זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד
Sigmund Freud

זיגמונד פרויד בסביבות 1921
לידה	6 במאי 1856 פרייברג , אוסטריה
פטירה	23 בספטמבר 1939 (בגיל 83) לונדון, בריטניה
ענף מדעי	פסיכואנליזה

חתימתו של זיגמונד פרויד

זִיגְמוֹנְד פְרוֹיְד (בגרמנית: Sigmund Freud), נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ (6 במאי 1856, (א' באייר ה'תרט"ז), מוראביה – 23 בספטמבר 1939, (י' בתשרי ה'ת"ש) לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

בית הולדתו של פרויד בפרייברג, שכיום נמצאת בתחומי צ'כיה. הבית משמש כמוזיאון

פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמוראביה (כיום בצ'כיה), אז חלק מהאימפריה האוסטרית, לאמליה לבית נתנזון וליעקב, סוחר צמר. על פי גרסה אחת אימצה משפחת אביו את השם "פרויד" ב-1812, על שם אם המשפחה, פריידה. הוריו היו שניהם יהודים גליציאנים. זיגמונד היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו לאישה בשם רבקה, מהתקופה בה התגורר בבוצ'אץ'.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד יעקב מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שהיו דלי אמצעים וחיו בדירה צפופה, הוריו של זיגמונד השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעיתים על חשבון אחיו, שכן בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה דורג ראשון בכיתתו.

בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה כי רצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע". כך, בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. תחילה ביקש ללמוד את תורת המשפטים ולעסוק בענייני החברה, וכן התעניין בדת. לבסוף, זמן קצר לפני שעמד בבחינת הבגרות, הגיע פרויד למסקנה כי עליו ללמוד רפואה.

על נעוריו של פרויד ידוע מעט, שכן השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו, ארנסט ג'ונס, ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה

במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון בְּרִיקֶה (von Brücke) בשנים 1876–1882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית כדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג (1951-1861), נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נוֹתְנַאגֶל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים.

פנים ביתו של זיגמונד פרויד בווינה (כיום מוזיאון אודותיו)

בשנים 1884–1887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול לגמול אנשים המכורים למורפיום. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

שנות חייו האחרונות

ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג אשרות על מנת להימלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש הגסטפו מפרויד לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית ייחסה לפרויד את התוספת הצינית "אני ממליץ בכל לשון של המלצה על הגסטפו לכל אדם", אך המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את אותה אנקדוטה.

ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו בהמפסטד, ברחוב מאנספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20 (שבו שוכן היום מוזיאון פרויד). פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לאחר חורבן בית המקדש השני: "תן לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות".

בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה המלכותית כמדען מוביל, אף כי הצעת חוק, שיזם אוליבר לוקר-למפסון, להעניק לו וליהודים מגורשים אחרים אזרחות בריטית, נכשלה. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חֶברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד למותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, ומת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא.

משפחה ושארים

לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים: ארנסט ל. פרויד, ז'אן מרטין פרויד, אוליבר פרויד, מתילדה פרויד, סופי פרויד, ואנה פרויד. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס. אחותו אסתר אדולפינה נפטרה ב-29 בספטמבר 1942 במחנה הריכוז טרזיינשטט. אחייניתו מרתה גרטרוד פרויד ששינתה את שמה ל-תום זיידמן-פרויד, ילדה את אביבה הררי. אחיינו הכפול (בן אחותו אנה ובן אחי אשתו, שהיה נשוי לה) שהיה גם שותפו בחלק מרעיונותיו ומחקריו היה התעמולן הבולט אדוארד ברנייס.

עיסוקו במדע

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר במטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בכינוי "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

Click to Shrink Back

Click to Enlarge

---

ביקור באוניברסיטת קלארק, 1909. יושבים משמאל לימין: פרויד, סטנלי הול, קרל גוסטב יונג; עומדים משמאל לימין: אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, שנדור פרנצי. לחצו על האישים השונים כדי להגיע לערכים המורחבים עליהם.

במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".

ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של הדחפים היצריים" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי זהות מגדרית בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס ועוד; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. באותה שנה יצא ספרו "מוסר הנורמות 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם פרויד את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את החרדה מאביו אל חרדה מסוסים. |

חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצי והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס

ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שיטתו המדעית של פרויד

דיאגרמה המציגה את עיקרי תורתו של פרויד לגבי נפש האדם והכוחות הפועלים עליה

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

• תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים. תפיסה זו עומדת בניגוד לאמונה היהדות, לפיה האדם הוא בעל בחירה חופשית.
• הנפש היא בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו". גם קרל פופר כתב דברים דומים.

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר התאווה ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

מודלים למבנה הנפש

ערך מורחב – מודל הנפש הפרוידיאני

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

• המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego).
• המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות.
• המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע.

מקור החרדות

לפי גישתו של פרויד החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, במאבק בין דרישות הסתמי (איד) לבין הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד הבחין בשלושה סוגי חרדה:

• חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות.
• חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהדחפים והיצרים של האיד יתפרצו ודרישות המציאות עלולות להביא את האדם להיענש על מעשיו.
• חרדה מוסרית- שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, לכאורה, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם.

השפעות פרויד על עולם הרוח והתרבות

קובץ:50 Schilling Sigmund Freud obverse.jpg

דיוקנו של פרויד על שטר כסף

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בתחום הדעת המכונה "פסיכולוגיה". אולם במחקר עמוק, מקיף ומהותי כמו שלו, לא ניתן לִתְחוֹם את המסקנות לענף מדעי אחד, שהרי חדרו גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד מאבות המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקדומים, וכי רבות מן ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים יסודן בחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי-הישמעות להיגיון ולמוסר (שהנו למעשה מנגנון מניעה תרבותי) אינה מוצדקת. האדם האידיאלי של פרויד הוא דווקא האדם הרציונלי, בעל המודעות ויכולת הבחירה, שמסוגל להכיר במציאות כמו שהיא מבלי לסבול מקונפליקטים לא מודעים. בעיני פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה היא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים יותר לעצמי האמיתי שלהם ובעלי הבנה טובה יותר לגבי מבנה נפשם; זאת כדי שיוכלו לחיות את חייהם חופשיים מעולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים. לדבריו, אין תכליתם של ההפרעות הנפשיות אלא סירוס העצמי האמיתי, על שלל יכולותיו ומלוא הפוטנציאל שבו.

ב-24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית. בטקס נאם הלורד ארתור ג'יימס בלפור והצהיר: "הפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית".

ב 23 במרץ 2020 עלתה בנטפליקס הסדרה פרויד, שבה פרויד מסייע לפתור תעלומות פשע בווינה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

היחס ליהדות ולציונות

פרויד היה אתאיסט; בהקדמתו למהדורה העברית של "טוטם וטאבו" כתב פרויד שהוא מנוכר לחלוטין לדת אבותיו, "כמו לכל דת אחרת". מאידך, הוא ממשיך שם וכותב שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודית ואינו מבקש שתהיה אחרת.

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה. את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש. עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשש שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי. יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה שווייצרי-אתני ונוצרי, כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית.

יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. הוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי. במכתב ששלח בשנת 1930 לראש סניף קרן היסוד בווינה, ביטא פרויד הסתייגות חריפה מן הציונות מטעמים שונים ובין היתר בגלל יחסה לתושבים הערביים בארץ ישראל: "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום". עם זאת, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. במכתב משנת 1913 לעמיתתו היהודיה סבינה שפילריין, אם לשתי בנות שנכנסה להריון, כתב כי "הוא רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון". לאחר שנולדה לה בת, כתב לה: "טוב הדבר שהתינוק זה 'היא'. כעת אפשר להרהר בינתיים שוב בדבר זיגפריד בלונדיני".

בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion;‏ 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשרויות חדשות למחשבה ולפעולה. הוא כתב שם גם דברי כפירה, כביכול, היהדות מושתתת על סוג של נסיון כפרה.

