אובדנות

אובדנות (באנגלית: Suicidality) הוא מושג רחב הכולל את כלל ההתנהגויות, המחוות, המעשים והמחשבות הקשורים להתאבדות. ניתן לראות אובדנות כספקטרום שבצדו החמור יותר נמצאת התאבדות שהושלמה (Completed Suicide), ובצדו החמור פחות נמצאת חשיבה אובדנית (Suicide Ideation). בין שני קצוות אלה יש מגוון של התנהגויות שנכנסות גם הן תחת הגדרת האובדנות: איום בהתאבדות, תוכנית התאבדות, ניסיון התאבדות לא קטלני וניסיון התאבדות קטלני.

מבחינה קלינית אובדנות לצורותיה היא במקרים רבים תסמין של הפרעות פסיכיאטריות שונות כמו דיכאון מז'ורי, חרדה, הפרעת אישיות גבולית, שימוש בסמים ועוד. ב-DSM-5 מופיעה "הפרעת התנהגות אובדנית" (Suicidal Behavior Disorder) בפרק הדן בהפרעות שדרוש מחקר נוסף כדי לאשש את תוקפן. הקשר בין צורות האובדנות השונות אינו בהכרח קשר ליניארי - לא כל מי שסובל מדיכאון או הפרעה נפשית אחרת יחווה מחשבות אובדניות, לא כל מי שחושב על התאבדות בהכרח ינסה להתאבד, לא כל מי שמבצע מחוות אובדניות ינסה בסופו של דבר להתאבד, לא כל מי שמנסה להתאבד באמת מעוניין למות ולא כל מי שמעוניין למות כתוצאה מהתאבדות אכן ימות מניסיון ההתאבדות (שיעור המתים מבין אלו שמנסים נע בין 3% ל-13%). בנוסף יש הבדל משמעותי בין זהות המנסים להתאבד וזהות האנשים המתאבדים בפועל.

השימוש במילה 'אובדנות' לתיאור הספקטרום האובדני טרם הוכר על ידי האקדמיה ללשון העברית. לדברי האקדמיה אדם אובדני הוא ביטוי בעייתי בהקשר זה מפני שזהו תיאור המתאים לכל אדם המאבד משהו. לדבריהם הביטוי "אדם התאבדותי" מדויק יותר לתיאור אדם שנמצא במצב כזה. בשפת היומיום ובכלי תקשורת שונים יש לעיתים נטייה להשתמש בביטוי 'אובדנות' ו'מעשה אובדני' כדי לסקר אירועי התאבדות באופן נייטרלי.

היסטוריה

המושג אובדנות, הכורך יחד מגוון התנהגויות אנושיות ודפוסי חשיבה, הוא מושג חדש שנוצר בעשרות השנים האחרונות, כחלק מחשיבה אפידמיולוגית רפואית בתחום בריאות הנפש. בימי קדם אמנם היו התאבדויות אך התפיסה הייתה שהתאבדויות הן תוצר של כוח חיצוני דמוני שהשתלט על האדם היחיד. ההתאבדויות וההתנהגויות שכיום מזוהות כחלק מהמושג 'אובדנות' נתפסו כגזירת גורל, שהוא נחלתו של האדם היחיד (כלומר לא כמעשה המתרחש בתוך הקשר חברתי). בין חלוצי האובדנות כתחום ידע עצמאי היה הפסיכולוג אדווין שניידמן. ב-1968 יסד שניידמן את האגודה לחקר האובדנות בארצות הברית (American Association for Suicidology). כתב העת של האגודה, Suicide and Life Threating Behaviour מהווה מקור ידע מרכזי בתחום האובדנות עד ימנו אלה.

הספקטרום האובדני

חשיבה אובדנית

המושג חשיבה אובדנית כולל מחשבות לא ספציפיות של אדם על מוות, עיסוק בסוגיות הקשורות לסוף החיים, אפשרות לסיים את חייו וכן מחשבות ספציפיות אודות תוכנית פעולה להוצאה לפועל של התאבדות. ככל שתוכנית הפעולה היא ספציפית יותר ומפורטת יותר כך גדל הסיכון למעבר מחשיבה אובדנית לניסיונות התאבדות והתאבדות.

