החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה
 | ||||||||||||||||||
| החזית האיטלקית 1915–1917 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 23 במאי 1915 – 3 בנובמבר 1918 (3 שנים ו־23 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה הייתה חזית הלחימה בצפון איטליה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אשר התחוללה בין ממלכת איטליה, ולצדה צבאות נוספים ממדינות ההסכמה, לבין האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתמיכת כוחות מן הקיסרות הגרמנית. החזית נפתחה ב-23 במאי 1915 עם הכרזת המלחמה של איטליה על אוסטרו-הונגריה, הכרזה אשר לוותה במתקפה איטלקית בנקודות מסוימות לאורך החזית. כניסתה של איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה באה למרות חתימתה על הברית המשולשת עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית משנת 1882, ועל רקע רצונה לכבוש מידי אוסטרו-הונגריה אזורים שאותם ראתה כשייכים לה ושבהם התגוררו דוברי איטלקית רבים.
לאורך רוב שנותיה התנהלה החזית במלחמת חפירות סטטית בערוצי הנהרות איזונצו ופיאווה בשטחי צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימינו. אולם, בניגוד למישורים הבוציים של החזית המערבית, התאפיינה הלחימה בחזית האיטלקית בלוחמה הררית. כמו כן, בנוסף למלחמה סטטית ארוכה הוחלשו צבאות שני הצדדים על ידי מחלות מידבקות כדיזנטריה וטיפוס. התפתחות בחזית הושגה בקרב קפורטו, לאחר התגבורת שקיבלה אוסטרו-הונגריה מן הכוחות הגרמניים שהופנו לחזית לאחר יציאתה של האימפריה הרוסית מהמלחמה. אלא שההתקדמות של מעצמות המרכז נבלמה עקב התארכות קווי האספקה, כשמנגד הגיעו לצדם של האיטלקים תגבורות בריטיות, צרפתיות אמריקאיות ועוד. בקרב ויטוריו ונטו הושגה ההכרעה בחזית לטובת מדינות ההסכמה, ולאחריו נכנעו הכוחות האוסטרו-הונגריים ב-3 בנובמבר 1918.
רקע
בשנת 1882 חתמה ממלכת איטליה על הברית המשולשת עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, שבה התחייבו המדינות החתומות לצאת להגנת בעלות בריתן במקרה שאחת מהן תותקף. ברית זו, שמבחינתה של איטליה באה להגן על האינטרסים האיטלקיים מעבר לים, עמדה בצלה של יריבות ארוכת שנים בין איטליה לאוסטרו-הונגריה על רקע שליטתה של האחרונה באזורים שבהם התגוררו דוברי איטלקית בצפון חצי האי האפניני ולחוף הים האדריאטי, אזורים שאיטליה רצתה לספח לעצמה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה ממלכת איטליה על נייטרליות בתואנה שהתחייבותה במסגרת הברית המשולשת היא הגנתית וחלה רק במקרה שבנות בריתה תותקפנה, בעוד שגרמניה ואוסטרו-הונגריה היו הצד התוקף במלחמה. במקביל, ניסו מדינות ההסכמה לגייס את איטליה לצדן, מאמצים שנשאו פרי עם החתימה על ברית לונדון הסודית ב-26 באפריל 1915, שבה הובטחו לאיטליה אחרי המלחמה שטחים רבים מאלה שדרשה לעצמה בתמורה לוויתור על התחייבויותיה במסגרת הברית המשולשת והכרזת מלחמה על גרמניה ועל אוסטרו-הונגריה. כחודש לאחר מכן, ב-23 במאי הכריזה איטליה מלחמה על אוסטרו-הונגריה ופתחה במתקפה לאורך הגבול שנודעה בשם הזינוק הראשון (באיטלקית: Primo Sbalzo).
מהלך הלחימה
תקופת הלחימה הסטטית
מאז כניסת איטליה למלחמה נגד אוסטרו-הונגריה נערך צבאה במערך הגנתי בעמק איזונצו (נהר סוצ'ה בסלובניה של ימינו). מערך זה בלם את ההתקפה האוסטרו-הונגרית בקרב הראשון על האיזונצו והוביל לעוד אחד-עשר הקרבות על הנהר איזונצו מיוני 1915 עד ספטמבר 1917 בהם לא הושגה הכרעה של ממש, למעט הישגים זעירים. הגנרלים האיטלקים שילחו עוד ועוד התקפות באותו מבנה אחיד, בהם הסתערו חיילים איטלקים מלמטה על עמדות מבוצרות ונקטלו באמצעות אש מקלעים. הקרבות על האיזונצו גבו מהאיטלקים כ-150,000 הרוגים. עם זאת הדיווחים שהועברו על ידי ראש המטה הכללי האיטלקי לואיג'י קאדורנה לעורף (הן למלך והן לציבור) סיפרו רק על הצלחות וניצחונות.
