היסטריה

היסטריה, בשימוש בשפה המדוברת, מתאר מצב של חוסר יכולת לנהל רגשות חריגים או קיצוניים, במצבי לחץ, וכדומה. לרוב, אנשי המקצוע המודרניים ויתרו על השימוש במונח היסטריה כקטגורית אבחון, ומשתמשים בקטגוריות המגדירות את המצב באופן מדויק יותר. כיום הפרעות היסטריה מסווגות כהפרעות סומטופורמיות, כלומר ביטויים גופניים של הפרעות נפשיות. אף על פי שלמצב הזה קיימים ביטויים קליניים שונים, המכנה המשותף לכולם הוא ביטוי של קשיים נפשיים במחושים גופניים. כגון הפרעת סומטיזציה. בשנת 1980, האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה שינתה באופן רשמי את האבחנה מ"נוירוזה היסטרית, הפרעה סומטופורמית", (שהוא הסוג המסוכן והמשפיע ביותר), ל"הפרעה סומטופורמית".

היסטוריה

ערך מורחב – היסטריה נשית

מחלת ההיסטריה מוכרת כבר יותר מ-4000 שנה. במשך לפחות אלפיים שנה בהיסטוריה האירופאית, עד לסוף המאה התשע עשרה, נחשבה ההיסטריה למצב רפואי המיוחד לנשים ונגרם על ידי הפרעות ברחם (ביוונית: היסטרה – רחם), כמו בזמן לידה כשהתינוק יוצא מן תעלת הלידה. מקורו של מונח ההיסטריה מיוחס בדרך כלל להיפוקרטס, על אף שהמונח לא הוזכר באוסף כתביו 'קורפוס היפוקרטס'. קורפוס היפוקרטס מתייחס למגוון רחב של תסמיני מחלות, כמו סחרחורת, ישנוניות וחנק, שנגרמות כביכול על ידי הנדידה של רחם האישה למקומות שונים בגופה, וגורם לגופה להיות יבש בשל מחסור בנוזלי גוף. פתרון אפשרי ממליץ לנשים בהריון להקל על הסימפטומים באמצעות קיום אישות, שיקל על זרימת הדם בגוף. "תאוריית הרחם הנודד" התעקשה להישאר ברפואה האירופאית במשך מאות שנים, והיוותה את הבסיס לרפואת הנשים במשך דורות רבים.

הבנה מודרנית יותר של ההיסטריה כהפרעה פסיכולוגית, קודמה באמצעות עבודותיו של ז'אן-מרטן שארקו. שארקו, נוירולוג צרפתי, טיפל במעבדתו שבבית החולים פיטייה סלפטרייר שבפריז, בנשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן. ב-1878 החל שארקו להשתמש בהיפנוזה, שיטה חדשנית בזמנו, כדי לטפל בנשים שסבלו מהיסטריה ואפילפסיה. שארקו היה מזמן אליו נשים, ובאמצעות הוראות ותפיחות סמליות על גוף המטופלת הוא סילק בהדרגה את השיתוק. בכך הראה שארקו איך בעזרת הוראות מילוליות בלבד אפשר לעורר את ההחלמה. טיפולים אלו עוררו עניין רב, ופעמים רבות ביצע שארקו טיפולים אלה בפני רופאים ואנשי צוות בית החולים. באותה שנה הקים שארקו יחד עם עמיתיו הרופאים מעבדת צילום בתוך בית-החולים, מוסד חסר תקדים שהיה למעבדת הצילום הרפואי הראשונה בעולם. הצילום העניק ממד חזותי נוסף למה שהתרחש בין כותלי בית החולים ותיעד את החולים לאורך זמן. הצילומים התפרסמו בכתב העת האיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר.

שארקו סירב לראות במין את הסיבה להיסטריה, ובתחילה סבר שמדובר בפרעה נוירולוגית שמקורה בחולשה מולדת במערכת העצבים. הוא ראה ביכולת הסוגסטבילית (היכולת להיכנס למצב היפנוטי) סימן לכשל של מערכת העצבים ושל עומק ההפרעה ההיסטרית: ככל שאישה "היסטרית" יותר – כך קל יותר להכניסה למצב היפנוטי. אלא שאבחנה זו לא סיפקה הסבר לנשים שסבלו מ'שיתוק כפפה' – שיתוק של כף היד בלבד – תופעה שאינה אפשרית מבחינה נוירולוגית, מה עוד ששארקו לא הצליח לזהות את טבעה האורגני של המחלה. מסיבות אלו קבע שארקו בסופו של דבר כי ההיסטריה היא מחלה של הנפש, והצביע על הטראומה, הפיזית או הנפשית כגורם המרכזי להיסטריה. בנוסף גילה שארקו כי ההיסטריה היא תופעה אוניברסלית שחוצה זמנים ותרבויות, וכי גם גברים עלולים ללקות בה.

לאחר מותו של שארקו בשנת 1893, קיבלה ההיסטריה תשומת לב מדעית שנוצרה באמצעות מחקריו הנוירולוגיים, והפכה לנושא למחקר מדעי. זיגמונד פרויד, שהיה מתלמידיו, ואף נכח בהדגמותיו הפומביות של שארקו, התרשם מסגנונו ודרך טיפולו של שארקו בהיסטריה, והחליט לחקור אף הוא את הנושא.