מחוות אובדניות ואיומי התאבדות

המושג מתאר ניסיונות התאבדות לא קטלניים. בחלק ממקרי ההתאבדות שהושלמו קדמו להתאבדות מחוות התאבדות שונות שכללו פגיעה של האדם בעצמו. לא תמיד האדם מבטא באופן ישיר וברור רצון לסיים את חייו. מושג זה מתאר גם את המעבר מחשיבה אובדנית להוצאה לפועל של תוכנית התאבדות, הכוללת השגת אמצעי התאבדות, ארגון של תנאים מתאימים (למשל בחירת מועד מסוים), דאגה לסגור עניינים שונים כמו חובות כספיים, וליישב קונפליקטים שהיו לאדם האובדני עם אנשים אחרים. בחלק ממקרים יש למחוות האובדניות אופי סמלי, למשל אדם באשפוז פסיכיאטרי שמבצע ניסיון אובדני באמצעות חיתוך של ורידי ידיו. בחלק מהמקרים נועדו מחוות אלה כדי להשיג רווח משני כלשהו.

התנהגות אובדנית

ניסיונות התאבדות

ניסיונות התאבדות נחשבים לתופעה של גיל ההתבגרות בעיקר. כמו כן בישראל ובחברות מערביות רבות (לא כולן) נשים מנסות להתאבד יותר מאשר גברים. גברים לעומת זאת מתאבדים יותר מנשים. תופעה זו מכונה 'פרדוקס המגדר'. אחת הסיבות לקיום פרדוקס זה היא שגברים מנסים להתאבד בשיטות קטלניות יותר כמו תליה ושימוש בנשק חם. נשים מנסות להתאבד באמצעים המותירים בחלק מהמקרים די זמן וסיכוי כדי להציל אותן (שימוש בתרופות ורעלים שונים), או חיתוך של כלי דם. עם העלייה בגיל אנו רואים פחות ופחות ניסיונות התאבדות ויותר ויותר התאבדות שהושלמה (כלומר הסתיימה במוות). מקובל להבחין בין ניסיונות התאבדות שגרמו לנזק רפואי או פציעה לניסיונות התאבדות שבהם האדם אמנם התכוון לפגוע בעצמו למוות אך עשה זאת בצורה שלא גרמה לו לנזק רפואי או פציעה (למשל בליעה של כדורים שאינם רעילים מספיק). מה שהופך את המעשה לניסיון התאבדות הוא שהאדם ביצע פעולה מתוך כוונה רצינית להמית את עצמו. ככל שהגיל עולה כך ניתן לראות ירידה בשיעורי ניסיונות ההתאבדות ועליה בשיעורי ההתאבדות. בגיל מבוגר (ובעיקר בקבוצת הגיל שמעל 75) עשויים ניסיונות התאבדות לקבל צורה של הזנחה עצמית כמו סירוב לאכול או לשתות, או סירוב לקחת תרופות.

 ניסיונות התאבדות חוזרים

בחלק מהמקרים מבצע אדם אחד ניסיונות חוזרים להתאבד. הסיבה לכך יכולה להיות קשורה להיסוסים בכל הנוגע לכוונה להמית את עצמו. היא יכולה להיות גם שימוש באמצעים שאינם די קטלניים. ניסיונות התאבדות חוזרים יכולים להתרחש גם על רקע של הפרעה נפשית כפי שקורה לפעמים על רקע של הפרעת אישיות גבולית. נתונים מישראל שנאספו במשך שש שנים מצביעים על כך שכ-13% מניסיונות ההתאבדות הסתיימו בהגעה למיון. היחס בין המגדרים משתנה בהתאם לקבוצת הגיל. עד גיל 14 יש הרבה יותר ניסיונות חוזרים של בנות מאשר בנים. בקבוצת הגיל 15–24 אין הבדלים בין המגדרים מבחינת ניסיונות ההתאבדות החוזרים. בקבוצת הגיל 25 ומעלה בנים הם אלה שמבצעים יותר ניסיונות חוזרים מאשר בנות.

