הפרעה נפשית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מחלה נפשית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מחסור בסימוכין.
הפרעה נפשית
Mental disorder
בתמונה שמות בלועזית של הפרעות נפשיות ותסמינים שונים המרכיבים אדם שלם.
בתמונה שמות בלועזית של הפרעות נפשיות ותסמינים שונים המרכיבים אדם שלם.
טיפול תרופות (נוגדות דיכאון וחרדה, תרופת הרגעה, תרופות הרגעה, מייצבות מצב רוח, אנטיפסיכוטיות,תרופות לשינה, תרופות לטיפול בהפרעת קשב וכו')
טיפולים פסיכולוגיים (CBT, פסיכודינמי, היפנוזה, דמיון מודרך, טיפול באמנות, פסיכודרמה, תמיכתי, פרטני, קבוצתי, זוגי וכו')
סוציאליים -שיקומיים
ריפוי בעיסוק
נזעי חשמל וכו'
קישורים ומאגרי מידע
InfoMed עולם הפסיכולוגיה
סיווגים
ICD-10 F00-F99

הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית"[1] ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובעבר - מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא מערך מובנה של תסמינים המופיעים אצל האדם בו זמנית לפחות חלק מהזמן ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי, או צירופים של ממדים אלה.

ההפרעה הנפשית משקפת תפקוד לא נורמלי מבחינה פסיכולוגית, ביולוגית או התפתחותית, והיא באה לידי ביטוי במצוקה משמעותית של האדם או גורמת להפרעה משמעותית בתפקודיו השונים בחיי היומיום. בחלק מהמקרים הפרעה נפשית היא תגובה אנושית קיצונית למקרה של דחק או אובדן.[2] תחולת המושג הפרעה נפשית קשורה קשר הדוק למושג סטייה חברתית, המשתנה מתרבות אחת לאחרת. לכן מה שנחשב כנורמלי בתרבות אחת יכול להיחשב כלא נורמלי בתרבות אחרת.

קשת רחבה של מצבים רגשיים התנהגותיים ומחשבתיים סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סטיה מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות הברית הוא המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות.

בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונחים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיעים בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991,[3] ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם).[4] מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000.[4] המושגים "טירוף הדעת","בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

הגדרה

רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד, טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידיאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.

גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.

ה-"DSM-5" מגדיר את ההפרעה הנפשית כתסמונת המתאפיינת על ידי הפרעה משמעותית מבחינה קלינית בקוגניציה, הוויסות הרגשי או ההתנהגות של אדם, המשקפת דיספונקציה (הפרה) בתהליכים הפסיכולוגיים, הביולוגיים או ההתפתחותיים שעליהם מושתת התפקוד הנפשי. ההפרעות הנפשיות מתלוות בדרך כלל במצוקה משמעותית או בפגיעה משמעותית בכושר החברתי, התעסוקתי או בתחומי פעילות אחרים.

המחלות יכולות להופיע בחומרה משתנה ובזמנים שונים - הפרעה יכולה להיות כרונית, זמנית וכו'. התחושות אותם חווה האדם הלוקה במחלה מובעות בצורה קיצונית והן אף מקשות על תפקודו במהלך היום.[5]

תגובות צפויות או מוסכמות תרבותית למצב דחק שכיח או לאובדן אינן נחשבות להפרעות נפשיות. גם התנהגות חריגה מבחינה חברתית (פוליטית, דתית או אינטימית) וסכסוכים שהם בבסיסם בין הפרט לחברה, אינם נחשבים הפרעות נפשיות, פרט לחריגות או סכסוך הנובעים מדיספונקציה של הפרט כפי שהוזכרה בהגדרה של ההפרעות הנפשיות.[6]

היסטוריה

העת העתיקה

בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו - אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.

שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.

מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל - שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פריקלס (429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפוקרטס שלל את חלקם של אלילויות ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתו כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות: "אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל"[7] היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתולוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריות כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מחיי אישות, התעמלות והקזת דם בעת הצורך. עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת - הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) - הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.

כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבודתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילויות מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלנוס (200-130 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולוגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. בין הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות.

בימי הביניים התפתחויות אלה בהבנת מחלות הנפש נזנחו. תרומותיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות האמונות הטפלות העממיות, וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה.

השקפות ימי הביניים

בתקופת ימי הביניים באירופה (1500-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה, שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו "טירוף המונים"; קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים "קדושים", שמנים ומשחות "מקודשים", נשימה או רוק של הכמרים וכו'.

באירופה של המאה החמש-עשרה והשש עשרה התקיים ציד מכשפות רחב היקף, שבמסגרתו הואשמו בני אדם רבים (בעיקר נשים) בסטייה מהאמונה הנוצרית ונענשו על כך. אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.

תקופת הרנסאנס

בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השווייצרי פאראצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים. במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים שסבלה מהיסטריה, היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות".

החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם. מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד. בשנת 1793 שינה זאת פיליפ פינל, כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.

המאות ה-19 וה-20

בתחילת המאה ה-19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש.[8] מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה-20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.

שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמויות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגיים והאנטומיים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.

אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתולוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM ‏(DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.

