המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
 | ||||||||||||||
| מחנה צבאי עות'מאני בבאר שבע, 1915 | ||||||||||||||
| מערכה: הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||
| תאריכים | 28 בינואר 1915 – 30 באוקטובר 1918 (3 שנים ו־39 שבועות) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סיני וארץ ישראל | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
המערכה על סיני ועל ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הייתה חלק מהזירה המזרח תיכונית של מלחמת העולם הראשונה, והתרחשה בעקבות הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן של מעצמות המרכז באוקטובר 1914. בראשית 1915 יזמו העות'מאנים ושותפיהם הגרמנים את מסע המלחמה הראשון, בניסיון כושל להשתלט על מרחב תעלת סואץ. בתקופה שבין ינואר 1915 לאפריל 1916 חלה הפוגה במערכה, שבה הקימו הבריטים מאחזים בצידה המזרחי של תעלת סואץ, והעמיקו את חדירתם לתוך חצי האי סיני בניסיון למנוע התקפות נוספות על התעלה. באפריל 1916 נערך מסע מלחמה כושל שני של העות'מאנים לעבר תעלת סואץ, שהגיע לקיצו בקרב רומני. לאחר מכן החלה התקדמות בריטית לכיוון ארץ ישראל. במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, אך נבלם בקרב עזה הראשון והשני באפריל 1917. באוקטובר 1917 הובקעו קווי ההגנה העות'מאניים בקרב באר שבע, ובעקבותיו גם נכבשה עזה. הבריטים התקדמו צפונה ומזרחה בסדרת קרבות תנועה שכונו מרדף פלשת. בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים. מסוף דצמבר התייצבו הכוחות הלוחמים משני עבריו של קו חזית לרוחבה של ארץ ישראל, 'קו שתי העוג'ות', ועד ספטמבר 1918 חלה הפוגה במערכה. בספטמבר 1918 הובקעו קווי ההגנה העות'מאניים במערכת מגידו, ובקרב הפריצה נכבשו צפון ארץ ישראל, לבנון וסוריה.
המלחמה הביאה לקץ השלטון העות'מאני במזרח הים התיכון שנמשך כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. במהלך המלחמה, ב-1917, נתנה ממשלת בריטניה ליישוב היהודי ולתנועה הציונית את הצהרת בלפור, שבה הבטיחה בריטניה מתן בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאידך, בשנות המלחמה 1915–1916, התקיימה חליפת מכתבים רשמית למחצה שכונתה מכתבי חוסיין-מקמהון, בין המושל הבריטי במצרים הנרי מקמהון לבין השריף חוסיין בן עלי מהמשפחה ההאשמית, שבה נשאו ונתנו על התנאים למינויו של השריף למלכה של ממלכה ערבית חדשה שתכלול את חג'אז ואת סוריה הגדולה.
בסוף המלחמה חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים על פי הסכם סייקס–פיקו, שנחתם במהלך המלחמה, ועל פי החלטות ועידת סן רמו שהתקבלו לאחר תום המלחמה.
רקע
ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
ב-28 ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי בעת ביקור בסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה, על ידי מתנקשים סרביים. אירוע זה נחשב לעילה הישירה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שכן הוא הוביל לסדרה של מהלכים שהביאו לפריצת מלחמה כוללת בין מעצמות המרכז, שכללו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית ובולגריה, לבין מעצמות ההסכמה, שכללו את האימפריה הרוסית, צרפת והאימפריה הבריטית, שאליהם הצטרפו בשלבים מאוחרים יותר איטליה, יפן וארצות הברית.
מלחמת העולם הראשונה נמשכה ארבע שנים, בין השנים 1914–1918, והתקיימה בחמש חזיתות עיקריות: החזית המערבית (שכללה את צרפת ואת ארצות השפלה), החזית המזרחית (שכללה את מזרח אירופה ואת גבול האימפריה הרוסית), החזית האיטלקית (שהתחוללה בין איטליה לאוסטרו-הונגריה וגרמניה), חזית הבלקן והחזית המזרח תיכונית.
הזירה הים תיכונית של המלחמה (הקרויה גם החזית הדרומית) כללה את החזיתות שבהן הייתה מעורבת האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בזירה זו המשך לסדרה של מלחמות כושלות שבהן הייתה מעורבים העות'מאנים בשנים שקדמו למלחמה: מלחמת קרים (1856-1853, בין העות'מאנים לרוסים), המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (1911, שבה כבשה איטליה את לוב), ומלחמת הבלקן הראשונה (1912-1913, שבה איבדו העות'מאנים שטחים נרחבים בבלקן). להשתתפותה של האימפריה העות'מאנית במלחמה הייתה חשיבות עבור מעצמות המרכז בכך שהביאה להשבתת הנמלים הרוסיים בים השחור (עקב שליטת העות'מאנים במצרי הדרדנלים), והביאה להקלת הלחץ הצבאי על גרמניה ואוסטריה בחזית המערבית בשל החזיתות הנוספות שנפתחו מול רוסיה ובריטניה. עבור בריטניה וצרפת אפשרה הזירה הים תיכונית להרחיב את התפשטותן הקולוניאלית, על ידי כיבוש שטחיה הנרחבים של האימפריה העות'מאנית המתפוררת.
הזירה הים תיכונית כללה מספר מערכות מרכזיות:
- סגירת מצרי הדרדנלים על ידי העות'מאנים הביאה לניתוק הנמלים הרוסיים בים השחור, ולפלישה בריטית לחצי האי גליפולי במטרה לפתוח את המצרים
- מערכה בקווקז בין העות'מאנים לרוסים
- מערכה בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה במסופוטמיה
- ניסיונות כיבוש עות'מאניים של תעלת סואץ על מנת לנתק את בריטניה ממושבת הכתר בהודו
- המרד הערבי בחג'אז
- כיבוש ארץ ישראל וסוריה על ידי בריטניה
הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914 והסתיימה ב-30 באוקטובר 1918. תוצאות המלחמה נקבעו בוועידת סן רמו באפריל 1920, ובהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920.
מאפייני המערכה
חשיבות המערכה
המערכה במזרח התיכון נחשבה על ידי רבים בתור 'הצגה משנית' לזירה המרכזית של המלחמה - הזירה האירופית. אולם להתפתחות המערכה במזרח התיכון הייתה השפעה על הזירה המרכזית: עצם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז היה הישג גרמני, משום שהוא הביא לפתיחת חזיתות נוספות נגד מדינות ההסכמה, בעיקר נגד בריטניה ורוסיה, והפעיל לחץ על נתיבי האספקה שלהן - על תעלת סואץ, על שדות הנפט במסופוטמיה ועל הדרדנלים. מנגד, בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, כאשר המלחמה באירופה נקלעה למבוי סתום, השתמשו מדינות ההסכמה במערכה במזרח התיכון כדרך להחליש את גרמניה על ידי מיטוט בנות בריתה, וכן כדרך להעלאת המורל.
מנגד הייתה למערכה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המזרח התיכון, והביאה לקץ שלטונה של האימפריה העות'מאנית בן 400 השנה באזור. כתוצאה מהמלחמה חולקו שטחי הכיבוש של מדינות ההסכמה במזרח התיכון בין בריטניה וצרפת, ובהמשך נוצרו בו מדינות חדשות. הלאומנות הערבית המודרנית, שהתחזקה בעקבות מרד הטורקים הצעירים ב-1908, התעצמה במלחמת העולם הראשונה (בשל המרד הערבי, ומכתבי חוסיין-מקמהון). הצהרת בלפור והמנדט הבריטי בארץ ישראל החישו את פעילות התנועה הציונית, שלאחר המלחמה יכלה להכריז לראשונה על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תוצאה נוספת של ההסכמים בעקבות המלחמה הייתה עלייתן של הציונות והלאומיות הערבית על מסלול התנגשות.
המלחמה על המים
הקושי המרכזי במערכה בזירת סיני היה העברת צבא גדול דרך מדבר שמקורות המים והמזון בו דלים. בהתאם לכך מסעות המלחמה הן של העות'מאנים והן של הכוחות הבריטיים נאלצו להיצמד לנתיבי תנועה בקרבת בארות. מסע המלחמה העות'מאני הראשון לתעלת סואץ נסמך ברובו על בארות שניזונו ממי גשמים, ולכן היה הכרח לקיים אותו בחורף. לעומת זאת הצבא הבריטי, אשר איכות מי הבארות בסיני לא עמדה בתנאי הסניטציה שהציב לעצמו, נסמך על צינור מים שהונח בסיני בצמוד לכוחות המתקדמים, וכן על העברת מים בעזרת מסילת רכבת שנסללה לצורך המתקפה. שני הצדדים לא בחלו בחבלה בבארות: בחלקה הראשון של המערכה חסמו הבריטים ואף שאבו לחלוטין בארות מים כך שלא ישמשו את הצבא העות'מאני התוקף, ובחלקה השני של המערכה, כאשר הצבא העות'מאני החל לסגת, חיבל בבארות ואף הרעיל את מימיהן.
המלחמה בים
במהלך כל מלחמת העולם הראשונה נהנו מדינות ההסכמה משליטה בים התיכון. שליטה זו אפשרה לכוחות הבריטיים להפגיז מן הים את ערי הנמל לאורך חופי ארץ ישראל וסוריה. השליטה הימית הבריטית הכריחה את העות'מאנים לבחור בנתיב מסע רחוק מהחוף בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ. בנוסף, פעילותן של ספינות בריטיות באלכסנדרטה, ששימש את העות'מאנים כתחנת מעבר בדרך מטורקיה לארץ ישראל, הכריחה את העות'מאנים להשתמש בנתיב ארוך וקשה יותר למעבר כציר העברת כוחות ואספקה בין טורקיה לחזית ארץ ישראל וסיני. במקביל פעלו משחתות צרפתיות ובריטיות גם לחופי הים האדום ומנעו התבססות עות'מאנית לחופיו. השליטה הימית הבריטית עוררה חשש בקרב הפיקוד העות'מאני בפני פלישה מן הים, חשש שאומנם לא התממש אך דרש הצבה של כוחות צבא לאורך חופי הים התיכון. בפיקוד הבריטי אומנם נשקלו במהלך המלחמה מספר תוכניות שכללו הנחתת כוחות מן הים, ואולם תוכניות אלו, לאור כישלון הנחיתה הימית בגליפולי, לא יצאו אל הפועל. החשש ממתקפות מהים שימש את העות'מאנים כעילה בבואם לגרש תושבים בערים לאורך החוף, כפי שנעשה בגירוש תל אביב ב-1917. בנוסף השתמשו הבריטים בספינות על מנת לתקשר עם סוכניהם לאורך רצועת החוף של הים התיכון, ובין היתר תקשרו עם רשת הריגול היהודית ניל"י באמצעות ספינות שעגנו ליד חוף עתלית.
מנגד הפעילו הגרמנים צוללות רבות במימי הים התיכון. צוללות אלו הגיעו בחלקן בשיט מהים הצפוני, דרך מצר גיברלטר, ועד הים התיכון, ובחלקן נשלחו ברכבות לאנטוליה והורכבו שם. אף על פי שצוללות אלו לא יכלו להתמודד פנים אל פנים עם משחתות של מדינות ההסכמה, ובכך לערער על השליטה שלהם בימים, לצוללות הגרמניות היו הצלחות רבות בטיבוע אוניות אספקה בריטיות, דבר שהביא לאובדן גדול של כוח אדם וציוד ולעיכובים בהתקדמות הפלישה הבריטית לסיני. שיטת הלחימה בצוללות הייתה חיפוש אחר בסיסי הצוללות באיים ולאורך החופים של אסיה הקטנה והים האגאי.
