פסיכולוגיה של הספורט
הפסיכולוגיה של הספורט היא ענף ידע בינתחומי המתמקד בגורמים הפסיכולוגיים שמשפיעים על השתתפות והישגים בענפי ספורט שונים, וכן בהשפעות הפסיכולוגיות על האדם הנובעות מאותה פעילות ספורטיבית.
המטרה המרכזית של התערבות פסיכולוגית היא הקניית כלים לספורטאי, שיוכל בעצמו ליצור את האקלים המנטאלי האידיאלי בשבילו, כדי להפיק את היכולות הפיזיות המיטביות שלו, שהופכות אותו לספורטאי. לא כל דבר שמתאים לספורטאי אחד מתאים גם לאחר, ספורטאים שונים יתפקדו ברמה אידיאלית במצבים מנטאליים שונים, ולכן התהליך הפסיכולוגי שעובר הספורטאי הוא מאוד אישי.
מאמרים רבים פורסמו בנושא ונמצאו 26 נושאים מרכזיים שונים (בהם: קוגניציה, קבלת החלטות, חרדה, אישיות הספורטאי, תוקפנות, מוטיבציה ועידוד) שנחקרו בתחום הפסיכולוגיה של הספורט.
היסטוריה
העיסוק בפסיכולוגיה של הספורט החל במחקרים במאה ה-19 של פסיכולוגים ניסויים שונים (וילהלם וונדט, פרנסיס גלטון, קאטל), שחקרו את תנועת גוף האדם וגורמים הקשורים למוטוריקה.
המחקר של הדוקטורנט נורמן טריפלט נחשב לניסוי המדעי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. טריפלט הבחין שרוכבי אופניים משיגים לרוב תוצאות טובות יותר, כאשר הם מתחרים נגד רוכבים אחרים ולא נגד השעון. במעבדה הוא בדק זוגות ילדים שביצעו משימות שונות בתנאים מסוימים ומצא כי הילדים שהתחרו נגד בן זוג עבדו יותר מהר. בשל ניסוי זה נחשב טריפלט לפסיכולוג הספורט הניסויי הראשון בעולם.
עם זאת, הראשון שעסק בתחום זה במשך תקופת זמן ארוכה הוא קולמן גריפית'. גריפית' הועסק על ידי אוניברסיטת אילינוי בשנת 1925 כדי לעזור למאמנים לשפר את יכולתם של ספורטאי האוניברסיטה. בנוסף, גריפית' הקים את המעבדה הראשונה בתחום זה בצפון אמריקה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלה הפסיכולוגיה של הספורט לקבל אופי מדעי מובהק. באותו עשור פורסמו ספרים רבים בנושא.
המרכזים של פסיכולוגיית הספורט היו ביפן, ארצות הברית ואירופה. בברית המועצות העניין התפתח יותר, בראשותם של רודיק ופוני.
בשנות החמישים נפרדו חקר הפסיכולוגיה של הספורט וחקר המוטוריקה, ופסיכולוגיית הספורט קיבלה דחיפה נוספת.
בשנת 1965 נערך הכנס העולמי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. בעקבות כנס זה הוקמו ארגונים לאומיים ובינלאומיים רבים, ביניהם "החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה של הספורט".
בעקבות "הקרב של ברן" במונדיאל 1954 הכניסו הברזילאים מבחנים פסיכולוגיים לשיקולי בחירת סגל הנבחרת שלהם[1]. באולימפיאדת רומא שהתקיימה בשנת 1960, ליווה פסיכואנליטיקאי את המשלחת האולימפית של ברזיל. שלטונות ברית המועצות הודיעו שיאמצו רעיון זה לקראת אולימפיאדת טוקיו בשנת 1964[2]. במקביל, הוחל בשימוש בפסיכולוגים בהכנות לקראת האולימפיאדה בטוקיו, אולם לאחר האולימפיאדה השימוש בפסיכולוגים נזנח ביפן למשך שני עשורים[3]. בשנות ה-60 החלו פסיכולוגים ללוות את הספורטאים של מזרח אירופה לתחרויות בינלאומיות, תחילה בעיקר כצופים פסיביים. בשנות ה-70 ליוו פסיכולוגים את הספורטאים של הגוש הקומוניסטי כעניין שבשגרה[4].
יעילות פסיכולוגיית הספורט
פסיכולוגיית הספורט הוא תחום מחקרי בעל הכוון יישומי נרחב. מחקרי מטא-אנליזה אשר בדקו את מידת יעילותם של התערבויות מקובלות בפסיכולוגיית ספורט מצביעים על וודאות גבוהה ליעילותן. התערבויות אלו כוללות דמיון, הצבת מטרות, טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (דיבור עצמי, רוטינות), טכניקות לוויסות עוררות פסיכו-פיזיולוגית ועוד. כמו כן, פסיכולוגים של הספורט יצביעו על יעילותו של הקשר הטיפולי המתקיים בין פסיכולוג לספורטאי. קשר זה, ללא קשר לאסכולה הפסיכולוגית שבשימוש הפסיכולוג, יתאפיין בתמיכה, אמפתיה, הכלה והעצמה, ומטרותיו יכללו הגברת המודעות העצמית והגמישות הפסיכולוגית, ושיפור האינטגרציה הנפשית.
תפקיד פסיכולוג הספורט
על פי נידפר, דופרסן וסלדר, לפסיכולוג הספורט היישומי שישה תפקידים עיקריים:
- פיתוח תוכניות לשיפור הביצוע הספורטיבי תוך כדי שימוש בטכניקות שונות, כגון מדיטציה, עיצוב התנהגות קוגניטיבי, חזרה מנטאלית, הרפיה ועוד.
- הערכה פסיכולוגית של מצב הספורטאי תוך שימוש במבחני נייר ועפרון שונים, תצפיות התנהגותיות, מדידות פסיכו-פיזיות ועוד.
- שיפור התקשורת בין הספורטאים לבין עצמם (הן בספורט אישי והן בספורט קבוצתי) ובין הספורטאים למאמנים שלהם.
- התערבות טיפולית בתקופת משבר, כדי לעזור למערכת לחזור לתפקוד ספורטיבי תקין.
- עבודה ישירה ורציפה מול המאמנים, על מנת לשפר את תפוקתם ולהנחות אותם בעבודה עם הספורטאי, תוך כדי ייעוץ ובניית תוכניות מיוחדות.
- תפקוד כתרפיסט במובן הקליני, כאשר בעיות הספורטאי אינן קשורות לעולמו הספורטיבי.
אישיות הספורטאי
ערך מורחב – אישיות בספורט
מבנה האישיות הוא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על אפיוני ההתנהגות וקובעים אותם. הקשר בין מבנה האישיות לבין העיסוק בספורט הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר בחקר הפסיכולוגיה של הספורט, אך גם שנוי במחלוקת ומופשט. הבעיה המרכזית בחקר תחום זה היא כי מבנה האישיות אינו ניתן לבדיקה טכנית ישירה, אלא רק דרך הסקת מסקנות מתוך התבוננות בספורטאי ובביצועיו במבחני אישיות.
אפיון מבנה האישיות של ספורטאים נעשה לעיתים בעזרת השוואה למבנה אישיותם של אנשים לא ספורטאים, כדי למצוא את המאפיינים המייחדים אוכלוסייה זו. סגנון חייהם של ספורטאים שונה באופן מובהק מחייהם של לא ספורטאים: הם מתאמנים מספר שעות ביום בענף מסוים, נוסעים תכופות לחו"ל למחנות אימונים ולתחרויות, ועוד.
בשנת 1973 פרסם הרדמן את אחד המאמרים המרכזיים בנושא. בעזרת שאלון 16 גורמי האישיות של קטל הוא בדק מספר קריטריונים בקרב אוכלוסייה לא ספורטיבית מול אוכלוסייה ספורטיבית, כדי לאפיין את מבנה אישיות הספורטאי:
- רמת חרדה: תוצאות המחקר הראו כי רמת החרדה אינה נמוכה יותר אצל ספורטאים יחסית לאחרים, אלא אף מעל הממוצע. ממצא זה סותר את התאוריה המקובלת לפיה ספורטאים פחות חרדים ויותר יציבים מבחינה רגשית.
- מופנמות ומוחצנות: הרדמן מצא נטייה גדולה בקרב הספורטאים למוחצנות. בהמשך נמצא קשר ישיר בין ענף הספורט לבין הנטייה למוחצנות או למופנמות של הספורטאי (ספורטאי מופנם יתקשה לתפקד בקבוצת ספורט, בעוד מוחצן יתקשה לתפקד בריצת מרתון, שהיא יותר אינדיבידואלית).
- עצמאות מול נכנעות: הרדמן מצא שלספורטאים נטייה ברורה לעצמאות, תקיפות, שתלטנות, תעוזה, קבלת החלטות מהירה, וחוסר תלות. ישנו קשר חזק בין רמת העצמאות לבין ההצלחה הספורטיבית.
- קשיחות אופי ויציבות מול רכות: הממצאים לגבי משתנה זה אינם חד משמעיים ואינם מראים נטייה ברורה אצל הספורטאים.
תמונת הפרופיל של ספורטאי טיפוסי כוללת גם את האפיונים הבאים: רמה גבוהה ביותר של חשיבה מופשטת, דומיננטיות, תוקפנות, תחרותיות, התלהבות, גישה חיובית, מתח רב ורגשנות, חשדנות וקנאה, אי יציבות רגשית, התנהגות מקרית בלתי חזויה ולעיתים אנוכית.
כמו כן תכונות קריטיות למשיכה לספורט וההצלחה בו הן מוטיבציה גבוהה, עמידה בלחץ, תחרותיות ושאיפה לעמידה באתגרים. אלו מביאים להיעדר קונפליקטים פנימיים בין האישיות לעיסוק הספורטיבי.
מחקרים רבים ניסו לחזות הצלחה בספורט לפי מבנה האישיות, אך עדיין אין הצלחה מרובה בתחום. מטרת המחקרים במקרה של שני צעירים הזהים פחות או יותר ביכולות הפיזיות והמקצועיות, היא לאבחן מי בעל הסיכויים להגיע רחוק יותר בעולם הספורט. במחקרים נמצא כי ספורטאים צעירים שניחנו בתכונות כגון: חברתיות, יציבות רגשית, אמביציה, דומיננטיות, אחריות, מנהיגות, ביטחון עצמי ועקביות, זוהו כספורטאים בעלי סיכוי רב יותר להצליח בקריירה ספורטיבית.
ישנם פסיכולוגים שממעיטים בערך המחקרים הללו, וטוענים כי לא ניתן לחזות הצלחה בספורט לפי תכונות אישיות. על כך משיבים התומכים בגישה זו, בין השאר, בציון דוגמאות רבות של ספורטאים בהיסטוריה אשר למרות נחיתות מקצועית או פיזית ולמרות מצב קשה מאוד שנוצר במהלך תחרות, הצליחו.
שימוש בעולם הספורט
מאמנים וספורטאים רבים פונים יותר ויותר למחקר וייעוץ בתחום פסיכולוגיית הספורט. יש המפתחים או משתמשים בתוכניות אימונים פסיכולוגיים כדי ללמוד על שליטה בלחץ שנוצר במהלך תחרות, ויסות רמת הריכוז, שיפור ביטחון עצמי, והגברת יכולות התקשורת וההרמוניה הקבוצתית במקרה של ספורט קבוצתי.
פסיכולוגיית הספורט בישראל
פסיכולוגיה של הספורט התפתחה בישראל כבר בשנות השישים. "האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה וסוציולוגיה של הספורט והחינוך הגופני" נוסד בשנת 1974. האיגוד זוכה להתעניינות הן מצד מדענים והן מצד אנשי ספורט שונים (מאמנים וספורטאים).
שירותי פסיכולוגיית ספורט בישראל ניתנים דרך שלושה ערוצים:
- הוועד האולימפי בישראל, תחת ההובלה של אוהד מעוז, החל לראשונה בתוכנית לליווי פסיכולוגי אינטנסיבי ומקיף לספורטאים האולימפיים, כחלק מההכנה לאולימפיאדת ריו 2016. במסגרת תוכנית זו, פסיכולוג הספורט מתלווה לספורטאים שעות רבות בשבוע, כשהוא נוכח באימונים ובתחרויות (בישראל ובחו"ל), וכן שואף להיות בקשר אינטנסיבי עם צוות האימון.
- במכון וינגייט ישנם מספר פסיכולוגים של הספורט העובדים עם ספורטאים, בעיקר אלו השוהים במכון בתוכניות הנבחרות ובפרויקטים נוספים של ספורטאי עלית. השירותים הניתנים לספורטאים מצומצמים וברמה הקבוצתית. מכון ווינגייט מתמקד ומצטיין בפסיכולוגיה של הספורט בעיקר בתחום האקדמי. המחקרים המתבצעים במכון בפסיכולוגיה של הספורט מתפרסמים בכתבי עת מן המובילים בעולם, כאשר חוקרים כגון ד"ר רוני לידור וד"ר בוריס בלומשטיין זוכים בהכרה בינלאומית בקרב קהילת המדע. בתחום ההדרכתי, מכון ווינגייט, כמו כל גוף המכשיר מדריכים ומאמנים ספורטיביים מעביר כחלק מדרישות ההכשרה קורסי מבוא בפסיכולוגיה של הספורט, בעיקר מתוך פרספקטיבת המאמן.
- בישראל מספר מועט של פסיכולוגים המתמחים בפסיכולוגיה של הספורט הנותנים שירותים בשוק הפרטי. בשנים האחרונות נצפתה עלייה בפסיכולוגים המבקשים לעסוק בתחום.
עם עליית הפופולריות של פסיכולוגיית הספורט נכנסו לתחום מטפלים שונים בתחום הנפשי, כדוגמת מנחי אימון אישי ומאמנים מנטאליים, שיש להם הכשרה פחותה או שונה מזו של פסיכולוגים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פסיכולוגיה של הספורט (ספר) |
- Association for Applied Sport Psychology
- Sport psychologists help professional and amateur athletes, APA
- What Is Exercise Psychology and Sport Psychology?, APA
- אתר פסיכולוגיית ספורט, מהי פסיכולוגיית ספורט?
- What Is Sports Psychology?, About.com
הערות שוליים
- ^ דניס הארט, פאטרולים מיוחדים שומרים שהשחקנים ילכו לישון בזמן..., מעריב, 8 ביולי 1966
- ^ פסיכוספורט, דבר, 18 בנובמבר 1960
- ^ Robert Schinke, Stephanie J. Hanrahan, Cultural Sport Psychology, 2009, page 207
- ^ Maguire, Joseph, Social Sciences in Sport, 2013, page 51
26980876פסיכולוגיה של הספורט