אריך פון פאלקנהיין
 | |
| אריך פון פאלקנהיין כראש המטה הכללי | |
| לידה |
11 בספטמבר 1861 בורג בלכאו (אנ'), פרוסיה |
|---|---|
| פטירה |
8 באפריל 1922 (בגיל 60) פוטסדאם, פרוסיה, גרמניה |
| השתייכות | צבא האימפריה הגרמנית |
| תקופת הפעילות | 1896–1918 (כ־22 שנים) |
| דרגה | גנרל חיל הרגלים |
| תפקידים בשירות | |
|
ראש המטה הכללי בצבא הגרמני בחלק ממלחמת העולם הראשונה מפקד הארמייה התשיעית  מפקד הכוחות העות'מאנים בארץ ישראלמפקד הארמייה העשירית | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם הראשונה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| היסטוריון צבאי | |
אריך גאורג סבסטיאן אנטון פון פאלקנהיין (גרמנית: Erich Georg Sebastian Anton von Falkenhayn; 11 בספטמבר 1861 – 8 באפריל 1922) היה איש צבא גרמני בדרגת גנרל חיל הרגלים, כיהן כראש המטה הכללי בצבא הגרמני בחלק ממלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן היה מפקד הארמייה התשיעית ומפקד הכוחות העות'מאנים בארץ ישראל. לאחר פרישתו הפך להיסטוריון צבאי. למרות ששמו נחרת בהיסטוריה כאחראי למרחץ הדמים ולכישלון הגרמני בקרב ורדן, יש הרואים בו מצביא מוכשר ובעל מעוף שנקודות התורפה שלו היו חוסר יכולתו להתאים עצמו לנסיבות בהן פעל ונטייתו להסתכסך עם המדינאים והמפקדים במעגל הסמוך אליו[1].
קריירה מוקדמת
פאלקנהיין נולד ליד גראודנץ בפרוסיה (היום בפולין) למשפחה פרוסית בעלת עבר צבאי עשיר. בין השנים 1896-1903 שירת בסין שהייתה בשליטת שושלת צ'ינג, תחילה כמדריך של הצבא הסיני הקיסרי ובהמשך נטל חלק בעימות מרד הבוקסרים כחלק מחיל המשלוח הגרמני. לאחר מכן הוצב בבראונשוויג, מץ ובמגדבורג. וילהלם השני, קיסר גרמניה העריך אותו בשל חריצותו ובשל הערכתו כבעל מעוף וקידמו בסולם הדרגות. ב-1913 נתמנה לשר המלחמה הפרוסי וככזה, היה אחד מאנשי המפתח בפריצתה של מלחמת העולם הראשונה מיד לאחר הרצחו של פרנץ פרדיננד בסרייבו ביוני 1914. כמו אנשי צבא גרמנים אחרים, גם הוא לא תכנן מראש להיכנס למלחמה כללית, אך עט במהרה על ההזדמנות והיה אחד מהגנרלים שלחצו על הקיסר וילהלם השני להכריז מלחמה על רוסיה ועל צרפת.
ראש המטה הכללי
פאלקנהיין החליף את פון מולטקה כראש המטה הכללי מיד לאחר הקרב הראשון על המארן שנערך בתחילת ספטמבר 1914. פאלקנהיין נאלץ להתמודד עם כישלונה של תוכנית שליפן של איגוף צפוני דרך מדינות השפלה וניסה להגיע לים הצפוני, כפי שניסו גם חיל המשלוח הבריטי והצבא הצרפתי. תנועת הצבאות, שזכתה לשם המירוץ אל הים, הביאה למספר התנגשויות בין הצבאות ובסופו של דבר, נעצר הכוח הגרמני לאחר קרב איפר הראשון.