המלחמה באוויר
- ערך מורחב – התעופה במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץ ישראל
החל מתחילת מלחמת העולם הראשונה, נהנו הכוחות הבריטיים במצרים מסיוע מטוסים, שאפשרו תצפיות מוקדמות על תנועת הכוחות הטורקים. המודיעין שנאסף על ידי המטוסים שיחק תפקיד חשוב בעצירת המתקפה הראשונה על סואץ, וכן במרדפים אחרי כוחות עות'מאניים שעסקו בפשיטות על הכוחות הבריטיים בסיני. באפריל 1916 הגיעה לבאר-שבע יחידת המטוסים מספר 300 של חיל האוויר הגרמני, כתוצאה מזה במהלך השנתיים הבאות נהנו הכוחות הטורקיים-גרמניים מעליונות באוויר - ניצחונות ברוב קרבות האוויר מול מטוסים בריטיים. הפעילות האווירית הגרמנית סיפקה מודיעין על בניית הביצורים וההתקדמות הבריטית בסיני. בנוסף לאיסוף מודיעין, המטוסים הגרמנים גם הפציצו עמדות ומחסני תחמושת. סמוך לקרב מגידו עם הגעת מטוסים וציוד אווירי מתקדם, נטה מאזן הכוחות האוויריים לטובת הכוחות האוויריים הבריטים. המטוסים הבריטיים שימשו תפקיד חשוב בניצחון המוחץ של הבריטים בקרב מגידו, שבו הם הפציצו את קווי התקשורת הטורקיים - ובכך מנעו מהידיעה על פריצת קו שתי העוג'ות לעבור לכוחות העות'מאניים שבעורף.
מודיעין וריגול
מודיעין מילא תפקיד מרכזי במערכה על סיני וארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, והצדדים השונים השקיעו מאמצים רבים בהשגת מודיעין באמצעות סיורים, תצפיות אוויר, הפעלת מרגלים, וכן הושקעו מאמצים רבים בדיסאינפורמציה.
גרמניה השקיע מאמצים רבים בבניית רשת ריגול ותעמולה, בראשותו של הבארון מקס פון אופנהיים, שמטרתה לגרום להתקוממויות מוסלמיות ברחבי האימפריה הבריטית, ולגייסם לטובת המאמץ העות'מאני במלחמה. בין היתר הייתה צפייה שהתקוממות מוסלמית במצרים, בחסות האוכלוסייה המקומית וכן בהשתתפות החיילים ההודים המוסלמים שלקחו חלק בהגנת תעלת סואץ תגרום להתמוטטות השליטה הבריטית במצרים בעת ההתקפה העות'מאנית על תעלת סואץ. תקוות אלו לא התממשו, ואף שהיו מרידות מוסלמיות מקומיות של שבט הסנוסי ממערב למצרים ובסודאן מדרום, ככלל המאמץ העות'מאני-גרמני ליצור גל של ג'יהאד עולמי שימוטט את האימפריה הבריטית עלו בתוהו.
מודיעין שיחק תפקיד משמעותי בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ לאחר שסיורים מוטסים זיהו בשלב מוקדם את הכוח הטורקי המתקרב ואפשרו את סיכול ההתקפה. בספרו 'British Military Intelligence in the Palestine Campaign, 1914-1918' מציין יגאל שפי שעיקר המודיעין הבריטי התבסס על סיורים רכובים ומוטסים, על תחקור שבויים מלחמה ועל הפעלת סוכנים. בין סוכני הריגול שפעלו בזירה בלט בפעילותו תומאס אדוארד לורנס (הידוע בכינויו לורנס איש ערב) אשר שימש איש הקשר של הדסק הערבי בקהיר עם כוחותיו של השריף חוסיין בן עלי, ולקח חלק פעיל במרד הערבי. כן בלטה פעילותה של רשת הריגול היהודית ניל"י אשר הוקמה על ידי אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון, והונהגה בשלבים מאוחרים של המלחמה על ידי שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי. בשיא פעילותה מנתה רשת הריגול כ-30 פעילים ברחבי ארץ ישראל, אך הקושי המרכזי בפעילותה היה העברת המידע שהתקבל אל הצבא הבריטי. קשר זה נוצר החל מפברואר 1916 ועד לספטמבר 1917 באמצעות ספינות אשר עגנו מול חופי עתלית. בספטמבר 1917 התגלתה הרשת על ידי העות'מאנים וראשיה שרה אהרנסון, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד נתפסו. בעקבות כך הוחל בגל מעצרים רחב נגד גורמים רבים ביישוב היהודי.
מימד נוסף לפעילות המודיעין במהלך המלחמה היה דיסאינפורמציה - שתילת מידע כוזב. שתי הצלחות בריטיות בולטות בנושא זה היו בהערכות לקרב באר-שבע, ובהערכות לקרב מגידו. בסוף שנת 1917, לאחר שני ניסיונות כושלים לכיבוש העיר עזה, החליט הגנרל אלנבי, שזה עתה התמנה לעמוד בראש הכוחות הבריטיים בגזרה, ששבירת קו ההגנה העות'מאני תתבצע בהתקפה על באר-שבע. הצלחת ההתקפה הסתמכה על יצירת הרושם שההתקפה הבריטית תערך שוב על העיר עזה. מסע הדיסאינפורמציה כלל תזוזת כוחות בקרבת העיר עזה, וכן על תכסיסים של הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן אשר דאג שתוכניות מפורטות של מתקפה בריטית נוספת על עזה ייפלו לידיים עות'מאניות. שנה מאוחר יותר, בספטמבר 1918, הצליחו הבריטים במתקפת פתע לפרוץ את קו שתי העוג'ות וללכוד או להשמיד את רוב הכוחות העותמאניים בגיזרת סוריה וארץ ישראל. בהערכות לקרב מגידו הסתייע הגנרל אלנבי שוב במסע דיסאינפורמציה נרחב, על מנת לפרוץ את קו ההגנה העות'מאני שנודע בכינוי קו שתי העוג'ות. מסע הדיסאינפורמציה נועד ליצור את הרושם שהמתקפה הבריטית תתחולל בעבר הירדן המזרחי, וששם מרוכזים מירב הכוחות הבריטיים, בעוד שלמעשה הכוחות הבריטיים הועברו בחשאי למישור החוף ושם נפרצו קווי העמדות העות'מאניים ב-17 בספטמבר 1918.
פרוץ המלחמה והמתקפה הראשונה על תעלת סואץ
רקע למתקפה על סואץ
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסוף יולי 1914, הכריזה האימפריה העות'מאנית על נייטרליות מזוינת (כלומר נייטרליות מלווה בגיוס כוחות מילואים). ב-2 באוגוסט 1914 נכרתה ברית סודית בין האימפריה העות'מאנית לגרמניה על ידי אנוור פאשה (אחד מחברי השלישייה, הטריומווירט ששלט באימפריה החל מ-1911). ב-29 באוקטובר הפכה הברית לגלויה עם הפצצת נמלים רוסיים בים השחור על ידי משחתות גרמניות בחסות עות'מאנית. אנוור פאשה לקח תחת פיקודו את הארמייה השלישית ויצא לתקוף את רוסיה בקווקז, וחבר שני בשלישייה, ג'מאל פאשה, עד אז שר הימייה, לקח תחת פיקודו את הארמייה הרביעית[1] במטרה להוביל מסע לכיבוש תעלת סואץ ומצרים.
הקריאה לג'יהאד: בנובמבר 1914 הטורקים הכריזו על המלחמה ברוסים ובאנגלים כעל ג'יהאד - מלחמת קודש, בתקווה שמוסלמים מרחבי המזרח התיכון ייקראו לדגל ויצטרפו לשורות הצבא העות'מאני. קריאה זאת הדאיגה את ראשי השלטון בבריטניה, אשר חששו באופן קבוע ממרידות רחבות היקף בהודו ובמצרים, וכן ממרידות בקרב החיילים ההודיים המוסלמים. חשש זה הביא לכך שבשלבים המוקדמים של המלחמה לא הוקמו יחידות צבא מצריות במסגרת הכוחות הבריטיים.
תעלת סואץ מאז פתיחתה בשנת 1869 הייתה לציר תנועה מרכזי עבור מדינות אירופה ובמיוחד עבור צרפת והאימפריה הבריטית. על מנת להבטיח את פעולתה התקינה של התעלה החל מ-1879 התבססו כוחות בריטיים וצרפתים במצרים, ובשנת 1882 במסגרת מלחמת אנגליה מצרים, מחצו הכוחות הבריטיים יחידות צבא מצריות שהתמרדו נגד הממשלה והנוכחות הזרה במצרים, והמליכו את תאופיק פאשא כמלך מצרים. משנה זאת ואילך הפכה מצרים באופן לא רשמי לחלק מהפרוטקטורט הבריטי, אף על פי שבאופן רשמי מצרים הייתה עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית, ואף שילמה מס לאיסטנבול. עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם, הכריזה בריטניה על מצרים כסולטנות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי. לאחר שמושל מצרים, החדיו עבאס חלמי השני ערך ביקור באיסטנבול, ובכך הביע נאמנות לאימפריה העות'מאנית, הוא הודח וחוסיין כאמל הומלך במקומו.
במהלך מסע המלחמה לתעלת סואץ, בעקבות היותה ציר תחבורה מרכזי עבור הכוחות הבריטים ובעלי בריתם, היה תפקיד חשוב בהובלת אספקה מהמושבות הבריטיות בהודו ואוסטרליה לעבר החזיתות המרכזיות של המלחמה באירופה. לכן לכיבוש תעלת סואץ או לפחות לשיבוש התנועה בתעלה יכולה הייתה להיות השפעה מכרעת על התפתחות המלחמה כולה. בנוסף ג'מאל פאשה מציין בספר זיכרונותיו שסיבה נוספת לתקיפת התעלה הייתה שהמתקפה אילצה את הבריטים לנתב כוחות רבים למצרים, להגנת התעלה, ובכך החלישה את המתקפה הבריטית על גליפולי.
ההיערכות למתקפה
בינואר 1915 היו מוצבים במצרים 70 אלף חיילים בריטיים בפיקודו של סר ג'ון מקסואל, רובם מיחידות הודיות, אך גם מהדיוויזיה ה-42 האנגלית וכוחות אוסטרליים וניו זילנדיים שהיו ידועים בתור האנזא"ק - Australian and New Zealand Army Corps, מתוכם כ-30 אלף היו מוצבים לאורך תעלת סואץ. ההגנה על התעלה התבססה על מוצבים לאורך הגדה המערבית של התעלה. מוצבים אלו נהנו מ"תעלת המים המתוקים" שסיפקה מים מנהר הנילוס עבור היישובים ממערב לתעלה: פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ וכן מקווי תחבורה טובים, ועל פטרולים של ספינות מלחמה. כמו כן הוצפו שטחים ממזרח לחלקה הצפוני של התעלה על מנת למנוע אפשרות תקיפה מהם.
תוכנית המלחמה גובשה על ידי קצין המטה עלי פואד ביי, וקולונל הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין. פון קרסנשטיין היה אחד מ-70 החברים של המשלחת הצבאית תחת פיקודו של אוטו לימן פון סנדרס, שהייתה אמורה לסייע בהדרכה ובפיקוד על כוחות העות'מאניים. הוא מונה לעמוד בראש המטה של הארמייה ה-VIII של הצבא העות'מאני, הוענקה לו דרגת סגן-אלוף של הצבא העות'מאני ותואר הכבוד הטורקי "בק".
התוכנית כללה חצייה של מדבר סיני, צליחה של התעלה על ידי כלי צליחה, הפתעת הכוחות הבריטיים וכיבוש אסמאעיליה, הנמצאת על הגדה המערבית של התעלה. המכשול העיקרי בתוכנית, כמו גם במסעות המלחמה העתידיים דרך מדבר סיני, הייתה אספקת המים והמזון הדרושים לצבא. התוכנית התבססה על כך שהכוח התוקף יישא איתו את המים והמזון הדרושים לו. מנות הקרב שנקבעו היו 600 גרם ביסקוויטים, 150 גרם תמרים, 9 גרם תה ו-4 ליטר מים לחייל ליום. כמו כן התבססה התוכנית על מים מהבארות ובורות המים הקיימים במדבר סיני, ולכן הצריכה התקפה בעונת הגשמים, כלומר בחודשים דצמבר-ינואר. אילוץ זה הכריח את הצבא העות'מאני להיערך למתקפה בחופזה, והמסע הראשון לכיבוש התעלה אכן התרחש בינואר 1915, כחודשיים לאחר כניסתם של העות'מאנים למלחמה. אספקת המזון התבססה על כך שכל חייל יישא איתו מנות קרב המספיקות ל-14 יום. על פי התוכנית חציית מדבר סיני תארך 10 ימים, לאחר מכן תיכבש אסמאעיליה והחיילים יידרשו להחזיק בה 4 ימים נוספים עד שאספקה נוספת תגיע. התוכנית התבססה גם על התקווה שהפלישה הטורקית למצרים תביא למרד של ערביי מצרים נגד הבריטים שתביא לסילוקם. תוכנית זאת התבססה על הקריאה של הסולטאן הטורקי ל'ג'יהאד', וכן על פעילות אינטנסיבית של מרגלים גרמנים ועות'מאנים במצרים. הכוח העות'מאני התוקף מנה 25 אלף חיילים, טורקים, כורדים ערבים ובדווים. על פי התוכנית המקורית כוח זה הצריך 15 אלף גמלים עבור נשיאת הציוד והאספקה הדרושים אך מספר הגמלים שאותו הצליח הצבא לגייס היה קטן מזה.