• 
  הבניין בו שכנה דירתו של פרויד בווינה, שמשמשת כיום כמוזיאון לזכרו
• 
  דלת הכניסה לביתו של פרויד בווינה
• 
  קפה לנדתמן בווינה בו נהג פרויד לשבת בקביעות
• 
  פסלו של פרויד ברחוב בלונדון, בו התגורר עם בתו אנה פרויד בשנת חייו האחרונה

אתרים לזכרו

• מעבר פרוייד שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.

כתביו שראו אור בעברית

• הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (תרגום: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח. תרגום נוסף: רסלינג, תרגום: נועה קול, 2009.
• שעורים במבוא לפסיכואנליזה (תרגם מגרמנית: י’ דבוסיס [=דביר], בלוית תמונות ורשימת מונחים), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ד–תרצ"ה.
• טוטם וטאבו: כמה תאימות בחיי הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים (תרגם מגרמנית ברשות המחבר: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: קריית ספר, תרצ"ט.
• פסיכופתולוגיה של חיי יום יום: על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות (עם פתח דבר מאת מ’ איטינגון; [תרגם מגרמנית: צ’ וויסלבסקי), תל אביב: חברת מסדה ('לגבולם'), תש"ב.
• התרבות והדת, מרחביה: ספרית פועלים, 1943.
• חיי ופעלי (עברית: שמואל גולן, צבי זהר), מרחביה: ספרית פועלים, 1947.
• א. על החלום : ב. רביזיה של תורת החלום (תרגם: מ’ ברכיהו), ירושלים: עבר, תשי"ד.
• פשר החלומות (תרגם: מ’ ברכיהו), תל אביב: יבנה, תשי"ט.
• כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
• משה האיש ואמונת היחוד (תרגם והוסיף אחרית דבר: משה אטר), תל אביב: דביר, תשל"ט-1978.
• טוטם וטאבו: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ) ; הוצאת רסלינג, 2013 (הקדמות ופרק מהספר, באתר פסיכולוגיה עברית)
• מבוא לפסיכואנאליזה (תרגם: חיים איזק ; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
• מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
• מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
• תרבות בלא נחת: ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
• פרויד ודורה / זיגמונד פרויד ואחרים (עריכה: עמנואל ברמן; תרגום: אברהם הוס (מגרמנית), מרים קראוס (מאנגלית)), תל אביב: עם עובד, תשנ"ד-1993.
• איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918) (תרגום מגרמנית וייעוץ מדעי: ערן רולניק; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 1999.
• התרבות והדת (ערך: נתן זך), תל אביב: ספרית פועלים, תש"ס-2000.
• אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (תרגם מגרמנית: אדם טננבאום; אחרית דבר: יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
• הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום עריכה ואחרית דבר: ערן רולניק; עורך ראשי ומחבר ההקדמה: עמנואל ברמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002.
• הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש: (1909) (תרגום מגרמנית: מרים רון; עריכת התרגום: יעקב לורך; עורך: דרור גרין), קיבוץ רמת יוחנן: ספרים, 2003.
• שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
• מחקרים בהיסטריה (1893–1895) / זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
• על החלום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2004.
• איש העכברושים : הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (1909) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עריכה מדעית: יהויקים שטיין; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
• שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה (Dementia Paranoides)‏ (1911 [1910]) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2006. (מחקר על דניאל פאול שרבר)
• תרבות, דת ויהדות (תרגום מגרמנית: נועה קול, רחל בר-חיים; עריכה מדעית: יותם חותם), תל אביב: רסלינג, 2008.
• הבדיחה ויחסה ללא מודע (תרגום מגרמנית: רן הכהן; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
• הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (תרגום מגרמנית: דנית דותן; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
• עכבה, סימפטום וחרדה (תרגום מגרמנית: יאיר אור; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
• פירוש החלום (העורך: עמנואל ברמן; תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג; מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק; אחרית דבר: רבקה אייפרמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ח-2007.
• חליפת מכתבים: מבחר (1906–1914) / זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג (תרגום מגרמנית: חיים מחלב; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
• על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום, עריכה מדעית: ד"ר רקפת זלשיק, עריכת תרגום: נועה קול ), הוצאת רסלינג, 2015.

