פסיכולוגיה קלינית
פְּסִיכוֹלוֹגְיָה קְלִינִית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בניתוח, באבחון, בהערכה ובפתרון בעיות נפשיות. היא כוללת מחקר מדעי ויישום של הפסיכולוגיה, למטרות הבנה, איתור, מניעה וסיוע במצוקה או בחוסר תפקוד פסיכולוגי, וקידום התפתחות אישית והרגשת מיטביות. עיסוקים מרכזיים בעבודת הפסיכולוג הקליני הם הערכה פסיכולוגית וטיפול פסיכולוגי.
נראה כי תחום הפסיכולוגיה הקלינית התחיל להתפתח ב-1896, בפתיחת הקליניקה הפסיכולוגית הראשונה, באוניברסיטת פנסילבניה, על ידי לייטנר ויטמר (אנ'). במחצית הראשונה של המאה ה-20, התמקדה הפסיכולוגיה הקלינית בהערכה פסיכולוגית, ומעט בטיפול. דבר זה השתנה בשנות ה-40, בעקבות מלחמת העולם השנייה, בה נוצר צורך במטפלים קליניים רבים בעלי הכשרה מתאימה. אז התפתחו בארצות הברית שני מודלים חינוכיים בהכשרת המטפלים - בעלי תואר Ph.D, שעוסקים בעיקר במחקר, ובעלי תואר Psy.D, שעוסקים בעיקר ביישום וטיפול. בישראל, פסיכולוג קליני הוא מי שסיים לפחות תואר מוסמך בלימודי פסיכולוגיה קלינית, ביצע התמחות של 4 שנים במוסד המוכר על ידי משרד הבריאות, ומעבר בחינת מומחיות.[1]
פסיכולוגים קליניים נחשבים כיום למומחים בפסיכותרפיה בתחום התמחותם, ובדרך-כלל הם מוכשרים ומומחים באחת או יותר מארבע שיטות טיפול עיקריות - טיפול פסיכודינמי, טיפול הומניסטי, טיפול התנהגותי וקוגניטיבי, וטיפול משפחתי או מערכתי. רבים משלבים מרכיבים שונים משיטות טיפול אלו.
לעיתים קיים בלבול בין "פסיכולוגיה קלינית" לבין פסיכיאטריה. באופן כללי, לשתיהן יש מטרה משותפת של הקלה על מצוקה נפשית; אך פסיכיאטרים הם רופאים מוסמכים, שמורשים לרשום מרשמים לתרופות, ולכן לרוב הם מטפלים על פי המודל הרפואי. אף כי לעיתים הם עשויים לספק גם טיפול פסיכתרפויטי בדומה לטיפול פסיכולוגי, זמן משמעותי בהתמחותם נעשה על הבסיס הביולוגי והתרופות. בפועל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עובדים לעיתים קרובות בצוותי עבודה משותפים, עם מטפלים מתחומים אחרים כמו מרפאים בעיסוק או עובדים סוציאליים, כדי לסייע באופן רב ממדי לפתרון בעיות מורכבות של מטופל.
היסטוריה
התמחות מעשית
פסיכולוגים קליניים יכולים להציע מגוון שירותים מקצועיים, בעיקר מתן טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה), ועריכת הערכה ואבחון פסיכולוגיים ופירושם. פסיכולוגים קליניים יכולים לעבוד עם ילדים או מבוגרים; עם יחידים, זוגות ומשפחות (לאחר הכשרות המשך בתחום הטיפול המשפחתי), או קבוצות; במגוון מסגרות, כולל מסגרות פרטיות, ארגונים לנפגעי נפש ועוד. חלק מהפסיכולוגים הקליניים עוסקים גם במתן עדות מומחה (פסיכולוגיה משפטית), בהוראה או בהדרכה.
פסיכולוגים קליניים יכולים להתמחות בתחום ספציפי של הפרעות נפשיות, כגון טראומה, התמכרות, הפרעות אכילה, דיכאון, הפרעות חרדה ועוד.