התאבדות

ערך מורחב – התאבדות

הפרעת התנהגות אובדנית

הפרעת התנהגות אובדנית היא הפרעה המופיעה ב DSM-5 בפרק המוקדש להפרעות שדרוש לגביהן מחקר נוסף. הפרעה זו מתייחסת לניסיון אובדני מלא (כזה שמהלכו לא נקטע) בין שהסתיים במוות ובין שלא. הניסיונות האובדניים מסווגים לפי:

• מידת האלימות הכרוכה במעשה (התאבדות בעזרת נשק נחשבת לאלימה יותר מבליעת כדורים).
• תוצאת הניסיון (החל מביקור קצר במיון בית החולים, דרך פציעה חמורה ועד למוות).
• מידת התכנון (התאבדות מתוכננת מראש לפרטי פרטים, ועד התאבדות כמעשה של דחף רגעי).

מבחינת השונות התרבותית, תיתכן שונות בתרבויות שונות בבחירת אמצעי המוות: במדינות מתפתחות מתאבדים עושים שימוש רב יותר ברעלים שונים (חומרי הדברה מסוגים שונים). בארצות הברית לעומת זאת יהיה השימוש בנשק אישי (רובים ואקדחים) שכיח יותר. שונות תרבותית יכולה לבוא לידי ביטוי גם באופן שבו מדברים על אובדנות בטיפול בקרב קבוצות תרבותיות שונות. מבחינת תחלואה נלווית, הפרעת התנהגות אובדנית יכולה להופיע לצד הפרעות נפשיות קשות רבות: דיכאון חד ודו קוטבי, סכיזופרניה, הפרעה סכיזואפקטיבית, הפרעות חרדה (בעיקר התקפי פאניקה) והפרעות שימוש בחומרים (בעיקר אלכוהוליזם). כמו כן יכולה ההפרעה להופיע אצל אנשים החיים עם הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, הפרעות אכילה והפרעת הסתגלות.

אפידמיולוגיה בישראל

כמו במרבית מדינות העולם (לא בכולן), גם בישראל נשים מנסות יותר להתאבד. גברים מבצעים יותר ניסיונות המסתיימים במוות. הסיבה המרכזית לכך היא שימוש באמצעים קטלניים יותר כמו נשק חם. שיעור ניסיונות ההתאבדות השנתי עומד על כ 10000 ניסיונות בממוצע. כ-500 מתוכם מסתיימים במוות בממוצע כל שנה. התאבדויות וניסיונות התאבדות נדירים לפני הבגרות. ככל שעולים בקבוצת הגיל כך מספר הניסיונות הכולל קטן ומספר הניסיונות המסתיימים במוות גדל. מידע על אובדנות בישראל נאסף ומעובד על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתבסס על תעודות פטירה, ודיווחים שמגיעים ממחלקות לרפואה דחופה בבתי החולים השונים בארץ ומהמכון הפתלוגי באבו כביר. גורם הסיכון המשמעותי ביותר בקרב כל קבוצות הגיל והקבוצות האתניות הוא נגישות לנשק חם. גורם זה אינו תלוי בגורמי סיכון אחרים כלשהם. שלושה קשיים מרכזיים באיסוף מידע אודות אובדנות הם: א. לא תמיד קל לאנשים לדווח על אירוע אובדני שאירע להם או לבני משפחתם. הסיבות יכולות להיות קשורות למסורת, דת וכדומה. ב. בתעודת פטירה נרשמת סיבת המוות, אך כשחולה סרטן מתאבד, סיבת המוות שתרשם היא סרטן ולא התאבדות. ג. כאשר מדובר בניסיונות התאבדות, אפשר לדווח על מקרים שהגיעו למיון ונרשמו כניסיון התאבדות. הבעיה היא שלא כל מי שמנסה להתאבד בוחר להגיע לטיפול רפואי.

