דונלד הב
| תפקיד | פרופסור לפסיכולוגיה |
|---|---|
דונלד הב (באנגלית: Donald Olding Hebb; 22 ביולי 1904 – 20 באוגוסט 1985) היה פסיכולוג קנדי בעל השפעה בתחום הנוירופסיכולוגיה, נושאי מחקרו עסקו בניסיון להבין כיצד תפקודם של נוירונים תורם לתהליכים פסיכולוגיים כגון למידה. הוא מוכר בזכות התיאוריה שלו על מה שמכונה עד היום על שמו למידה הביאנית, שאותה הציג בעבודה הקלאסית שלו משנת 1949 "The Organization of Behavior".[1] הוא תואר כאבי הנוירופסיכולוגיה והרשתות העצביות.[2] סקר שפורסם בעיתון המקצועי Review of General Psychology ב-2002, דירג את הב במקום ה-19 לפי מספר הציטטות של עבודתם בין הפסיכולוגים במאה ה-20.[3] השקפותיו על למידה תיארו התנהגות ומחשבה במונחים של תפקוד המוח, והסבירו תהליכים קוגניטיביים במונחים של קשרים בין מכלולי נוירונים.
חיים מוקדמים
דונלד הב נולד בצ'סטר, בפרובינציה הקנדית נובה סקוטיה, הבכור מארבעה ילדים, לארתור מ' וקלרה (אולדינג) הב, וחי שם עד גיל 16, כאשר הוריו עברו לדרטמוט, נובה סקוטיה.
הוריו של הב היו שניהם רופאים. אמו של דונלד הייתה מושפעת מאוד מהרעיונות של מריה מונטסורי, והיא לימדה אותו בבית עד גיל 8. הוא הצטיין בבית הספר יסודי והוקפץ לכיתה ז' כבר בגיל 10. אך כתוצאה מכישלון ולאחר מכן חזר על כיתה י"א בצ'סטר, הוא סיים את כיתה י"ב בגיל 16 באקדמיה של מחוז הליפקס (נובה סקוטיה). (רוב התלמידים בכיתות ט', י' וי"א בבית הספר בצ'סטר נכשלו בבחינות האזוריות. אלה בכיתה ט' ו-י' הורשו להתקדם למרות כישלונם, אבל לא הייתה כיתה י"ב בצ'סטר.) הוא התחיל את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת דלהוסי בהליפקס במטרה להפוך לסופר, וסיים את לימודיו לתואר Bachelor of Arts ב-1925. הוא החל לעבוד כמורה ולימד בבית הספר הישן שלו בצ'סטר. מאוחר יותר עבד זמן מה בחווה באלברטה ונדד כפועל בקוויבק.
המסלול המקצועי
בשנת 1928 החל את לימודי המחקר שלו באוניברסיטת מקגיל. במקביל הוא מונה למנהל בית הספר התיכון ורדן בפרברי מונטריאול.[4] הוא עבד עם שני עמיתים מהאוניברסיטה, קלוג וקלארק, כדי לשפר את המצב בבית הספר. הוא נקט בגישה חדשנית יותר לחינוך - למשל, להתוות נושאי לימוד מעניינים יותר ושליחה של כל מי שמתנהג בצורה לא מתאימה החוצה (מה שהפך את שיעורי בית הספר לזכות). הוא השלים את התואר השני שלו בפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל ב-1932 בהדרכתו של הפסיכולוג הבולט בוריס בבקין. עבודת התזה לתואר שני של הב, שכותרתה "רפלקסים ומותנים ובלתי מותנים ועיכוב", ניסתה להראות שהרפלקסים של שרירי השלד נובעים מלמידה תאית.[5]
בתחילת 1934, חייו של הב היו בקריסה. אשתו מתה בתאונת דרכים, ביום הולדתו העשרים ותשעה (22 ביולי 1933). עבודתו בבית הספר במונטריאול לא צלחה. במילותיו, הוא "הובס על ידי קשיחות תוכנית הלימודים בבתי הספר הפרוטסטנטיים של קוויבק." הדגש במחקר הפסיכולוגי במקגיל היה יותר בכיוון של חינוך ואינטליגנציה, ואילו הב היה עכשיו יותר מעוניין בפסיכולוגיה פיזיולוגית והיה ביקורתי מאוד על המתודולוגיה של הניסויים שם.
הוא החליט לעזוב את מונטריאול וכתב לרוברט ירקס באוניברסיטת ייל שבארצות הברית, שם הוצעה לו משרת תלמיד מחקר לקראת דוקטורט. המנחה שלו בבקין, לעומת זאת, שכנע את הב ללמוד תחת ההנחיה של קרל לאשלי באוניברסיטת שיקגו.
ביולי 1934התקבל הב ללימודי מחקר בהנחיית קארל לשלי באוניברסיטת שיקגו. התזה שלו הוגדרה כ"בעיית ההתמצאות המרחבית ולמידת המיקום". הב יחד עם שני תלמידים נוספים עברו עם לשלי לאוניברסיטת הרווארד בספטמבר 1935. כאן היה עליו לשנות את נושא התזה שלו. בהרווארד הוא חקר את ההשפעות של חסך חושי ראייתי בגיל צעיר על תפיסת הגודל והבהירות בחולדות. כלומר, הוא השווה מוחות של חולדות שגודלו בחושך לאלה שנחשפו לאור מגיל צעיר. בשנת 1936 קיבל את הדוקטורט שלו מהארוורד.[6] בשנה שלאחר מכן עבד כעוזר מחקר של לשלי, וכעוזר הוראה בקורס הקדמה לפסיכולוגיה עבור אדווין ג' בורינג במכללת רדקליף. עבודתו בהרווארד פורסמה במהרה, והוא סיים גם את נושא המחקר שהחל באוניברסיטת שיקגו.
בשנת 1937 התחתן הב עם אשתו השנייה, אליזבת ניקולס דונובן. באותה שנה, על פי מידע מאחותו קתרין (היא עצמה סטודנטית לתואר שלישי עם בבקין באוניברסיטת מקגיל), הוא הגיש בקשה לעבוד עם וילדר פנפילד במכון הנוירולוגי של מונטריאול. ויילדר פנפילד היה נוירוגירורג שחקר באופן שיטתי את התוצאות של הפגיעות והניתוחים. הב חקר את ההשפעה של ניתוחי המוח ופציעות בבני אדם על התפקוד האנושי, תוך בדיקת המטופלים של פנפילד. הוא הבחין שכאשר מוח של ילד ניזוק, הילד יכול לחזור לתפקוד חלקי או אפילו מלא. לעומת זאת, נזק דומה אצל מבוגר גורם להפרעה תפקודית קשה יותר עם מידת החלמה מועטה בהרבה. מתצפיות אלה הוא הסיק את יכולת הלמידה הגבוהה של המוח בילדים, והתפקיד הבולט שמילא גירוי חיצוני בתהליכי החשיבה של מבוגרים. למעשה, חוסר הגירוי הזה או חסך תחושתי גרם לתפקוד מופחת ולפעמים הזיות.
הוא גם הפך ביקורתי על השימוש במבחן האינטליגנציה של סטנפורד-בינט ווקסלר בחולים עם פגיעות מוחיות. המבחנים הללו נועדו למדוד אינטליגנציה כללית, בעוד שהב האמין שהבדיקות צריכות להיות מתוכננות כדי למדוד השפעות ספציפיות של ניתוח המוח על המטופל. יחד עם נ. וו. מורטון, הוא יצר בדיקת הבנה למבוגרים ואת בדיקת החריגות בתמונה.
תוך שימוש במבחן חריגות התמונה הב סיפק את האינדיקציה הראשונה לכך שהאונה הטמפורלית הימנית מעורבת בזיהוי חזותי. הוא גם הראה כי להסרת חלקים גדולים של האונה הקדמית יש השפעה קטנה על האינטליגנציה. למעשה, בחולה מבוגר אחד לו הוסרו חלק גדול של האונות הקדמיות כדי לטפל באפילפסיה שלו הב איבחן כי חל "שיפור מרשים לאחר הניתוח באישיות וביכולת האינטלקטואלית." מתצפיות מסוג זה הוא החל להאמין שהאונות הקדמיות לוקחות תפקיד בלמידה רק בשלב מוקדם של החיים. מסקנה נוספת מתצפיותיו הייתה שהזיכרון ויכולת הלמידה אינם מרוכזים באונות אלה דווקא, אלא מפוזרים במוח כולו.
בשנת 1939 הוא מונה למשרת הוראה באוניברסיטת קווינס שבקינגסטון, אונטריו. כדי לבחון את התיאוריה שלו על התפקיד המשתנה של האונות הקדמיות עם הגיל, הוא עיצב מבוך לחולדות עם נתיב משתנה יחד עם קנת וויליאמס שנקרא מבוך הב-וויליאמס, לשימוש כשיטה לבדיקת אינטליגנציה של בעלי חיים, מבוך ששימש מאוחר יותר במחקרים רבים. הוא השתמש במבוך כדי לבדוק את התפקוד של חולדות שעברו חסך חושי ראייתי בשלבי התפתחות שונים, והראה כי "יש השפעה מתמשכת של ההתנסות החושית בגיל הצעיר על יכולת פתרון הבעיות של החולדה הבוגרת." מסקנה זו הפכה לאחד העקרונות המרכזיים של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, ושימשה את הטוענים לחשיבות תוכניות תיגבור לילדים בגיל הרך בשכונות עניות.
ב-1942 עבר הב לאורנג' פארק, פלורידה לעבוד שוב עם קארל לשלי, שהחליף את ירקס כמנהל מעבדות ירקס לביולוגיה של פרימטים ב מרכז המחקר הלאומי של ירקס. מרכז זה היה מקושר לאוניברסיטת ייל, ועסק בעיקר במחקרים של פסיכולוגיה השוואתית על קופים. כאן, בחקר התנהגות הפרימטים, פיתח הב מבחנים רגשיים עבור שימפנזים. הניסויים האלה נכשלו במידה רבה שכן השימפנזים התבררו כחיות קשות ללימוד. אבל בכתביו מאוחר יותר כתב הב כי הזמן שבילה במעבדות האלה היה מועיל מבחינתו בזכות איכות הדיונים עם עמיתים, רעיונות נועזים שעלו שם והמשוב שקיבל על עבודתו. בזמן שהותו בפלורידה ובמהלך העבודה שם כתב את ספרו פורץ הדרך: "הארגון של ההתנהגות: תיאוריה נוירופסיכולוגית",[1] ספר זה שטען לראשונה כי הדרך היחידה להסביר התנהגות היא במונחים של תפקוד המוח.
לאחר תום עבודתו בפלורידה חזר לאוניברסיטת מקגיל וקיבל פרופסורה בפסיכולוגיה ב-1947, והיה לראש המחלקה ב-1948. כאן הוא שוב עבד עם פנפילד, אבל הפעם דרך תלמידיו, שכללו את מורטימר מישקין, הלדור אנגר רוזוולד, וברנדה מילנר, כולם הרחיבו את עבודתו הקודמת עם פנפילד על המוח האנושי.
אשתו אליזבת מתה ב-1962. בשנת 1966 התחתן הב עם אשתו השלישית, מרגרט דורין רייט (שם נעורים ויליאמסון), אלמנה.
הב נשאר במקגיל עד פרישתו בשנת 1972. הוא נשאר במקגיל לאחר פרישתו כפרופסור אמריטוס במשך כמה שנים, במחלקה לפסיכולוגיה, וניהל קורס סמינריוני שהיה חובה לכל הסטודנטים לתואר שני במחלקה.
בשנת 1977 פרש הב למקום הולדתו בנובה סקוטיה, שם השלים את ספרו האחרון, "מאמר על התודעה". הוא מונה לפרופסור כבוד לפסיכולוגיה במוסד בו למד, אוניברסיטת דלהוסי, והשתתף באופן קבוע בסמינרים שם עד מותו בגיל 81, בשנת 1985.[7] הוא הותיר אחריו שתי בנות (שתיהן מנישואיו השניים), מרי אלן הב וג' יין הב פול.
הב היה חבר באגודה הפסיכולוגית הקנדית (CPA) ובאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA). הוא נבחר לנשיא האגודה הקנדית ב-1953 ולנשיא האגודה האמריקאית ב-1960. זכה בפרס התרומה המדעית המצטיינת של ה-APA בשנת 1961.
נבחר לחבר של החברה המלכותית של קנדה וחבר החברה המלכותית של לונדון במרץ 1966.[8][9]
הוא קיבל דוקטורט כבוד מ-15 אוניברסיטאות, כולל בשנת 1961 מאוניברסיטת שיקגו,[10] בשנת 1965 מאוניברסיטת דלהוסי[11] ובשנת 1975 מאוניברסיטת קונקורדיה.[12]
פרס דונלד או. הב, שנקרא על שמו ולכבודו מוענק על ידי האגודה הפסיכולוגית הקנדית לפסיכולוגים קנדיים מכובדים. הפרס מוענק מדי שנה לפסיכולוג שתרם תרומה משמעותית לקידום תחום הפסיכולוגיה כמדע על ידי ביצוע מחקר, על ידי הוראה ומנהיגות, או כדובר התחום. פרס החניכה הוענק להב עצמו בשנת 1980.[13]
בשנת 2011 לאחר מותו הוכנס לאולם התהילה במוזיאון המדע שבהליפקס, נובה סקוטיה.[14]
הארכיונים שלו כוללים רשומות הקשורות לפעילויות המחקר וההוראה שלו ונמצאים בארכיון אוניברסיטת מקגיל, במונטריאול.[6]
עבודת המחקר
ארגון ההתנהגות (1949)
הספר "ארגון ההתנהגות" נחשב לתרומה המשמעותית ביותר של הב בתחום מדעי המוח. בשילוב בין שנות עבודתו על מטופלים שעברו ניתוחי מוח עם מחקריו על ההתנהגות האנושית, הוא הצליח להפגיש את שני תחומי הידע וההבנה האנושית שבמשך זמן רב לא ניתן היה לחבר ביניהם: הוא הצליח לייצר חיבור בין התפקוד הביולוגי של המוח כאיבר מאברי הגוף, ובין התפקודים הגבוהים של ההתנהגות והמחשבה.[1]
בשנת 1929 גילה הנס ברגר באמצעות האלקטרואנצפלוגרם כי המוח מציג פעילות חשמלית מתמשכת. תגלית זו גרמה להטלת ספק במודל הפבלובי של גירוי ותגובה שכן עתה נראה היה שמשהו מתרחש במוח גם ללא גירויים משמעותיים.
עם זאת, היו שאלות רבות פתוחות. לדוגמה, אם קיימת שיטה בה המוח מזהה מעגל ספציפי, כיצד הוא מזהה מעגלים בגדלים שונים או עגלגלות לא מושלמת? תאורטית, כדי לזהות כל מעגל אפשרי שיכול להתקיים המוח יצטרך יכולת הרבה יותר גדולה ממה שיש לו.
תאוריה אחרת, תורת הגשטלט, טענה כי אותות למוח מייצרות בו סוג של 'שדה' תחושתי. צורתו של שדה זה הייתה תלויה רק בתבניות הקלטים למוח, אך היא עדיין לא מצליחה להסביר כיצד שדה זה מובן על ידי המוח, שכן תפיסת המוח היא הוליסטית, ו"השלם שונה מסכום חלקיו".
התיאוריות הביהביוריסטיות באותה תקופה הצליחו להסביר כיצד מתרחש עיבוד התבניות. עם זאת, הם לא יכלו להסביר כיצד דפוסים אלה מעובדים לתודעה.
הב שילב נתונים עדכניים על התנהגות ועל פיזיולוגיה של המוח לתיאוריה אחת. ולמרות שההבנה של האנטומיה של המוח לא התקדמה הרבה מאז התפתחות התיאוריות הישנות יותר, הוא ההבנה הפיזיולוגית על פעולת המוח התקדמה, והוא הצליח להרכיב תיאוריה שחלקים רבים ממנה על התפקוד המוחי התבררו כנכונים.
התיאוריה של הב והמודלים שנבנו בעקבותיה עסקו באחד מהתפקודים החשובים של המוח - למידה, וכונו "למידה הביאנית." בתיאוריה שלו הוא הציע תיאור נוירופיזיולוגי של למידה וזיכרון המבוסס על עיקרון פשוט:[15]
When an axon of cell A is near enough to excite cell B and repeatedly or persistently takes part in firing it, some growth process or metabolic change takes place in one or both cells such that A's efficiency, as one of the cells firing B, is increased.[1]
בתרגום: כאשר אקסון A קרוב מספיק לעורר את תא B ולוקח חלק באופן חוזר או קבוע ביצירת פוטנציאל פעולה בתא זה, מתרחש תהליך של גדילה או שינוי מטבולי כלשהו באחד מהתאים או בשניהם באופן שהיעילות של תא A בגרימת הירי של תא B, מתחזקת.
החוק הזה המתואר כ"חוק הב" ניתן לסיכום מקוצר כ "נוירונים שיורים יחד מחווטים יחד."[16] או בחריזה באנגלית
"Neurons that fire together wire together".
את השילוב של תאי העצב שניתן לקבץ יחד כיחידת עיבוד אחת כינה הב "מכלולי תאים". ושילובי הקשרים ביניהם היווה את האלגוריתם היכול להשתנות ללא הרף ומכתיב את תגובת המוח לגירויים.
המודל של הב לזיכרון ולמידה במוח השפיע על האופן שבו פסיכולוגים ומדעני המוח הבינו את עיבוד הגירויים בתוך המוח. הוא הניח את הנדבך הראשון בהבנה של הפלסטיות של מערכת העצבים, ומה שנמצא שנים לאחר מכן ביכולת ההשתנות של הקשרים הסינפטיים בין תאי עצב. אף על פי שהתאוריות האלה של יצירת זיכרון מקובלות ומבוססות כיום, הן היו מרחיקות ראות לזמנן: רק במחצית השנייה של המאה ה-20 התגלה לראשונה תהליך ההגברה הסינפטית המביא לידי תיאור פיזיולוגי את חוק הב. התיאוריה הזו גם פתחה את הדרך ליצירת מודלים חישוביים המחקים את התהליכים הביולוגיים של מערכת עצבים חיה.
תיאוריות על חינוך
הב בלט בהגדרתו את הפסיכולוגיה כמדע ביולוגי בכך שזיהה את המחשבה כפעילות משולבת של המוח.[17] השקפותיו על למידה תיארו התנהגות ומחשבה במונחים של תפקוד מוחי, והסבירו תהליכים קוגניטיביים במונחים של קשרים בין מכלולי נוירונים. רעיונות אלה שיחקו תפקיד מרכזי גם בהשקפותיו על חינוך ולמידה.
הב ראה מוטיבציה ולמידה כקשורות זו בזו. הוא האמין שכל מרכיבי המוח משולבים ועובדים יחד. התיאוריה שלו הייתה שכל מה שאנו חווים בסביבתנו מפעיל קבוצה של נוירונים הנקראים מכלול תאים, ומכלול תאים זה הוא הביטוי למחשבות או לרעיונות. מכלולי תאים אלה פועלים יחד ליצירת רצפים שהם זרמי מחשבות או רעיונות.[18] אחרי שנוצרו מכלולי תאים ורצפים אלה, ניתן להפעיל אותם על ידי גירויים מהסביבה. לכן, ככל שהסביבה מעוררת ועשירה יותר, כך מכלולי התאים גדלים ולומדים יותר. תיאוריה זו שיחקה היטב לתיאוריות שלו לגבי חינוך. הב האמין שהסביבה חשובה מאוד ללמידה אצל ילדים. ילדים לומדים על ידי בניית מכלולי תאים ורצפים כאלה. סביבה עשירה בגירויים עם הזדמנויות מגוונות לחוויות חושיות ומוטוריות תורמת לפיתוח ההרכבים התאיים ורצפי המכלולים הדרושים להמשך למידה בגיל מבוגר. כדי לנסות להוכיח זאת, הב ובנותיו גידלו חולדות מחמד בבית. על ידי חשיפתן של החולדות לסביבה מועשרת הצליחו להראות כי החולדות הראו שיפור בלמידה במבוך בבגרותן.[19] מחקר זה על העשרה סביבתית תרם לפיתוח תוכניות להעשרה חינוכית מגיל אפס עד חמש המשמשת כיום.
הב כמחנך
במשך כל חייו נהנה הב ללמד והצליח מאד כמורה. גם בשנותיו הראשונות כמורה ומנהל בבית ספר במונטריאול ובשנותיו המאוחרות באוניברסיטת מקגיל, הוא הוכיח שהוא מחנך יעיל מאוד ובעל השפעה רבה על החשיבה המדעית של תלמידיו.
כפרופסור במקגיל, הוא האמין שלא ניתן ללמד מוטיבציה. במקום זאת יש לייצר את התנאים המיטביים בהם יוכלו התלמידים ללמוד ולחקור. המחנך יכול לאמן את תלמידיו בכתיבה, לעזור להם לבחור את הבעיה למחקר, ואפילו לעזור להם להימנע מהסחות דעת, אבל המוטיבציה והתשוקה למחקר וללימוד צריכים לבוא מהסטודנטים עצמם. הוא האמין כי תלמידים צריכים להיות מוערכים על יכולתם לחשוב וליצור ולא על יכולתם לשנן ולמחזר רעיונות ישנים.
הב האמין במחקר אובייקטיבי של המוח האנושי בחלק מהמחקר המדעי הביולוגי. גישה זו לפסיכולוגיה והדרך בה היא נלמדת הפכה את אוניברסיטת מקגיל למרכז בולט של לימוד פסיכולוגי.
מחקר שנוי במחלוקת
שמו של הב הוזכר לעיתים קרובות בדיונים על מעורבותם של חוקרים פסיכולוגיים ב טכניקות חקירה, כולל השימוש בחסך חושי, בגלל המחקר שלו בתחום זה. בהרצאה בסימפוזיון בהרווארד על חסך חושי ביוני 1958, הוא ציין כי המחקר התחיל בעקבות הבעיה שהוגדרה כ"שטיפת מוח", אבל בשלהי המלחמה הקרה אסור היה לציין את זה במפורש. הדחיפה החזקה הייתה הצפיה בארצות הברית וקנדה ב"הודאות" הפומביות במשפטים בברית המועצות הקומוניסטית. לא היה ברור כיצד הצליחו הרוסים להביא את העומדים לדין לידי הודאות כאלה, ואחת האפשרויות היו שיטות של בידוד, ובכך התמקדו החוקרים.
מחקר אחרון טען כי מחקר החסך החושי של הב היה ממומן ומתואם עם ה-CIA (כאשר ה-CIA התכוון להשתמש במחקר כדי לפתח טכניקות חקירה ועינויים חדשות).[20] חלק מהמחקר הזה נעשה בחשאי, והתוצאות נמסרו בתחילה רק לרשויות בארצות הברית. חלק ממחקר זה כלל מתנדבים שבילו שעות בתנאים של חסך חושי, שיש הטוענים ששהם מהווים עינוי,[20][21] למרות שהנבדקים במחקר היו סטודנטים מתנדבים באוניברסיטה,[22] לא חולים, שהיו חופשיים להפסיק את הניסוי ולעזוב בכל עת.
פרסומים נבחרים
- The Organization of Behaviour. 1949. John Wiley & Sons. מסת"ב 978-0-471-36727-7
- Essay on Mind. 1980. Lawrence Erlbaum. מסת"ב 978-0-89859-017-3ISBN 978-0-89859-017-3.
- The Conceptual Nervous System. 1982. Pergamon Press. מסת"ב 008-027418-8ISBN 008-027418-8: a collection of 21 papers by Hebb, with a complete list of his publications, edited by Henry A. Buchtel.
- Textbook of Psychology, Textbook of Psychology Students' Handbook (with Don C. Donderi). 1995. Kendall Hunt Pub Co. מסת"ב 978-0-7872-1103-5 archive.org
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Hebb, D. O. (1949). The Organization of Behavior: A Neuropsychological Theory. New York: Wiley and Sons. ISBN 978-0-471-36727-7.
- ^ Jean-Pierre Didier, Emmanuel Bigand. Rethinking Physical and Rehabilitation Medicine: New Technologies Induce New Learning Strategies. Springer, 2010. מסת"ב 978-2-8178-0033-2. He was also part of the now revealed secret agency that tested volunteered solitary confinement prisoners, Putting them through tests that can cause madness and delusion that makes humans love inanimate objects and imagining fake objects/scenarios.
- ^ Haggbloom, Steven J.; Warnick, Renee; Warnick, Jason E.; Jones, Vinessa K.; Yarbrough, Gary L.; Russell, Tenea M.; Borecky, Chris M.; McGahhey, Reagan; et al. (2002). "The 100 most eminent psychologists of the 20th century". Review of General Psychology. 6 (2): 139–152. doi:10.1037/1089-2680.6.2.139.
- ^ Milner, Peter M. (באוגוסט 1986). "Donald Oldlng Hebb (1904-1985)" (PDF). Trends in Neurosciences. 9: 347–351. doi:10.1016/0166-2236(86)90107-4. נבדק ב-23 ביולי 2020.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Theses from Notable Alumni, 1931-1960". Highlights from McGill Theses and Dissertations. McGill University Library. נבדק ב-17 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 "Donald Olding Hebb Fonds, MG1045". McGill Archival Collections Catalogue. McGill University Archives. נבדק ב-17 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Milner, Peter (בינואר 1993). "Scientific American". The Mind and Donald O. Hebb. 268 (1): 124–129. JSTOR 24941344.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Library and Archive Catalogue". Royal Society. אורכב מ-המקור ב-2011-04-29. נבדק ב-17 בנובמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "About D.O. Hebb". McGill University. נבדק ב-28 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Past Honorary Degree Recipients | Convocation | the University of Chicago".
- ^ https://www.dal.ca/academics/convocation/history_traditions/honorary_degree_recipients/hon_degree_1892_1999.html (אורכב 01.04.2019 בארכיון Wayback Machine) (Dalhousie University website)
- ^ "Honorary Degree Citation - Donald Olding Hebb* | Concordia University Archives". archives.concordia.ca. אורכב מ-המקור ב-2015-10-02. נבדק ב-2016-04-07.
- ^ "Canadian Psychological Association > CPA Award Descriptions and Past Recipients - www.cpa.ca". www.cpa.ca. נבדק ב-2015-06-24.
- ^ http://thediscoverycentre.ca/wp-content/uploads/2019/05/Discovery-Awards-Backgrounder-2018.pdf (Discovery Centre website)
- ^ Keysers, Christian; Gazzola, Valeria (5 ביוני 2014). "Philosophical Transactions: Biological Sciences". Hebbian Learning and Predictive Mirror Neurons for Actions, Sensations and Emotions. 369 (1644): 1–11. JSTOR 24500757.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Shackleton-Jones, Nick (2019-05-03). How people learn: designing effective training to improve employee performance. London, United Kingdom. ISBN 978-0-7494-8471-2. OCLC 1098213554.
- ^ Brown, R.M.; Milner, P.M. (2003). "The Legacy of Donald O. Hebb: More than the Hebb Synapse". Nature Reviews Neuroscience. 4 (12): 1013–1019. doi:10.1038/nrn1257. PMID 14682362.
- ^ Hebb, D.O. (1949). The Organization of Behavior: A Neuropsychological Theory. New York, NY: John Wiley & Sons.
- ^ Brown, R.E. (2006). "The Life and Work of Donald Olding Hebb". Acta Neuroligica Taiwanica. 15 (2): 127–142. PMID 16871901.
- ^ 20.0 20.1 McCoy, Alfred W. (2006). A question of torture: CIA interrogation, from the Cold War to the War on Terror (First Holt paperback ed.). New York. ISBN 0-8050-8248-4.
- ^ Engelhardt, Tom (8 ביוני 2009). "Pioneers of Torture". antiwar.com.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Heron, W. (1957). "The Pathology of Boredom". Scientific American. 196 (1): 52–56. Bibcode:1957SciAm.196a..52H. doi:10.1038/scientificamerican0157-52.