בתחילה זכה פאלקנהיין להצלחות כשכוחותיו הצליחו לפרוץ בקיץ 1915 את החזית הרוסית באזור גורליצה-טארנוב וכשהצליח לנטרל את כוחם של הסרבים ככוח לוחם[2]. לאחר מכן, העדיף פאלקנהיין לעבור ללחימה מוגבלת בחזית המזרחית, בתקווה שקל יהיה יותר להגיע לשביתת נשק עם רוסיה במידה וצבאה לא יושפל ובאותה עת, מעבר לאסטרטגיה התקפית בחזית המערבית. גישה זאת הביאה אותו לעימות מול הינדנבורג ולודנדורף שהעדיפו מתקפה כללית במזרח. אם בתקווה ששפיכות דמים גדולה תשכנע את ראשי המדינאים באירופה לשקול את סיום את המלחמה, ואם בגלל אמונתו כי אותה שפיכות דמים תפגע קשה יותר בצבא הצרפתי מאשר בצבא הגרמני, בסופו של דבר, בחר פאלקנהיין בדרך של מלחמת התשה מחושבת לאורך החזית המערבית. שיאה של מערכה זאת היה בקרב ורדן שנערך בתחילת 1916.
מטרתו של פאלקנהיין, להקיז את דם הצבא הצרפתי, עלתה בידו, אולם בתוך כך הקיז הצבא הגרמני את דמו שלו. כ-250 אלף חיילים גרמנים נהרגו בחודשים הראשונים של המערכה בוורדן ופאלקנהיין זכה לכינוי "טוחן העצמות של ורדן". הנחתו כי לגרמנים יהיה יתרון במלחמת התשה התבדתה ובריטניה וצרפת הצליחו להחליף את ההרוגים והפצועים ב"חומר אנושי טרי" (מינוח שהיה בשימוש בזמן המלחמה). אחרי הכישלון בוורדן וכשלונות נוספים בקרבות אחרים, הוחלף פאלקנהיין באוגוסט 1916 ותחתיו מונה הינדנבורג.
הפלישה לרומניה
מיד עם החלפתו, מונה פאלקנהיין למפקד הארמייה התשיעית בטרנסילבניה וקיבל את הפיקוד הכללי בחזית זו עליה פיקד, עד אותה עת, אוגוסט פון מקנזן. יחדיו הם ניהלו את הפלישה לרומניה תוך שהם נלחמים בקרב טרנסילבניה בצבא הרוסי ובצבא הרומני. הכוח של מעצמות המרכז שמנה כוחות גרמנים, אוסטרו-הונגרים, בולגרים ועות'מאנים הצליח תוך ארבעה חודשים לכבוש את בוקרשט (ב-6 בדצמבר 1916) ומבצע זה נחשב כהצלחה גדולה.
פיקוד במזרח התיכון
לאחר כיבוש בגדאד על ידי הבריטים במרץ 1917, היה הפיקוד העות'מאני, בראשותו של שר המלחמה, איסמאיל אנוור פאשה, נחוש בדעתו להחזיר לעצמו את השליטה בבגדד. לשם כיבושה מחדש, הוקם קורפוס אילדרים (אילדרים - מכת ברק בטורקית), על ידי מיזוג הארמייה השישית הקיימת עם הארמייה השביעית החדשה. כוח זה היה אמור להתמקם במסופוטמיה העילית ולהתקדם דרומה בשני ראשים, לאורך הפרת והחידקל. כמפקד קורפוס אילדרים מונה פון פאלקנהיין שהגיע לטורקיה ב-7 במאי 1917. נלוו אליו כ-100 קצינים גרמנים והוא צויד ב-5 מיליון מרקים גרמניים[3]. לאחר שסייר בחזיתות השונות במזרח התיכון ונפגש עם מפקדי הכוחות העיקריים, שלח פון פאלקנהיין דו"ח לברלין ובו טען כי כיבוש בגדד יהפוך לאפשרי רק לאחר יצוב החזית בארץ ישראל. בהתאם לדו"ח שלו, החל פון פלקנהיין לשלוח יחידות שתגברו את מערך הכוחות העות'מאני בארץ ישראל[4]. בין המפקדים הטורקים הבכירים ובין פון פאלקנהיין התגלעו חילוקי דעות לגבי הצעדים הנדרשים בחזיתות השונות. במועצת מלחמה שנערכה באמצע אוגוסט, התנגד אנוור