בשנת 1890 פרויד פרסם סדרת מאמרים על נושא ההיסטריה. מאמרים אלו תרמו לפיתוח וקבלת ההשקפה הפרוידינית על ההיסטריה, וב-1920 הייתה לתאוריה של פרויד השפעה רבה בבריטניה ובארצות הברית. פרויד טבע את המונח 'היסטריה קונברסיבית' (מכונה גם הפרעת המרה). זהו דפוס שבו מופיעים תסמינים כמו-נוירולוגים כגון ליקוי תפקוד גופני מסוים (עיוורון פתאומי, פריחה, שיתוק באיבר מסוים), או אובדן שליטה בהיעדר כל ליקוי אורגני או פתלוגיה רפואית כלשהי. תסמינים אלה עוזרים לחולה להימנע או להתחמק ממצב מעורר דחק מבלי שיאלץ ליטול אחריות על כך, ונובע מרגשות אשמה. לפי פרויד, הסימפטומים הנוירוטיים אינם אלא "ניסיון להדחיק רעיון לא מתקבל שעלה כאופוזיציה מעיקה לאגו של הפציינט". כך שדפוס ההנעה הבסיסי שביסוד הפרעת ההמרה, הוא הרצון להימנע מדחק מעורר חרדה או להפחיתו על ידי מחלה – וכך להמיר בעיה רגשית קשה מנשוא בבעיה גופנית המצילה את כבוד החולה.

הפרעות ההמרה היו שכיחות יחסית בעבר בחיים האזרחיים, במיוחד בחיי הצבא. בדרך כלל הופיעה הפרעת ההמרה בתנאי קרב מעוררי דחק חמור במיוחד, ופקדה גברים שבחיים הרגילים נחשבו ליציבים. הדבר גרם לכך שהחיילים קיבלו שיתוק ברגליים (למשל) ודבר זה אפשר לחייל להתחמק ממצבי קרב מעוררי חרדה מבלי שיכונה פחדן או שיועמד למשפט שדה.

גילויים אלו אפשרו לחוקרים נוספים, כמו פייר ז'נה ויוזף ברויאר, לפתח תאוריות חדשות על ההיסטריה שהיו דומים במהותם לתפיסה של ימי הביניים שדיברה על תודעה מפוצלת, אלא שבמקום ה"שדים" "שנכנסו" במטופל (כמו בסיפורי ה'דיבוק') הוחלפו המושגים במינוחים פסיכולוגיים מודרניים.

התאוריות הנוכחיות ושיטות עבודה

בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ושל הפסיכואנליזה, ההיסטריה הוגדרה כסוג של נברוזה הפוגעת גם בנשים וגם בגברים, ומתאפיינת בהשלכות גופניות (כגון שיתוק זמני, עיוורון, התכווצויות) ונפשיות (כגון התפרצויות רגשיות, התקפי חרדה ותרדמה).

המינוח הפסיכיאטרי הנהוג כיום, מבחין בין שני סוגים של הפרעה שנקראו 'היסטריה' בעבר: הפרעה סומאטית והפרעה דיסוציאטיבית. על פי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי DSM-IV-TR, הפרעות דיסוציאטיביות כוללות אמנזיה דיסוציאטיבית, פוגה דיסוציאטיבית, הפרעת זהות דיסוציאטיבית, הפרעת דה-פרסונליזציה, והפרעה דיסוציאטיבית. הפרעות סומאטיות כוללות הפרעת המרה (קונברסיות), הפרעת סומטיזציה, הפרעת כאב, היפוכונדריה, והפרעת גוף דיסמורפית.

בהפרעות סומאטיות (שנקראו בעבר היסטריה), המטופל מתלונן גם על סימפטומים פיזיים כגון כאבי גב תחתון או שיתוק גפיים, ללא סיבה פיזית הנראית לעין. אף על פי שלא קיים בסיס אורגני מספק, בני אדם אלה מאמינים באמת ובתמים כי התסמינים שלהם אמיתיים ורציניים. וזאת להבדיל מבני אדם המזייפים מחלה גופנית כדי להשיג מטרה כלשהי (התחלות) או בינם לבין הלוקים ב'הפרעות בדויות' שבהן מזייפים תסמינים כדי לספק את הצורך הפסיכולוגי להיחשב לחולה ולהישאר בתפקיד זה.

מלבד זאת, תסמונות תלויות תרבות מסוימות, כגון תסמונת 'התקפות עצבים' (ataques de nervios) שזוהתה באוכלוסייה ההיספנית בארצות הברית, מדגימות תופעות פסיכיאטריות הכוללות סימפטומים סומאטיים ודיסוציאטיביים גם יחד, ונמצאו קשורים לטראומה פסיכולוגית. לעומת זאת, מחקרים נירולוגיים אחרונים מצביעים על כך שישנם דפוסים אופייניים של פעילות המוח הקשורים למדינות ולאוכלוסיות אלה. הפרעות אלו כאמור אינם מכוונים ואינם נעשים במודע או מזויפים על ידי החולה.

היסטריה המונית

ערך מורחב – היסטריה המונית

המונח מתקיים גם בביטוי "היסטריה המונית" כדי לתאר מצב ציבורי בו ההמון מגיב בפאניקה. התופעה מתחילה לרוב כאשר אדם אחד מגלה סימני היסטריה לעיניהם של אחרים, אשר באופן "מדבק" מתחילים גם הם לגלות את אותם סימפטומים. היסטריה המונית קשורה רבות עם אירועים היסטוריים כמו משפטי המכשפות בסיילם, או חששות מופרזים מפני מרד עבדים.

ראו גם

• האיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטריה בוויקישיתוף

• תיאטרון ההיסטריה: גוף, נפש, חברה, באתר פסיכולוגיה עברית.
• היסטוריה של היסטריה, תיאור קורותיה של מחלת ההיסטריה לאורך ההיסטוריה, סרטון וידאו
• איציק לוי, פרויד - תחילת הדרך, באתר פסיכואנליזה

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34810792היסטריה