לקריאה נוספת

• פיטר גיי, פרויד - פרשת חיים לזמננו, הוצאת דביר, 1993.
• אנתוני סטור, פרויד, הוצאת פפירוס, 1993.
• אנתוני סטור, פרויד: מבוא ביקורתי קצר, מאנגלית: משה זינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. (קישור ל פרק ראשון מתוך הספר: חייו ואישיותו, באתר פסיכולוגיה עברית)
• מרגרט מוקנהאופט, זיגמונד פרויד - חוקר מסתורי התת-מודע, הוצאת משכל, 2000.
• ריצ'רד וולהיים, פרויד, דביר, 2001. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
• יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד, הוצאת שלם, 2005.
• רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
• גבי שפלר (עורך), פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, הוצאות דביר ומאגנס, 2009. (קישור ל פתח דבר מתוך הספר, באתר "טקסט")
• מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד, הוצאות, כתר ו"עברית", 2009.
• רות רונן, אמנות ללא נחת, עם עובד, 2010.
• שאול חיימוביץ', פרויד והפסיכיאטריה, רסלינג, 2010.
• פול פריס, ד"ר פרויד ביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ספרי עליית הגג ולמשכל, 2010. (קישור ל הקדמה לספר באתר "טקסט")
• לידיה פלם, פרויד האיש: ארכאולוג של הנפש, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010.
• ג'נט מלקולם, בארכיונים של פרויד, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010.
• מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007.
• ז'אן מישל קינודוז, לקרוא את פרויד: גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד, מצרפתית: אמוץ גלעדי, הקדמה ועריכה מדעית: אפחס בוראס, הוצאת תולעת ספרים, 2010.
• אדוארד סעיד, פרויד והלא-אירופאי, מאנגלית: יעל סלע, רסלינג, 2005.
• גוצ'ה סמילבסקי, אחותו של פרויד, תרגם מאנגלית : אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016, (253 עמודים).
• זיגמונד פרויד, Group psychology and the analysis of the ego, הוצאת נורתון, 1989.
• זיגמונד פרויד, מכתב לזיגפריד ברנפלד, 1932. תירגם ערן רולניק, באתר הארץ, 22 במאי 2018
• זיגמונד פרויד, מכתבים, תרגם, האיר וערך: ערן רולניק, הוצאת מודן, 2019

קישורים חיצוניים

על זיגמונד פרויד

• ‫נרי ליבנה, פולחן פרויד, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2002‬
• ‫זיגמונד פרויד, הומור יהודי על הספה, באתר ynet, 16 בינואר 2008‬
• כתבי זיגמונד פרויד בפרויקט בן-יהודה
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על זיגמונד פרויד‏, 11 באוגוסט 2011
• רן לוי, זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
• גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת לזיגמונד פרויד, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
• Rorschach & Freudians – סרטון הסבר על תאוריות אישיות והערכה פסיכולוגית מתוך CrashCourse, כולל התייחסות נרחבת לתאוריה של פרויד (באנגלית)
• רו אורנים, מה חשב פרויד על הציונות?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ספטמבר 2019
• זיגמונד פרויד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

ביקורת ופרשנות בתורתו

• מבנה האישיות על-פי פרויד, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• הגישה הפסיכואנליטית: חרדה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• הגישה הפסיכואנליטית: הדינמיקה של האישיות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• ‫משה גנן, על 'משה והמונותיאיזם' לזיגמונד פרויד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 ביוני 2008‬
• דרור פימנטל, פרויד מלך הביצה - על "הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה: מבחר כתבים, א'(הקישור אינו פעיל), באתר היחידה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, גיליון 10, אוקטובר 2008
• עוזי כרמי, טיפול פסיכולוגי ראשון - פרויד והמודל הקתרטי
• גדעון לב, תשעים שנה ל"עתידה של אשליה" של פרויד, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2017