פאשה לתוכניתו של פון פאלקנהיין וטען שהכוחות בארץ ישראל מספיקים לבלימת האנגלים (ביוני 1917 החליף אדמונד אלנבי את ארצ'יבלד מאריי כמפקד חיל המשלוח המצרי). מפקדים טורקים אחרים חששו מנחיתת כוחות של מדינות ההסכמה על חוף אדנה ומכיבוש חלקים של טורקיה עצמה. בעת שג'מאל פאשה, שהיה מפקד הארמייה הרביעית שהגנה על ארץ ישראל, היה בביקור בגרמניה והתארח במפקדת הצבא הגרמני הקיסרי, הוא קיבל מסר מאנוור פאשה המודיע כי לאחר התייעצות נוספת עם פון פאלקנהיין הוא החליט להפנות את קורפוס אילדרים אל ארץ ישראל ולתקוף את האנגלים וכי פון פאלקנהיין יקבל את הפיקוד על ארץ ישראל ויש להודיע על כך לפרידריך קרס פון קרסנשטיין שפיקד בפועל, באותה עת, על הכוחות בארץ ישראל[3]. ג'מאל פאשה ניסה לשכנע את אנוור פאשה כי פון פאלקנהיין יגרום לאסון כפי שגרם לצבא הגרמני בקרב ורדן, אולם אנוור פאשה, שהיה מקורב לקצונה ולתרבות הגרמנית, לא קיבל את דעתו ומינה את ג'מאל לתפקיד יצוגי בלבד. בינתיים התנגד גם מוסטפא כמאל, שהיה מפקד הארמייה השביעית שהוצבה בחלב, למתקפה בארץ ישראל בטענה כי צבאו מורכב מ"ילדים וזקנים" ואינו כשיר למתקפה. אך מן הצד השני, המשיך והתלונן על פון פאלקנהיין (כמו גם ג'מאל פאשה) כי הוא ממשיך בקו ההגנתי שלו ואינו מקדם כלל תוכניות התקפיות. המתח בין מוסטפא כמאל ובין פון פאלקנהיין נמשך עד אשר ב-6 באוקטובר 1917 התפטר מוסטפא כמאל והפיקוד עבר לפווזי פאשה.
כיבוש באר שבע ועזה
לאחר שבספטמבר הוחלט על ביטול המתקפה על בגדד, פקד פאלקנהיין על הארמייה השביעית לנוע במהירות דרומה, מחאלב אל באר שבע, ולתקוף שם את הבריטים באגפם המזרחי. תוכניותיו לא עלו יפה. תנועת הרכבות לא הייתה יעילה מספיק ובעת שהבריטים תקפו בהפתעה את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917, עדיין לא הגיעו חלק מהכוחות אל יעדם. גם בעזה היו הכוחות העות'מאנים בעיצומה של התארגנות מחדש בעת שקו ההגנה עזה-באר שבע הותקף. בעת קרב באר שבע שהה פאלקנהיין בחאלב והגיע אל אזור הקרבות רק ב-4 בנובמבר[5].
בשבועות שקדמו להתקפתם, השקיעו הבריטים מאמצים רבים בהטעיית הצבא העות'מאני. הן על ידי שתילת מידע מוטעה בפרשת "התיק של ריצ'רד מיינרצהגן"[6], הן על ידי ריכוז כוחות סביב עזה וירי ארטילרי כבד על העיר והן על ידי הסתרת תנועת כוחותיהם מאזור שלאל אל באר שבע. מאמצים אלו נשאו פרי וההתקפה על באר שבע הפתיעה את הטורקים. בעת ההתקפה על באר שבע, סבלו הטורקים מנחיתות מספרית בכוחות שנמצאו לאורך כל קו החזית. לבריטים היו 82,000 חיילים, 17,000 פרשים ו-455 קני ארטילריה, בעוד שלרשות הכוח העות'מאני עמדו 40,000 חיילים, 1,500 פרשים ו-300 קני ארטילריה[2].
יום לאחר כיבוש באר שבע, בלילה שבין ה-1 ובין ה-2 בנובמבר, החלה ההתקפה הקרקעית על עזה, לאחר חמישה ימים רצופים של ירי ארטילרי כבד. הכוח התוקף נתקל בהתנגדות מעטה יחסית מאחר שלארמייה השמינית ניתנה פקודת נסיגה[7].
הנסיגה לירקון וכיבוש ירושלים
לאחר הנסיגה מבאר שבע ומעזה, עברה מפקדת הארמייה השביעית לבית לחם ומפקדת קורפוס אילדרים עברה לירושלים, למתחם אוגוסטה ויקטוריה. מיד לאחר כיבוש באר שבע, התקדמו כוחותיו של אלנבי שכבשו את העיר לצפון מזרח ושם נבלמו על ידי כוחות של הארמייה השביעית. הכוחות שהתקדמו לצפון מערב, נתקלו בתילים המבוצרים של קו עזה - באר שבע, ובמשך עשרת הימים הראשונים של נובמבר נערכו קרבות על התילים עד אשר כולם נכבשו על ידי כוחותיו של אלנבי. בשלב זה, העדיף הפיקוד העות'מאני להתמקד בהגנה על ירושלים ומבואותיה והסיג את הארמייה השמינית לאזור הפנימי של שפלת יהודה.
בשבוע השני של נובמבר נערכה שורה של קרבות, בהיקף קטן יחסית, בשטח שפלת יהודה, בין הכוחות הבריטיים המתקדמים צפונה ובין הכוחות העות'מאנים הנסוגים[8]. מבין הקרבות הללו ניתן לציין את הקרב שהתחולל בברקה (היום בסמוך לגן יבנה) שבו ביצעו הכוחות העות'מאנים התקפת נגד, את הקרב על גבעות מע'אר, קרב תחנת הצומת בוואדי צראר וקרב עיון קרא.
ב-16 בנובמבר נכבשה יפו על ידי הכוחות האימפריאלים[2], הכוחות העות'מאניים יצבו קו הגנה על נחל הירקון ומוקד הלחימה עבר מזרחה לקרב על הגישה לירושלים. לאחר נפילת לטרון בידי כוחות אלנבי, נערכו במשך שבוע (17-24 בנובמבר), קרבות קשים על השליטה בנבי סמואל. לאחר שחיל המשלוח הבריטי הצליח לכבוש את הנקודה השלטת, המשיכו הטורקים בהרעשות ארטילריות על נבי סמואל ובהתקפות נגד שלא צלחו[9]. ב-9 בדצמבר נכבשה ירושלים על ידי הכוח הבריטי ללא קרב ויומיים אחר כך, נכנס הגנרל אלנבי לירושלים, כשהוא צועד רגלי בראש כוחותיו. שבועיים לאחר מכן, ב-27 בדצמבר, פתחו הכוחות העות'מאנים בהתקפה שמטרתה הייתה כיבוש מחדש של ירושלים. ההתקפה התבצעה משני כיוונים, מצפון ומדרום מזרח. למרות שהכוח העות'מאני תוגבר ביחידות רעננות שהגיעו מצפון, עדיין הוא היה נחות מול הכוח הבריטי וההתקפה נכשלה כישלון חרוץ. כוחותיו של גנרל פיליפ צ'טווד הדפו את ההתקפה ובהתקפת נגד שלהם הרחיבו את אחיזתם סביב לירושלים[10].
כבר בתחילת דצמבר נסוגה מפקדתו של פאלקנהיין מירושלים לנצרת שבצפון. לאחר כיבוש ירושלים (9 בדצמבר) וחציית הירקון על ידי הכוחות הבריטיים ב-20 בדצמבר, ייצב הצבא העות'מאני קו הגנה לרוחב ארץ ישראל, קו שנקרא קו שתי העוג'ות ועבר באזור השרון, השומרון וירד אל נהר הירדן מצפון ליריחו. קו זה נשמר עד אוגוסט 1918 בו חידש הכוח הבריטי בפיקוד אלנבי את המתקפה על חלקה הצפוני של ארץ ישראל.
שנותיו האחרונות
בפברואר 1918 הוחלף על ידי אוטו לימן פון סנדרס ועבר לפקד על הארמייה העשירית באזור בלארוס וליטא. עם סיום המלחמה פרש מהצבא, חזר לאחוזתו, וחיבר שני ספרים שעסקו במלחמת העולם הראשונה. הראשון שבהם התפרסם ב-1919 ועסק בהחלטות המפקדה הראשית הגרמנית בשנים 1914-1916. החיבור השני, שיצא ב-1921, תיאר את כיבוש רומניה[2].