גורמים להפרעה הנפשית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הגורם הפיזיולוגי

גורם זה יכול לנבוע מפציעות קשות המלוות לרוב עם טראומה גופנית, במקרים קיצוניים אם יש זיהום או מחסור גדול בוויטמינים תוכל להיות השפעה נפשית, כל זאת פוגע בתפקוד התקין בגוף, פוגע במערכת העצבים, ואף גורם לפסיכוזות.

הגורם הפסיכולוגי

אדם הנקלע למצוקה נפשית קשה, כגון: טראומה, בדידות, אובדנות, דיכאון קליני ועוד, יכול במקרים מסוימים לפתח סוגים שונים של הפרעות נפשיות, כגון: הפרעת דחק פוסט-טראומטית, סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ועוד, במקרים קיצוניים אדם יכול לפתח הפרעות נפשיות בגלל שימוש בסמים פסיכדלים. כאשר יש מקשיים בנפש והתפיסה הפסיכולוגית זה אכן יכול לערער את בריאות הנפש.

הגורם החברתי

הסביבה בה האדם גדל משפיעה רבות על התעוררות המחלות הנפשיות, לדוגמה: כאשר החברה סביב הפרט אינה תומכת בדימוי הגוף שלו, הדבר עלול להוביל להפרעות אכילה.[9]

התמודדות הסביבה והמשפחה

כאשר אדם מתמודד עם הפרעה נפשית, מצבו והתמודדותו משפיעים רבות על משפחתו ועל האנשים הקרובים אליו. עצם גילוי העובדה שבן המשפחה מאובחן באבחנה פסיכיאטרית יכולה ליצור תחושה של משבר. בני המשפחה והקרובים צריכים לעבור תהליך של קבלת המצב החדש, הבנה והשלמה עם כך שהאדם לא בהכרח ישוב להיות זהה למה שהיה בעבר וכך גם המארג המשפחתי והקשרים הבין אישיים בינו לבינם[10][11].[12]

יחס המשפחה והאנשים הקרובים אל האדם המתמודד עם הפרעה נפשית הוא גורם חשוב בתהליך ההתמודדות וההחלמה שלו. היחס מהקרובים יכול להיטיב עימו ולסייע לו בהתמודדות, בתהליך השיקום ובחזרה לתפקוד, ומנגד היחס מהמשפחה והסביבה עלול גם להקשות עליו ולהוסיף קשיים ומצוקה נוסף על אלו שהוא חווה בעצמו.

השפעת הסביבה הקרובה על האדם המתמודד

נושא חשוב מאוד ביחס הסביבה הקרובה אל האדם המתמודד הוא ההתייחסות לאדם כאל אדם ולא כאל אבחנה, כלומר לא לתת להפרעה שבה הוא מאובחן למחוק כל מרכיב אחר בזהותו ולהפוך לדבר האחד והיחיד שמכיב את היחס אליו. ההתייחסות המיטיבה למתמודד היא ההתייחסות לאנושיות שלו, גם כאשר הוא אבוד או שקוע בייאוש ובייסורים.<[13] במילים אחרות, מצד סביבתו הקרובה, מה שייטיב עם האדם המתמודד ויעזור לו לעבור את המשבר ולהשתקם הוא שימשיכו להתייחס אליו כאל אדם אנושי, בעל ערכים, אמונות, תחביבים ושאיפות. שיאמינו ביכולתו לעבור תהליך ולהגיע למצב של תפקוד, שיאמינו שיש לו עתיד בעל משמעות, שיאמינו שיש לו יכולת לחיות חיים מלאי משמעות ומימוש יעדים. הדגשת החוזקות של האדם היא שתסייע לו לצאת מהמשבר אל עבר תהליך ההחלמה.[14]

פטרישיה דיגן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית בעלת ידע מניסיון אישי, שבעצמה אושפזה במחלקות פסיכיאטריות בגיל צעיר וקיבלה אבחנה של סכיזופרניה, כתבה רבות על האופן שבו משפחות יכולות לתמוך בתהליכי ההחלמה של יקיריהן, והאופן שבו סבתה תמכה בתהליך ההחלמה האישי שלה: "אני ישבתי בכורסא יום אחרי יום. וכל יום, סבתא שלי הייתה נכנסת לסלון שבו ישבתי ועישנתי סיגריות, והייתה אומרת: פטרישיה, את רוצה לצאת לקנות מצרכים? ואני הייתי אומרת לא. והיא הייתה הולכת. אישה חכמה מאוד. היא הלכה. היא לא נדנדה לי. אם היא הייתה מנדנדת לי הייתי נסוגה מיד אל תוך עצמי ונעשית קשה כמו אבן. פעם ביום, אבל כל יום. יום אחד, מסיבה כלשהי שאותה אני לא יכולה להסביר, אמרתי: "כן, אלך איתך לקנות מצרכים". [...] אני חושבת שהדבר המשמעותי יותר היה הרעיון שסבתא שלי הייתה מגיעה פעם ביום, כל יום, וקוטעת את השיכחון אפוף-העשן שלי. היא הייתה מזכירה לי מדי יום שקיים עולם שלם בחוץ. עולם טוב. עולם שיכול להיות בשבילי. אבל היא בעצם אמרה לי גם: פטרישיה, אני לא יכולה להוציא אותך מהבית בעצמי. את מוכרחה לבחור לצאת".[15] בתיאור המפנה בו התחילה ההחלמה שלה, מתארת ד"ר דיגן את התרומה של הסביבה הקרובה ליכולתה להשתקם, לבחור מחדש להתמודד ולהחלים.

פעמים רבות נפגעי נפש מתמודדים עם רתיעה או פחד מגורמים מקצועיים וממערכת התמיכה המקצועית העוסקים בתחום בריאות הנפש ונותנים שירות למתמודדי נפש, ולכן נמנעים מלפנות אליהם לקבלת תמיכה ועזרה. חשש זה עשוי להיגרם כתוצאה מחוויה שלילית שחוו בעצמם בעבר מצד המערכת המקצועית, או מכך ששמעו על אנשים אחרים שנפגעו מהמערכת. בעקבות החשש הם נמנעים מפנייה לעזרה ואינם מודעים לכך שפנייה כזאת יכולה להוביל למפנה חיובי בחייהם ולעזור להם להתמודד עם המצב שלהם.[16] לסביבה הקרובה של אדם פגוע נפש, יכולה להיות השפעה חשובה על המוכנות שלו לפנות לגורמים מקצועיים. מחד, האנשים הקרובים יכולים לסייע לאדם למצוא את הדרך הנכונה עבורו לקבל עזרה ותמיכה, על ידי שכנוע ביכולתם של גורמי המקצוע לעזור ועל ידי מציאת איש המקצוע שיתאים לרוחו ולרצונותיו של האדם. מאידך, הסביבה הקרובה יכולה גם להזיק לאדם, בכך שתגרום לו להתבצר בהתנגדותו ולמנוע את קבלת העזרה[11].

לכן, ישנה חשיבות רבה לכך שהקרובים לאדם המתמודד יהיו מודעים להשפעתם וליכולתם להיטיב עימו. כדי לעזור לאדם, על הסביבה להיות תומכת, מקבלת ולא שיפוטית. כדאי לפנות לאדם הסובל מההפרעה ולנהל עימו שיח כנה ופתוח לגבי המצב שלו, להציע לו פתרונות אפשריים וכדי להרגיע את חששו - להדגיש שכל עוד הוא לא מהווה סכנה לעצמו או לאחרים, לא ניתן לכפות עליו קבלת עזרה חיצונית (כפייה זו גורמת חשש לרבים מפגועי הנפש). אפשרות נוספת היא להציע לאדם המתמודד לחפש יחד איתו איש מקצוע מוסמך וללוות אותו בפנייה אליו, כדי שהאדם לא ירגיש לבדו בתהליך .[17] קשיים עלולים להיווצר במקרים בהם המשפחה לא מקבלת ולא מבינה מה עובר על המתמודד, ובמקרים בהם המשפחה ומסגרות שיקום וטיפול שונות מטילות אחריות זו על זו ללא התחשבות ברצונו של המתמודד. הדבר עלול להוביל את המתמודד לאבד אמון, במשפחה ובגורמי המקצוע. השבת האמון אפשרית באמצעות הפגנת חמלה, סבלנות ותקווה[18][10].

מבחינה רגשית, המשפחה היא הגורם הקרוב ביותר למתמודד, והגורם היחיד היציב והקבוע בחייו, כאשר גורמים אחרים יכולים להתחלף. לכן, משפחה שמקבלת כלים בעזרת הדרכה מקצועית יכולה לתרום רבות לשיקומו של בן המשפחה. בשנת 2003 ארגון הבריאות העולמי הכיר במקומה, בתרומתה ובעמדה של המשפחה של אדם פגוע נפש - כמרכיב חיוני באיכות שירותי בריאות הנפש.[19] לשם כך הוקמו בישראל מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות של נפגעי נפש בפריסה ארצית, הן בקהילה והן בבתי-חולים פסיכיאטריים.[20]

גישות למעורבות המשפחה בטיפול

קיימים מודלים וגישות המעודדים את מעורבות המשפחה בטיפול שמקבל האדם המתמודד, מתוך הנחה כי למעורבותם תפקיד מכריע בתהליך ההחלמה שלו.

מודל ה-FCC) family centred care) מקדם את מעורבות המשפחה בטיפול במתמודד. מטרת המודל היא להעצים את המתמודד ומשפחתו, ואת הקשרים הבין אישיים, התקשורת ושיתוף הפעולה שלהם. זאת מתוך הנחה כי המתמודד ומשפחתו חווים את ההפרעה יחד. גישה זו רואה את המתמודד ומשפחתו כמומחים, כלומר כבעלי ידע על מצבם מתוך חוויתם וניסיונם האישיים.[21]

הגישה ההקשרית מעודדת גם היא את מעורבות המשפחה בטיפול, גישה זו שמה דגש על ההקשר המערכתי של המתמודד ולכן מטרת הטיפול בה היא קידום ההבנה והאמון בין בני המשפחה באמצעות חשיפה וגיוס משאבים שקיימים במשפחה, לדוגמה, אכפתיות ואמון. הגישה רואה במשפחה שותפה מלאה לתהליך ההחלמה של המתמודד ולכן מתמקדת בטיפול המקנה רווחה גם למשפחת המתמודד וגם למתמודד עצמו[10].

בעבר רווחו גישות ותיאוריות אשר הטילו את האשמה בפרוץ ההפרעה הנפשית על בני המשפחה, ובמיוחד על האמהות[22] - אך בימינו אנשי המקצוע אינם מחזיקים יותר בגישות והסברים אלו[11].

התמודדות בזוגיות

בתוך קשר זוגי, להופעת הפרעה נפשית או להתפרצות חוזרת שלה, יש השפעה רבה. שני בני הזוג - המתמודד עם המחלה ובן/בת זוגו - עומדים בפני התמודדות לא פשוטה. כמו בהתמודדות עם מחלה פיזית, האדם נדרש להתמודד עם המחלה עצמה, ועם השלכותיה על הקשר הזוגי. הוא מתמודד מול קושי, בדרך כלל עסוק בעצמו ובסבלו, ולעיתים נזקק לטיפול תרופתי ואף לאשפוז. פעמים רבות, בן זוגו חש שחל שינוי באדם שהכיר, והוא צריך לגייס מאמצים כדי לזכור עם מי הוא נמצא בזוגיות, ולהאמין שזהו אותו אדם שהוא אוהב.[23][24][25]

הזוגיות עצמה יכולה להוות כלי חשוב להתמודדות ולהחלמה למתמודדי נפש. התחושה שיש מישהו שאוהב ללא תנאי, שמהווה משענת ושותף למסע - גם אם לא בהכרח מבין אותו עד נבכי הנפש - יכולה לשפר את הדימוי העצמי, לשפר את מצב הרוח ולתרום רבות למתמודד. הדבר החשוב ביותר בזוגיות בכלל ובצל הפרעות נפשיות בפרט הוא היכולת לדבר ולשתף פעולה. ככל שבני הזוג יצליחו יותר לשתף זה את זה בקשייהם, כך גובר הסיכוי שיוכלו לעזור זה לזה ולתת למחלה להיות ברקע ולא בקדמת חייהם. בנוסף, חשוב מאוד שבן הזוג של המתמודד יהיה שותף בתהליך שעובר המתמודד - יכיר את מטפליו ואת הסימנים שכדאי לשים אליהם לב.

גם רשת תמיכה רחבה יותר לשני בני הזוג חשובה מאוד. חברים ומשפחה שתומכים, גופים מטפלים. ככל שרשת התמיכה של בני הזוג תהיה רחבה ויעילה יותר, כך עולה הסיכוי שיצליחו לשמור על זוגיות תומכת וטובה.[26]

השפעת הסטיגמה על המשפחה

הסטיגמה הקיימת בחברות רבות כלפי אנשים בעלי הפרעה נפשית אינה משפיעה רק על האדם המתמודד עם הפרעה זו, אלא גם על בני משפחתו. מרבית בני המשפחה של המתמודדים עם הפרעות נפשיות חשים שלא רק המתמודד עצמו סובל מהסטיגמה אלא המשפחה כולה.[27][28]

ישנם מחקרים המראים את השפעת הסטיגמה על בני המשפחה. לדוגמה, מחקר שנערך על ידי וואהל והרמן מצא שמעל ל-50% מבני המשפחות של מתמודדי נפש מעידים על כך שהסטיגמה היא בעלת השפעה שלילית על חייהם בתור בני משפחה של מתמודדים עם מחלות נפש. רק חלק קטן מהם ידע להצביע על דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה על חייהם. החוקרים הסיקו שבני המשפחה חווים תחושת סטיגמה באופן מפושט, אך לא יודעים להסביר במילים את ההשלכות הספציפיות של הסטיגמה. בני המשפחה שידעו לזהות דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה עליהם לרעה הצביעו על מספר השפעות שליליות. רובם העידו על כך שהסטיגמה פוגעת ביחסים בתוך המשפחה הקרובה לאדם המתמודד, חלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם בני משפחה אחרים וחלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם המתמודד עצמו. בנוסף, נמצא שבני משפחה של מתמודדים עם הפרעות נפשיות מרגישים שהערכתם העצמית נפגעה כתוצאה מהסטיגמה.[29]

אפידמיולוגיה של הפרעה נפשית בישראל

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מהשנים 2004-2003, כ-325 אלף איש, שהם 8% מכלל בני 21 ומעלה דיווחו על קיום סימפטומים של הפרעה רגשית (חרדה או דיכאון) אחת לפחות. ל-5% מהם הייתה אבחנה של "הפרעה רגשית" ו ל-4% הייתה אבחנה של הפרעת חרדה[דרוש מקור: 4 אחוז מתוך ה8?!?? יש כאן טעות]. 6% על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ -2004 2003 מכלל בני 21 ומעלה, פנו לקבלת סיוע מאיש מקצוע בתחומי הייעוץ וטיפול הנפשי בשנה שקדמה לסקר. ככלל הפרעות החרדה היו שכיחות יותר בקרב נשים (6.9%) מאשר בקרב גברים (4.1%). שכיחות הפרעות חרדה בקרב נשים הייתה 4.7% ובקרב גברים 3.1%. שכיחות הפרעות הרגש והחרדה הייתה גבוה במיוחד בקרב נשים ללא בני/בנות זוג שהיו להם בני זוג בעבר (פרודות גרושות ואלמנות). מבין המדינות המפותחות שהשתתפו בסקר בריאות הנפש בעולם (2003–2004) אחוז המאובחנים עם הפרעות חרדה או דיכאון שמצבם הוגדר חמור, היה הגבוה ביותר בישראל בהשוואה לכל המדינות שהשתתפו בסקר. הפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית הן היוצא מהכלל. בכל המדינות הפרעות דיכאון או חרדה אשר מלוות בתחלואה הגופנית היו שכיחות הרבה יותר מהפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית. הסובלים מהפרעות דיכאון או חרדה ומכאבים ממושכים מדווחים הרבה יותר על בעיות שינה מכל ארבעת הסוגים, בהשוואה למי שלא סובל מהפרעות דיכאון או חרדה או כאבים. בעיות השינה כללו קושי להירדם קושי להמשיך לישון, יקיצה מוקדמת ועייפות לאורך היום.[30]

הטיפול בהפרעה הנפשית

כאשר אדם לוקה בהפרעה נפשית הוא יכול לפנות לרופא משפחה, או ישירות לפסיכולוג, פסיכיאטר או למרפאה לבריאות הנפש ציבורית על מנת לקבל טיפול הולם.[5] במקרה חירום יכול לפנות למיון של מרפאה פסיכיאטרית או של בית חולים פסיכיאטרי, בהתאם לחומרת המצב. מטרות הטיפול העיקריות הן: לקבוע את סוג ההפרעה ולזהות מה גרם לתחילתה ולבצע טיפול הנועד לצמצם או לרפא לחלוטין את הבעיה, למשל ידי טיפול במקור שלה.[31] בשנות ה-60 פותחה שיטת טיפול בפסיכותרפיה על ידי אהרון בק הנקראת "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי". בטיפול זה בעצם שואפים לשנות בהדרגה מחשבות והתנהגויות לקויות. בכל סוג טיפול נפשי כזה, הטיפול מבוסס על הבנה של דפוס התנהגותו האישית של כל חולה בהתאם לגיל, תרבות, הכנסה, השכלה וכו'. המטפל פועל בדרכים פסיכולוגיות שונות על מנת ליצור שינוי בחשיבתו של המטופל וכך לשינוי התנהגותי תמידי. ישנם מספר עקרונות המשותפים לכלל הטיפולים והם: בניית הטיפול הנפשי בו יפעלו המטפל והמטופל, ברית בין המטפל והמטופל, שיתוף פעולה, מטרה אליה צריכים להגיע בסוף התהליך, מתמקד בהווה, חינוך המטופל להיעשות המטפל של עצמו, בדרך כלל מוגבל בזמן, הפגישות מובנות.[32]

לעיתים, הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי משולב עם טיפול תרופתי. ההחלטה אם להתחיל באחד מהטיפולים או בשילוב תלויה במספר גורמים: ההבחנה של ההפרעה, מידת החומרה של המחלה, התמדה בטיפול, סיכונים אפשריים וכו'.[33] במקרים בעלי חומרה דרך טיפול נוספת היא אשפוז-יום או אשפוז מלא במרכז רפואי פסיכיאטרי. האשפוז הפסיכיאטרי מומלץ בעיקר כשהמטופל אינו יכול לשהות בבית או בבית קרוביו מכיוון שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ולפעמים כשאין בסביבתו אפשרות לתמיכה נפשית והשגחה מתאימה. כלומר, הסימפטומים של ההפרעה חמורים אצלו במידה רבה.[5]

טיפולים תרופתיים יכולים לכלול לדוגמה תרופות נוגדות חרדה, הנוגדות דיכאון, נוגדות פסיכוזה (אנטיפסיכוטיות), תרופות מווסתות מצב רוח למניעת גלים דיכאוניים ומאניים, וכו'. דוגמאות של טיפולים הביולוגיים בהפרעות נפשיות הן למשל:

  • מלחי לתיום- כולל ליתיום קרבונט או ליתיום ברומיד היא תרופת יעילה לוויסות מצב רוח בהפרעה הדו־קוטבית ובהפרעות דומות לה. נחשבים לטיפול יעיל ובטוח תוך שמירה על כללים מסוימים של מעקב (ויצטום ומרגולין,2009).
  • גרייה מגנטית TMS- באמצעות טיפול זה חל שינוי התנהגותי מוחי בחולים הסובלים מהפרעות דיכאוניות מסוימות. טיפול זה אינו מהווה סיכון והוא הוכח במקרים מסוימים כמשנה את חייהם של החולים.

הטיפולים הנפשיים כוללים כגון פסיכואנליזה, פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, טיפול קוגניטיבי -התנהגותי, היפנוזה, טיפול באומנות ועוד שיטות רבות אחרות, לשיטות אלה יתרונות וחסרונות, אך בסופו של דבר הן מסייעות לחולה התמודדות עם המחלה.

במקרים רבים טיפול פסיכולוגי או טיפול ומעקב פסיכיאטרי באופן קבוע ולמשך זמן ארוך מציע דרכים טובות יותר להתמודדות עם בעיות קשורות לריפוי ולשיקום החולה.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי: בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות.

משך הטיפול בהפרעה הנפשית

ההחלטה לגבי משך זמן הטיפול הנפשי נקבע על ידי המטפל והמטופל. אורך של טיפול ממוצע נע לפעמים בין חצי שנה לשנה וחצי, אולם קיימים טיפולים נפשיים קצרי מועד כוללים ארבעה עד שישה מפגשים. לפעמים הטיפולים קצרי המועד עלולים להיות חסרי תועלת מכיוון שההפרעה הנפשית מתפתחת במשך תקופה ארוכה, אך עם זאת, אם הטיפול ממוקד ייתכן ויהיו שינויים משמעותיים שיעזרו למטופל בהמשך. יש חשיבות רבה לשמירה על פגישות שבועיות מכיוון שזה מחזק את האמון בין המטפל למטופל ומאפשר סביבה בטוחה למטופל.[34]

יתרונות הטיפולים

למשל, בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות. הטיפול התרופתי עשוי להשפיע לטובה על ההיבטים הפיזיולוגיים של ההפרעה הנפשית. המטופל מציב את עצמו בתפקיד המרפא ובעצם הרצון שלו להעלים את המחלה מאפשר לשיפור במצבו.[35][31]

חסרונות הטיפולים

הטיפולים צריכים להיות מתאימים לסוג ההפרעה. טיפול התנהגותי קוגניטיבי: טיפול התנהגותי קוגניטיבי עלול לא להועיל לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות מורכבות או למשל לאנשים הסובלים מקשיי למידה. יש אנשי מקצוע הטוענים כי הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בהווה וביצירת שינוי במחשבתו של האדם ללא התייחסות לגורמים שהובילו לבעיה, למשל: ילדות קשה. נוסף על כך הטיפול מתמקד באדם ולא מטפל בבעיות רחבות יותר בסביבת האדם שעלולות להשפיע על איכות חייו, למשל, בעיות במשפחה.[36]

טיפול תרופתי: טיפול תרופתי על סוגיו השונים עלול לפעמים להביא לתופעות לוואי בהתאם לסוג התרופה, כגון: הירדמות, רגישות לעור, פרקינסוניזם, אקטיזיה שכיחים, ירידה בתשוקה הגופנית, בעיות ביחסי אישות, עייפות וטשטוש, פעמת, בחילה, חולשה, יכולות להחמיר תסמינים של הפרעה, יובש בפה, הרגשה לא נעימה בקיבה, אי שקט ורעב, חרדה, הקאות, הפרעה בשינה, עלייה במשקל, תופעות במערכת העיכול, חוסר תיאבון והזעה, עצירות, כאבי ראש, פרכוסים, חוסר מנוחה ואגיטציה עד עצבנות, פסיכוזה, כאבי שרירים, חלומות מטרידים, התמכרות, בעיה בהליכה הפרעה בראייה, פריחה ופגיעה בכדוריות הדם, ייתכן ויגרם מומים לעובר. תופעות הלוואי יכולות להיות קלות עד חמורות, להימשך זמן קצר או יותר, ולהישאר במעקב וקשר עם המטפל, לפעמים להיאזר בסבלנות ולתת סיכוי לתרופה כדי לבדוק אם היא מתאימה לטיפול. במקרים רבים, כמו בשאר ענפי הרפואה קיים החיסרון שהתרופות אינן מרפאות ומעלימות את המחלה אלא מדכאות את תסמיניה[33][37] ומאפשרות לחיות איתה תוך שמירה על איכות חיים.

השפעת הטיפול על אורח חייו של הפרט ועל סביבתו

הטיפול הנפשי הוא טיפול בו האדם עובר תהליך פנימי ולכן הוא משפיע בצורה ברורה על האדם ועל סביבתו. הטיפול גורם להפחתת הסימפטומים של ההפרעה וכך ולמניעת החמרות חוזרות ועל ידי כך להקלה בסבל הנפשי של המטופל. הטיפול משפיע על המשפחה, על המצב הכלכלי של המטופל, על מערכות יחסים (ייתכן לטובה וייתכן לרעה), על קשרים חברתיים, על החלטות מקצועיות וכו'.[37][38]

אבחון וסיווג ההפרעות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הרבה הפרעות שאינן הפרעות נפשיות נדחפו לכאן, והרבה סוגים של פוביות ועוד חסרים.

קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים - השיטה האמריקאית מתוארת ב-DSM-5, והשיטה האירופאית, המתוארת ב-ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.

הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:

סכיזופרניה (שסעת) ופסיכוזות אחרות

הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות שיש בהם פגיעה בשיפוט המציאות.

הפרעות אפקטיביות

הפרעות הקשורות למצב רוח.

נוירוזות

נוירוזות הן תסמונות נפשיות בהן האדם שומר על התובנה הבסיסית, על השיפוט ועל בוחן מציאות, אך התפקוד בהן לקוי.

הפרעות אישיות

הפרעות אישיוּת נחשבות לפי תאוריות פסיכודינמיות (פסיכאנליטיות) מצב ביניים בין פסיכוזה לבין נוירוזה, שמאופיין בנוקשות אופי ניכרת וחוסר יכולת להסתגל למציאות או רגישות קיצונית למצבי לחץ. הפרעות אישיות סכיזופרניות

הפרעות האישיות המזויפות

הפרעות אישיות אחרות

הפרעות שליטה ואימפולסיביות

הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות

הפרעות אלו הן הפרעות התפתחותיות, או הפרעות אחרות שבדרך כלל מאובחנות לראשונה בגיל הינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות

הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות

חלקן נחשבות הפרעות מוחיות אורגניות

הפרעות קשורות לשימוש בסמים

ראו גם

פורטל
פורטל

לעוד ערכים בתחום הפסיכולוגיה, ראו פורטל:פסיכולוגיה.

לקריאה נוספת

  • יגאל אלון, משפטי הנפש, תשפ"ב.
  • ד"ר אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש - על שיגעון, הזיות ומצבים אחרים של הנפש, הוצאת מטר, 2006.
  • מארי קארדינאל, מלים כדי לומר זאת, 1975, עברית: אדם, מוציאים לאור, 1985, תרגמה מצרפתית מרים טבעון
  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים (3 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
  • יצחק לבב (עורך), Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel, הוצאת גפן, 2009. (מתוכו ניתן לצפות בפרק 4: mental disorders among the elderly population in Israel, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • רונן דוד, מחלת נפש - המדריך להתמודדות ולהחלמה, בהוצאת החממה הספרותית (סטימצקי), 2012
  • ירון זילברשטיין, "מעמדן של מחלות הנפש במשפט העברי: המחלה, החולה והחברה", ספר עמדות ב (תשע"א), עמ' 79–97.
  • עודד היילברונר,"הדור של 1940 : חולי נפש בציבוריות הישראלית בעשור השני" קתדרה, 168, תמוז, תשע"ח, עמ.119-154

Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry,Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry, 8th edition,Williams and Wilkins, Baltimore, 2001

  • Pocket Guide to the ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders World Health Organization,Geneva Churchill Livingstone 1998
  • ICD-10 הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי - בעריכת:איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 1995 - לפי המהדורה משנת 1992 באנגלית

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הפרעה נפשית
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מחלת נפש

הערות שוליים

  1. ^ ICD-10 בעברית 1995, עמוד 13
  2. ^ Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association, 2013, עמ' 20
  3. ^ א. גרינשפן, י. מרגולין, א. ויצטום (עורכים), "פסיכיאטריה משפטית בישראל", הוצאה לאור אריה ניר, תל אביב 2009. עמודים 22-27
  4. ^ 4.0 4.1 גרינשפן, מרגולין, ויצטום, 2009, עמודים 36-34
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 http://www.health.gov.il/Subjects/mental_health/Pages/default.aspx, בריאות הנפש (2015), משרד הבריאות
  6. ^ DSM-5, American Psychiatric Association Washington DC 2013 עמוד 20
  7. ^ Lewis, 1941, p.37
  8. ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
  9. ^ שינפלד, י' (1980). פסיכיאטריה. ירושלים: אקדמון; פסיכיאטר (ח"ת).
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 ענת שליו ונעמי הדס לידור, כרך א', "המטופל, המשפחה, והמערכת השיקומית בראי הגישה ההקשרית", מאי נראות לשותפות: נתיבי התמודדות והחלמה עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה, אחוה, 2017, עמ' 179-186
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 תמי קויפמן, הסוד הכמוס - מחלת נפש במשפחה | תמי קויפמן, באתר פסיכולוגיה עברית
  12. ^ התמודדות עם מחלת נפש אצל בן משפחה, באתר תמיכה רגשית ונפשית מרכז ד"ר טל, ‏23/12/2020
  13. ^ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה. מתורגם., החלמה וקשר התקווה, באתר יוזמה דרך הלב, ‏16/9/1996
  14. ^ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה, מתורגם., [https://www.yozma4u.co.il/files/zarchanim/recovery_story.pdf סיפור ההחלמה של פטרישיה דיגן: החלמה כתהליך בהכוונה עצמית של ריפוי ושינוי], באתר יוזמה דרך הלב, ‏2001
  15. ^ Personal Medicine Patricia E. Deegan(hebrew subtitles), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:52:14)
  16. ^ יבגני קנייפל, סרבנות או היעדר נגישות? פרספקטיבה חברתית לאי-היענות לטיפול בבריאות הנפש, באתר פסיכולוגיה עברית, ‏8/3/2020
  17. ^ התמודדות עם הפרעות נפשיות- הטיפולים והפתרונות שיסייעו לך, באתר ראש בריא
  18. ^ תמי קויפמן, תרומת הידע בנושא משפחות נפגעי נפש לעבודת הצוות הטיפולי-שיקומי הרב-מקצועי, באתר פסיכולוגיה עברית, ‏מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "מעמד המשפחה בבריאות הנפש", אשר נערך בהרצליה ב-28 במרץ 2012
  19. ^ זווית המשפחות בשיקום נכי נפש בקהילה, כנס האגודה לפסיכיאטריה, מאי 2009
  20. ^ מרכזי יעוץ למשפחות של נפגעי נפש, באתר משרד הבריאות
  21. ^ Gail MacKean, Wendy Spragins, Laura L'Heureux, Janice Popp, Advancing Family-Centred Care in Child and Adolescent Mental Health: A Critical Review of the Literature, Healthcare Quarterly 15sp, 2012-07-09, עמ' 64–75 doi: 10.12927/hcq.2013.22939
  22. ^ Cook, J. A., Pickett, S. A., & Cohler, B. J, Families of adults with severe mental illness--The next generation of research: Introduction., American Journal of Orthopsychiatry 67(2), 1997, עמ' 172-176
  23. ^ תומר און, "זוגיות עם פגוע נפש יכולה להפוך למתנה", באתר ynet, 20 בנובמבר 2015
  24. ^ אילאיל צין, סיפרתי לו שאני חולה במחלה פסיכיאטרית, באתר ynet, 3 ביולי 2012
  25. ^ עמותת אנוש - ראיון עם אילאיל צין בתכנית "משפחה 10", סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:59)
  26. ^ זוגיות בצל מחלת נפש- איך מתמודדים?, באתר פסיכיאטר, ‏21/12/2020
  27. ^ Corrigan, P. W., & Miller, F. E., Shame, blame, and contamination: A review of the impact of mental illness stigma on family members, Journal of Mental Health 13(6), 2004, עמ' 537-548
  28. ^ לוי, א', חסון אוחיון, א', קרביץ, ש', וברת מידע בנושא מחלות נפש קשות ובני המשפחה., באתר אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה לפסיכולוגיה, ‏ינואר, 2007
  29. ^ Wahl, O. F., & Harman, C. R., Family Views of Stigma, Schizophrenia Bulletin
  30. ^ משרד הבריאות האגף לבריאות הנפש, הפרעות דיכאון וחרדה בישראל: ממצאים עיקריים מסקר בריאות הנפש בעולם
  31. ^ 31.0 31.1 גריג, ר', זימברדו, פ' (2010). מבוא לפסיכולוגיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
  32. ^ ס.בק, ג' (2011). הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי. קריית ביאליק: אח בע"מ.
  33. ^ 33.0 33.1 מרום, צ', גלבוע-שכטמן, א', מור, נ', מאיירס, פ' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים. תל אביב: דיונון.
  34. ^ קרון, ת', ירושלמי, ח' (תשנ"ד). הדרכה בפסיכותרפיה. ירושלים: מפעלי דפוס כתר;מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת). אוחזר מתוךhttp://www.psychologia.co.il;גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
  35. ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך://www.maccabi4u.co.il;מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת). אוחזר מתוךhttp://www.psychologia.co.il
  36. ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך://www.maccabi4u.co.il.
  37. ^ 37.0 37.1 טיפולים. אוחזר מתוך אתר http://www.mindclinic.co.il/.
  38. ^ גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
פסיכולוגיה
פסיכולוג • פסיכותרפיה • פילוסופיה של הפסיכולוגיה
ענפי מחקר פסיכוביולוגיה • קוגניטיבית • התפתחותית • חברתית • אישיותית • השוואתית • פסיכופתולוגיה • פסיכופיזיקה • פסיכובלשנות • פסיכולוגיה אבולוציונית • נוירופסיכולוגיה • פסיכולוגיה תרבותית • פסיכולוגיה בין תרבותית • טיפולוגיה • ראו גם: פסיכיאטריה לפורטל הפסיכולוגיה
תחומי עיסוק קלינית • חינוכית • ארגונית/תעסוקתית • שיקומית • רפואית • משפטית • צבאית • ספורט • טיפול משפחתי • טיפול קבוצתי • טיפול באמנויות • טיפול בטבע
אסכולות סטרוקטורליזם • פונקציונליזם • פנומנולוגיה • פסיכואנליזה • אינדיבידואלית • הומניסטית • ביהביוריזם • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי • טיפול נרטיבי • אקזיסטנציאליזם • גשטלט • פסיכולוגיה חיובית • פסיכודינמיקה • פסיכולוגיה יהודית
מושגים כלליים תודעה • תפיסה • לא-מודע • זיכרון • למידה • זהות מגדרית • רווחה נפשית • פוביה • דיספוריה • הפרעה נפשית • נוירוזה • פסיכוזה • טראומה נפשית • חוזה טיפולי • מבחני אישיות • אינטליגנציה • מיינד • רגש • אינהיביציה • קשב • קונפליקט • דיסוננס • קונפורמיות
אישים בולטים גוסטב פכנר • וילהלם וונדט • פרנץ ברנטנו • אדמונד הוסרל • ויליאם ג'יימס • זיגמונד פרויד • קרל יונג • גורדון אולפורט • דונלד ויניקוט • ז'אק לאקאן • אריך פרום • אלפרד אדלר • אריק אריקסון • קארל רוג'רס • אלברט בנדורה • הנס אייזנק • מקס ורטהיימר • וולפגנג קלר • ויקטור פראנקל • אברהם מאסלו • סטנלי מילגרם • ג'ון ווטסון • איוואן פבלוב • פרדריק סקינר • אדוארד תורנדייק • ז'אן פיאז'ה • אלפרד בינה • מרגרט מאהלר • מלאני קליין • סטיבן מיטשל • ג'ון בולבי • דניאל כהנמן • נועם חומסקי • פול אקמן • לאון פסטינגר • אן טריזמן • מיכאל פוזנר • דונלד הב • סטנלי שכטר • דייוויד וכסלר
הקטגוריה "פסיכולוגיה" במיזמים אחרים של קרן ויקימדיה: ויקימילון • ויקיספר • ויקיציטוט


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הפרעה נפשית32722251

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפרעה_נפשית&oldid=2815701"