באופן מסורתי היו שלושה נתיבי מסע מארץ ישראל למצרים: דרך צפונית העוברת במקביל לחופי הים התיכון, דרך דרומית הקרויה דרב אל חג' (אשר ששימשה עולי רגל מצריים בדרכם למכה דרך עקבה), ודרך אמצעית המתחילה בבאר-שבע ומשם ממשיכה לעוג'ה אל חפיר, לביר חסאנה ולאיסמעיליה. מכיוון שהימים נשלטו על ידי משחתות אנגליות וצרפתיות, ומשום שהפיקוד הגרמני-עות'מאני חשש מהחפת כוחות מהים שינתקו את קווי האספקה של הכוח התוקף, נבחר הנתיב המרכזי, הפנים יבשתי, על אף שמספר הבארות לאורכו היה הנמוך ביותר. בנוסף נשלחו יחידות קטנות להתקפות הסחה דרך הנתיב הצפוני והדרומי.
הקרב הראשון על התעלה
- ערך מורחב – הקרב על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה
חציית מדבר סיני החלה ב-14 בינואר 1915. ג'מאל פאשה רכב בראש הכוח שמנה כ-20,000 חיילים, ועשר סוללות תותחים. בשבוע הראשון צעד הכוח לאור יום כאשר הוא נושא איתו מכלי מים ענקיים. תנועת הכוח זוהתה כבר בשלב מוקדם על ידי מטוסי סיור בריטיים. לאחר השבוע הראשון החל הטור לצעוד בלילות, על מנת שמקום המתקפה לא יתגלה. ב-31 בינואר הגיע חלקו הגדול של הצבא לנקודת הערכות באזור שבין האגם המר הגדול ואגם תמסח, סמוך לעיר אסמאעיליה שעל גדות התעלה. בשלב זה נשלח כוח קטן צפונה על מנת לתקוף את קנטרה וכוח קטן דרומה שעליו הוטל לתקוף את העיר סואץ בעוד המתקפה המרכזית יועדה להתרחש באיסמעיליה. המתקפה החלה ב-2 בפברואר. סופת חול עיכבה את תחילת המתקפה, וכתוצאה מכך ההתקפה החלה לאחר הזריחה כך שהכוח התוקף זוהה על ידי הבריטים בשלב מוקדם. הטורקים החלו לחצות את התעלה בסירות מתנפחות רפסודות וגשר דוברות, ואולם הם נתקלו בהתנגדות עזה מהכוחות ההודיים שהיו מוצבים בצידה השני של התעלה. במקביל מספר ספינות קרב הצטרפו למערכה, וחלקם נפגעו מאש הארטילריה העות'מאנית. עד צהרי 3 בפברואר כל כלי הצליחה של העות'מאנים הושמדו מלבד שלוש סירות. רק כ-700 חיילים עות'מאנים הצליחו לחצות את התעלה, ואלו בסופו של דבר נהרגו או נתפסו בשבי. גם המתקפות על סואץ וקנטרה נכשלו.
בזיכרונותיו כותב ג'מאל פאשה, שב-3 בצהריים הוא וקציני המטה שלו הבינו שהמתקפה נכשלה. בשלב זה, על פי זיכרונותיו, טען הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין ש"לדעתו זו חובתו של הכוח התוקף למות עד האיש האחרון על גדות התעלה" אך ג'מאל פאשה לא שעה אל עצה זו והכריז על נסיגה.
על פי יומניו של פון קרסנשטיין 192 חיילים עות'מאנים אבדו בקרב, 366 נפצעו וכ-700 הוכרזו נעדרים, רובם מתוך הכוח שהצליח לחצות את התעלה ונלקחו בשבי בידי הבריטים. ציפיות הטורקים שמסעם יביא למרד כללי במצרים, וכן להתמרדות בקרב החיילים המוסלמים בקרב הכוחות ההודיים שהגנו על התעלה התבררו כבלתי מבוססות. גם מתקפות ההטעיה מדרום ומצפון נחלו כישלון, ובעיקר לא גרמו להסטה של כוחות בריטיים מקרבת איסמעיליה. מנגד הנסיגה הטורקית מהתעלה, וחזרה לארץ ישראל התבצעה באופן מסודר ללא אובדן של כוחות נוספים לעות'מאנים, ואילו הכוחות הבריטיים לא היו ערוכים למרדף אחר הכוחות הנסוגים.
פברואר 1915 ועד יולי 1916
לקחי המתקפה ויישומם
הכוחות הבריטיים, כהפקת לקחים מהמתקפה הראשונה, שינו את תפיסת ההגנה על התעלה - והקימו מוצבים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שינוי התפיסה מיוחס לשר ההגנה הבריטי, הלורד קיצ'נר שאמר: "מי כאן מגן על מי? אתם על התעלה או התעלה עליכם?". במרץ 1915 מונה סר ארצ'יבלד מארי לעמוד בראשות הכוחות הבריטיים בחזית המצרית והורה על הזזת המוצבים מקו התעלה מזרחה לעומק בסיני. הקמת מוצבים אלו אפשרה שליטה יעילה יותר על צירי התנועה בסיני, שליטה המאפשרת לעצור את התקדמות הצבא התוקף לפני התעלה, ויתרה את הצורך לפרוש כוחות לכל אורך התעלה. המוצב המזרחי ביותר שהוקם היה ברומני. הקמת מוצבים אלו הציבה בפני הבריטיים אתגר לוגיסטי גדול, שכן בעוד הצד המערבי של התעלה מושקה מתעלת מים מתוקים, ומקושר בקווי תחבורה נוחים, הצד המזרחי של התעלה היה חסר את התשתית הזו. על מנת לענות על הצרכים הלוגיסטיים, הורחב מאוד הבסיס בקנטרה, והיה למרכז לוגיסטי עצום ממדים. הוקמו רציפים ודוברות שאפשרו העברה של כוחות וציוד את התעלה, והוחל בהקמה של מסילת רכבת וצינור מים לאורך החוף הצפוני של חצי האי סיני.
המתקפה על סואץ אומנם נכשלה, אך לימדה את הן את העות'מאנים והן את הבריטים שמתקפה כזאת אפשרית, וכן שניתן לשתק את התנועה בתעלה, גם ללא צליחתה, על ידי כיבוש שוליה המזרחיים ומשם שליטה באש על השיט בתוואי בתעלה.
עם חזרתו לארץ ישראל הכתיר ג'מאל פאשה את ההתקפה כ'ניצחון מזהיר', והחל בהכנות למתקפה נוספת. הוקמה יחידת כוחות המדבר, אשר מפקדתה שוכנה בבאר שבע, והייתה תחת פיקודו של הגנרל קרס פון קרסנשטיין. במהלך 1915 יחידה זאת ערכה פעולות פשיטה קטנות היקף אך טורדניות על הכוחות הבריטיים בסיני שכללה התקפות על מוצבים בריטיים וניסיונות להנחת מוקשים לאורך התעלה. א.פ. וייל מציין שקרסנשטיין מילא תפקיד זה ב"רוב תחבולה ומרץ".
- ערך מורחב – הרכבת בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
חלק חשוב בהיערכות העות'מאנית להמשך המערכה היה לשיפור מערך התחבורה, שהתבטא בשיפור מערך הרכבות בארץ ישראל. לפני המלחמה פעלו בארץ ישראל מסילת הרכבת יפו–ירושלים, ורכבת העמק אשר קישרה את חיפה באמצעות מסילת הרכבת החיג'אזית עם דמשק. במהלך המלחמה נסללה המסילה המזרחית העות'מאנית בין תחנת הרכבת טולכרם לתחנת הרכבת לוד ומשם לבאר שבע לתוך חצי האי סיני עד לקוסיימה (ראו מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה). הרכבת בשיאה אפשרה נסיעה מדמשק ועד החזית בסיני, אך נתקלה בקשיים עקב הפסקת ייבוא הפחם לאזור (בעקבות המצור הימי של מדינות ההסכמה), ולכן נאלצה להתבסס על כריתת עצים מכל רחבי האזור.
קו תחבורה נוסף שהיה פעיל במהלך המלחמה עבר מעבר הירדן המזרחי, דרך ים המלח ומשם לירושלים. לצורך קו זה נבנו רציפים והובאו ספינות לים המלח.
המשבר הכלכלי ומכת הארבה
עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה החל משבר כלכלי חמור בארץ ישראל סוריה ולבנון. ההשלכה המיידית של הצטרפות העות'מאנים למלחמה הייתה הפסקת התעבורה הימית לארץ ישראל, בשל השליטה הימית של מדינות ההסכמה. דבר זה הביא לקריסת ענף התיירות באזור (שעד למלחמה נהנה מזרם גדול של צליינים, בעיקר מרוסיה), ולהפסקת התמיכה הכלכלית של יהדות אירופה ביישוב היהודי (אם כי החל סיוע רב של יהדות ארצות הברית, כל עוד מדינה זאת שמרה על נייטרליות במלחמה).
בעוד שחורף 1914 היה מרובה בגשמים, שנת 1915 הייתה שנת בצורת, אשר אליה התווספה מכת ארבה חמורה אשר גרמה לנזקים אדירים לחקלאות. יחידות צבא נשלחו לעזור לפלאחים להילחם בנחילי הארבה, ללא הצלחה מרובה. גיוס החובה לצבא העות'מאני הותיר, בעיקר עבור היישוב הערבי, משפחות רבות ללא מפרנסים דבר שהוביל אותם לחרפת רעב. מאמצי המלחמה הביאו את הצבא העות'מאני להחרים ציוד רב, או ל'קנות' ציוד בתמורה לשטרות שאיבדו את ערכם במהלך המלחמה.
למשבר הכלכלי היו השלכות על עמידות הצבא העות'מאני במלחמה. אלכסנדר אהרונסון, אשר התנדב לצבא העות'מאני בראש חבורת צעירים יהודיים דיווח בספרו על תנאי המחיה והציוד הירוד של הצבא העות'מאני. תנאים אלו שהצטרפו ליחס הרע שהופגן כלפי המתגייסים היהודיים (אשר בין היתר נשלחו לפלוגות העבודה, ה'עמלייה' ולא לצבא הלוחם) הביא אותו ורבים מחבריו לערוק מהצבא. סיבה נוספת לעריקה, בעיקר בקרב החיילים הערביים, היה הצורך לפרנס את משפחותיהם. המשבר הכלכלי הוביל להתמרמרות של האוכלוסייה נגד השלטון הטורקי, והקל על גיוס סוכנים על ידי הבריטיים אשר קיבלו מטבעות זהב בתמורה לעבודתם.
ההוצאות להורג בביירות
עם חזרתו של ג'מאל פאשה מהקרב הראשון בארץ ישראל הוא החל לעסוק באופן נמרץ בדיכוי ניסיונות למרד ולאומנות בקרב ערביי האזור. ביולי 1915 הועמדו לדין פעילים רבים מתנועת הרפורמציה שפעלו מביירות, שעל פי החשד קיימו מגעים עם הצרפתים בניסיון למרוד בעות'מאנים. ההוצאות להורג הרבות שנגזרו על המעורבים הביאו לביסוס שמו של ג'מאל פאשה כשליט אכזר וחסר מעצורים. בתקופות מסוימות פעל פאשה גם נגד הציונות, פעילות שהתבטאה בחקירות שניהל המושל של יפו בהא אלדין בך ובגירוש פעילים ציונים רבים ובהם: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ישראל שוחט ומניה שוחט.
חזיתות סמוכות והשפעתן על חזית ארץ ישראל
חזית גליפולי - באפריל 1915 נחתו כוחות של מדינות ההסכמה בחופי גליפולי. מטרת הבריטים הייתה כיבוש איסטנבול, פריצת הסגר העות'מאני על הדרדנלים, ופתיחת נתיב אספקה לנמלים הרוסים בים השחור. המערכה בגליפולי נמשכה עד ינואר 1916, ניסיון הפלישה נכשל, והוא עלה בקורבנות רבים משני הצדדים. בזיכרונותיו כותב ג'מאל פאשה שלצורך ההגנה מפני המתקפה נשלחו חזרה לשטחי אסיה הקטנה רוב יחידות הצבא המבוססות חיילים טורקיים, שנחשבו לאיכותיות יותר, והגנת סוריה וארץ ישראל נותרה בעיקר בידי יחידות מבוססות חיילים ערבים. למרות הניצחון העות'מאני הגדול בגליפולי, בחזית הקווקז נחלו הכוחות העות'מאניים תבוסות, ועם כניסתה של בולגריה למלחמה לצד מדינות המרכז, נאלצו העות'מאנים להסיט כוחות מן המזרח התיכון גם לחזית המקדונית.
חזית מסופוטמיה - לחזית זו ניתנה העדפה נמוכה על ידי הפיקוד העות'מאי ולכן הקצאת הכוחות הייתה בהתאם ורוב הכוח הטורקי התרכז סביב בגדאד. גם עם פלישת הבריטים למסופוטמיה בנובמבר 1914, במטרה להבטיח את בארות הנפט בבצרה, לא השתנתה האסטרטגיה העות'מאנית דבר שאיפשר סדרה של ניצחונות "קלים" (יחסית) במערכה לכיבוש את בגדאד. רק עם התקרבות הבריטים לעיר הבירה תיגבר אנוור פאשה את כוחותיו מזירות אחרות והצליח להביס את הכוח העיקרי של הבריטים (הדיוויזיה השישית "פונה" בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסנד) לאחר ארבעה חודשי המצור על כות. בעקבות מפלה זו הוחלף הפיקוד הבריטי בזירה ולוטננט גנרל פרדריק סטנלי מוד מונה לתפקיד מפקד הזירה. מוד החל בתגבור הכוחות האנגלים והגדיל את מצבת הכוחות במסופוטמיה לכ-8 דיוויזיות שחלקן נלקח מזירות אחרות וחלקן נבנה. בתחילת 1917 יצא מוד למערכה והצליח להביס את הטורקים ברוב הקרבות במהלך אותה שנה וב-1918. ניצחונות אלו אפשרו לו לשחרר כוחות לזירות אחרות כשבין השאר נשלחו לחזית ארץ ישראל הדיוויזיה השלישית "לאהור" והדיוויזיה השביעית "מירוט".
מרד הסנוסים - הסנוסים היו כת אסלאמית בצפונה של אפריקה, ולחמו לצד האימפריה העות'מאנית במהלך המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (בשנת 1911). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות מצד המודיעין העות'מאני והגרמני[2] לגייס את הסנוסים למלחמה בבריטים במדבר המערבי בואכה מצרים. בעקבות הצטרפותה של איטליה, אויבת הסנוסים, למדינות ההסכמה נשאו מאמצים אלו פרי ונפתחה המערכה בצפון אפריקה. תוכנית המרד התבססה על מתקפה משולבת על מצרים ממערב ומדרום בשלוש זרועות: האחת לאורך החוף על ידי הסנוסים בהנהגת סעיד אחמד, השנייה, לאורך נאות המדבר במדבר הלובי והשלישית, מדרום על ידי הסולטאן של דרפור. התקפות אלו התנהלו ללא תיאום הדדי. המרד הסנוסי החל בנובמבר 1915 אולם נחל תבוסות בקרבות מרסא מטרוח שנערכו בדצמבר אותה שנה, בקרב עגאגיה בפברואר 1916, ובהתקפה על סיוה בפברואר 1917.
המרד הערבי - במהלך 6–1915 התנהלה חליפת מכתבים בין השריף חוסיין בן עלי ממכה לבין הנרי מקמהון, המושל הבריטי של מצרים. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). ביוני 1916 החל המרד הערבי, בהנהגתו של בנו של עלי, פייצל בכיבושם של ערים בחיג'אז, והתקפות על מסילת הרכבת החיג'אזית. למרד הערבי הייתה השפעה על חזית ארץ ישראל וחצי האי סיני בשל הצורך לשלוח כוחות צבא עות'מאניים לחיג'אז, בשל אי ההגעה של הכוחות שהובטחו על ידי השריף (שהתחייב לשלוח צבא של 1,500 מתנדבים לטובת הפלישה הטורקית השנייה לסואץ), ובשל ההטרדות של קווי האספקה הטורקיים. ג'מאל פאשה בזיכרונותיו מציין מרד זה כסיבה המרכזית לכישלון המתקפה השנייה על תעלת סואץ, ועמדה זאת משתמעת באופן ברור מספרו של ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) "שבעת עמודי חכמה", ואולם חוקרים רבים מטילים ספק בנזק הממשי שגרם המרד הערבי למאמץ המלחמה הטורקי.
הקרב השני על התעלה וההתקדמות הבריטית לכיוון ארץ ישראל
בנובמבר 1915 יצא ג'מאל פאשה לאיסטנבול על מנת לשכנע את אנואר פאשה ואת הפיקוד הגרמני בחשיבות המשך המתקפה על תעלת סואץ. בפברואר 1916 אנואר פאשה ערך סיור בארץ ישראל ובאותה תקופה החלו תגבורות עות'מאניות שהתפנו מהקרבות בגליפולי וכן של כוחות גרמנים ואוסטרו-הונגריים להגיע לאזור. התגבורות הגרמניות והאוסטריות כללו יחידות ארטילריה ומכונות ירייה, טייסת, יחידות נ.מ. משאיות ובתי חולים ניידים. לקראת מסע המתקפה העות'מאני השני לסיני מנה הכוח העות'מאני מעל 11,800 חיילים.
מנגד האסטרטגיה הבריטית של הרחקת הקרב מהתעלה נתנה את אותותיה. במאי 1916 מסילת הרכבת הבריטית הגיע עד לעיירה רומני שבאזור קטיה שבסיני. לאזור קטיה היה חשיבות משום הבארות הרבים שבו שאפשרו החזקת כוח צבא לאורך זמן, כבסיס ליציאה למתקפה על התעלה. הכוח שהיה מוצב ברומני היה מורכב משתי דיוויזיות של חיל רגלים וכן יחידת האנזא"ק שכללה 3 חטיבות אוסטרליות של פרשים קלים (Australian light horse), וחטיבה ניו זילנדית של רובאים רכובים.
קרב רומני
- ערך מורחב – קרב רומני
באפריל 1916 הוליך קרס פון קרסנשטיין כוח של 3,500 חיילים לעבר מחוז קטיה. בשעה 4:30 בבוקר 23 באפריל נערכה פשיטה מוצלחת על אוגרטינה. משם המשיכו הכוחות ותקפו את העיירה קטיה בשמונה בבוקר, ובשעה 15:00 באותו היום נכבשה העיירה, ויחידת פרשים הכוללת מעל 250 חיילים נלקחה בשבי. בשל התמהמהות בהגעת כוחות עות'מאניים נוספים לאזור, המשך המתקפה בסיני התעכבה כשלושה חודשים בטרם חודשה. זמן זה שימש את הבריטים לבסס מחדש את שליטתם באזור קטיה, ולהביא תגבורות לאזור - שכללו את יחידת האנזא"ק בפיקודו של מיור גנרל ה. ג. שובל.
ביולי יצא פון קרסנשטיין למסע השני לתעלת סואץ. כוח התקיפה העות'מאני היה מורכב מכ-16,000 חיילים והיה מצויד טוב הרבה יותר מאשר במתקפה הראשונה על התעלה. הכוח כלל שלושים תותחים ושלושים ושמונה מכונות ירייה, אשר הועברו על פני המדבר, ללא דרכים סלולות תוך זמן קצר (הישג שזכה להערכה רבה מצד אויביהם הבריטים), וכן נהנה מסיוע אווירי של טייסת ה'פאשות' הגרמנית. ב-9 ביולי הגיע רוב הכוח לביר-אל עבד ואוגרטינה, ורק ב-19 ביולי הוא התגלה על ידי הכוחות הבריטיים.
ב-3 באוגוסט פרסו העות'מאנים את כוחותיהם סביב קו חזית שעמד אל מול קו החזית הבריטי שהוחזק על ידי שתי דיוויזיות חיל רגלים. נקודת התורפה של קו המגננה הבריטי היה מכיוון דרום, ולכן ב-4 באוגוסט נשלחה בריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים השלישית לתפוס עמדות דרומיות. סמוך לחצות, כוח עות'מאני שעקב אחריהם החל תוקף את בריגדת הפרשים ומסתער על הר חול שנודע בכינוי 'הר מרדית' (Mount Meredith). האוסטרלים הצליחו להדוף את גל ההתקפה הראשון אך תנועת איגוף של הכוחות העות'מאניים הצליחה לגרום לאוסטרלים לסגת, בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. לקראת 5 בבוקר של 4 באוגוסט תגבורות בריטיות הצליחו לעצור את ההתקדמות העות'מאנית בהר מרדית, ובינתיים כוחות עות'מאניים הצליחו, בעזרת איגוף נוסף, להשתלט על הר רויסטון. בריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים השנייה נשלחה לתפוס עמדות על שרשרת גבעות שנודעו בשם "גבעות ולינגטון", ואולם הרעשה ארטילרית עות'מאנית גרמה להם לסגת לקראת השעה 7 בבוקר, והגבעה נתפסה על ידי כוחות עות'מאניים. מהעמדות על בסיס גבעות ולינגטון הצליחו העות'מאנים לירות לעבר המחנה שנמצא סמוך לפסי הרכבת. ירי זה נפסק רק בעקבות הרעשה ארטילרית בריטית שהכריחה את הכוחות העות'מאניים לסגת לעבר המדרונות האחוריים של הגבעות. בכך הגיעה לשיאה המתקפה העות'מאנית.
לקראת צהרי 4 באוגוסט נבלמה ההתקדמות העות'מאנית בכל החזיתות, כולל מתקפות כושלות על הקווים הבריטיים הסמוכים לים. ככל שחלף הזמן והתעצמו הקרבות, בעיצומו של שיא הקיץ, החלו הכוחות העות'מאניים לסבול מצמא דבר שהחליש את עמידתם. לקראת השעה חמש ושלושים אחר הצהריים החלה מתקפת נגד בריטית על גבעת רויסטון, שהצליחה לכבוש אותה בחזרה. למחרת מוקדם בבוקר נכבשו גבעות ולינגטון. במהלך הכיבוש כאלף חיילים עות'מאניים נפלו בשבי, והמהלך סימן את תחילת הנסיגה העות'מאנית. בליל 5 באוגוסט העות'מאנים פינו את קטיה, ובימים הקרובים הם נסוגו גם מבסיסיהם באוגרטינה ובביר אל עבד.
ההחלטה הבריטית על התקדמות לעבר ארץ ישראל
ההתקדמות הבריטית לכיוון סיני נועדה בראש ובראשונה להרחיק את המלחמה מתעלת סואץ, ואולם ההצלחה הבריטית הגדולה בקרב רומני סימנה את הדרך להמשך ההתקדמות הבריטית לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. ההחלטה על קמפיין זה לא הייתה מובנת מאליה וחברי קבינט רבים באנגליה סברו שאין לארץ ישראל חשיבות אסטרטגית, ושאין צורך 'לבזבז' כוחות על מה שנחשב לזירה צדדית של המלחמה, כוחות שנחוצים בזירה המרכזית של המלחמה - באירופה. מנגד חברי קבינט אחרים, ובראשם ראש ממשלת אנגליה לויד ג'ורג', דחפו להמשך ההתקדמות הבריטית. לויד ג'ורג' נכנס לתפקידו בדצמבר 1916, ומיד עם כניסתו לתפקיד שלח מברקים לסר ארצ'יבלד מארי, מפקד הכוחות הבריטים בחזית, שבהם הוא הודיע לו שדרושות לו הצלחות בריטיות בחזית המזרח תיכונית. עם זאת, בקשתו של מארי לשתי דיוויזיות נוספות שהיו נחוצות לשם ההתקדמות לאל-עריש נענתה בשלילה. תום שגב, בספרו 'ימי הכלניות' טוען שלמסע השידול של חיים ויצמן (שהיה ביחסי ידידות וקרבה עם לויד ג'ורג' וחברי קבינט אחרים), בו הוא טען שכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים יביא לתמיכה של העם היהודי במאמץ המלחמה הבריטי, משקל רב בקבלת ההחלטה להרחבת הקמפיין.
הרכבת הבריטית צינור המים ודרך החבלים
להבדיל ממסעי המלחמה העות'מאניים שהתבססו על חציה מהירה של המדבר על ידי כוחות גדולים, ללא קווי אספקה מסודרים, ההתקדמות הבריטית לתוך סיני ולכיוון ארץ ישראל התבססה על בניית קווי אספקה במקביל להתקדמות הכוחות ולכן, אף שנבנתה במהירות שיא, הייתה איטית הרבה יותר. האספקה הבריטית התבססה על הנחת מסילת ברזל, הנחת צינור מים, וסלילת כביש. א. פ. וייל בסקירתו את המערכה מכנה את בניית קווי האספקה הללו: "'חתיכת עבודה' בריטית טיפוסית-איטית: יקרה מאוד וסולידית ביותר". מסילת הברזל הייתה ברוחב תקני ונבנתה על ידי פלוגת מסילת הברזל של חיל ההנדסה המלכותי. את "העבודה השחורה" ביצע 'קורפוס העבודה המצרי'. אנתוני בלווט, בספרו 'עם כוחותינו בפלשתינה' מציין שפלוגת מסילת הברזל הורכבה משתי יחידות שאנשיהן גויסו בהתאמה משתי חברות הרכבות האנגליות המובילות, ושהעבודה על המסילה נעשתה לסירוגין - ביום אחד על ידי היחידה הראשונה, ולמחרת על ידי היחידה השנייה בעוד חיילי היחידה הראשונה נחים. שיטת עבודה זו הביאה לתחרות פורה בין שתי היחידות שתרמה לסלילתה המהירה של המסילה. הקושי המרכזי בבניית מסילת הברזל והכביש היה אי היציבות של הקרקעות המדבריות בסיני. משום כך על מנת לבנות את הכביש ששימש למעבר הכוחות נעשה שימוש בחבלים כדי לעגן את הקרקע, ומשום כך הכביש שנבנה במקביל למסילת הרכבת זכה לכינוי 'כביש הרשתות' ('the wire road').
אספקת המים לכוחות המתקדמים נעשתה על ידי השילוב של הכשרת הבארות בסיני, צינור המים, וכן על העברת מים באמצעות הרכבת. מי הבארות בסיני, אף שהספיקו לחיילים העות'מאניים, נחשבו ללא-ראויים לשתייה עבור החיילים הבריטים ושימשו רק להשקיית הבהמות. הכוחות העות'מאניים השתדלו להרוס את הבארות תוך כדי נסיגתם, ובמקרים רבים ניסו גם להרעיל אותם. משום כך עסקו יחידות ההנדסה הבריטיות בשיפוץ הבארות, בחפירת בורות חדשים ובהכשרת המים בבארות. כמו כן נעשה שימוש בצינור המים וברכבת על מנת להעביר מי שתייה מאזור תעלת סואץ אל פנים סיני.
לצורך ההתקדמות לעבר סיני הפכה העיירה 'קנטרה' שלאורך חופי התעלה לבסיס אספקה עצום ממדים. מפקד הכוחות הבריטיים, סר ארצ'יבלד מארי העביר באוקטובר 1916 את מפקדתו מאיסמעיליה לקהיר, החלטה שאפשרה לו לנצח ביעילות על המאמצים הלוגיסטיים רחבי ההיקף, אך גם הפכה אותו, בניסוחו של א. פ. ויול, "לאיש מנהלה יותר מאשר מפקד צבאי בשדה".
קרבות מגדבה ורפיח
- ערכים מורחבים – קרב מגדבה, קרב רפיח (1917)
למעשה לאחר קרב רומני החלה נסיגה עות'מאנית מדורגת לעבר ארץ ישראל ובמקביל התקדמות בריטית איטית. ההתנגדות העות'מאנית הייתה עזה במקומות מסוימים ואילו אזורים אחרים ננטשו ללא קרב. לאחר ארבעה חודשים של התקדמות איטית לצד סלילת מסילת הרכבת, בדצמבר 1916 הגיעו הכוחות הבריטים לקרבת אל עריש, שבה היה מוצב כוח של 1,600 חיילים עות'מאניים - ואולם כאשר בבוקר 21 בדצמבר תקפו הבריטים את העיר הם מצאו שהכוחות העות'מאניים נסוגו ללא קרב. במאמץ לרדוף אחר הכוחות העות'מאניים הנסוגים ב-23 בדצמבר הותקף הכוח העות'מאני שהתבצר במגדבה על ידי דיוויזיית אנזא"ק ובריגדת קורפוס הגמלים. הכוחות העות'מאניים היו מחופרים היטב וגילו התנגדות עזה, ובשעה 14:00, לאחר שההתקפות על המעוזים העות'מאניים נכשלו, הוציא מפקד הכוח, הגנרל שובל, פקודת נסיגה. ואולם לאחר הוצאת הפקודה הגיעה הידיעה שהפרשים הבריטיים הצליחו לכבוש את אחד המוצבים העות'מאניים. פעולה זאת הייתה ראשיתה של הטיית הכף בקרב, פקודת הנסיגה בוטלה ועד לרדת החשכה נכבשה העמדה, ו-1,282 חיילים עות'מאנים נפלו בשבי. ב-9 בינואר נערכה התקפה על אל-מגרונטין שבסביבות רפיח על ידי דיוויזיית אנזא"ק והבריגדה הרכובה החמישית, בפיקודו הישיר של לוטננט גנרל פיליפ צ'טווד (שהיה המפקד הבכיר בסיני, מכיוון שסר ארצ'יבלד מארי נמצא במפקדה בקהיר). גם בקרב זה גילו העות'מאנים התנגדות עזה ועיקשת, ופריצת הקווים העות'מאנים ארעה שוב לאחר שהוצאה פקודת הנסיגה, בעקבות כיבוש המעוז הטורקי המרכזי בהתקפת כידונים על ידי הבריגדה הניו זילנדית אשר לא שמעה את פקודת הנסיגה. בקרב זה נלקחו בשבי כ 1,600 חיילים עות'מאניים וכ-200 נהרגו (לעומת 71 הרוגים בצד הבריטי).
לאחר הקרב נסוגו הכוחות העותמ'אניים לקו הגנה שהשתרע בין עזה לבאר-שבע, ובכך תמה המערכה על חצי האי סיני, והחלה המערכה על ארץ ישראל.
קרבות שערי עזה ובאר-שבע
.jpg)
לאורך ההיסטוריה מילאו העיר עזה וסביבתה תפקיד מרכזי במסעי המלחמה של האימפריות, פעם כשער הכניסה הדרומי לארץ ישראל, ופעם כתווך החוצץ בין ארץ ישראל למצרים. מעזה, גבולו הצפון מערבי של מדבר סיני, וצפונה, מקורות המים הופכים לזמינים יותר ונפרסת רשת של כבישים, ראויים מדרכי המדבר, המחברים אותה לשאר ערי הארץ. משום כך בחודשים שלאחר קרב רומני, בעוד העות'מאנים נסוגים מחצי האי סיני, הם ייצבו קו הגנה המשתרע בין עזה לבאר-שבע, במטרה לעצור שם את הפלישה הבריטית. הקרבות על עזה היו מן הקרבות העזים ביותר שנערכו בזירה במהלכם נפלו עשרות אלפי חיילים משני הצדדים[3]. שתי התקפות בריטיות גדולות נכשלו באביב 1917, והביאו להחלפת מפקד הכוחות הבריטיים. כיבוש באר-שבע בסוף אוקטובר 1917, ולאחריו כיבוש עזה, הביאו לפריצת הדרך ואפשרו התקדמות בריטית מהירה לתוך ארץ ישראל ולכיבוש של ירושלים בתוך פחות מחודשיים.
קרב עזה הראשון
- ערך מורחב – קרב עזה הראשון
הקרב נערך ב-26 במרץ 1917 סמוך לעיר עזה. היה זה הקרב החשוב הראשון על אדמת ארץ ישראל. קרב עזה הראשון הסתיים בניצחון צבא האימפריה העות'מאנית בסיוע מומחים גרמנים. הבריטים לא הצליחו לפרוץ את החזית. לעות'מאנים היו 2,447 נפגעים - הרוגים, פצועים ונעדרים. לבריטים היו 467 הרוגים, 2,900 פצועים ו-500 נעדרים. תכנון ההגנה העות'מאנית בוצעה על ידי המפקד הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין, שזכה לשבחים על חלקו. הכוחות הבריטים פרצו את גדרי הצברים בגבעת עלי מונטר והגיעו אל פאתי העיר. עקב בעיות בהבנת תמונת הקרב על ידי מפקדי הקרב הבכירים, קיבלו הכוחות הבריטיים הקדמיים פקודת נסיגה.
קרב עזה השני
- ערך מורחב – קרב עזה השני
הקרב השני נערך ב-19 באפריל 1917 והוא החל בהסתערות מזרחית לעזה. העות'מאנים, שחיזקו את כוחותיהם לאחר הקרב הראשון, הצליחו להביס את הבריטים בקרב השני. ב-28 ביוני 1917 מונה גנרל אדמונד אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי. משרד המלחמה הבריטי חיזק את צבאו של אלנבי באופן משמעותי כשתגבר אותו בשלושה גייסות - שני גייסות רגלים וגייס פרשים.
הפשיטה הבריטית על מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה
- ערך מורחב – פעולת החבלה במסילת הברזל הטורקית לקסיימה
לאחר תבוסת הכוחות הבריטים בקרב עזה הראשון ובקרב עזה השני ב-1917 חששו הבריטים שהטורקים ינסו לחדש את המתקפה לכוון תעלת סואץ ולכן ב-22 במאי 1917 יצא כח בריטי גדול מאזור תל שרוחן ויום למחרת חיבל ב-21 ק"מ של מסילה וב-9 גשרים בין ביר עסלוג' לעוג'ה אל חפיר. הגשרים המשמעותים שחובלו היו:
- הגשר בביר עסלוג'.
- הגשר מעל נחל לבן.
- הגשר מעל נחל באר חיל.
- הגשר מעל נחל הבשור (ליד אשלים).
- הגשר מעל נחל ניצנה.
פעולה זו הפסיקה את תנועת הרכבות מדרום לביר עסלוג' וזו לא חודשה יותר
-
ההכנות לפיצוץ הגשר בביר עסלוג' -
רגע פיצוץ הגשר בביר עסלוג' -
גשר ביר עסלוג' לאחר הפיצוץ
קרב באר שבע
- ערך מורחב – קרב באר שבע
קרב באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 הביא לפריצת הצבא הבריטי צפונה למרכז הארץ. היה זה לאחר הכישלונות בקרב עזה הראשון וקרב עזה השני להבקיע את הקו העות'מאני באזור עזה. את ההצלחה הבריטית יש לזקוף לזכות מבצע הונאה, שגרם לעות'מאנים להאמין שגם את ניסיונם השלישי להבקיע דרך למרכז הארץ יוציאו הבריטים לפועל אל מול העיר עזה. כחלק מההונאה נקטו הבריטים אמצעי הסוואה והטעיה. מטוסים קלים גרמניים שהיו באזור לא הבחינו בתנועות הצבא הבריטי שנערכו בעיקר בחשכה, ללא אורות. ידוע גם הסיפור על תרגיל ההטעיה, לפיו "אבד" תיק מסמכים חשוב ליד החזית העות'מאנית ובו תוכנית לניסיון הבקעה נוסף בגזרת עזה בעוד אלנבי תכנן ובצע הבקעה בגזרת באר שבע. בקרב בלטו הפרשים הקלים האוסטרליים. קרב באר שבע נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה.
ב-7 בנובמבר 1917, שבוע אחרי נפילתה של באר שבע, כבשו הבריטים גם את עזה, בקרב עזה השלישי.
הבריטים פרצו דרך באר שבע צפונה למרגלות הרי יהודה, אזור שבו העות'מאנים לא ציפו להם. כאשר הצבא העות'מאני גילה את הפריצה, הוא עבר להגן על הדרך העולה מחברון לירושלים. במקביל, הצבא הבריטי המשיך בדרכו צפונה לאורך שפלת החוף - מרדף פלשת, והגיע ב-16 בנובמבר 1917 ליפו.