הערכתו כמצביא
במובנים רבים ייצג פאלקנהיין את הקצונה הפרוסית הבכירה. הוא דגל בהשקפה מיליטריסטית ובז לשאיפה לדמוקרטיה ולמוסד הפרלמנט. כמו כן היו לו כישורים ויכולת בתחום הצבאי והפוליטי. בספרו, German Strategy and the Path to Verdun (2005), טוען המחבר, רוברט פולי, כי גישת "מטחנת הדם", שיישם פאלקנהיין בעת שכיהן כראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, הועתקה בהצלחה על ידי מפקדי מדינות ההסכמה שנהנו ממשאבים עדיפים. במובן זה, שיטתו של פאלקנהיין הביאה באופן עקיף לכך שמעצמות המרכז נוצחו במלחמה.
כמצביא, היו לפאלקנהיין גם כישלונות וגם הצלחות. המתקפה שיזם בקרב ורדן הייתה כישלון ובאופן דומה ניתן להעריך גם את כישלונו בהגנה על ארץ ישראל. עם זאת, הכוחות שעמדו לרשותו בהגנה על ארץ ישראל היו נחותים מבחינה מספרית ומבחינת הכשרתם ללחימה. מול כישלונות אלו, עומדת הצלחתו בתכנון ובביצוע כיבוש רומניה. מבצע זה היה דוגמה כמעט מושלמת למתקפה מוצלחת מול יריב עדיף. וינסטון צ'רצ'יל העריכו כמוכשר ביותר מבין הגנרלים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. כל המקורות מציינים כי פאלקנהיין היה קצין דקדקן, ישר ונאמן לפקודיו ולמפקדיו כאחת.
לזכותו של פאלקנהיין נזקפת מניעת גירושם של יהודי ארץ ישראל במחצית השנייה של 1917. לאחר גירוש תל אביב שהתבצע באפריל 1917 (טרם הגעתו של פאלקנהיין לאזור), רצה ג'מאל פאשה לגרש את היהודים מירושלים וממקומות אחרים בארץ ישראל באופן דומה לגירוש שבוצע בארמנים. ההיסטוריון הולגר אפלרבך, שכתב את הביוגרפיה של פאלקנהיין ב-1994, טוען שהתנגדותו הנחרצת של פאלקנהיין לגירוש היא שהביאה לביטול היוזמה העות'מאנית.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אריך פון פאלקנהיין |
- ביוגרפיה של פון פאלקנהיין
- אריך פון פאלקנהיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ פלקנהיין, אריך פון, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז, עמ' 892 - 891, תשל"ה
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 פלקנהיין, אריך פון, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז, עמ' 892 - 891, תשל"ה
- ^ 3.0 3.1 Turkey in First World War - Palestine
- ^ עזרא פימנטל, "רקע היסטורי", מלחמת העולם הראשונה בנגב באתר מדרשת שדה בוקר - המרכז ללימודי נגב וסביבה.
- ^ Third battle of Gaza, 31 October-7 November 1917
- ^ http://www.ww1-israel.org/content_page.php?id=67
- ^ עזרא פימנטל, "הקרבות מצפון לבאר-שבע", מלחמת העולם הראשונה בנגב באתר מדרשת שדה בוקר - המרכז ללימודי נגב וסביבה.
- ^ http://i32.photobucket.com/albums/d42/thedards/Burqa12Nov1917.jpg
- ^ http://www.ebooksread.com/authors-eng/wt-massey/how-jerusalem-was-won-890/page-7-how-jerusalem-was-won-890.shtml
- ^ First World War.com - Battles - The Fall of Jerusalem, 1917
38173594אריך פון פאלקנהיין
- האימפריה הגרמנית: אישים
- אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
- היסטוריונים צבאיים
- גנרלים בצבא הקיסרות הגרמנית
- מפקדי ארמיות בצבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה
- היסטוריונים גרמנים
- מעוטרי פור לה מריט
- אבירי מסדר העיט השחור
- מעוטרי צלב הברזל
- מעוטרי אות מסדר העיט האדום
- מעוטרי מסדר אוסמניה
- ילידי 1861
- גרמנים שנפטרו ב-1922