גורמי סיכון לאובדנות בקבוצות גיל שונות

• 15–24: גורם הסיכון המרכזי בקרב קבוצה זו הוא קיום ניסיון אובדני קודם וכן קיום אפיזודה של דיכאון. אצל נשים מגיע שיא השכיחות באירועי אובדנות בקרב קבוצה זו בגיל התיכון. אצל גברים הוא מגיע בתקופת השירות הצבאי ובעיקר בשנה הראשונה לשירות. גורם סיכון נוסף בקבוצה זו היא קושי לשלוט בדחפים רגשיים, בעיקר נוכח משברים ולחצים שונים האופייניים לתקופה זו. קושי זה נמצא קשור לכל סוגי ההתנהגות האובדנית.
• 25–44: בקרב קבוצה זו גירושים הוא גורם סיכון משמעותי. גברים גרושים נמצאים בסיכון לאובדנות הגבוה פי 6.2 בהשוואה לגברים נשואים ופי 1.4 מרווקים. גורמי סיכון נוספים בקרב קבוצה זו כוללים עוני ומצב כלכלי קשה, וכן אירועי חיים שונים הקשורים לאובדנים (אובדן חיים, מעמד חברתי, הכנסה ועוד).
• 65–74: בקרב קבוצה זו שיעור הניסיונות הכולל נמוך בהשוואה לגילאים אחרים, אך מרבית הניסיונות הם מתוכננים וחמורים ולכן קטלניים במיוחד.
• מעל 75 בקבוצת הגיל הזו שיעור ההתאבדות של נשים גבוה יותר מאשר בקבוצות הגיל האחרות. בעיקר נמצאות בסיכון נשים החיות לבד, ללא בן זוג (דבר שכיח בגילאים אלה).

קבוצות תרבותיות ואתניות

• ערבים: אין זה מדויק להתייחס לכלל ערביי ישראל כאל קבוצה אחת. מוסלמים, נוצרים ודרוזים שונים אלה מאלה תרבותית, כמו כן יש הבדל בין תושבי כפרים לבין תושבי הערים. בקרב החברה הערבית מקובל להניח תת-דיווח של אירועי אובדנות. הסיבה לכך קשורה לרצון לשמור על סיכויי בני ובנות המשפחה להינשא. המוסלמים מתאבדים פחות מאשר נוצרים ודרוזים. קבוצת הגיל בה שיעור ההתאבדות הוא הגבוה ביותר היא 15–24 (לעומת 75+ אצל היהודים בישראל). כשליש ממקרי ההתאבדות בקרב קבוצה זו היא של בני נוער. כמו כן בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]} יש עליה בשיעור השימוש בנשק חם כאמצעי התאבדות. כשמדובר בניסיונות התאבדות, אצל ערבים יותר מאשר אצל יהודים, פגיעה עצמית מהווה רצון לקרוא לעזרה יותר מאשר רצון למות.
• חרדים: גם בקרב חרדים יש להניח תת-דיווח על מקרי אובדנות מאותה סיבה שצוינה לעיל. בנוסף לכך חרדים לא תמיד יפנו לקבל עזרה נפשית או רפואית מגורם חיצוני לקהילתם ויעדיפו לעיתים לפנות לרב.
• עולים מברית המועצות לשעבר ומזרח אירופה: שיעור האובדנות של קבוצה זו היה גבוה משל ילידי הארץ בכל קבוצות הגיל למעט 65 ומעלה. שיעור האובדנות שהיה גבוה בשנים שמיד אחרי העלייה התמתן בהמשך. גורמי סיכון לחשיבה אובדנית בקרב קבוצה זו כוללים גיל צעיר, חיים ללא בן זוג, רמה נמוכה של תמיכה חברתית, הגירה מארץ מוצא בה יש שיעור אובדנות גבוה (רוסיה, המדינות הבלטיות), חיים לאורך שנתיים-שלוש בישראל וכן התפתחות של דיכאון, עוינות ומחשבות רדיפה.
• עולים מאתיופיה: שיעור האובדנות בקרב קבוצה זו הגיע ב-1986 לפי שבעה יותר מזה של ישראלים ותיקים בכל קבוצות הגיל. שיעור זה נשאר גבוה למשך זמן רב יחסית, אולי בשל כך שהעולים הגיעו לארץ במספר גלי עליה גדולים. שיעור אירועי האובדנות הכולל היה עם זאת נמוך יותר מזה של עולי ברית המועצות לשעבר. מספר המחקרים העוסקים בקבוצה זו אינו גדול.