הכשרה והיתר לעסוק במקצוע
פסיכולוגים קליניים מתנסים בשנות הכשרה רבות, בדרך כלל בישראל 2-3 שנות לימוד (אחרי סיום התואר הראשון) ו-4 שנות התמחות בחצי משרה, ובחו"ל 4-6 שנות הכשרה והתמחות משולבות. זאת כדי לרכוש ניסיון רב ומיומנויות טיפול מתאימות. כמחצית מהסטודנטים לפסיכולוגיה קלינית בארצות הברית לומדים במתכונת של דוקטורט בפילוסופיה (Ph.D), מסלול שקיים באוניברסיטאות ושמדגיש גם מחקר בתחום. המחצית האחרת של הסטודנטים לומדים במסלול דוקטורט בפסיכולוגיה (Psy.D), שמדגיש יותר תכנים יישומיים בתחום (בדומה לדוקטורט ברפואה). שני המסלולים מוכרים על ידי האגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA) וארגונים דוברי אנגלית רבים אחרים של פסיכולוגים. קיים גם מספר קטן של מסלולים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, שנמשך 2-3 שנות לימוד.
בבריטניה, פסיכולוגים קליניים לומדים בדרך כלל במסלול דוקטורט לפסיכולוגיה שנקרא D.Clin.Psychol./Clin.Psy.D, שהוא מחקרי ויישומי כאחד.[2] המסלול נמשך 3 שנות לימוד והכשרה באוניברסיטאות, וממומן על ידי שירותי הבריאות הממלכתיים (N.H.S). התחרותיות על הקבלה למסלול זה גבוהה מאוד. דרישות הקבלה הן תואר ראשון בפסיכולוגיה שאושר על ידי אגודת הפסיכולוגים הבריטית, וניסיון מעשי כלשהו, בדרך כלל כעוזר פסיכולוג ב- N.H.S, או כעוזר מחקר באקדמיה. מדי שנה רק כחמישית מהנרשמים למסלול זה מתקבלים, ולכן זה לא נדיר שמועמדים נרשמים למסלול מספר פעמים.
כדי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית, נדרש ברוב המדינות רישיון מתאים לכך. לכל מדינה בארצות הברית ובעולם יש דרישות והיתרים שונים במעט, אך לרובם יש שלוש דרישות מרכזיות משותפות: סיום לימודים של התואר המתאים ממוסד לימודים המוסמך לכך, השלמת התמחות קלינית מעשית המלווה בפיקוח והדרכה, ומעבר מבחן סיום בכתב (וגם מבחן בעל פה בחלק מהמדינות). הוועד המנהל של מתן הרישיונות במדינות ארצות הברית וקנדה, מורכב מחברים בארגוני הפסיכולוגים האזוריים במדינות אלו, שהם יוצרי המבחנים לניסיון מעשי בפסיכולוגיה (EEEP). חלק מהמדינות מוסיפות למבחן זה גם מבחן בעל פה או מבחן בתורת המשפט (כשמדובר בפסיכולוגיה משפטית). חלק מהמדינות דורשות מספר נקודות זכות של לימודי המשך בפסיכולוגיה, כדי לחדש רישיון, וניתן להשיג אותן על ידי השתתפות בקורסים או סדנאות שאושרו לשם כך. פסיכולוגים קליניים זקוקים לרישיון כדי לעסוק במקצוע, אך קיימים רישיונות דומים שניתן לקבל לבעלי תואר שני בלבד, כמו רישיון למטפל זוגי ומשפחתי (MFT), יועץ מקצועי מורשה (LPC), או עמית פסיכולוגי מורשה (LPA).
בישראל קיימות דרישות מעט שונות בהכשרה לפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג קליני נדרש לסיים לפחות תואר שני בפסיכולוגיה במגמה טיפולית קלינית, וכן לקבל היתר על ידי משרד הבריאות, לאחר שעבר בהצלחה 4 שנות התמחות (שלפחות שנה אחת מההתמחות היא התמחות אשפוזית), ובחינת מומחיות.[3] הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית מתקיימים באוניברסיטת תל אביב, חיפה, בר-אילן, בן-גוריון, האוניברסיטה העברית, המרכז הבינתחומי הרצליה, ובנוסף קיימים מסלולים גם במכללה האקדמית תל אביב יפו ובמרכז האקדמי רופין[4]. לחלק ממוסדות הלימוד יש מסלול לימודים נוסף לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. מספר המקומות במסלולי הלימוד לתואר שני מצומצם יחסית - לכל אחד מששת מוסדות הלימוד מתקבלים 10-20 מועמדים בכל שנה, מתוך מאות מועמדים שנרשמים, ולפיכך התחרות על הקבלה למסלול גבוהה מאוד. דרישות הקבלה של כל מוסד לימודים שונות מעט, אך המשותף לכולן הוא סיום תואר ראשון בפסיכולוגיה בממוצע ציונים גבוה (בדרך כלל לפחות 90), כתיבת קורות חיים או תיאור עצמי, 2-3 המלצות מממליצים בעקבות התנסות מעשית או מחקרית, וציון גבוה במבחן המתא"ם (בחינה לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה, שמתקיימת מדי שנה על ידי המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, למועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה[5]). חלק מהמועמדים מגיעים במהלך תהליך הקבלה לראיונות עומק על ידי אנשי המגמה, או למרכזי הערכה קבוצתיים של המגמה, ובסיום התהליך מתקבלת החלטה על קבלת המועמד, בהתאם למכלול נתוניו. הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בישראל נמשכים 2-3 שנות לימוד, ולאחר מכן עוברים מסיימי התואר ארבע שנים של התמחות מעשית בחצי משרה (או שנתיים במשרה מלאה), בפיקוח והדרכה צמודים. בסיומן מתקיימת בחינת מומחיות, ומי שעבר אותה בהצלחה זכאי להירשם כפסיכולוג קליני מומחה ולקבל היתר לעסוק במקצוע ללא חובת הדרכה.
הערכה פסיכולוגית
אחד מתחומי המומחיות החשובים ביותר של הפסיכולוגים הקליניים הוא הערכה פסיכולוגית, ונראה כי 91% מהפסיכולוגים הקליניים עוסקים בין השאר בתחום זה. מטרת ההערכה היא להבין טוב יותר בעיות פסיכולוגיות או התנהגותיות של אדם, ולשער השערות לגביהן. לפיכך, תוצאותיה של הערכה פסיכולוגית הן בדרך כלל התרשמויות כלליות על הבעיה (ולא אבחנה מדויקת), במטרה לפתח תוכנית טיפולים מתאימה.
שיטות ההערכה הפסיכולוגית כוללות מבחנים פסיכולוגיים רשמיים, ראיונות, סקירת רישומים ואבחונים קודמים, תצפיות קליניות, ובדיקות פיזיות.
קיימים מאות כלי הערכה פסיכולוגית, אך רק לחלקם הוכחו התוקף (המבחן אכן בודק מה שהתכוון לבדוק) והמהימנות (עקביות המדידה). כלים אלו שייכים בדרך כלל לאחד הסוגים הבאים:
- מבחני אינטליגנציה והישגים (נקראים גם מבחני IQ) - מבחנים שתוכננו למדוד תפקודים קוגניטיביים ספציפיים של הנבדק, בהשוואה לנורמות כלליות. דוגמאות למבחני IQ הן מבחן WAIS-R למבוגרים, WISC-R95 לילדים בגיל בית-ספר, ו- WIPSI לילדים קטנים עד גיל בית-ספר. המבחנים בודקים תפקודים כמו ידע כללי, יכולת מילולית, זיכרון, טווח קשב, הבנה, תפיסה חזותית-מרחבית, ועוד. נמצא במחקרים כי חלק מהמבחנים עשויים לנבא יכולות ביצוע שונות, בעיקר יכולות בית-ספריות.
- מבחני אישיות - מטרתם לתאר דפוסי התנהגות, מחשבות ורגשות. הם מחולקים לסוגים - מבחנים אובייקטיביים ומבחנים השלכתיים. מבחנים אובייקטיביים, כמו מבחן MMPI, מבוססים על תשובות מוגבלות של הנבדק (סימון תשובת כן/לא, נכון/לא נכון, או סולם מדרגי), שמאפשרות חישוב ציונים שניתן להשוות לקבוצה נורמטיבית. מבחנים השלכתיים, כמו מבחן רורשאך, מאפשרים תשובות פתוחות, ובדרך כלל מבוססים על גירויים עמומים, מתוך הנחה שהם חושפים דינמיקות פסיכולוגיות לא-מודעות.
- מבחנים נוירופסיכולוגיים - מורכבים ממטלות שתוכננו למדוד תפקודים פסיכולוגיים ספציפיים שידועים כקשורים למבנים מוחיים או נתיבים עצביים מסוימים. המבחנים משמשים להעריך את הפגיעה או הליקוי, שנגרמו בעקבות פציעה או מחלה שידועה כמשפיעה על תפקודים נוירוקוגניטיביים. מבחנים אלו משמשים גם במחקר, להשוואה בין יכולות נוירופסיכולוגיות של נבדקים בקבוצות ניסוי שונות.
- תצפיות קליניות - מתוכננות להשגת מידע על האדם מצפייה בהתנהגותו. ראיון ותצפית קליניים הם מרכיב חיוני להערכה, ומסתכלים במהלכם על מראה כללי של האדם, התנהגות, מצב רוח, רגש, הבנה, התמצאות, תובנה, זיכרון ותקשורת. דוגמה שכיחה לראיון קליני רשמי היא בדיקת המצב הנפשי, שמשמשת לרוב ככלי לסריקה ראשונית לקראת טיפול או המשך בדיקה ואבחון.
אחרי ההערכה הפסיכולוגית, פסיכולוגים קליניים מגישים התרשמות אבחונית. לרוב הם מסתייעים לשם כך בספר מדריך האבחנות הבינלאומי ICD (גרסה 10), או האמריקאי DSM (גרסה IV-TR). ספרים אלו משתמשים במונחים ועקרונות רפואיים, וכוללים קטגוריות של הפרעות נפשיות שניתנות לאבחון לפי רשימות קבועות של קריטריונים תיאוריים. מערכת הבריאות בארצות הברית ורוב חברות הביטוח האמריקאיות דורשות אבחנה מתוך ה- DSM, כדי לאפשר מימון טיפולים רלוונטיים.
ה- DSM משתמש במודל הרפואי הקטגוריאלי, ותופס בעיות פסיכולוגיות במונחים של מחלות מובחנות, שניתן להגדיר על ידי קבוצת קריטריונים מינימלית, כמו: סימפטומים שהנבדק מדווח עליהם ועוצמתם, התנהגויות שונות, משך התופעות, איך הן התחילו ועוד. לאחרונה עולה המודעות לכך שמודל זה אינו הדרך היחידה לתאר ולהבין בעיות פסיכולוגיות. בנוסף, קיימות מעט יחסית הצדקות אמפיריות לגבולות ההגדרות של הקריטריונים, שמבוססים על קונצנזוס קליני ולכן הם שרירותיים בעיקרם.
לפיכך, מתקיימים דיונים רבים בשדה הקליני לגבי שיטות חלופיות לאבחון פסיכולוגי. מודלים אפשריים שנדונים הם, למשל, "המודל הממדי", שמבוסס על מודלים בעלי תוקף אמפירי של הבדלים בינאישיים (כמו מודל חמשת הגורמים של האישיות), או "המודל הפסיכו-חברתי", שלוקח בחשבון גם מצבים אינטרסובייקטיביים משתנים. תומכי המודלים האלו טוענים שהם נותנים יותר גמישות אבחונית ותועלת קלינית, ללא הסתמכות על הרעיון הרפואי של מחלה. אך הם גם מודים שהמודלים האלו עדיין לא חזקים מספיק כדי להיות בשימוש נרחב ונפוץ, וצריכים להמשיך ולהתפתח.
פסיכולוגים קליניים בריטיים לא נוטים לאבחן, אלא מעדיפים להשתמש בנוסחאות - מיפוי אישי של הקשיים שאיתם מתמודד הנבדק, כולל גורמים שמגבירים את הרגישות הראשונית לקושי, מאיצים אותו, ומשמרים את הקושי.
ההתייחסות הפסיכולוגית אל האדם היא רבת ממדים ורחבה, הפסיכולוגים הקליניים אינם מסכימים כי אבחנה קטגוריאלית יכולה לתאר את רבדיו השונים והמגוונים של האדם ולכן מבצעים הערכה רחבה ועמוקה של האישיות. במקרים מסוימים כאשר ישנו גם קושי אבחנתי נשלחים מטופלים (על ידי פסיכיאטרים או עובדים סוציאליים קליניים) לביצוע אבחון פסיכולוגי. אבחון המאפשר קבלת תמונה רחבה יותר בתהליך קבלת ההחלטה והמשך הטיפול.
תאוריות והתערבויות קליניות
קיימים סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי. הזרמים המרכזיים הם טיפול דינמי וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. הראשון מבוסס על האמונה שמצוקה נפשית נוצרת מאירועים רגשיים, בחלקם לא מודעים. לעיתים מדובר בקונפליקט בין חלקי הנפש השונים, לעיתים בטראומה נפשית או בטראומות מצטברות במהלך הילדות המוקדמת. הטיפול הדינמי מבוסס על שיחות שמטרתן לאתר את מקור הסבל, להבין אותו וליצור שינוי באמצעות הבנה מחודשת, אמפתיה וכלים רבים נוספים. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי מבוסס על האמונה שמצוקה נפשית מקורה בדפוסי התנהגות וחשיבה שגויים, שמקורם עשוי להיות בגורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים וסביבתיים-חברתיים. הטיפול מבוסס על שינוי דפוסים אלה. בחירת סוג הטיפול המתאים צריכה להתבסס על סיבת ואופי המצוקה, וכן הצרכים הנפשיים והמטרות של המטופל.
אתיקה מקצועית
תחום הפסיכולוגיה הקלינית ברוב המדינות מוסדר היטב באמצעות קוד אתי. בארצות הברית, האתיקה המקצועית מוגדרת בהרחבה ב"קוד התנהלות" של ארגון APA.[6] קוד זה משמש את המדינה בקביעת דרישות לרישיונות והיתרים, למשל. הקוד האתי של APA קובע סטנדרטים גבוהים מאלו שנדרשים בחוק, כי הוא נועד להנחות להתנהגות אחראית, להגנה על מטופלים, ולהשתפרות של יחידים, ארגונים והחברה כולה. הקוד מאפשר יישום בכל תחומי העיסוק של הפסיכולוגים, הן במחקר והן ביישום וטיפול. הקוד של APA מבוסס על חמישה עקרונות: רוחב לב ואי פגיעה באחר, נאמנות ואחריות, יושרה, צדק, וכבוד לזכויותיהם ולכבודם של בני אדם. מרכיבי הקוד מפרטים איך לפתור סוגיות אתיות, נושאים כמו כשירות, יחסי אנוש, פרטיות וסודיות, פרסום, תיעוד טיפולים, שכר, הכשרה מקצועית, מחקר, פרסומי מחקר, הערכה וטיפול.
בישראל מוסדר תחום הפסיכולוגיה הקלינית בקוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י).[7] ארבעת העקרונות המנחים של הקוד האתי של הפ"י הם: קידום טובתם ורווחתם הנפשית של הלקוחות, מקצועיות, יושרה, ואחריות חברתית. כללים להתנהגות אתית שקיימים בקוד, מפרטים על יישום כללי האתיקה, מקצועיות, סודיות ופרטיות, הבניית הקשר המקצועי, יחסי פסיכולוג-לקוח, יחסים בין עמיתים, אבחון והערכה, ייעוץ באינטרנט ובאמצעי התקשורת, אתיקה בהדרכה ובהוראה, מחקר ופרסום מדעי, ופרסום.
השוואה עם מקצועות בריאות נפשית אחרים
פסיכיאטריה
פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים חולקים את אותה מטרה מקצועית בסיסית, הקלה בהפרעות נפשיות, אך קיימים הבדלים רבים בנקודת מבטם, הכשרתם והכלים השונים בהם הם משתמשים להשגת מטרה זו. ההבדל העיקרי הוא בהכשרה, פסיכיאטר הוא רופא, שעבר 7 שנות לימודים והכשרה במקצוע הרפואה, ולאחר מכן עוד 4 שנות התמחות מעשית בפסיכיאטריה. לפיכך, פסיכיאטרים יכולים להשתמש במודל הרפואי כדי לבצע הערכה לבעיות פסיכולוגיות. בטיפול הפסיכיאטרי חלקם נסמכים על תרופות פסיכוטרופיות שהן תרופות המשפיעות על מצב הרוח, כדוגמת תרופות הרגעה, אם כי רבים משתמשים גם בפסיכותרפיה. פסיכיאטרים יכולים לתת מרשמים לתרופות, לבצע בדיקות גופניות, להזמין ולפרש בדיקות מעבדה ו-EEG, ואף להורות על סריקות מוח כמו MRI ,CT או PET.
לעומתם, לפסיכולוגים קליניים אין היתר לרשום מרשמים לתרופות, אם כי קיימים ארגונים החותרים לכך שיינתן לפסיכולוגים היתר כזה. לשם כך יצטרכו הפסיכולוגים לעבור לימודים נוספים, הכשרות והדרכות מקצועיות נרחבות. נכון ל-2008, ההיתר לרישום תרופות פסיכוטרופיות, ניתן לפסיכולוגים בעלי הכשרה רפואית מתאימה, רק באי גואם ובמדינות לואיזיאנה וניו מקסיקו בארצות הברית. כמו כן, ישנם מספר רב של מבחנים פסיכולוגיים ממוחשבים אשר בהם נעשה שימוש למחקר והבנה של תהליכים קוגניטיביים ונפשיים.
לפסיכולוג קליני יש הכשרה מתאימה יותר בהערכה פסיכולוגית ובפסיכותרפיה יחסית לפסיכיאטרים, אלא אם כן הפסיכיאטר בוחר לעבור הכשרה נוספת מעבר ללימודי הרפואה שלו, למשל הכשרה בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, לפסיכואנליזה או לטיפול קוגניטיבי והתנהגותי. כמו כן, גם הפסיכולוג הקליני יכול להמשיך ולבצע למידה והכשרה נוספת, מעבר להתמחותו והכשרתו, בתוכניות מגוונות.
פסיכולוגיה חינוכית
פסיכולוגים חינוכיים עסוקים בעיקר במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית, ובעבודה מערכתית עם צוות הגן ובית הספר. באירופה ובישראל מוכרים פסיכולוגים מסוג זה בשם פסיכולוג חינוכי, בעוד בארצות הברית הם ידועים כפסיכולוג בית-ספר. בדומה לפסיכולוגים קליניים, גם לפסיכולוגים חינוכיים רישוי מתאים למתן שירותי בריאות נפשית (בארצות הברית הם נדרשים לדוקטורט לשם כך) ולרבים מהם יש קליניקות פרטיות בהן הם מסייעים למטופלים. בניגוד לפסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים חינוכיים מקבלים הכשרה נרחבת בנושאי חינוך, עבודה מערכתית עם צוות הגן ובית הספר, ופסיכולוגיה של הלמידה.
בארצות הברית, רוב הפסיכולוגים החינוכיים הם בעלי תואר מומחה חינוכי (Ed.S), תואר המהווה הכשרה חינוכית נוספת מעבר לתואר השני למי שאינם מעוניינים בדוקטורט. מיעוטם הם בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D) או דוקטור לחינוך (Ed.D). בדומה, בישראל רק למיעוטם של הפסיכולוגים החינוכיים יש דוקטורט, בעוד למרביתם תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, אחריו הכשרתם כוללת 4 שנות התמחות, בדומה לפסיכולוגים קליניים. בשונה מההכשרה בפסיכולוגיה קלינית, בעקבות הצורך הרב שנוצר בפסיכולוגים חינוכיים בבתי ספר בישראל, פסיכולוגים רבים מתחומים אחרים (תעסוקתיים, שיקומיים, רפואיים ועוד) יכולים לעבור התמחות חינוכית ולעבוד כפסיכולוגים חינוכיים, תוך כדי השלמת מספר קורסים בפסיכולוגיה חינוכית (ניתן לעשות זאת גם בפסיכולוגיה קלינית, אך מסלול ההשלמה לקלינית הוא ארוך ותובעני יותר, ודרישות הקבלה אליו גבוהות יותר).
תפקיד מרכזי של הפסיכולוגים החינוכיים בגן ובבית הספר הוא אבחון והערכה של תלמידים במטרה לקבוע את התאמתם למסגרת חינוכית רגילה, תכנון הסיוע הנחוץ להם בצורות שונות במסגרת החינוכית, או הקצאת שירותים שונים של שילוב או חינוך מיוחד. האבחון הפסיכולוגי שהם מבצעים נועד להעריך ולמפות את תחומי החוזק והחולשה בהיבטים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים, ולתאר את השפעתם על תפקודו של התלמיד בבית הספר ובמסגרות אחרות[8]. האבחון מסייע בבנייה של תוכנית טיפול מקיפה העונה על צרכיו של התלמיד[8].
פסיכולוגים חינוכיים מייעצים למורים ולבעלי תפקידים אחרים בבית הספר, לגבי תכנון וביצוע תוכניות התערבות וסיוע מתאימות לילדים הזקוקים לכך. בנוסף, עוסקים הפסיכולוגים החינוכיים גם בתכנון תוכניות מניעה שונות (למשל מניעת נשירה או אלימות בבתי ספר), תוכניות הערכה בית ספרית, ייעוץ ותמיכה למורים ומנהלים בתחומים שונים (לדוגמה לגבי תחושת המיטביות שלהם או לגבי ייעול העבודה החינוכית הכיתתית והמערכתית) וכן ייעוץ ותמיכה להורים במסגרת פרטנית או קבוצתית.
עבודה סוציאלית קלינית
עובדים סוציאליים בעלי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, מספקים מגוון שירותים לאוכלוסיות בעלות קשיים סוציאליים תוך ניסיון להבנה ולפתרון בעיות אלו. עובדים סוציאליים רבים בישראל, כמו גם בארצות הברית, מספקים שירותי ייעוץ הנתפסים כפסיכותרפיה לכל דבר. חוק העובדים הסוציאליים, המגדיר את מטרת העיסוק שלהם טוען "לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה".[9] כדי ליישב סתירה זו עם חוק הפסיכולוגים, נקבע בפסק דין ש"נקודת הכובד אינה בטכניקת הטיפול (פסיכותרפיה), אלא במטרת הטיפול: אם מטרת הטיפול היא טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים; אם מטרת הטיפול היא שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים והוא מותר לעובד סוציאלי".[10] עובדים סוציאליים הממשיכים ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מקבלים הכשרה נרחבת בשיטות טיפול שונות, ולגביהם אין כמעט מחלוקות באשר לרישוי הטיפול הקליני שלהם. הם גם יכולים להתקבל להכשרת המשך בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, בדומה לפסיכולוגים הקליניים והפסיכיאטרים. במכונים ומרכזי טיפול רבים עובדים הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים הקליניים בכפיפה אחת, עובדים סוציאליים קליניים שבוחרים לעבור ומתקבלים להכשרה בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, שאורך כארבע שנים, הוכשרו מעבר לתוכנית הכשרתם הבסיסית. ההבדלים ביניהם קשורים יותר לתפיסות העולם מהן הם מגיעים. העובדים הסוציאליים הקליניים באים מנקודת מבט חברתית-סוציאלית וכוללנית, המדגישה את חשיבות הסביבה המקיפה את הפרט (משפחה, קבוצה, קהילה) ואת יכולת השפעתה על האדם. הפסיכיאטריים באים ממודל ביולוגי והפסיכולוגים הקליניים רואים מודל אינטרה-פסיכי, השפעות סביבתיות ומודל סביבה-תורשה המקובל כיום. לכן, עבודתם של שלושת מקצועות אלה תחת כיפה אחת היא טובה ומשמעותית לבריאות הנפש הציבורית.
חוקרים ותאורטיקנים בולטים
ביקורות ונושאים שנויים במחלוקת
פסיכולוגיה קלינית היא תחום מגוון, ושאלות רבות עלו לגבי המידה שבה העיסוק המעשי הקליני צריך להיות מוגבל לטיפולים שנתמכים במחקרים אמפיריים. גם לא ברור מהי הוכחה הולמת ל"תמיכה" זו. יש כמה ראיות לכך שכל סוגי הטיפולים העיקריים הם יעילים במידה דומה, אך עדיין קיים ויכוח על היעילות של סוגי הערכה וטיפול שונים. כך למשל, במחקרים נמצא כי שיטות שונות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי הן היעילות ביותר עבור הפרעות כגון פוביות והפרעת דחק פוסט טראומטית, אך למרות זאת רק חלק מהפסיכולוגים משתמשים בהם במקרים כאלו, בעוד אחרים משתמשים בשיטות פסיכודינמיות, שקיימות פחות הוכחות מדעיות על יעילותן[11]. ישנה גם ביקורת על היכולת שלנו לחקור את התהליכים הנפשיים בכלים אשר בהם אנו משתמשים כיום. כלומר, האם אנו צריכים להגביל את מה שאנו יודעים לכלי המחקר שלנו או לפתח כלי מחקר מתאימים ומורכבים יותר על מנת לנסות לבדוק מורכביות גדולות יותר. כך או כך, כיום אין ספק כי טיפולים פסיכולוגיים עוזרים במספר רב של בעיות נפשיות וכיום המחלוקת היא אופן החקירה שלהם.
ביקורות רבות עולות לגבי הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה, למשל על ידי התנועה האנטי-פסיכיאטרית, סביב הנטייה למודל הביו-רפואי והשימוש הרב בקטגוריות אבחון פסיכיאטריות כמו אלו שמופיעות ב- DSM. אחרים רואים נטייה זו בחיוב. נטען כי הפסיכולוגיה הקלינית בדרך כלל לא חוברת לארגוני צרכנים (מטופלים), וכן שהיא נוטה לייחס את הבעיות הפסיכולוגיות למטופל עצמו, תוך התעלמות מהשפעת גורמים כלכליים, חברתיים ופוליטיים רחבים, שאינם באחריותו של המטופל. כיום מנסים לתת לכך מענה, בארץ ובעולם, מטפלים שדוגלים בגישת הפסיכולוגיה הפוליטית, לפיה יש לדון בגורמים חיצוניים אלו במהלך הטיפול, לעודד את המטופל לנקוט עמדה ולשנות את המרחב הציבורי באופן פעיל, ולא לייחס את הבעיה רק לאישיות המטופל[12].
ביקורת דומה מדגישה את נושא אי השוויון שקשור בטיפול הפסיכולוגי, למשל יחסי הכוחות השונים שקיימים בין מטפל למטופל, וניתן להשתמש בהם לטובה או לרעה. תנועות לפסיכולוגיה ביקורתית טוענות כי הפסיכולוגיה הקלינית נכשלה בניסיונה לקחת בחשבון הבדלים ביחסי הכוחות, מה שעלול ליצור שליטה ופגיעה מוסרית בחלשים והפגועים בחברה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פסיכולוגיה קלינית |
- אביבה לורי, מרד הפסיכולוגים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2007
- צבי לביא, נפש: האם גם פסיכולוג שאינו קליני יוכל לטפל?, באתר ynet, 28 ביולי 2008
- נעמי דרום, רוצים להיות פסיכולוגים קלינים? תתכוננו למסלול מכשולים מפרך עד הכורסא הנכספת, באתר TheMarker, 28 במאי 2009
- דפנה ליאל, הדרך הארוכה למקצוע הפסיכולוגיה, באתר מאקו, 9 באפריל 2012
- אתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
- החטיבה הקלינית באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
חיים ביאור, האנשים שלומדים 6 שנים - ואז עובדים 3 שנים בשכר של 3,000 שקל בחודש, באתר TheMarker, 5 במרץ 2015- פסיכולוג קליני (Clinical Psychologist), פורטל הרפואה של ישראל
- פסיכולוגיה קלינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ הגדרת הפסיכולוגיה הקלינית באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
- ^ אתר מידע בנושא דוקטורט בפסיכולוגיה בבריטניה
- ^ פסיכולוגיה קלינית באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
- ^ נכון ל-2011, הענקת התואר במרכז האקדמי רופין עדיין מותנית באישור המועצה להשכלה גבוהה
- ^ מידע על בחינת המתא"ם, באתר של המרכז הארצי לבחינות והערכה
- ^ "קוד ההתנהלות" של ארגון APA משנת 2003.
- ^ הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, משנת 2004
- ^ 8.0 8.1 משרד החינוך, חוזר מנכ"ל תשס"ד/4 (ב)
- ^ סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו – 1996
- ^ מתוך פסק הדין של השופט לנדמן מ., תביעה אזרחית ת.א 010315/01 מתאריך 04/09/02, בתוך מאמרו של עדי פרי "פסק דין בנוגע להרשאה למתן טיפול פסיכותרפויטי", 28.4.03, באתר פסיכולוגיה עברית
- ^ גיל גרינגרוז, פסיכולוגיה קלינית - מדע או שרלטנות?, 2 בפברואר 2010, אתר ynet
- ^ מתוך כתבה בנושא הטיפול הפוליטי בעיתון הארץ
33487597פסיכולוגיה קלינית