בין 10 עד ה-15 במאי 1916 התחולל קרב אסיאגו. הייתה זו מתקפה גדולה של צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד הצבא האיטלקי שהצליחה בהתחלה אך נהדפה ובסיום הקרב שבו הכוחות האוסטרים לנקודת ההתחלה. גם הקרב השישי על האיזונצו באוגוסט אותה שנה הסתיים בהישג איטלקי במסגרתו כבשו את העיר גוריצה.
ההתערבות הגרמנית והנסיגה האיטלקית
ערך מורחב – קרב קפורטו
המצב הסטטי בחזית השתנה באוקטובר 1917. לאחר הקרב האחד עשר על האיזונצו, שהסתיים ללא הכרעה, החליטו הגרמנים להתערב ולהביא לשינוי בחזית זו. כוחות גדולים הובלו מהחזית המזרחית, שם נחלו הצלחה בכיבוש ריגה בעזרת הטקטיקה שפותחה על ידי גנרל אוסקר פון הוטיאר שעיקרה: חדירה מהירה של יחידות קטנות ומהירות מצוידות בלהביורים, רימונים ונשק קל, פגיעה במפקדות ובסוללות התותחים תוך גרימת בהלה אצל האויב ולאחר מכן כניסת הדרג השני והשלישי שמשלימים את המלאכה. על הכוחות האוסטרו-גרמניים מונה הגנרל הגרמני אוטו פון בלוב שהשתתף קודם לכן בקרבות בפרוסיה ובמקדוניה.
המתקפה החלה ב-24 באוקטובר 1917 בשעה 02:00 בהפגזה ארטילרית מלווה בהתקפת גזים ומסך עשן. החיילים האיטלקים הופתעו כשמתוך הערפל הגיחו עליהם יחידות המחץ הגרמניות מצוידות בלהביורים ורימוני יד. במהרה נבקעו פרצות גדולות בחזית האיטלקית. הפריצה הגדולה הייתה באזור קפורטו, והגרמנים התקדמו ביום הראשון כ-25 ק"מ. תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של כל הצבא האיטלקי. ב-30 באוקטובר היה הצבא האיטלקי על סף התמוטטות כללית. הוא נסוג כ-100 קילומטרים והתייצב על גדות הנהר פיאווה, 30 ק"מ בלבד מצפון לוונציה. רק התארכות קווי האספקה הגרמניים-אוסטריים גרמה להפסקת ההתקדמות.
נקודת המפנה והניצחון האיטלקי
- ערך מורחב – קרב הנהר פיאווה
האיטלקים הצליחו להתבסס ב"קו הנסיגה האחרון" של גדות הנהר פיאווה. במקביל לשינויי-גברי בצמרת הצבא, בהם מונה ארמנדו דיאז לרמטכ"ל, לאחר שרמטכ"ל הכישלון בקפורטו, לואיג'י קאדורנה הודח מתפקידו, הגיעו לחזית 3 דיווזיות בריטיות, שתי דיוויזיות צרפתיות, כוחות אמריקאים וחיילי הלגיון הצ'כוסלובקי.
לאיטלקים נודע על ידי מודיעין צבאי על כוונת האוסטרים לפתוח במתקפה רחבת-היקף ב-15 ביוני 1918 והם היו מוכנים לה. עד ה-23 ביוני נחלו הכוחות האיטלקים ניצחון מוחץ והנחילו תבוסה לאוסטרו-הונגרים. מפלת האוסטרו-הונגרים הייתה קשה במיוחד מבחינה מורלית כיוון שמפקדם העליון במתקפה זו היה קרל הראשון, קיסר אוסטריה עצמו.
ארבעה חודשים מאוחר יותר הצליחו האיטלקים ומדינות ההסכמה להשיג ניצחון מוחלט בקרב ויטוריו ונטו. האוסטרו-הונגרים נכנעו ב-3 בנובמבר 1918 לאחר כיבוש טריאסט.
במקביל לקרבות האחרונים על הנהר פיאווה, התקיימו שלושה קרבות על רכס ההרים השולט, קרבות מונטה גראפה היו קרבות הרריים קשים בשל הטופוגרפיה ומזג האוויר, בהם הצליחו הכוחות האיטלקים להגן על צפון איטליה מפני פלישה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- איטליה והחזית האיטלקית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- כל קרבות החזית האיטלקית, באתר firstworldwar
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה, 5 בפברואר 2014
28538105החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה