שלושת הפאשות
שלושת הפאשות הוא הכינוי שניתן לטריאומווירט שהוביל את האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה: מהמט טלעת פאשה - שר הפנים (ומ-1917 הווזיר הגדול), איסמעיל אנוור פאשה - שר המלחמה ואחמד ג'מאל פאשה - שר הימייה. שלושתם נשאו בתואר פאשה.
רקע
ב-1908 התחוללה באימפריה העות'מאנית 'המהפכה החוקתית', שהובלה על ידי תנועת הטורקים הצעירים אשר נחלקה בתוכה בין הפלג הליבראלי שדגל באימוץ דפוסי ממשל פלורליסטים ובין אלמנטים מהקצונה העות'מאנית הבכירה שדגלו בקו לאומני וחלקם גם לאומני-דתי. ב-1909 הודח הסולטאן עבדול חמיד השני. ב-1913 לאחר הכישלון העות'מאני במלחמת הבלקן הראשונה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי הלאומנים מקרב מועצת האיחוד והקידמה. לאחר שינוי חקיקה הפכה מועצת האיחוד והקידמה למפלגת השלטון היחידה המותרת באימפריה. ניהול האימפריה העות'מאנית התבצע למעשה על ידי הטריאומווירט שכלל את שלושת המנהיגים של מועצת האיחוד והקידמה, אשר היו ידועים בשם "שלושת הפאשות".
מלחמת העולם הראשונה ורצח העם הארמני
הטריאומווירט הנהיג את האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעקבות השתדלותו של אנוור פאשה, הצטרפו העות'מאנים למלחמה לצידם של מעצמות המרכז - גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה לקח אנוור פאשה תחת פיקודו את הארמייה השלישית ובראשה יצא למסע מלחמה כושל בקווקז, תוך שהוא מפקיד את הארמייה הרביעית בידיו של אחמד ג'מאל פאשה, שהוביל את המתקפה הכושלת על תעלת סואץ והפך למושל הצבאי של סוריה וארץ ישראל במהלך המלחמה. לשלושה מיוחסת אחריות אישית לרצח העם הארמני, אך מי שפעל בתחום זה באופן מיוחד היה טלעת פאשה, החתום על שני הצווים העיקריים שהובילו לגירוש הארמנים למחנות ריכוז ולרציחתם (גירוש האינטלקטואלים הארמנים מאיסטנבול ב-24 באפריל 1915 ו"חוק הטרנספר" (תחכיר) ב-30 במאי אותה שנה) ומי שפיקח וזירז אישית את הוצאתם לפועל. במהלך המלחמה לחץ טלעת לזירוז הגירוש וההשמדה עוד במהלך המלחמה, כיוון שלאחר מכן יהיה קשה הרבה יותר לבצעם, ושיגר אישית פקודות לדרגי הביצוע בשטח.[1] ב-3 בנובמבר 1918 נמלטו "שלושת הפאשות" בצוללת גרמנית והוברחו לברלין. בריחתם, ובייחוד בריחתו של טלעת הפטריוט, הכתה בהלם את הציבור הטורקי. ב-13 בנובמבר נכנסו הבריטים לקונסטנטינופול.
לאחר המלחמה
במהלך משפט שניהל הסולטן מהמט השישי בחסות בריטית, על מנת לדון בנסיבות כניסת טורקיה למלחמה וביצוע רצח העם הארמני, העידו קצינים רבים, שהפנו אצבע מאשימה לשלושת הפאשות ולטלעת פאשה בפרט. ב-5 ביולי 1919 נדונו השלושה שלא בפניהם להוצאה להורג. טלעת פאשה וג'מאל פאשה נרצחו ב-1921 וב-1922 (בהתאמה) במבצע נמסיס על ידי הפדרציה המהפכנית הארמנית ואילו אנוור פאשה נהרג ב-1922 במהלך מלחמת האזרחים הרוסית.
הערות שוליים
