גטו לובלין
גטו לובלין היה גטו שהוקם בעיר לובלין שבשטח הגנרלגוברנמן הנאצי שהוקם בפולין לאחר כיבושהּ. הגטו התקיים בין אדר ה'תש"א ועד ניסן ה'תש"ב, והיה אחד הגטאות הראשונים שחוסלו על ידי הנאצים לאחר שאסיריו היהודים נלקחו להשמדה.
יהודי לובלין תחת הכיבוש הגרמני
בזמן הכיבוש הגרמני בשנת ה'ת"ש, היוותה האוכלוסייה היהודית של לובלין כשליש מכלל אוכלוסיית העיר, שמנתה בסביבות 120,000 איש. ב-ה' בתשרי ה'ת"ש, כבש הוורמאכט הגרמני את העיר. ב-א' בחשוון, האוכלוסייה היהודית נתבקשה לשלם לכובשים דמי כופר של 300,000 זלוטי. חיילים גרמנים אילצו יהודים לנקות את הרחובות ונבזזו חנויותיהם ובתיהם. ב-י"ב בחשוון נערך מפקד לאוכלוסייה היהודית, שהראה כי בלובלין חיים 37,054 יהודים. צעירים רבים כבר עזבו את העיר כשניסו להימלט דרך קו התיחום בחלק הכיבוש הסובייטי של פולין. לאחר הקמתה של הממשלה הרחבה הוקם בלובלין מינהל אזרחי. ב-כ"ז בחשוון התמנה אודילו גלובוצניק למפקד האס אס והמשטרה במחוז לובלין ובאותו היום, אנשי האס אס החלו לגרש יהודים מבתיהם במרכז העיר. לפי צו של המושל הכללי הנס פרנק מ-י"א בכסלו ה'ת"ש, נאלצו כל היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, וכל החנויות והעסקים ששייכים להם היו צריכים להזדהות. לקראת סוף השנה, נקראו היהודים לבחור ביודנראט בלובלין שיהיה אחראי על ייצוג האינטרסים של הקהילה מול כוח הכיבוש. היודנראט, בראשותו של הנריק בקר, בנה רשת מוסדות סעד, מטבחי ציבור ואף בית חולים ומרפאות.
הנהגת האס אס החליט להקים בסביבת הכפר ניסקו במחוז לובלין "שמורה יהודית" עבור יהודי הרייך. מטבת ועד אדר א' גורשו כ-20,000 יהודים מן הרייך ומהשטחים המערביים של פולין לאזור לובלין, כחלק מתוכנית גדולה יותר שהופסקה בניסן. לאחר הפסקת הגירושים הועברו המגורשים ללובלין, ואחרים לגטאות הקטנים בעיירות גלוסק, פיאסקי ובלז'ץ. במהלך ה'ת"ש התקיימו בלובלין והסביבה פשיטות רבות של יחידות האס אס והמשטרה, שלקחו יהודים לעבודות כפייה במחנות עבודה באזור בלז'ץ, לצורכי בניית גבולות מבוצרים. רבים מהם מתו בשל התנאים ששררו שם. עוד לפני היווצרות הגטו, כ-10,000 יהודים גורשו מלובלין בתחילת מרץ לסביבה הכפרית של העיר.
גטו לובלין
כבר בשנת ה'ת"ש מפקד האס אס גלובוצניק הכריח את היהודים להתרכז ברובע היהודי של העיר. צו של מושל המחוז, ארנסט צורנר מ-כ"ה באדר ה'תש"א, הסביר את אזור המגורים בגטו בתירוץ של סיפוק לינה עבור הצבא הגרמני, שנפרס בשלב זה על הגבול עם ברית המועצות. הגטו הכיל 34,000 איש מיהודי העיר שנותרו בה, וכן פליטים ממקומות שונים בפולין. הבעיה הקשה ביותר הייתה תנאי החיים הלא היגייניים. בקיץ ה'תש"א פרצה בו מגפת טיפוס שלמרות שצומצמה על ידי צוותי רפואה, קשה היה להשתלט עליה עקב הצפיפות, הרעב והמחסור בציוד רפואי. עד לניסן ה'תש"ב לא היה בגטו סגר קפדני. אנשי מקצוע יהודיים רבים ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר מחוץ לגטו ועבדו עבור הכוחות הכובשים. לאחר מכן נאסרה היציאה ממנו, מלבד קבוצות העבודה שעבדו מחוצה לו. יהודים רבים מגטו ורשה ברחו ללובלין, בתקווה לתנאי חיים טובים יותר.
בחשוון ה'תש"ב, החלו ההכנות לחיסול המתוכנן של הגטו. בחודש כסלו, נשלחו עובדים לבניית מחנה מיידנק. בטבת ה'תש"ב הגטו היה מחולק לשני חלקים, גטו A שבו חיו יהודים מובטלים, בעוד אלה המתגוררים בגטו B, עבדו בצורה כלשהי עבור הגרמנים. ימים ספורים לפני פירוקו של הגטו, היהודים העובדים נרשמו על ידי האס אס בתעודת הזהות שלהם, דבר שהציל אותם מגירוש מיידי להשמדה.
ב-כ"ז באדר ה'תש"ב הודיע גלובוצניק על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. כך החל מבצע ריינהרד, רצח של יהודים המתגוררים בשטחי הממשל הכבוש (הגנרלגוברנמן). הגירושים לבלז'ץ החלו בשעות הבוקר המוקדמות של כ"ח באדר ה'תש"ב. השומרים הגרמנים והאוקראינים סגרו את הגטו וערכו חיפושים בבתים. הם תפסו את מרבית המסתתרים שנרצחו במקום. עד כ"ז בניסן גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו ברכבת המזרחית אל בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים.
לאחר חיסול הגטו
כ-4000 היהודים שנותרו מגטו לובלין, נלקחו לגטו קטן יותר בשם מידן טטרסקי בפרברי העיר, אשר גודר בתיל דוקרני. התנאים בו היו קשים ורבים היו זרוקים ברחובות. בחודשים תשרי-חשוון ה'תש"ג, מרבית יושביו נשלחו אל מחנה מיידנק ונרצחו שם במהלך מבצע חג הקציר בתשרי ה'תש"ד. מתוך 42,000 יהודים שחיו בלובלין, רק על 200-300 שרדו את השואה.
לאחר חיסול הגטו, השלטונות הגרמניים העסיקו בעבודה כפייה אסירים ממיידנק על מנת להרוס ולפרק את האזור, ובין היתר פוצצו את בית הכנסת מהר"ם (שנבנה במאה החמישית לאלף השישי לכבוד רבי מאיר מלובלין).
כמה אנשים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהגרמנים נחושים בדעתם להשמיד כל האוכלוסייה היהודית בפולין. למרות שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות.
לקריאה נוספת
- נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גטו לובלין |
- לובלין (Lublin), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- לובלין באתר יד ושם
- תמונות מחיי הגטו, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- גורשו במשאיות בקר. תמונות נדירות מגטו לובלין, באתר ynet, 14 בנובמבר 2012