על מחקריו

• שמעון גלבץ, סדרת מאמרים תחת הכותרת: בחדר העבודה של זיגמונד פרויד באייל הקורא
  • חיי פרויד ומחקריו בראי התמונות והפסלונים בחדרי עבודתו
  • דמויות אב - מוריו הנערצים של פרויד והשפעתם עליו
  • אדיפוס והספינקס - תסביך אדיפוס
  • גרדיווה - השפעת הפסיכואנליזה על תחומי האמנות והספרות
  • מ"טוטם וטאבו" ל"תרבות בלא נחת"
  • "משה והמונותיאיזם"
• אבשלום אליצור, בשם האב, הבן והרוח הרעה
• פסיכואנליזה בעיר, לימודי פרויד לאקאן
• סדרת מאמרי מבוא לפסיכואנליזה של פרויד באתר טקסטולוגיה

מן העיתונות

• קרלו שטנגר, הקריאה מפגישה אותנו עם אחד מעמודי התווך של המאה העשרים, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2002
• ‫גדי טאוב, הטעות של פרויד, באתר הארץ, 27 באפריל 2004, ‫הטעות של פרויד (מאמר המשך), באתר הארץ, 27 באפריל 2004‬
• ‫מרדכי גלדמן, ואולי היה זה החלום שבו חזה פרויד את מותו, באתר הארץ, 11 בפברואר 2008‬
• ‫ערן רולניק, ואז מופיעה הבדיחה, באתר הארץ, 11 בפברואר 2008‬
• ‫יצחק בנימיני, רצוני להאמין נעלם עם הקסם הנלווה להיותך כאן, באתר הארץ, 11 באפריל 2008‬
• ‫דוד בר-גל, זיגמונד היקר, קרל ידידי, באתר הארץ, 14 ביולי 2008‬
• ‫צפי סער, עכבר העיר אונליין, קולה של אמא קדומה, באתר הארץ, 23 בפברואר 2009‬
• ‫ארץ טראגית ודמיונית, באתר הארץ, 20 במרץ 2009‬
• טלי רווה, פרויד על ספת הפסיכולוגים, באתר ynet, 24 במרץ 2009
• ‫יצחק לאור, המצעד הגדול, באתר הארץ, 31 ביולי 2009‬
• ‫יצחק לאור, בחיפוש אחר האב המת, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009‬
• ‫יעקב שביט, מרדכי ערן, משה-אח'אנאתון ומשה-ח'מורבי: פרויד והזיכרון המודחק של היהדות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009‬
• ‫דוד בר-גל, תור החמלה | "פרויד, תרבות ופסיכואנליזה", באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009‬
• ‫ספר חדש חושף: פקיד נאצי הציל את פרויד ממוות, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2009‬
• ‫מייקי דגן, טל לוי, לין, פרויד צדק. המאה ה-20 הייתה המאה של החלום, באתר הארץ, 29 במרץ 2010‬
• ‫ערן רולניק, פרסום ראשון: מכתב שכתב פרויד לד"ר יוחנן לוינזון, באתר הארץ, 29 במרץ 2010‬
• ‫שירי צור, מבעד לעשן הסיגר: על הספה עם זיגמונד פרויד, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010‬
• יורי ילון, ‏שר הטבעות: אותרה טבעת אבודה של פרויד, באתר ישראל היום, 11 דצמבר 2011
• גבריאל בוקובזה, איך השפיע פרויד על המשפט הפלילי בישראל ובארצות הברית, באתר הארץ, 26 בפברואר 2014
• גדעון לב, על תפיסתו של פרויד את הדת, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2017
• גדעון לב, כולנו משתייכים לכנופיית מרצחים, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2018; על פרויד בתקופת מלחמת העולם הראשונה
• ערן רולניק, מה מגלות הטבעות של זיגמונד פרויד, באתר הארץ, 15 אוגוסט 2018
• ערן רולניק, המכתבים האינטימיים של פרויד, באתר הארץ, 27 ביוני 2019

• Sigmund Freud - Timeline, Freud Museum, London
• Robert Bocock, (2002) Sigmund Freud, Routledge
• Toby Gelfand & John Kerr, (1992) Freud and the History of Psychoanalysis, Routledge

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29078677זיגמונד פרויד