הערכת סיכון לאובדנות

אין דרך לנבא בוודאות ובדיוק מתי אדם ינסה להתאבד. זאת כיוון שההחלטה להתאבד יכולה להיות מושפעת מרגש רגעי או דחפים שונים שאין שום דרך לחזות אותם בצורה ודאית. כמו כן היא עשויה להיות מושפעת מאירועים חיצוניים שלא תמיד ניתן לצפות אותם ואת השפעתם על האדם. מבחינת מצב משפחתי: בקרב קבוצת הגיל 25–44 הסיכון להתאבדות של גברים גרושים גבוה פי יותר משישה מזה של גברים נשואים ופי 1.8 יותר מאשר גברים רווקים. (הערה: הנתונים לא תואמים לאלו שהוצגו לעיל )אובדנות בזקנה היא תופעה אוניברסלית. כמו בכל העולם כך גם בישראל, שיעור ההתאבדות של נשים מגיע לשיאו בגיל זקנה ובעיקר אחרי גיל 75. שיעור זה גדול יותר בקרב נשים שהתאלמנו או חיו לבדן. גם בקרב גברים שיעור ההתאבדות גבוה בגילאי זקנה. לרוב אלו ניסיונות קטלניים המעידים על פעולה מתוכננת שתכליתה לסיים את החיים בוודאות, בלי להשאיר מקום לכישלון. עם זאת ניתן להעריך את רמת הסיכון לאובדנות לפי מודלים שונים להערכת סיכונים. מודלים כאלה יתייחסו בדרך כלל לתחומים הבאים:

• נטייה מוקדמת לאובדנות: מגדר, השתייכות לקבוצת מיעוט, היסטוריה של התעללות, שחרור מאשפוז פסיכיאטרי (עד שנה מהשחרור).
• הפרעות פסיכיאטריות: דיכאון, בעיקר בשילוב עם שימוש בסמים, הפרעה דו-קוטבית (בעיקר בתחילת ההפרעה), חרדה (בעיקר חרדה כתכונה), סכיזופרניה (בעיקר בתחילת ההפרעה).
• גורמי דחק: מחלה קשה, פיטורין מעבודה, קשיים כלכליים, חווית סבל (כאב נפשי), מצוקה אקזיסטנציאלית.
• היעדר תקווה: משך וחומרה.
• אופי המחשבות האובדניות: משך, ספציפיות, קיום אובדנות פעילה, נקיטת צעדים כמו השגת אמצעי התאבדות, כתיבת מכתב פרידה.
• ניסיונות אובדניים בעבר
• אימפולסיביות ויכולת שליטה עצמית: קיימת הבחנה בין שליטה עצמית סובייקטיבית (עד כמה אדם מרגיש שיש לו שליטה על חייו) ובין שליטה אובייקטיבית (למשל שימוש בסמים, אלימות, הימנעות חברתית, אגרסיה ותאונות).
• גורמים מגנים: חווית שייכות (לקהילה), אמונה דתית, הריון, פחד מהתאבדות או מוות, סיפוק מהחיים, מיומנות בפתרון בעיות ועוד.

תהליך ההערכה הוא תהליך מורכב. בחלק מהמקרים הדמות הראשונה המתחילה בתהליך היא רופא המשפחה. על אף שההערכה היא קלינית במהותה, היא אינה מתקיימת רק בין כותלי הקליניקה, ועליה לכלול מידע ממקורות שונים כמו בני משפחה ועוד. מטרת ההערכה אינה רק ידיעת מהות הסיכון אלא גם הבנה כיצד יש לפעול נוכח הסיכון.

ביולוגיה וגנטיקה

אובדנות אינה תכונה תורשתית בלבד, בניגוד לאופן שצבע עיניים עובר בתורשה. מדובר בהתנהגות אנושית מורכבת שמושפעת מתהליכים ביולוגיים ולא ביולוגיים רבים מאד. עם זאת, מחקרי התקבצות משפחתית של אובדנות בילדים מאומצים לעומת תאומים גילו בשנים האחרונות שהעברת אובדנות במשפחה אכן קיימת באופן כלשהו, אך היא שונה מאופן ההעברה של הפרעות פסיכיאטריות כמו דיכאון והפרעות אחרות הקשורות לאובדנות.

הבסיס הביולוגי לאובדנות

מאז שנות ה-90 של המאה העשרים נעשו ניסיונות שונים לאתר סמנים ביולוגיים (ביו-מרקרים) שיכולים לתרום בתנאים מסוימים לעליה בהסתברות של התפתחות אובדנות אצל אדם מסוים ואף לאפשר ניבוי של אובדנות ואשפוזים פסיכיאטריים על רקע אובדנות. מטרת מחקרים אלו היא ליצור בדיקות קליניות פשוטות יחסית (כמו בדיקת דם רגילה), שיאפשרו להעריך את הנטייה האובדנית אצל האדם מבחינה איכותנית וכמותית. סמנים ביולוגיים שונים באים לידי ביטוי אצל אנשים שונים. חלקם תורמים בזכות עצמם לעליה בסיכון לאובדנות ואחרים באים לידי ביטוי פעיל רק כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה (למשל אירועי חיים שונים כמו התעללות, חיים בדחק מתמשך וכדומה). בשנים האחרונות נבדק תפקידו (המורכב והנרחב) של הנוירוטרנסמיטר סרוטונין, הן בהקשר של התפתחות דיכאון בחלק מהמקרים, והן בהקשר של תפקיד הסרוטונין בהתנהגות אימפולסיבית. כמו כן בוצעו מחקרים שבדקו תהליכים ונוירוטרנסמיטרים אחרים (מונואמין אוקסידז, קטכולאמינים), הורמונים הקשורים לדחק בציר היפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל, הורמון הטסטוסטרון (ברוב מדינות העולם הרבה יותר גברים מתאבדים מנשים. כמו כן התאבדויות לפני התבגרות נדירות יחסית). כיוון נוסף שנבדק הוא תפקידם של תוצרים מטבוליים כמו כולסטרול. כיוונים עתידיים של מחקר בתחום הבסיס הביולוגי והגנטי של אובדנות הם מחקרים הקשורים לפולימורפימיזם (מחקר של קשרים בין גנים היוצרים תכונה מסוימת) ומחקרים הקשורים לאפיגנטיקה.

אובדנות ופסיכופתולוגיה

אחד מגורמי הסיכון המרכזיים בקרב מתבגרים ובקרב מבוגרים לאובדנות הוא קיום של הפרעה פסיכיאטרית. הקשר בין קיום הפרעה פסיכיאטרית לבין נטייה להרס עצמי והתנהגות אובדנית חזק עד כדי כך שניתן לומר שבמקרים רבים קיום של פסיכופתולוגיה הוא מנבא משמעותי מאד לאובדנות, בעיקר ביחד עם מנבאים נוספים כמו מצב סוציו-אקונומי, אירועי חיים שונים וכדומה. זה אומר שרבים מאד ממי שהתפתחה אצלם הפרעה נפשית לצד אובדנות אכן התאבדו: (90% מכלל המתאבדים סבלו מהפרעה נפשית).