קרב תל חווילפה
- ערך מורחב – קרב תל חווילפה (1917)
תל חווילפה (תל חליף) נמצא מצפון לבאר שבע (בשולי קיבוץ להב). לאחר כיבוש באר שבע התבצרו הטורקים בתל זה במגמה לחסום את תנועת הצבא הבריטי צפונה ולכוון חברון. בין 1 בנובמבר ל-5 בנובמבר נלחמו הבריטים לכבוש את התל ואת סביבותיו ללא הצלחה כשמחסור במים לכוחות הלוחמים היווה גורם משמעותי לחוסר הצלחה זה. ב-6 בנובמבר פתחו הבריטים במערכה לכל רוחב החזית והצליחו ב-7 בנובמבר לכבוש את התל ולפרוץ את הדרך צפונה ומזרחה.
קרב תל א-שריעה ותל הוריירה
- ערך מורחב – קרב תל א-שריעה ותל הוריירה (1917)
קרב זה התחולל ב-6 בנובמבר וב-7 בנובמבר 1917 ובמהלכו פעלו הבריטים בכח של 7 דיוויזיות (מהקורפוס ה-20 ומקורפוס המדבר הרכוב) כנגד קו ההגנה הטורקי בין עזה לחברון. המאמץ העיקרי התמקד בתל א-שריעה ובתל הוריירה שהיוו את ליבו של קו ההגנה הטורקי ונגדו הציבו הבריטים 3 דיוויזיות רגלים (ה-74, ה-60 וה-10) בתמיכה של ארטילריה רבה. לאחר קרבות קשים נכבשו התילים ונפרצה הדרך צפונה. ניצחון זה הביא לנסיגה מהירה של הטורקים מעזה ואיפשר לכוחות של הקורפוס ה-21 להתקדם.
קרב עזה השלישי
- ערך מורחב – קרב עזה השלישי
קרב עזה השלישי נערך בין 1 בנובמבר ו-7 בנובמבר 1917. קרב זה התחולל מייד לאחר קרב באר שבע על ידי הקורפוס ה-21 (בפיקודו של גנרל אדוארד באלפין) והוא נועד לרתק כוחות טורקים לגזרת החוף ולמנוע מהפיקוד הטורקי לשלוח תגבורות לאזור באר שבע. לאחר כיבוש העמדות מסביב לעזה ("גבעת המטריה" מדרום, גבעת עלי מונטאר ממזרח ו"שייח חסאן" ממערב), מהלך שהסתיים ב-7 בנובמבר, החל הצבא הטורקי לסגת מעזה ומקו ההגנה עזה-באר שבע.
המערכה על ירושלים ומרכזה של ארץ ישראל
- ערך מורחב – מרדף פלשת
נסיגת הצבא העות'מאני
המאמץ העיקרי של הצבא העות'מאני היה להשאיר את דרך החוף בין עזה לבין יפו פתוחה לתנועות הצבא הטורקי. לכן נעשה ניסיון לבסס קו הגנה דרומית מערבית לראשון לציון באזור של חולות נודדים שבו המעבר אפשרי רק באזור צר.
הרדיפה של הכוחות הבריטיים, הרכובים על גבי סוסים, אחרי הצבא העות'מאני הנסוג גרמה למפנה בלחימה. נכבש צומת מסילות הברזל תחנת ואדי צראר (לימים תיקרא התחנה בשם "נחל שורק"), כיבוש שהביא לניתוק החיילים העות'מאנים שהיו בחלקם מפוזרים בדרום הארץ. גנרל אלנבי נכנס לירושלים ב-11 בדצמבר 1917. בכך הוא קיים את הוראת ראש ממשלת בריטניה להיות בירושלים עד חג המולד. אלו היו המהלכים העיקריים בשלב המפנה:
הקרב על גבעות מע'אר
- ערכים מורחבים – הקרב על גבעות מע'אר, קרב עיון קרא
הקרב אירע ב-13 בנובמבר 1917. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לוואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך חרצו את גורל המערכה בדרום ישראל.
הקרב על הפרצה
הצבא הבריטי התפצל לשניים: הזרוע האחת עלתה דרך תל גזר, עמק איילון, אמאוס ונבי סמואל וסגרה על ירושלים כהכנה לכיבושה. הזרוע השנייה התקדמה צפונה והתבססה לאורך הציר יפו-רמלה, עמק איילון, ולאורך הגדה הדרומית של הירקון - הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות, לקראת צליחת הנהר. בין שתי הזרועות נבעה פרצה והעות'מאנים ניסו לנצלה כדי לנתק את הכוחות הבריטיים זה מזה. הבריטים הבינו את טעותם ובסדרת קרבות אשר נערכו בסביבת מידיה-נעלין, שילטא, אל בורג' ואום צפא, סגרו את הפרצה, והתפנו לכיבוש ירושלים, וצליחת הירקון.
הקרב הראשון לצליחת מעברות הירקון
- ערך מורחב – קרב צליחת מעברות הירקון
הקרב הראשון לצליחת מעברות הירקון נערך ב-24 בנובמבר 1917. לאחר הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון (שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת) חצו חיילים מן החטיבה הרובאית הרכובה הניו זילנדית את שפך הירקון וכבשו מוצבים טורקיים. יחידות רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 של חיל המשלוח ניסו לבסס קו הגנה על הגדה הצפונית של הירקון. למחרת (25 בנובמבר) הצליחו הכוחות העות'מאנים לכבוש מחדש את עמדותיהם.
כיבוש ירושלים
- ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי הבריטים
ירושלים נכנעה לצבא הבריטי ב-10 בדצמבר 1917. יום לאחר מכן נכנס מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, אל העיר העתיקה. אלנבי ירד מסוסו לפני שנכנס לירושלים, והוא וקציניו נכנסו לעיר ברגל דרך שער יפו - מתוך כבוד לעיר הקדושה לשלוש הדתות. לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:
"נכנסתי לעיר רשמית ב-11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית, ראשי המשלחת הפוליטית, והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה... התהלוכה הייתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי בידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, ויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת, ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה..."
— Source Records of the Great War, עורך: Charles F. Horne, כרך V
הקרב השני לצליחת מעברות הירקון
- ערך מורחב – קרב צליחת מעברות הירקון
קרב הצליחה השני נערך בלילה שבין 20 ל-21 בדצמבר 1917. כוחות של הדיוויזיה ה-52 הפתיעו את הטורקים וצלחו בשלוש נקודות לאורך הירקון שם ביססו ראש גשר. בסופו של יום הצליחה נפרש ראש הגשר, מצפון לשפך הירקון (במערב), עד לתל קנה שממזרח להוד השרון (במזרח). בלילה הבא (22 בדצמבר) הורחב ראש הגשר מזרחה לפתח תקווה ולכפר רינתיה. ב-23 בדצמבר הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף והגיעו צפונית לשפיים.
תקופת ביניים
משלב חציית הירקון בדצמבר 1917 ועד האופנסיבה לכיבוש מגידו, צפון הארץ וסוריה (החל מספטמבר 1918), חלה במלחמה תקופת ביניים שמתאפיינת במהלכים מדיניים, צבאיים ולוגיסטיים. גם חורף גשום מאוד עיכב את מהלכי הצבא הבריטי.
המהלכים המדיניים
כוונת רוסיה לפרוש מהמלחמה וחתימתה על הסכם סיום לוחמה עם גרמניה (חוזה ברסט-ליטובסק) הדאיג מאוד את הפיקוד הצבאי הבריטי. החשש היה שהגרמנים יפנו כעת את כל צבאותיהם לחזית המערבית ויביסו את צבאות המערב (מה שאכן יצא חלקית לפועל במתקפת האביב הגרמנית). לאור זאת החל דיון בין קבוצת "המערביים" לקבוצת "המזרחיים":
- "המערביים" צידדו בחיזוק משמעותי של הזירה האירופאית כדי למנוע את פריצת הקווים וכיבוש פריז וזאת על חשבון זירת המזרח התיכון.
- "המזרחיים" טענו שגרמניה נשענת על טורקיה ולכן תבוסה של זו תביא לפגיעה משמעותית בגרמניה.
בסופו של דיון התקבלו ההחלטות הבאות:
- כוחות אנגלים מארץ ישראל יועברו לחזית האירופאית.
- חזית ארץ ישראל תתוגבר בכוחות הודים מאזור מסופוטמיה בהיקף של שתי דיוויזיות.
- יש להמשיך בתכנון המהלכים לכיבוש ארץ ישראל וסוריה על מנת להכניע את הטורקים.
הבאת כוחות רעננים לזירה חייבה את אלנבי להכשיר ולאמן כוחות אלו.
שינויי הכוחות
במהלך אפריל ומאי נשלחו מהזירה הארץ ישראלית למערב אירופה כוחות המורכבים מחיילים אנגלים. בין הכוחות שנשלחו מהארץ:
- הדיוויזיה ה-52 מהקורפוס ה-21.
- הדיוויזיה ה-74 "יומנרי" מהקורפוס ה-20.
- 9 רגימנטים רכובים "יומנרי" נוספים (מהדיוויזיות ה-10, ה-53, ה-60 וה-75 וכן מדיוויזיית הרגלים הרכובים יומנרי).
- 24 בטליוני חיל רגלים.
- 5 פלוגות מכונות ירייה.
- 5 סוללות ארטילריה
בתמורה הובאו ארצה חיילים הודים (חלקם הקטן מהחזית המערבית ורובם מארמיות ששהו במסופוטמיה). דבר זה הביא לרה-ארגון של כל כוחות חיל המשלוח המצרי בארץ ישראל:
- בקורפוס המדבר הרכוב הובאו מחזית צרפת 2 דיוויזיות פרשים הודיות: ה-4 וה-5, והן קלטו לתוכן את הרגימנטים ה"יומנרי" שנשארו בארץ. לעומת זאת בדיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית ובדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק היו שינויים מינוריים.
- הקורפוס ה-20 נבנה מחדש עם 3 דיוויזיות רגלים: ה-53, ה-10 וה-60 (לאחר שהדיוויזיה ה-74 נשלחה לצרפת). שלוש הדיוויזיות הורכבו כעת משליש בטליונים אנגלים ושני שלישים בטליונים הודים.
- הקורפוס ה-21 נבנה מחדש בעזרת 2 דיוויזיות רגלים הודיות שהגיעו מחזית מסופוטמיה: הדיוויזיה השלישית "לאהור" והדיוויזיה השביעית "מירוט" שהתווספו לדיוויזיה ה-54 של אנגליה המזרחית (לאחר שהדיוויזיה ה-52 נשלחה לצרפת).
הפעילות הלוגיסטית
ההתקדמות המהירה של הכוחות הבריטים השאירה הרחק מאחור את המרכזים הלוגיסטיים (חלקם אפילו בקרבת תעלת סואץ) והאריכה מאוד את קווי האספקה. אחת המטרות של אלנבי בתקופת הביניים הייתה להזיז את המרכזים הלוגיסטיים ולהביא אספקה לכל היחידות בחזית.
ייצוב קו שתי העוג'ות
- ערך מורחב – קו שתי העוג'ות
קו שתי העוג'ות מתייחס לקו בין העוג'ה המערבית (שמו הקודם של נהר הירקון) לבין העוג'ה המזרחית (הוא ואדי עוג'ה הנשפך לירדן).
קו זה התייצב בשלושה שלבים:
- ייצוב הגזרה המערבית של הקו הושלם ב-23 בדצמבר 1917 עת הקורפוס ה-20 צלח את הירקון והרחיב אחיזתו מגזרת החוף (בשפיים) ועד שפלת יהודה.
- הרחבת הקו לרוחב גב ההר מצפון לירושלים (אזור רמאללה) על ידי הקורפוס ה-21 (ראו קרב בעל חצור במרץ 1918).
- כיבוש המורדות המזרחיים של הרי יהודה עד יריחו וצפון ים המלח עד 21 בפברואר 1918 וייצוב קו הגנה מול הצבא העות'מאני על גדות ואדי עוג'ה.
המערכה בבקעת הירדן ועבר הירדן
על אף יצוב קו שתי העוג'ות המשיכו הבריטים לחשוש מתקיפה של הטורקים מכוון הרי מואב ולכן הורה אלנבי לכוחותיו לבסס את אחיזת הצבא בבקעת הירדן ולהרחיב את הקו ההגנה לעבר הירדן עד לעמאן. מטרה נוספת של הבריטים הייתה להגיע להקים תשתית חזקה מספיק בבקעת הירדן כדי לכבוש את עמאן, לחבל במסילת הרכבת החיג'אזית ולמנוע העברת אספקה לדמשק.
כיבוש יריחו
- ערך מורחב – כיבוש יריחו (1918)
כיבוש יריחו בוצע בין 19 בפברואר ל-21 בפברואר על ידי פעולה משולבת של הדיוויזיה הלונדונית ה-60 (מהקורפוס ה-20) שפעלה מול יריחו, 2 בריגדות מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק (מקורפוס המדבר הרכוב) שפעלו באגף הימני (דרום) וכוחות מהדיוויזיה הוולשית ה-53 (מהקורפוס ה-20) שפעלו באגף השמאלי (הצפוני). מפקד המבצע היה לוטננט גנרל פיליפ צ'טווד מפקד הקורפוס ה-20. כוחות דיוויזיה 60 התייצבו ב-22 בפברואר בקרבת נהר הירדן ולאורך נחל עוג'ה והשלימו בכך את ייצוב קו ההגנה בין שתי העוג'ות.
כיבוש בקעת הירדן
- ערך מורחב – כיבוש בקעת הירדן (1918)
כיבוש בקעת הירדן היה המשך טבעי של כיבוש יריחו וחלק מתוכנית רחבה יותר של אלנבי להזיז את קו שתי העוג'ות צפונה. בגיזרת בקעת הירדן התקדמו הבריטים מקו ואדי עוג'ה כ-4 ק"מ צפונה עד אזור נירן. במקביל פעלו כוחות נוספים בגב הרי יהודה והתקדמו צפונה. הרחבה זו של השטח המוחזק על ידי הבריטים איפשר את הפעולות מזרחית לירדן.
קרב עבר הירדן הראשון
- ערך מורחב – קרב עבר הירדן הראשון (1918)
קרב עבר הירדן הראשון התקיים מ-21 במרץ עד 2 באפריל ובמהלכו חצו כוחות מחיל המשלוח המצרי (בהיקף של 2 דיוויזיות שלמות ועוד בריגדה) את הירדן ופשטו על הערים א-סאלט ועמאן. מטרת המבצע הייתה לחבל, בהיקף משמעותי, במסילת הברזל החג'אזית כדי לנתק כוחות של צבא האימפריה העות'מאנית ששהו מדרום לעמאן. תנאי מזג אוויר קשים שיבשו את תוכנית הקרב ומטרות הקרב הושגו רק בחלקם ובמחיר של נפגעים רבים. העיכובים בביצוע התוכנית איפשרו לטורקים להזעיק תגבורות, לחזק את ביצוריהם ואף לבצע התקפות נגד ובסופו של דבר נאלצו הכוחות הבריטים לסגת לגדה המערבית של הירדן.
קרב ראשי הגשר
.jpg)
בעקבות קרב עבר הירדן הראשון גיבשו הטורקים תפיסה שכיבוש עבר הירדן ועמאן הפך ליעד אסטרטגי של הצבא הבריטי[4].
ב-11 באפריל יצאו הכוחות הטורקים למתקפת נגד בשתי גזרות:
- הדיוויזיה ה-48 הטורקית (מהקורפוס ה-8 של הארמייה ה-4) שהגיעה ממזרח פעלה כנגד ראש הגשר הבריטי באזור גשר אלנבי
- 4 בטליונים מהדיוויזיה ה-46 שישבה בשכם תקפה לכוון גבעות אל-מוסלבה Al-Musallabe (בין נירן לנתיב הגדוד) וגשר אום שורט (מצפון לואדי עוג'ה).
הכוחות הבריטים שהחזיקו בגזרות אלו היו דיביזיית אנזא"ק (כולל כוחות מהגדודים העבריים) ובריגדת הגמלים הקיסרותית. לאחר קרבות קשים נהדפו הטורקים כשחיילי הדיוויזיה ה-48 נסוגו לשונת נימרין והתבצרו שם וחיילי הדיוויזיה ה-46 נסוגו לכוון שכם.
קרב עבר הירדן השני
- ערך מורחב – קרב עבר הירדן השני (1918)
קרב עבר הירדן השני התחולל בין 30 באפריל ל-4 במאי 1918 בין כוחות של חיל המשלוח המצרי (EEF) לבין כוחות של צבא האימפריה העות'מאנית המתוגברים על ידי כוחות גרמנים. במהלך המבצע ניסו כוחות בריטים לכבוש את מוצבי הטורקים בשונת נימרין ובא-סאלט. לאחר קרבות קשים נסוגו הבריטים בחזרה לגדה המערבית של הירדן.
קרב רכס אבו טולול
.jpg)
הבריטים ראו חשיבות לוגיסטית להחזיק במעיינות שהזינו את ואדי עוג'ה ולכן הגנו על "בליטה" בתוך השטח הטורקי שמצפון לעוג'ה. ראש הבליטה היה רכס בין "אבו טולול" (מדרום לנירן) וה"מוסלבה" (מצפון לנירן). בליטה זו גרמה לטורקים בעיות בהחזקה של עמדות נגדיות ולכן החליט הפיקוד הטורקי להסיג את הבריטים משטח זה.
ב-14 ביולי הוציאו הטורקים לפועל את תוכניתם לחיסול האחיזה הבריטית ברכס אבו טולול שהוחזק על ידי הבריגדה הרכובה ה-1 (של דיביזיית אנזא"ק) שכללה כוחות מהגדודים העבריים. על פי התוכנית הטורקית, היקף הכח הטורקי היה 2 בטליונים גרמנים ו-2 דיוויזיות טורקיות. בפועל פעלו בשטח רק היחידות הגרמניות ללא תמיכה טורקית ולאחר הצלחה גרמנית ראשונית יצאו פרשי אנזא"ק למתקפת נגד, הדפו את הגרמנית בחזרה לעמדותיהם, הרגו כ-100 חיילים ושבו כ-350.
במקביל תקף כח טורקי את ראש הגשר הבריטי באזור גשר עבדאללה אך כוחות של בריגדת הגמלים הקיסרותית החזירה מלחמה, הרגה כ-90 טורקים ושבתה כ-100.
המערכה בצפון ארץ ישראל והניצחון
ב-19 בספטמבר 1918 נפתחה המערכה לכיבוש צפון הארץ וסוריה ובסופה נחתם הסכם הפסקת הלחימה בין בריטניה לטורקיה.
בשלב הראשון של המערכה בוצעו המהלכים הבאים:
- הקורפוס ה-20 התקדם צפונה, על גב הרי השומרון, לכוון שכם כשהוא נלחם מול הארמייה ה-7 הטורקית (בפיקודו של מוסטפא כמאל, לימים אתא-תורכ, נשיא טורקיה המודרנית).
- הקורפוס ה-21 יצא מאזור ארסוף לכוון צפון-מזרח והגיע לסבסטיה שבשומרון כשהוא נלחם מול הארמייה ה-8 הטורקית
- קורפוס המדבר הרכוב התקדם לאורך מישור החוף לכוון נחל עירון, מגידו ועפולה, נצרת, עמק יזרעאל ובית שאן. יעדי הקורפוס הושגו ב-20 בספטמבר ויחידותיו נערכו לחסום, מצד אחד, את הכוחות הנסוגים של הארמיות ה-7 וה-8 הטורקיות משכם ומטולכרם ומצד שני להדוף התקפות נגד מצפון.
- כח צ'ייטור (בפיקוד מייג'ור גנרל אדוארד צ'ייטור)כבש את חלקה הצפוני של בקעת הירדן, ואת עמאן והסיג את הארמייה ה-4 צפונה.
- להק חיל האוויר הבריטי פגע בשיירות החיילים העות'מאנים הנסוגים. במיוחד ידועה ההפצצה המאסיבית של המטוסים בדרך הצרה היורדת משכם לעמק הירדן - בנחל תרצה.
הניצחון במערכה על מגידו ציין שלב חשוב במערכה על ארץ ישראל.
קרב מגידו
- ערך מורחב – קרב מגידו
מתקפת חיל המשלוח המצרי שנעצרה בקו שתי העוג'ות בדצמבר 1917 חודשה בספטמבר 1918. ב-19 בספטמבר 1918 כוחות רגליים וחיל פרשים עברו את ואדי מילק, (כיום כביש 70), ירדו לעמק יזרעאל דרך "אבו שושה" (כיום משמר העמק), כבשו את עפולה - המרכז הלוגיסטי של הצבא העות'מאנית ועלו לנצרת - המפקדה הכללית לארץ ישראל. הם המשיכו לבקעת בית שאן שם הצטרפו אליהם הכוחות שכבשו את השומרון ובכך חסמו בפני הצבא העות'מאני את דרך הנסיגה לעבר הירדן.
בעקבותי הניצחון קיבל אלנבי תואר אצולה, "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו".
כיבוש שכם
- ערך מורחב – קרב שכם (1918)
במקביל למאמץ העיקרי של קורפוס המדבר הרכוב במישור החוף פעל הקורפוס ה-20 על ציר ירושלים-שכם-ג'נין כנגד הארמייה השביעית הטורקית שמרכזה היה בשכם. המערכה לכיבוש העיר נמשכה מ-19 בספטמבר עד 21 בספטמבר אז העיר כותרה מכל עבריה ונכבשה והחיילים הטורקים נסוגו ממנה בניסיון להגיע למעברי הירדן דרך ואדי אל-פארעה.
כיבוש נצרת
- ערך מורחב – הקרב על נצרת (1918)
הקרב לכיבוש נצרת התחולל ב-20 וב-21 בספטמבר 1918 ומטרתו הייתה לחסום את דרך נסיגה של הצבא הטורקי צפונה לטבריה וכן לנסות לשבות את המפקד העליון הגרמני אוטו לימן פון זאנדרס. הקרב הוטל על הבריגדה הרכובה ה-13 של הדיוויזיה הרכובה ה-5. עקב ניהול שגוי של כוחותיו הגיע מפקד הבריגדה לקרב בראש רגימנט אחד בלבד דבר שלא איפשר לו לכבוש את העיר ולנתק את הדרכים ממנה ובסופו של דבר אילץ אותו לסגת ממנה ולכבוש אותה רק למחרת.
קרב עבר הירדן השלישי
- ערך מורחב – קרב עבר הירדן השלישי (1918)
קרב עבר הירדן השלישי החל ב-22 בספטמבר ובמהלכו כבשו כוחותיו של חייל צ'ייטור (בפיקוד מייג'ור גנרל אדוארד צ'ייטור) את גשר דמיה כדי לחסום את דרך הנסיגה משכם. בהמשך עברו לצידה המזרחי של בקעת הירדן וכבשו את א-סאלט ואת עמאן שם תקע טריז בין הארמייה ה-4 הטורקית שנסוגה צפונה, לכוון דמשק, ובין הקורפוס ה-21 הטורקי שנסוג ממעאן. בשלב מאוחר יותר סייעו בכיבוש דמשק.
הקרב בנחל תרצה
- ערך מורחב – הקרב בנחל תרצה
_Destroyed_Turkish_transport.jpg){kind=spacer}
התקיפה המוצלחת של הקורפוסים הרגליים הבריטים ה-20 וה-21 על הרי השומרון הביאה לנסיגה חפוזה של הכוחות הטורקים צפונה ומזרחה. חלק מכוחות אלו נסוגו לאורך נחל תרצה (בנתיב כביש 57) לעבר בקעת הירדן.
טייסים בריטיים ניצלו את המבנה הטופוגרפי של בקעת תרצה, והפגיזו את הכוחות הנסוגים ב-21 בספטמבר 1918. הדרך התלולה היורדת משכם לבקעת הירדן נהייתה מלכודת מוות עבור הצבא העות'מאני, ולאורך הדרך נלכדו כ-7,000 חיילים, ארטילריה ואמצעי הובלה רבים. בסופו של יום נפגעו כ-90 תותחים, 50 משאיות, כ-1000 כלי רכב ומספר רב של חיילים, סוסים ובהמות משא.
הצלחתו של חיל האוויר הבריטי, שהיה אז בראשיתו, תרמה תרומה משמעותית להשמדת הארמיות ה-VII וה-VIII הטורקיות, על רכבן, נשקן וכל ציודן עד 24 בספטמבר 1918. התוצאה הייתה דילול הכוחות שהגנו על דמשק, בירת השלטון העות'מאני באזור "סוריה הגדולה" - "פרובינציית דמשק" ותרמו בהמשך הקרבות לכיבושה.
המלכודת בנחל תרצה השאירה את רישומה בספרות המלחמה ובבתי הספר הצבאיים. לא היה תקדים להפעלה כה יעילה של עליונות אווירית בלחימה נגד כוחות יבשה, תוך ניצול נכון של תנאי השטח והטופוגרפיה.
כיבוש חיפה
- ערך מורחב – כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה
הקרב לכיבוש חיפה התחולל ב-23 בספטמבר 1918 כש-3 גדודי פרשים של חיילים הודים תקפו את חיפה. הגדודים נתקלו באש חזקה במבואות העיר ואחד הגדודים נשלח למעלה הכרמל כדי לאגף את הטורקים ולשתק את תותחיהם שהוצבו על מורדות ההר וגדוד שני נשלח לחסום את דרך עכו-צפת. בסופו של דבר נכבשה העיר על ידי הגדוד השלישי (רמחי ג'ודפור) שפרץ לעיר התחתית, למרות אש טורקית כבדה, וכבש אותה.
קרב סמ'ח
- ערך מורחב – קרב סמח'
קרב סמ'ח התחולל ב-25 בספטמבר 1918 כשבריגדת רגלים רכובים (מדיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית) פרצה לסמ'ח מדרום וניהלה קרב נגד כוחות טורקים שהתבצרו בתחנת הרכבת עד כניעתם.
קרב גשר בנות יעקב
- ערך מורחב – קרב גשר בנות יעקב
קרב גשר בנות יעקב היה הקרב האחרון על אדמת ארץ ישראל והיה חלק מהמבצע לכיבוש סוריה. הקרב התקיים בתאריכים 27–28 בספטמבר 1918 ובמהלכו יצאו 2 דיוויזיות מטבריה וכבשו, לאחר קרב, את הגשר והניסו את הטורקים/גרמנים לכוון דמשק.
כיבוש דמשק
- ערך מורחב – כיבוש דמשק
המבצע לכיבוש דמשק החל עם סיום קרב סמח' ב-26 בספטמבר 1918. הכוח הבריטי/אוסטרלי התפצל לשני כוחות:
- דיוויזיית הפרשים הרביעית עלתה מסמח' מזרחה, דרך אירביד, השתלטה על כביש רבת עמון - דמשק וחסמה את דרכה של הארמייה ה-4 הטורקית הנסוגה לכוון דמשק.
- דיוויזיית הפרשים החמישית, יחד עם דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית, התקדמה לכוון צפון הכנרת, גשר בנות יעקב (שם התנהל קרב גשר בנות יעקב), קוניטרה ודמשק. לאחר שהכוחות הקיפו את דמשק מדרום וממערב העיר נכנעה העיר, ב-30 בספטמבר 1918, כשחלק מהכוחות הטורקים נכנעים וחלקם ברחו צפונה לכוון חלב (עיר).
כיבוש חלב
- ערך מורחב – כיבוש חלב (1918)
כיבוש העיר חלב תוכנן ל-26 באוקטובר על ידי כוח משולב של הדיוויזיה הרכובה ה-5 וכוחות ערבים אולם הוא הושלם ב-25 באוקטובר על ידי כוחותיו הערבים של הנסיך פייסל שהגיעו ממזרח העיר.
מורשת והנצחה
דיוויזיות אנזא"ק
ההנצחה מתייחסת לחיילי אוסטרליה וניו זילנד שפעלו במערכה במסגרת דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק ודיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית:
- נתיב אנזא"ק - מסלול טיול שבנגב הצפוני שעוקב אחר "האיגוף הגדול" שביצעה דיביזיית אנזא"ק בדרכה ממבואות עזה עד למזרח העיר באר שבע שם השתתפה בכיבוש העיר. לאורך מסלול זה הוצבו שלטים המספרים את סיפורה שמל התקפה זו.
- יד אנזא"ק - אנדרטה שנבנתה בנגב המערבי (ליד קיבוץ עלומים ) וצופה על עזה.
- המרכז להנצחת חיילי אנז"ק בבאר שבע - המרכז הוקם ב-2017 לציון 100 שנה לכיבוש באר שבע. הוא הוקם בסמוך לבית הקברות לחללי מלחמת העולם הראשונה בבאר שבע. המרכז מספר את סיפורם של חיילי אנז"ק ואת סיפור כיבוש באר שבע.
- פינת אנזא"ק - פינה בגן מאיר שבתל אביב שניטעה על ידי חיילי היחידה בתקופה ששהו במקום.
כיבוש באר שבע
מתקפת הפרשים הקלים האוסטרליים שהכריעה את הקרב על באר-שבע (ובכך פרצה את הדרך לתוך ארץ ישראל) הייתה למאורע מכונן במורשת הקרב האוסטרלית. סיפורה של חטיבת הפרשים הקלים ושל הקרב על באר-שבע מתואר בסרט האפי "ארבעים אלף פרשים" (Forty thousand horsmen) משנת 1940, וכן בסרט האוסטרלי "הפרשים הקלים" (The lighthorsemen) משנת 1987.
קרב עיון קרא
קרב עיון קרא מצוין על שלט זיכרון בקרבת סניף איקאה בראשון לציון, במצפור בשולי שכונת התור בנס ציונה, על פסל זיכרון במרכז נס ציונה עליו רשומים שמות חללי הקרב הניו זילנדים, ועל שלט המוצב בקרבת המזכירות של מושב גן שורק.
קרבות "מרדף פלשת"
על גבעה בקרבת מושב עזריקם מציינים שלטי זיכרון את קרבות מרדף פלשת ובמיוחד את הקרב שנערך באזור ב-10 ו-11 בנובמבר 1917 על ידי חיילי הבריגדה ה-157 (מהדיוויזיה ה-52).
חציית הירקון
ב-21 בדצמבר 1917 צלחו 3 מהבריגדות של הדיוויזיה ה-52 הבריטית את הירקון ב-3 נקודות שונות (שפך הירקון, כיכר היל בצפון תל אביב וליד הדר יוסף). באותן נקודות הוצבו עמודי זיכרון ועליהם נחרט תיאור האירוע.
קרב סמ'ח
ב-2019 נחנכה בתחנת הרכבת סמח אנדרטה לציון קרב סמח' הכוללת, בין השאר, פסל של פרש אוסטרלי-אבוריג'יני.
חללי הודו
מדי שנה נערך טקס זיכרון בבית הקברות הצבאי הבריטי לזכר חללי הצבא ההודי שנפלו בקרבות בארץ ישראל וסביבותיה בהשתתפות נציג של צבא הודו.
הגדודים העבריים
תרומת הגדודים העבריים מונצחת בשלל אתרים ואופנים:
- משוחררי הגדודים העבריים, שהתיישבו באביחיל, הקימו במקום את מוזיאון בית הגדודים להנצחת פעילותם של הגדודים.
- חניון הגדודים העבריים, שליד צומת שילה, מציין את הקרבות שהתחוללו באזור לאחר כיבוש ירושלים ונועדו לייצב את קו שתי העוג'ות.
- שלט ליד גשר אום-שורט שעל נהר הירדן מציין את אזור פעולת הגדודים.
גלריה
-
-
אנדרטת חייל אוסטרלי בפארק החייל האוסטרלי בבאר שבע לציון קרב באר שבע -
-
אנדרטה בנס ציונה לזכר קרב עיון קרא -
-
העמוד בשפך הירקון המציין את קרב צליחת מעברות הירקון -
העמוד ברמת גן המציין את קרב צליחת מעברות הירקון -
פסל הלוחם האבוריג'יני וסוסו בתחנת הרכבת סמח לציון קרב סמח' -
שלט ליד גשר אום-שורט המציין את האזור בו פעלו הגדודים העבריים -
חניון הגדודים העבריים, ליד שילה, להנצחת פעילות הגדודים מצפון לירושלים
ראו גם
- התעופה במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץ ישראל
- היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה
- הצהרת בלפור
לקריאה נוספת
- א.פ. ויול, מסעי המלחמה בארץ ישראל - המבצעים במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2007
- קרס פון קרסנשטיין, עם הטורקים לתעלת סואץ, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון
- מרדכי אליאב (עורך), במצור ובמצוק, ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991
- ג'ון גריינג'ר, הלחימה על ארץ ישראל-1917, תרגום וביאור: ד"ר אלוף-משנה (מיל') יגאל אייל, הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012.
- ג'ון גריינג'ר, הקרב על סוריה הגדולה 1920-1918, הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2020.
- מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל "היום שאחרי" הקרבות לאחר כיבוש באר שבע נובמבר 1917 הוצאת ספרים אריאל 2005
- ירון בן-נאה, ספר קורות משפחה אוטוביוגרפיה של ספרדי בן היישוב הישן: חייל, תלמיד חכם ומחבר בעת חילופי תקופות, יד יצחק בן צבי, 2015.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה |
מאמרים עיוניים
- שמעון רובינשטיין, ביבליוגראפיה נבחרת על מלחמת-העולם הראשונה, קתדרה 47, מרץ 1988, עמ' 184-164
- יגאל שפי, הנשק הכימי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 84-41
- אמנון גת, שרידים ממלחמת העולם הראשונה לאורך נחל בשור (ואדי עזה) ובסביבתו, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 126-103
- ארצ'יבלד וייוול, ההתקדמות לעבר אל עריש ורפיח, מערכות גיליון מחנות, נובמבר 1939
- ארצ'יבלד וייוול, הטופוגרפיה של שדה-המלחמה הארץ ישראלי, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
- ארצ'יבלד מארי, מתוך האגרת השלישית למינסטריון המלחמה הבריטי, מערכות גיליון מחנות, נובמבר 1939
- ללא מחבר, תעודות גרמניות במזרח בימי מלחמה 1914/1918, מערכות גיליון 1, אפריל 1940
- ד"ר זאב וילנאי, מפות ארץ-ישראל בימי המלחמה העולמית, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
- ד"ר א. מרכוס, מדור למשק ולכלכלה: התעשיה הארץ-ישראלית בתקופת המלחמה, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
- פריץ אפשטין, בארץ-ישראל במלחמת 1914/18, מערכות 7, מאי 1941
- דני אשר, ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329, 1993
- יהודה ואלך, "ואיך תעשה בגאון הירדן", מערכות 195, אוקטובר 1968, עמ' 46-55
מלחמת העולם, 1914-1918 - קרבות - ארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
אתרים
שונות
- נדב מן, זכרונות מהאלבום: ימי מלחמת העולם הראשונה, באתר ynet, 22 בפברואר 2008
- צה"ל הוציא לאור ספר על המערכה הבריטית לכיבוש הארץ, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 14 באוקטובר 2012
- Map and Data Library, University of Toronto Libraries - Search Pages, web.archive.org, 2016-03-03, מפת חזית הקרב בארץ ישראל, 1918, אתר אוניברסיטת טורונטו
יובל מלחי, פרק 64: המלחמה הגדולה - 1917 הקרבות הראשונים בא"י, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 בדצמבר 2012- יובל מלחי, פרק 69: המלחמה הגדולה - המרדף בפלשת, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2 באפריל 2013
- יובל מלחי, פרק 70: המלחמה הגדולה - כיבוש ירושלים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 8 באפריל 2013
- מלחמת העולם הראשונה: הזווית הארץ-ישראלית והיהודית, חבילת תוכן באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- מתנדבים ארץ-ישראלים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף קטעי עתונות לתולדות ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, בספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף תצלומי אויר של ארץ ישראל מימי מלחמת העולם הראשונה, בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ ידועה גם בשם "המחנה הרביעי" או "המחנה העות'מאני הרביעי"
- ^ ויול מציין שבין הקצינים העות'מאניים המעורבים בניסיונות אלו היו נורי ביי, אחיו החורג של אנוור פאשה, וג'עפר פחה, ערבי מבגדד. קצין המודיעין הבריטי שנלחם בניסיונות אלו היה לויטננט קולונל סנו.
- ^ על ממדי האבדות יעידו שני בתי-הקברות הגדולים, הקיימים מצפונה ומדרומה של העיר הניסוח מקורו בספרו של : צבי אילן, סיני ורצועת עזה - מדריך למטייל, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968 - עמ'21
- ^ בפועל, ניסו הבריטים לחזק תפיסה זו אצל הטורקים כדי להסית את כוחותיהם מזרחה בשעה שאלנבי תכנן לפעול לחופי ים התיכון
39646984המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה