אילמות סלקטיבית
| תחום | בריאות הנפש |
|---|---|
| סיווגים | |
| DSM-5 | 312.23 |
| ICD-10 | F 94 |
אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) היא תופעה פסיכיאטרית המתאפיינת בכישלון מתמשך לדבר באופן תקין במצבים חברתיים מסוימים, למרות הצלחה בשימוש בדיבור תקין (או הרבה יותר קרוב לתקין) במצבים חברתיים אחרים. אדם בעל אילמות סלקטיבית עשוי, שלא להצליח לדבר במוסד לימודיו אך כן להצליח לדבר, לפחות בלחישות, עם בני משפחתו הקרובים. במקרה בו לאדם בעל אילמות סלקטיבית יש הפרעה נוספת לשימוש בשפה (כמו גמגום, מבטא זר או אוטיזם), עדיין קיים הבדל דרמטי בהצלחתו להשתמש בשפה על פי ההרכב החברתי בו הוא נמצא[1]. תופעה זו נפוצה בעיקר אצל ילדים.
היסטוריה
תופעה זו אובחנה בשנת 1877 על ידי פסיכיאטר גרמני, אך תוארה לראשונה בספרות המקצועית בשנת 1943, ולא נחקרה באופן שיטתי עד לשנת 1990. תופעה זו נקראה בעבר אילמות אלקטיבית (elective mutism) - אילמות מתוך בחירה, בגלל שנחשבה לאילמות רצונית; כיום ידוע שילדים הסובלים מאילמות זו אינם נמנעים מהדיבור בשל חוסר רצון אלא בגלל חוסר יכולת נפשית ולכן השם שונה ל"אילמות סלקטיבית" - אילמות בררנית[2].
איבחון
לפי ה DSM 5[3]האילמות הסלקטיבית כוללת את המאפיינים הבאים:
א. כישלון מתמשך בדיבור במצבים ספציפיים במקומות בהם יש ציפייה גבוהה מהאדם (למשל בית ספר, מוסד השכלה גבוהה וכדומה) וזאת למרות שהאדם יכול לדבר במצבים ומקומות אחרים.
ב. ההפרעה מפריעה לתפקוד התעסוקתי והלימודי ופוגעת בהשגיות, או מפריעה לתקשורת החברתית.
ג. משך ההפרעה הוא לפחות חודש אחד (זמן זה אינו מוגבל לחודש הראשון בבית הספר).
ד. הכשל בדיבור אינו מיוחס להיעדר ידע, או יכולת להתבטא בנוחות בשפה הדרושה בסיטואציות חברתיות
ה. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי הפרעות תקשורת כמו פגיעה בשטף הדיבור כמו כן ההפרעה אינה תוצאה של אוטיזם, סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת.
שכיחות ואפידמיולוגיה
אילמות סלקטיבית היא תופעה נדירה יחסית ולא נכללה בסקרים אפידמיולוגיים שנערכו באוכלוסיות שונות בשנים עברו. השכיחות המוערכת היא בין 0.03% ל 1%. השכיחות שווה ככל הנראה בין בנים ובנות[3].
גורמי סיכון פרוגנוססטיים
אישיותיים: הגורמים האישיותיים לא ידועים מספיק. נראה שעכבות חברתיות משחקות תפקיד בהתפתחות ההפרעה. כמו כן ייתכן שתכונות כמו ביישנות. כמו כן ייתכן שכישורי שפה גם הם ממלאים תפקיד מסוים בהתפתחות ההפרעה.
סביבתיים: עכבות חברתיות של הורים יכולות לתרום להתפתחות ההפרעה. הורים לילדים עם אילמות סלקטיבית תוארו כהורים מגוננים מאד וככאלה המנסים כל הזמן לשלוט בהתנהגות הילד. זאת בהשוואה להורים עם ילדים ללא אילמות סלקטיבית.
גנטיים ופיזיולגויים: כיוון שיש מידה רבה של חפיפה בין תסמיני חרדה חברתית ובין תסמיני אילמות סלקטיבית, ההנחה המקובלת היא שיש לשתי ההפרעות מאפיינים גנטיים משותפים.
גורמים תלויי תרבות
ילדים שהיגרו מתרבות אחת לאחרת, ומסרבים להשתמש בשפה החדשה, לא יקבלו בדרך כלל אבחנה של אילמות סלקטיבית, אלא אם האילמות נמשכת גם זמן רב אחרי ההגירה.
מהלך ההפרעה
ההפרעה מופיעה בדרך כלל לפני גיל 5, אך לעיתים קרובות היא אינה זוכה לתשומת לב לפני שהילד מגיע לגיל המעבר לבית הספר. בגיל זה יש גידול באינטראקציות החברתיות וכן נדרשים כישורים חדשים כמו קריאה בקול רם, וכדומה. הימשכות ההפרעה משתנה. יש מי שההפרעה חולפת אצלם ללא טיפול. המשך ההפרעה אינו ידוע. בחלק מהמקרים הסימפטומים של האילמות נעלמים אך הסימפטומים של חרדה חברתית נותרים בעינם גם בבגרות[3].
תחלואה נלווית
ישנה תחלואה נלוית של הפרעות חרדה אחרות. בעיקר הפרעת חרדה חברתית. כמו כן תיתכן אילמות סלקטיבית על רקע של הפרעת חרדת נטישה, פוביה ספציפית, והפרעת התנגדות.
אבחנה מבדלת
הפרעות תקשורת: הגיל וכן העובדה שהפרעות תקשורת אינן סלקטיביות בדרך כלל ואינן מוגבלות לסיטואציות חברתיות ספציפיות.
הפרעות התפתחותיות כמו [אוטיזם או מוגבלות שכלית התפתחותית, סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות: גם בסכיזופרניה יש תופעה של מיעוט דיבור, אך סכיזופרניה מאובחנת בגיל מאוחר בהרבה (בדרך כלל בעשור השני או השלישי לחיים). כמו כן בסכיזופרניה המצב לא יהיה מוגבל לסוג מסוים של סיטואציה חברתית.
חרדה חברתית : כאמור יש מידה רבה של חפיפה בין שתי הפרעות אלה. עם זאת תיתכן הפרעת חרדה חברתית גם ללא אילמות סלקטיבית.
טיפול
תחילה נדרש ביצוע אבחון מקצועי הנעשה על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר.[2]
פעמים רבות מומלץ לפנות לשירות הפסיכולוגי המקומי ולקבל שירות דרך הפסיכולוג החינוכי של המסגרת הלימודית.
הטיפול הכרחי רק לילדים שלא מדברים מעל חצי שנה, ככל שמטפלים בתופעה יותר מהר ובגיל צעיר יותר הטיפול יהיה יעיל יותר.
- טיפול נפשי כגון טיפול במשחק, באמנויות, או טיפול בעזרת בעלי חיים - בדרך זו הילד יכול להביע את עצמו ללא מילים, כך הביטחון העצמי שלו גובר והוא יכול להתגבר על חרדות שיש לו.
- טיפול תרופתי - נטילת תרופות נגד חרדה. יש ניסיון גם בשימוש בתרופות SSRI, בעיקר פלואוקסיטין, בעיקר כאשר יש מרכיב חזק של חרדה חברתית[4].
- קלינאות תקשורת - חלק מן הילדים בעלי אילמות סלקטיבית לא מסוגלים לדבר במצבים מסוימים עקב לקות שפתית מסוימת שהם מתביישים בה, לכן טיפול אצל קלינאי תקשורת יכול לעזור בשיפור שפתם ובביטחונם העצמי מול אנשים קרובים וזרים.
- טיפול בחשיפה הדרגתית למצבים מפחידים והתרגלות לתפקד בהם היטב, בגישה הביהייביוריסטית.
- התערבות עם הסביבה של הילד, הכוללת את ההורים ואת הצוות החינוכי. בדומה לכלל הקשיים הרגשיים-התנהגותיים של גיל הילדות, גם בטיפול באילמות סלקטיבית ההורים והסביבה הם סוכני השינוי העיקריים, ולכן התוכנית הטיפולית חייבת להכליל את הסביבה של הילד.
על פי רוב, ילדים בעלי אילמות סלקטיבית אינם לומדים בבתי ספר מיוחדים, אלא משתלבים בשאר האוכלוסייה.
לקריאה נוספת
* Can I tell you about Selective Mutism? A guide for friends, family and professionals, MAGGIE JOHNSON and ALISON WINTGENS, Illustrated by Robyn Gallow, Jessica Kingsley Publishers, London and Philadelphia, 2012
- Selective Mutism (Psychology Revivals): Implications for Research and Treatment, Thomas R. Kratochwill,psychology press, 2014,
- רות פרדניק ויואל אליצור, אילמות סלקטיבית מדריך להורים, למחנכים ולמטפלים. הוצאת אח.
קישורים חיצוניים
- עמותת רקפת - נוער מתמודד עם חרדה חברתית וביישנות (מלכ"ר)
- אילמות סלקטיבית, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- אמא, תלמדי אותי לדבר: אילמות סלקטיבית של ילדים, בפורטל "בטיפולנט"
- יעל דיין, אילמות סלקטיבית – הילדים השותקים בגן, פורסם ברבעון "הד הגן" ב', כסלו תשס"ג
- כשהילד לא מדבר בגן, באתר "הלול"
- נעם ברקן, לא סתם ביישנות: מהי אילמות סלקטיבית בילדים?, באתר ynet, 12 בספטמבר 2011
- סוזי קגן, משחק ילדים, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
קתרין סנט לואיס, ניו יורק טיימס, הילדים שאינם מדברים בחברה, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2015- אתר מידע על אילמות סלקטיבית
- הילדה שלי מסרבת לדבר, סרט על ילדות הלוקות באילמות סלקטיבית, באתר yes-וואלה
- Selective Mutism Center
- גולדנהירש, ב. (2018). אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) - מה מספר הילד האילם ואיך להקשיב לו. מאתר פסיכולוגיה עברית
הערות שוליים
- ^ Selective Mutism: A Three-Tiered Approach to Prevention and Intervention, Busse, R. T.; Downey, Jenna Contemporary School Psychology, 2011
- ^ 2.0 2.1 Maggie Johnson, Can I tell you about Selective Mutism? A guide for friends, family and professionals, Jessica Kingsly Publishers, 2012
- ^ 3.0 3.1 3.2 American Psychiatric Association, Anxiety Disorders, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), 5, American Psychiatric Association, 2013, עמ' 195-197
- ^ Katharina Manassis, Beate Oerbeck, Kristin Romvig Overgaard, The use of medication in selective mutism: a systematic review, European Child & Adolescent Psychiatry 25, 2016-06-01, עמ' 571–578 doi: 10.1007/s00787-015-0794-1
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.