הפרעות הקשורות בהתנהגות אובדנית

המחקר על הקשר בין הפרעות פסיכיאטריות לבין התנהגות אובדנית מתרכז ב: הפרעות מצב רוח, סכיזופרניה, הפרעות חרדה, והפרעות אישיות. חלק מההפרעות נמצא כקשור להתאבדויות או ניסיונות התאבדות "רציניים". זה נכון ביחס לסכיזופרניה ודיכאון. הפרעות אישיות לעומת זאת קשורות גם לניסיונות התאבדות חוזרים, שבחלק מהמקרים נועדו להפיק רווח אישי כמו תשומת לב או פרווילגיה כלשהי.

תחלואה נלווית והתנהגות אובדנית

בספרות הרפואית מוכרים ארבעה שילובי הפרעות שמסוגלים לעורר התנהגות אובדנית ברמות חומרה שונות:

• סכיזופרניה, דיכאון ושימוש בחומרים ממכרים
• שימוש בחומרים ממכרים (בעיקר אלכוהול) עם הפרעת התנהגות ודיכאון
• הפרעת אכילה והפרעת חרדה
• דיכאון הפרעת אישיות ממקבץ A (פרנואידית או סכיזואידית) והפרעות דיסוציאטיביות.

טיפול באדם האובדני

התייחסות למידת הסיכון

אופי הטיפול באדם האובדני תלוי במידה רבה בחומרת התסמינים שהוא מציג בנקודת הזמן הנוכחית ובקיומם של גורמים מגינים המונעים מהאדם לפחות לעת עתה לנסות להתאבד. גורמים מגינים יכולים להיות קשרים בינאישיים, שייכות לקהילה, הריון ולידה צפויה, דתיות, יכולת בפתרון בעיות חיים מורכבות, יכולת התמודדות עם לחץ וכדומה. לצורך הערכת מצבו של האדם האובדני נעשה שימוש במושג 'אובדנות פעילה'. מושג זה מבטא הכנות שונות להתאבדות כמו כתיבת מכתב, כתיבת צוואה, ועריכת הכנות כמו אגירת כדורים שישמשו להתאבדות. כאשר קיימת אובדנות פעילה ייתכן שהאדם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי.

סוגי טיפול נפשי שנמצאו יעילים לטיפול באדם האובדני

שני סוגי תרפיה שנמצאו יעילים לטיפול במבוגרים הם טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT), וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי למניעת התאבדות (CBT-SP). כמו כן נעשה שימוש בטיפול משפחתי מבוסס התקשרות (ABFT). במתבגרים נעשה שימוש בפסיכותרפיה בין-אישית למתבגרים (IPT-A)

מאפיינים בטיפול

יש מגוון דרכים טיפוליות לעזור לאנשים במצבים אובדניים. פרופסור ישראל אור-בך, שהיה מבכירי חוקרי ההתאבדות בישראל ובעולם, הציע להביע אמפתיה למשאלת ההתאבדות כחלק מהתהליך טיפולי שתכליתו למנוע אותה. בחלק לא מבוטל מהמקרים האובדנות היא אחת הסכנות המרחפות מעל ראש המטופל במידה משתנה של אינטנסיביות, אך לא תמיד אנשים במצבים אובדניים יבחרו לעסוק ישירות בנושא זה בטיפול בהם בחלק מהמקרים העיסוק באובדנות יהיה עקיף. קיימת הסכמה רחבה בקרב אנשי טיפול וחוקרים כאחד בדבר חשיבות הדיבור על אובדנות עם האדם האובדני בטיפול, זאת מתוך הכרה ששיח גלוי, ישיר ואמפתי על התאבדות עשוי למנוע התאבדות לפחות בחלק מהמקרים. לשאול על אובדנות משמעה לשאול בשיחה בארבע עיניים, כשנקודת המוצא לשיח על האובדנות היא רגשות האדם האובדני (איך אתה מרגיש) ובהמשך גם שאלות ישירות "האם יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה רוצה למות"? חוקרים ואנשי טיפול מסכימים כי סוג כזה של שיח על התאבדות עשוי להקטין את הסיכון בו נמצא האדם האובדני בזכות מתן תוקף לרגשות האדם האובדני ובזכות העובדה שגורם מטפל יידע על הסיכון האובדני בו נמצא האדם.

