דברי עדות, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון והקיבוץ המאוחד.
- גרינשטיין, י. (תשכ"ח), אוד מכיכר היובל: רשימות פרטיזן מגטו מינסק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד : בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון.
- זייץ, ד. (2000), גיטו מינסק ותולדותיו לאור התיעוד החדש, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.
- חולבסקי, ש. (1974), מינסק במאבקה וכליונה - כמפתח להבנת מצבם של יהודי ברית המועצות בשואה ואחריה, תל אביב: חש"מ.
- חולבסקי, ש. (1982), על נהרות הניימן והדנייפר. יהדות בילארוסיה המערבים במלחמת העולם השנייה, תל אביב: דפוס ורד.
- שרה נשמית (1972), מאבקו של הגטו. תל אביב: בית לוחמי הגיטאות, הקיבוץ המאוחד.
- סמולאר, ה. (1984), יהודים סובייטים מאחורי גדרות הגיטו, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
קישורים חיצוניים
- מינסק (Minsk), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- מינסק, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- דן זייץ, גטו מינסק ותולדותיו לאור התיעוד החדש, שלשה מליון, השואה בברית המועצות, "משואה" כ"ט, יואל רפל (עורך), עמ' 221–250
- אן ספקהרד, מינסק, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1232–1237), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- תמונות מגטו מינסק, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- תושבי מינסק טרום המלחמה ובמהלכה, באתר של אילת גורדין לויטן
- מינסק, באתר אנציקלופדיית השואה של מוזיאון השואה האמריקני (באנגלית)
- Vitaly Charny, 1943 Minsk Ghetto List, JewishGen
הערות שוליים
32619649גטו מינסק