מקורות

• אופנבכר, ר', יותר מאחד פחות משניים: על אחים למתאבדים – מסע אישי וחברתי, בן שמן: מודן, 2017
• אורי, א' אפטר, א' ובורשטיין, ס', האפידמיולוגיה של האובדנות בישראל, Medicine פסיכיאטריה, 2010
• אור-בך י', אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות: עקרונות טיפול באובדניים, שיחות טו (2), 2001, עמ' 105–113
• אפטר, א' (2015). הבסיס הביולוגי של האובדנות. בתוך: לוי בלז, י' קולמק ברונשטיין ע', גביעון י', ואפטר א' (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער. עמ' 75–96.
• אפטר, א' ולוי בלז, י'. (2015). פרק 1: הגדרות ואפידמיולוגיה של התנהגות אובדנית בקרב בני נוער. בתוך: לוי בלז, י' קולמק ברונשטיין ע', גביעון י', ואפטר א' (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער.
• בורשטיין, סנדרין, התנהגות אובדנית בילדים ובני נוער – סקירת ספרות, שפ"ינט
• בורנשטיין קלומק, ע' (2015) פרק 13: טיפול במתבגרים בסיכון אובדני. בתוך: לוי בלז, י' קולמק ברונשטיין ע', גביעון י', ואפטר א' (עורכים) להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער.
• בורנשטיין קלומק, ע'., זלצמן, ג. אפטר, א' ולוי בלז י' (2015). מדריך 2: האם לדבר עם מתבגרים על אובדנות? מה חשוב לדעת ומה חשוב לעשות. בתוך: לוי בלז, י' קולמק ברונשטיין ע', גביעון י', ואפטר א' (עורכים) להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער. עמ' 308–309
• גביעון, י'., (2015). פרק 6: פסיכופתולוגיה והתאבדות. בתוך. לוי בלז, י' קולמק ברונשטיין ע', גביעון י', ואפטר א' (עורכים) להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער.
• זלדניק, דינה, ‏סוגיות באובדנות והערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל, באתר פסיכולוגיה עברית, 22 במרץ 2015
• חקלאי, ציונה, אובדנות בישראל 2016: התאבדויות 1981–2013, נסיונות התאבדות 2004–2014, משרד הבריאות, 2016; תקציר, באתר משרד הבריאות

• Bryan, Craig J.; Rudd, M. David (2005). "Advances in the Assessment of Suicide Risk". Journal of Clinical Psychology. Wiley-Blackwell. 62 (2): 185–200. doi:10.1002/jclp.20222. ISSN 0021-9762.
• Tylee, Andre; Jones, Roger (2005-04-09). "Managing depression in primary care". BMJ: British Medical Journal. 330 (7495): 800–801. doi:10.1136/bmj.330.7495.800. ISSN 0959-8138.
• Niculescu, A. B.; Levey, D. F.; Phalen, P. L.; Le-Niculescu, H.; Dainton, H. D.; Jain, N.; et al. (2015-08-18). "Understanding and predicting suicidality using a combined genomic and clinical risk assessment approach". Molecular Psychiatry. Springer Nature. 20 (11): 1266–1285. doi:10.1038/mp.2015.112. ISSN 1359-4184.

קישורים חיצוניים

• אתר האגודה האמריקנית לאובדנות
• יוסי לוי בלז (עורך), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, ישראל: דיונון, 2015 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• גלי וינרב, ‏הכימיה של האובדנות: האם ניתן למנוע מראש מקרי התאבדות?, באתר גלובס, 26 במאי 2017
• הילו גלזר, התאבדויות של ילדים קטנים כבר אינן דבר נדיר. למה זה קורה?, באתר הארץ, 17 באפריל 2019
• קרן צוריאל הררי, "בעתיד, הטיפול בהתאבדות יותאם לפרופיל הגנטי האישי", באתר כלכליסט, 25 ביולי 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26053122אובדנות